הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גבריאל בך
  • גבריאל בך
    ידיעות ספרים | 2011 | ביוגרפיה | 319 עמ' מודפסים

    גבריאל בך עזב את גרמניה עם משפחתו ממש ברגע האחרון, שבועייםלפני ליל הבדולח: "כשהגיעה הרכבת לגבול ההולנדי, צצו פתאום אנשי אס-אס וקראו: 'משפחת בך? – לצאת מיד עם המזוודות!' הם הורו לנו לפתוח את המזוודות וערכו בהןחיפוש... הרכבת החלה כבר לזוז קצת, ואני, ילד קטן וצנום בן 11, נשארתי על הרציף עם המזוודה הכבדה. קצין אס-אס הגיע פתאום מאחורי, ובעט בי בעיטה חזקה שהעיפה אותי עם המזוודה אל תוך הרכבת. את העובדה שהועפתי מגרמניה בבעיטה תרתי-משמע לא אוכל לשכוח." לימים נעשה הנער הזה לתובע במשפט אייכמן, לצדו של גדעון האוזנר. חמישים שנה חלפומאז משפט אייכמן, שהיה לאחת מפסגות הקריירה של בך וממשיך לעורר עניין בכל רחבי העולם.      
                          
    גבריאל בך מילא תפקידים בכירים במערכתהמשפט בישראל. כשכיהן כפרקליט המדינה ואחר כך כשופט בבית המשפט העליון, עברו תחת ידיו תיקים רבים ובהם כאלה אשר הסעירו את המדינה. הוא טיפל בתיקי רצח ואלימות, בתיקים מורכבים שנגעו לביטחון המדינה, בתיקי הצווארון הלבן הראשונים, בעתירותתקדימיות לבג"ץ ונשלח לשליחויות חסויות בחו"ל. לצד מלחמתו העיקשת בנורמות חברתיות פסולות, תמיד הדגיש את חשיבות השמירה על זכויות הנאשמים והחובה לנהוג בכבוד ובהגינות כלפי כל אדם.

    בטקס הפרישה שלו מכס השיפוט נפרד ממנו נשיא בית המשפטהעליון דאז אהרן ברק: "כולנו אוהבים את גבי. יש בו מוצקות שהעניקה לנו נקודת אחיזה. יש בו תבונה שהדריכה אותנו. יש בו הגינות ויושר אשר היוו עבורנו כוכב צפון, על פיוננחה את דרכנו. יש בו אופטימיות שופעת חום וחוש הומור דק, שעזרו לכולנו בשעותינו הקשות. יש בו ג'נטלמניות שקשה למצוא כמותה במקומותינו."

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון

    מולדת זרה


    אביו ואמו של גבריאל בך נולדו בגרמניה על סף המאה העשרים. רוחות של שינויים חברתיים, לאומיות וליברליזם, שהחלו מנשבות אז, הביאו את השניים להשיל את כבלי הדת ולחפש להם את דרכם העצמאית. גרמניה היתה אז בטוחה ואף רבת הזדמנויות ליהודים.
    האב, ויקטור בך, יליד 1894, היה עלם חרוץ ושאפתן. הוא גדל בכפר קטן בבוואריה כבנו של סוחר סוסים, ויצא למסע ארוך מביתו שבכפר לעיירה הַלבֶּרשׁטַדט, שבהרי ההַרץ במדינת זאקסֶן־אַנהאלט, כדי לנסות את מזלו ולמצוא עבודה.
    הוא הציג את מועמדותו לתפקיד של נער שליחויות באחד מסניפיו של בית החרושת למתכות "הירש קופפר", שהיה בבעלותה של משפחה יהודית בעלת שם ומעמד ברחבי גרמניה - משפחת הירש. כמו מרבית היהודים בהַלבֶּרשׁטַדט, היו גם בני משפחת הירש דתיים אורתודוקסים מאוד, חברי "אגודת ישראל".
    האדון (הֵר) הירש בחן את הצעיר והתרשם מההמלצות שהגיש, אך התנה את קבלתו לעבודה בחוות הדעת של רב הקהילה. הרב כתב שהוא מכיר את ויקטור בך ואת משפחתו המכובדת, ושהצעיר הוא אמנם אינטליגנטי, ישר וחרוץ, אך נודע לו שראו אותו פעם מהלך בשבת כשהוא נושא מטרייה בידו (מעשה שלא ייעשה בקרב הקהילה החרדית שם), ו"מי שמסוגל לעשות דבר כזה מסוגל חלילה לעשות עוד כל מיני דברים..."
    למרות כל זאת התקבל ויקטור לעבודה. כפי שקיווה, נפתחו בפניו אפשרויות חדשות. מנער שליחויות בסניף המקומי התקדם במהירות, ובתוך כמה שנים היה למנהל הכללי של המפעל כולו.
    אולם חששותיו של רב הקהילה אשר לאותו הצעיר, שמסוגל לשאת מטרייה בשבת, התאמתו. ויקטור בך, לא זו בלבד שהתרחק משמירתן הקפדנית של מצוות הדת, אלא אף "נתפס" בציונות, רחמנא ליצלן, ובימים ההם להיות ציוני פירושו להסתכן בגינוי, כמעט עד כדי חרם מצד ראשי הקהילה. לימים היה ויקטור לאחד ממנהיגיה של התנועה הציונית וממייסדי ה"הרצל בונד", תנועת הנוער הציונית במחוז.
    בבית החרושת פגש ויקטור את אֶרנה בנשר, ילידת 1895, צעירה יעילה ונמרצת, שעבדה כמזכירת החברה. ארנה הושפעה אף היא מרוחות החופש והעצמאות בתקופתה, ובהיותה בת עשרים העזה לעזוב את בית הוריה שבעיר קֶטֶן (Koethen), לחפש לעצמה פרנסה ואף להצטרף למועדון הציוני ולהיות בו לפעילה נלהבת. ויקטור וארנה נישאו בשנת 1920, עבדו יחד בחברה ופעלו יחד בתנועה הציונית.
    בשנת 1923 נולדה רות, בתם הבכורה של בני הזוג בך, וב־13 במרס 1927 נולד בנם. כשהובא התינוק בבריתו של אברהם הוענקו לו שני שמות: גֶרט (Gert), שם גרמני הגון, שיאפשר לילד להשתלב במולדת הגרמנית; וגבריאל, שם עברי, שמו של הסב מצד אביו. בעת ברית המילה נשא ויקטור האב נאום קצר וחגיגי ובו ציין את הכוונה המפורשת שעמדה מאחורי השם הכפול: "אתה תבחר, בני, אם להיות גבריאל - ציוני בארץ ישראל, כמוני, או גרט - גרמני בן דת משה בגרמניה."
    למרבה האירוניה לא גבריאל בך הוא שבחר. מי שבחר בשבילו את שמו, את זהותו ואת דרכו היה הנאציזם, ששלל מיהודי גרמניה את האפשרות להיות גרמנים בני דת משה.
    כשהיה הילד בן ארבעה חודשים עקרה המשפחה לברלין, שם קיבל ויקטור משרה בסניף הברלינאי של בית החרושת "הירש קופפר" והיה בתוך זמן קצר למנהל הכללי של המפעל. גרט, כפי שנקרא אז בפי כול, גדל בבועה מגוננת ועוטפת של ביטחון וחמימות ביתית. הוא היה ילד יפה תואר, דק גו, גמיש וקל תנועה, מתנות טבע שממשיכות ללוות אותו עד היום שבו נכתבות מילים אלה. יופיו החיצוני היה כבר אז, בילדותו, תרכובת הרמונית ומלאת קסם של תווי הפנים, הבעה של הומור, טוב לב, שמחה, תבונה, סקרנות ופתיחות אל העולם ואל האנשים שבו. בהיותו בן שלוש הצטרפה אל המשפחה גם הסבתא, אם אמו, פאולינה בנשר, שהיתה בשבילו מקור אין־קץ של אהבה ורוך.

    אבל מחוץ לחממת הבית גרף המשבר הכלכלי הגדול את העולם, ובייחוד את גרמניה, אלֵי תוהו ובוהו של אינפלציה דוהרת, אבטלה, זעם, אלימות ושנאה. רפובליקת ויימאר גססה, לחוקתה לא היה תוקף עוד, הנשיא פעל בתוקף חוקים למצב חירום, והנאציזם צמח כידוע על הקרקע הפורייה של הרעב והייאוש, הבלבול והגעגועים לסדר.
    בבית משפחת בך נמשכו החיים כסדרם. ויקטור עבד שעות רבות במפעל המתכת, ובערבים נפגשה הנהגת התנועה הציונית בבית המשפחה. ויקטור היושב ראש, ארנה רושמת את הפרוטוקולים, החברים שותים תה או תחליף קפה בשמנת. הילדים לבושים בפיג'מות, מקשיבים, מתנהגים יפה ואינם מפריעים. בימי ראשון נהגה המשפחה לטייל בפארקים או לשוט באגם וַאנזֶה, בפסחא חיפשו ביצים צבועות שהחביאה אמא, ובפסח נסעו לערוך את ה"סדר" בבית הדודים בעיר קֶטֶן, שם היו שומעים את התפילה בבית הכנסת ומטיילים בשדרת הערמונים שצמרותיהם בשמים.
    מאחר שבגרמניה כבר נהיו החופשות בלתי־נעימות, היתה המשפחה נוסעת פעמיים בשנה לחופשות בשווייץ. בחורף גולשים שם על השלג, ובקיץ, עם מקלות ביד, מסיירים בשבילים, מחפשים גרגרי יער או קוטפים פטל ואוכמניות, מביטים בסנאים שחולפים בדרכם, חוצים פלגים צלולים ומהירים ושואפים את האוויר הרענן הצונן. ברבות הימים ייקח גבריאל את רותי, רעייתו הצעירה, לבלות את ירח הדבש באותה עיירת נופש ציורית, אַרוֹזָה - "מקום של שלג ושמש", המקום שבו הרגיש בילדותו ביטחון עמוק והרמוניה עם הטבע.
    חינוך הילדים היה בראש מעייניהם של ההורים. בתפריט החינוכי של משפחה יהודית־גרמנית טובה היו לימודים וספורט, מוזיקה ונימוסים טובים, אחריות חברתית ותזונה נכונה, כלומר לא להשאיר דבר בצלחת, לאכול הכול לפי הסדר ובכלים הנכונים, לומר תודה בתום הארוחה ו"לקבל במשקל". בכל התחומים נדרשה מצוינות.
    גרט מילא אחר ציפיות ההורים, ואלה נעשו מהר מאוד גם לציפיותיו שלו מעצמו. עוד לפני שהגיע לגיל בית הספר היה עסוק בחידות ובפתרונן עם אחותו רות, ואהב את עולם המספרים. בלימודיו הצטיין. בן שש למד סקי ואהב מאוד את התנועה המהירה והמעוררת, את ההסתכנות ואת העונג שבשימוש נכון בגוף. בבית הוצב שולחן פינג פונג, והוא התאמן שעות ארוכות ובדרך כלל ניצח את יריביו. השולחן הזה עבר עם המשפחה מגרמניה להולנד, ואחר כך עלה איתם לארץ והמשיך לשמש גם את הילדים ואת הנכדים. גרט למד גם סיוף והיטיב להשתמש בכלי סַיִף. גם במשחק השחמט שלח ידו, וגם בכך הצליח במיוחד. רק לשחות לא הסכים ללמוד, וזה בגלל אירוע שהיה מערער ומטלטל עבורו ונחרת עמוק בזיכרונו. אביו רשם אותו ללימודי שחייה אצל מורה מדופלם, והובטח לו שינהגו איתו בעדינות ולא יכריחו אותו להיכנס בבת אחת אל המים הקרים. אבל המורה לא עמד בדיבורו. הוא דחף את הילד הצנום אל המים והוסיף מילה לעגנית או שתיים. גרט נדהם ונפגע עד עמקי נשמתו. המפגש הפתאומי עם האלימות, הקור, הלעג והשרירותיות הלם בו. אולי היה בכך משום סימן לרוח התקופה שמתרגשת ובאה על העולם. בכל שנות ילדותו בגרמניה סירב להיכנס לברֵכה. מאוחר יותר, כנער מתבגר בירושלים, למד שחייה עם אביו, שרצה להעניק לו חוויה מתקנת ולפצות אותו על החוויה המכאיבה ההיא. מאז היתה השחייה למקור של עונג עבורו, וברֵכות השחייה למקום שבו הכי טוב לעבוד ולבלות גם יחד.
    בבית המשפחה היה פסנתר (כראוי למשפחה הנושאת את השם "בך"), ולאמא ארנה היה קול ערב, אהבה רבה למוזיקה ושני ילדים לחנך. רות התיידדה עם הפסנתר והמשיכה לנגן זמן מה. גם גרט ניגן זמן מה, עד שהגיע ל"פור אליז" של בטהובן. אז הביאה לו אמו את התקליט של אותה היצירה בביצועו של הפסנתרן הנודע ארתור שנאבל. גרט ניגן את היצירה עם שנאבל, אבל שנאבל היה טוב בהרבה; הוא ניסה את כוחו בפעם השנייה וגם אז היה שנאבל טוב ממנו. הוא לא התייאש מהר, אבל אחרי הפעם השישית - ויתר. מאז חדל לנגן, אבל המוזיקה גרמה לו הנאה תמיד, וכל חייו הוא מאזין לקונצרטים ומעריך מאוד אמנים מעולים ומוזיקה טובה.
    לא אחת שואלים אותו על הקשר המשפחתי בינו ובין יוהאן סבסטיאן באך, והוא נוהג להשיב בחיוך ששמו של יוהאן סבסטיאן שמור לו בהיסטוריה, גם ללא הקשר אל גבריאל בך.

    בראשית שנות השלושים התבסס השלטון הנאצי והִשליט עמו תרבות לאומנית. תנועות נוער לאומניות קמו ברחבי גרמניה, כמו "הנוער ההיטלראי", וספרים המפארים את גרמניה ואת עברה ועוסקים בתורת הגזע ובעליונות הגזע הארי יצאו לאור, בהם מיין קאמפף, ספרו של היטלר. מִשרות ממשל הוגבלו לארים בלבד. אנשי תרבות ורוח דיברו בשבח הנאציזם, והעיתונות נרתמה למען התעמולה הנאצית. האפליה והפגיעות ביהודים התרחשו בכל מקום, גם בבתי הספר.
    על רקע התקופה, מעניין להבין את הניגוד שבין העולם ההולך ומאפיל סביב הילד ובין הצבעים הבהירים שבהם זוכר גבריאל בך את ילדותו. בהנחה שזיכרונותיו של אדם משקפים את הווייתו הפנימית, ושמה שהוא מיטיב לזכור מבטא יותר ממקריות סתמית, נראה שמשפחת בך הצליחה ליצור מעין בועה מגוננת של בהירות, שבתוכה גדל גרט בהרגשה של ביטחון ושל שלווה, אף על פי שסביבו היתה האפלה הולכת וגוברת. ואולי מי שיצר את ההרגשה הזאת הוא הילד גרט בעצמו, הילד שכבר מגיל צעיר הצליח לראות את האור ואת הטוב בכל דבר. אף על פי שראה את המוני הדגלים הנאציים האדומים ועליהם צלבי הקרס השחורים גולשים מכל חלון ברחובות ברלין ומתנפנפים על כל מרפסת לאורך גושי בניינים ארוכים וצפופים, שמע את הדי המגפיים המצוחצחים והמסומרים ההולכים ומתרבים על המדרכות שליד ביתו, ראה גם את החולצות החומות, החגורות המאובזמות, סמלים וסימנים חדשים שצצו ברשות הרבים, ועוד שמע את רעם השירים הלאומניים המגנים את היהודים וקוראים להרחקתם - למרות כל אלה, היה הילד בטוח בעצמו ואוהב אדם.
    הוא זוכר היטב כיצד פעם אחת, בעודו הולך עם אמו ברחוב, ראה התקהלות של אנשים סביב "דֶר שׁטִירמֶר", עיתונה של המפלגה הנאצית, שהיה מוצב על המדרכה בתוך ויטרינה של זכוכית. גרט נדחק אל השורה הראשונה בשעה שאמו עמדה מרחוק, מנחשת את הכתוב בעיתון הארסי. הילד, שכבר היטיב לקרוא, קרא בקול את הכותרת שבה נאמר: "צריך להשתחרר מהרוח היהודית". וכמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים אמר בקול רם: "אמא, תראי כמה הם טיפשים!" אמו נבהלה מדבריו, חטפה אותו וברחה משם.
    בפעם אחרת ראה באחד העיתונים הללו את תמונת משפחתו שלו בסירה באגם, והכיתוב מתחתיה היה: "יהודים עדיין שטים בוואנזה". גרט הבין היטב את משמעות האפליה, ההרחקה והנידוי, אבל המשפחה ובית הספר המיוחד שבו למד הצליחו לשמֵר תחושת ביטחון כלשהי שהקלה על פחדיו.
    שני ילדי משפחת בך למדו בבית הספר על שם "תיאודור הרצל" ששכן בשדרות קַייזֶרדַאם 78, בבית מוצק עטור קיסוס ומוקף גדר גבוהה שהפרידה אותו מהעולם המתפורר והמאיים שבחוץ. הכיכר שלידו כבר נקראה אז כיכר "אדולף היטלר", ובך מדגיש תמיד את האירוניה של הגורל שיש בצירוף הזה. זה היה בית ספר דמוקרטי וחדשני שבו קראו למורים בשמם הפרטי ולמדו בו לימודים כלליים כמו גרמנית, מתמטיקה ומוזיקה, וכן תנ"ך, ציונות ועברית. הוא שימש מקלט לרבים מן התלמידים היהודים שגורשו או ברחו מבתי הספר הכלליים בברלין, ובשנת 1933 גדל מאוד מספר התלמידים שהתחנכו בו. והצוות, שלא גדל הרבה, עשה הכול כדי להמשיך לתת לילדים חינוך מעולה, וכן לעזור להם להתמודד עם מצוקתם הגוברת והולכת, לשמור על אי של שפיות, חום ואווירה דמוקרטית בעולם ההולך ונסגר עליהם, ולהעניק להם הרגשה של יחד ושל כיוון ואופק. הציונות, ארץ ישראל והשפה העברית נכחו בחיי היומיום של התלמידים והמורים. בגן הציבורי הסמוך לבית משפחת בך, הותר ליהודים לשבת רק על הספסלים המעטים שנצבעו בצהוב ושעליהם נכתב: "רק ליהודים", אך ילדי בית הספר הציוני שישבו על הספסלים הצהובים שרו שם את "אנו באנו ארצה", "שם בארץ חמדת אבות" ו"אנו נהיה הראשונים", ולא די שהרגישו שאינם מושפלים, אלא אף הרגישו מידה של גאווה.
    הילד גרט הִרבה להחליף ספרים בספריית בית הספר. בין השאר אהב לקרוא את ספרי ההרפתקאות רבות הדמיון של הסופר הגרמני קרל מאי. כבר אז התעניין גם במה שקורה בעולם המבוגרים, קרא עיתונים, וכמה שנים מאוחר יותר נהג לסמן בדגלונים על מפת העולם שבחדרו את התקדמות הכוחות הלוחמים.
    בחודש אוגוסט 1936 התקיימה בגרמניה האולימפיאדה האחת־עשרה. למשך תקופה של כשנה ואולי מעט יותר הצליח היטלר להרדים את העולם החופשי ולהטעות אותו אשר לכוונותיו האמיתיות. בתקופה זו התארחו בברלין אנשים מכל העולם, ונעשה ניסיון מתוחכם ומחושב היטב להסתיר מאורחי האולימפיאדה את אופיו של הממשל הנאצי. לפתע פתאום שונו הכותרות הצעקניות של העיתון "דר שטירמר", ובמקום "אל תקנה אצל היהודי" הופיעו מילים רכות מהן (אבל הכוונה נותרה בעינה): "קנה תוצרת גרמנית". נאסר על האוכלוסייה להיטפל לבעלי חזות זרה והותר לכולם ללכת לאצטדיונים, לצפות בתחרויות וכמובן לעודד את הקבוצות ואת האתלטים הגרמנים. לרגע קצר היה נדמה שאולי משהו משתנה.
    גרט, שסיים באותה שנה את כיתה ג', היה כבר אז אוהד ספורט מושבע, בעל העדפה ברורה לקבוצת הכדורגל "שַׁאלקֶה 04", כנראה גם מפני ששחקניה לבשו מדי ספורט בצבעי כחול־לבן. שבעים שנה מאוחר יותר, כאשר הוזמן לגרמניה לספר על משפט אייכמן בטלוויזיה, הפתיע את המראיין כאשר נקב בשמות כל שחקני הקבוצה הידועים של שנות השלושים, וזכר לציין גם מה היו תפקידיהם על המגרש.
    ויקטור לקח אז את בנו לאצטדיון הגדול של ברלין "אוֹלִימפִּיָה שְׁטַאדיוֹן" לצפות בתחרויות. היה יום קיץ אפור וחם, עננים כיסו את השמים והאצטדיון היה מלא מפה לפה אזרחים ולובשי מדים. דגלי צלב הקרס התנופפו סביב־סביב, נישאים על תרנים גבוהים או בידיהם של אזרחים שיכורי לאומנות. האווירה היתה טעונה. ההתעלות, השמחה וההתפעלות יצרו את אותו סם משכר שבו כל אזרחי גרמניה התאחדו לכלל גדול, חזק, מנצח. שירה אדירה בקעה מן הקהל, וכשנכנס הפיהרר קמו כולם על רגליהם והצדיעו במועל יד. גשם החל לרדת.
    גרט לא קם ולא הצדיע. ילד בן תשע וחצי ידע ידיעה ברורה שאין לו חלק ונחלה בין המריעים לפיהרר. הגשם גבר, והנה הבחין בו איש לבוש מדי אס־אס, שעמד סמוך אליו. זה היה אחד השומרים שניצבו לאורך המעבר. השומר ניגש אליו, ולבו של הילד נרעד בפחד, מודאג ממה שיקרה לו משום שלא הצדיע לפיהרר כמו כולם. אך האיש במדים רק פרשֹ את העיתון שהיה בידו מעל לראשו של הילד, להגן עליו מפני הגשם.
    אפשר לתהות על המנגנון של זיכרון ושכחה, שבוחר מבין המון חוויות מה ייזכר ומה יישכח, אותו מנגנון שבחר לזכור את הרגע הזה ועוד רגעים שבהם אנשים הציעו לו מטובם. אותו מנגנון פנימי מסתורי, התומך באופטימיות, שמזכֶּה אותו שוב ושוב בהוכחות לכך שהוא מסוגל לזמן את השמש גם ביום אפור וקר. שם, באותה אולימפיאדה, ישב גרט הצעיר וראה את אדולף היטלר עוזב במהירות את האצטדיון, רק כדי שלא ייאלץ ללחוץ את ידו של הספורטאי האפרו־אמריקני ג'סי אוונס, שזכה במדליית הזהב בריצת מאה מטר.
    בראשית חורף 1937 ערכה הקרן הקיימת מפעל התרמה גדול. גרט בך היה בן עשר, וכמו רבים מתלמידי בית הספר יצא לאסוף תרומות למען "ייבוש הביצות". לילד שיצטיין באיסוף סכום הכסף הגדול ביותר הובטח פרס מיוחד: שמו יירשם ב"ספר הזהב" של הסוכנות היהודית בירושלים. גרט יצא למבצע איסוף הכספים נחוש להצטיין במשימה. אחרי שהתרים את בני משפחתו המעטים בברלין, חיפש דרך להגיע אל תורמים פוטנציאליים אחרים. הוא וחברו החליטו לעבור מבניין לבניין ולהתרים את המשפחות היהודיות הגרות בכל אחד מהם. ואיך יצליחו לזהות ולמצוא את המשפחות היהודיות? בתושייתו ובהבנת העולם שסביבו ידע גרט שכל גרמני "ארי" ימסור לו בשמחה את שמות המשפחות היהודיות שגרות בבניין המגורים שלו. וכך צלצלו השניים דווקא בפעמון של הבתים שעל דלתותיהם הופיע שם גרמני טיפוסי כמו מילר או שולץ. כשנפתחה הדלת שאל בטון חד ותקיף: "מי כאן היהודים בבית הזה?!" וכפי שציפה, מיד זכה בשיתוף פעולה מלא ובתשובה מפורטת. לאחר שנסגרה הדלת ניגשו הילדים היישר אל הדירות שהופנו אליהן והתרימו את הגרים בהן.
    לאותה מטרה פנה גם לבית הקפה "דוברין" שבשדרות קוּרפִירסטֶנדַאם, בית קפה שנהגו לשבת בו יהודים מבוססים. הוא עבר בין האורחים והתרים אותם. בדרך כלל נענה בעין יפה, אך אחד המבלים בבית הקפה היה אגוז קשה לפיצוח. "בשבילי זה לא בא בחשבון," אמר אותו איש. גרט הצעיר לא הסכים לקבל לא כתשובה. "זה טיפוסי," הוא נזף באיש, "אחר כך, כשתגיע לארץ ישראל תהיה בטח בין אלה שרק ימתחו ביקורת על כל מה שתראה שם. והנה, יש לנו עוד אפשרות להשפיע עכשיו ולקנות אדמות, ואתה לא מוכן אפילו לתת תרומה קטנה?!"
    "אני אראה לך שבשבילי זה באמת לא בא בחשבון," חזר האיש על דבריו. הוא הפשיל את דש מעילו, ומאחורי הצווארון נחשפה סיכת צלב קרס מתכתית... להפתעתו של גרט המשיך האיש ואמר: "אבל, בחור צעיר, דיברת יפה כל כך, ולכן, הנה, קח חצי מארק - זה ממני."
    "לקחתי וברחתי משם מיד," סיפר גבריאל בך אחרי למעלה מיובל שנים, "ואחר כך נהניתי תמיד להיזכר בכך - הנה, הצלחתי לגבות כסף למען הקרן הקיימת אפילו מאיש גסטאפו!"
    בסופו של דבר הצליח להתרים מספר רב של אנשים ולזכות ברישום הנכסף ב"ספר הזהב" של הסוכנות. כבר אז ניכרה בו אותה תשוקה להצטיינות, להצלחה דרך הזדהות עם תפקיד חברתי ולמילוי התפקיד על הצד הטוב ביותר.
    בחג החנוכה העלו בבית הספר על שם תיאודור הרצל הצגה. גרט רצה להיות יהודה המכבי, אך המורה החליטה אחרת. התפקיד הנחשק ניתן לילד אחר, ואילו גרט קיבל תפקיד של חייל יווני. לא עזרו לו יכולות השכנוע שלו ורצונו העז, והוא נאלץ לקבל עליו את הדין. ה"חייל היווני" היה צריך ליפול שדוד בחרבו של "יהודה המכבי" לאחר קרב בימתי מסוגנן.
    גרט, שכאמור למד סיוף והצטיין בספורט הזה, עלה לבמה להילחם ב"יהודה המכבי", שכח שתפקידו ליפול חלל והחל להילחם באויבו כאילו זו היתה תחרות סיוף ולא הצגה. הוא נלחם בהתלהבות ודחק את "יהודה המכבי" אל הקיר, בעוד המורה מאחורי הקלעים לוחשת לו שוב ושוב "נו, תיפול כבר..." משהו בו התקומם נגד תפקיד המפסיד ולא נתן לו ליפול מבלי לפחות לתת "Fight" רציני. הוא נהנה מהמשחק ולא הזדרז להפסיקו. רק לאחר שיריבו היה "על הקרשים", הטיל את עצמו בתנועה דרמטית וצנח על הבמה בעודו אוחז בלבו, ואִפשר ליהודה המכבי לנצח.
    הכיכר על שם אדולף היטלר, שבצמוד לה שכן בית הספר תיאודור הרצל, נקראת כיום כיכר תיאודור הויז, על שם נשיא גרמניה לשעבר, ובמרכזה דולקת משואה גדולה עם אש תמיד, שעליה חקוקות המלים "חירות, צדק ושלום".
    במקום שבו עמד מבנה בית הספר מוצב היום שלט, המתעד ומתאר את הרוח הליבראלית והציונית שאפיינה אותו, ומספר את סיפורה של מנהלת בית הספר, פאולה פירסט. אישה אמיצה ומיוחדת במינה זו נחלצה להציל את ילדי בית הספר מצפרני הנאצים ונסעה עם קבוצות של ילדים אותם הצליחה להעביר ללונדון, לחוף מבטחים. בשעה שפרצה המלחמה, שהתה פאולה פירסט בלונדון, ומארחיה הפצירו בה שתישאר שם, ושלא תשוב לברלין. אך היא הודיעה שלא תוכל להפקיר את הילדים שנותרו שם לגורלם. היא חזרה לבית הספר כדי לארגן עוד משלוח ללונדון, נתפסה על ידי הנאצים, ונשלחה לאושוויץ, משם לא שבה.

    בשנת 1938 הלך החבל והתהדק סביב צווארם של יהודי גרמניה. בפברואר נעשה אדולף היטלר לאוֹבֶּרקוֹמַנדאנט של הוֶורמַאכט, שליטו של הצבא הגרמני, ובכוחו ההולך וגובר המשיך לטהר בשקדנות אכזרית את מתנגדיו.
    במרס אותה שנה, קצת לפני לבלוב האביב של הערמונים, בקעו ממקלטי הרדיו קולות נרגשים שבישרו על ה"אנשלוס", ההשתלטות הגרמנית על אוסטריה וסיפוחה. וכשהערמונים בשדרות עמדו ברוב פארם, והקיץ הגרמני עמד במלוא יופיו, ממש לפני סיום שנת הלימודים, חלוקת התעודות והיציאה לחופש הגדול, בערה כבר האדמה מתחת לרגלי היהודים.
    בבית משפחת בך התקבלה החלטה לעזוב את גרמניה, ונעשו הכנות חשאיות לעקירה להולנד. ההחלטה התקבלה למרות לחצים שהופעלו על ויקטור בך שלא לעזוב. חושיו הערים של האב לא הטעו אותו; אסור היה להתעכב עוד. זו היתה ממש הדקה התשעים. כשבאותו קיץ של 1938 לא יצאה המשפחה לחופשה, העזיבה נעשתה מוחשית. בראשית הסתיו עזבה משפחת בך את הבית שבו גרו באחת־עשרה השנים האחרונות. הדלתות ננעלו מאחוריהם והם ירדו במדרגות. מזוודות אחדות, משובחות, לכל המשפחה, ולכל אחד מהילדים המזוודה הקטנה שלו. עד שעלו על הרכבת לאמסטרדם התגוררו בבית מלון. הולנד החופשית נראתה כבר כה קרובה, ואולם אז, לגודל חרדתם, נלקחו מהם פתאום מסמכי ההגירה יקרי הערך, הדרכונים וכל האישורים הנחוצים. זה היה ערב הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה. ייתכן שהשלטונות חששו מכך שוויקטור בך יֵצא לארץ אחרת בזמן מלחמה, כיוון שברשותו ידע רב על תעשיית המתכות הגרמנית.
    חוסר ודאות מהלך אימה שרר. מה יהיה עכשיו?! היטלר איים על צ'כוסלובקיה וגם על גורלה הפרטי של המשפחה. עננים כבדים כיסו את הכול.
    ב־29 בספטמבר 1938 חתם ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין על הסכם מינכן, שאִפשר לגרמניה לספח את חבל הסודטים. צ'מברליין שב מגרמניה ובפיו הבשורה המפורסמת "שלום בדורנו" - PEACE IN OUR TIME - משפט שמדינאים והיסטוריונים יצטטו במשך דורות בלעג מר. אבל עבור משפחת בך היה משפט זה כרטיס אל החופש ואל החיים. כאשר גבריאל בך שומע כיצד מותחים ביקורת על מעשהו של צ'מברליין, הוא שותק. אמנם הוא מסכים לביקורת, אבל גם יודע שפעולתו ודבריו של צ'מברליין בימים ההם הצילו את חייו.
    וכך, באוקטובר 1938, שבועיים לפני ליל הבדולח, חזרה לזמן קצר איזו אשליה של רגיעה בעולם. בזמן ההפוגה הזאת הוחזרו מסמכי ההגירה והדרכונים לבני משפחת בך. סוף־סוף הגיעו בני המשפחה לתחנת הרכבת, ונשמו לרווחה. לרגע שוב הכול נראה רגיל ונורמלי, כמו יציאה לחופשת קיץ או לטיול. המשפחה בבגדי מסע וכל הכבודה בקרון. כפרים, יערות ונחלים נגלו מבעד לחלון ונעלמו. והנה, במעבר הגבול להולנד, "כשהגיעה הרכבת לגבול ההולנדי," מספר גבריאל בך, "צצו פתאום אנשי אס־אס וקראו: 'משפחת בך? - לצאת מיד עם המזוודות!' באקדחים שלופים הורו לנו לפתוח את המזוודות והחלו לערוך בהן חיפוש. בתוך שניות כבר היתה כל תכולתן מפוזרת על הרצפה. נהג הקטר כבר הודיע שהרכבת עומדת לצאת לדרכה. אבי התחנן שיחכו כמה דקות כדי לברר מה קורה שם. לפתע צעק קצין האס־אס: 'בסדר, תסתלקו מכאן!' במהירות דחסנו את כל החפצים לתוך המזוודות ורצנו אל הרכבת. הרכבת החלה כבר לזוז, ואני, ילד קטן וצנום בן אחת־עשרה, נשארתי שם על הרציף עם המזוודה הכבדה. קצין האס־אס הגיע פתאום מאחורי ובעט בי בעיטה חזקה שהעיפה אותי עם המזוודה אל תוך הרכבת. את העובדה שהועפתי מגרמניה בבעיטה, תרתי־משמע, לא אוכל לשכוח."
    רק אחרי שלושים שנה חזר גבריאל בך לארץ שממנה גורש בבעיטה, והפעם כאורח מכובד ורצוי. אבל באותו יום, כאשר הבעיטה הכואבת השאירה אותו אחוז אימה, ישב גרט בקרון שותק והמום. "היינו מבוהלים כל כך," הוא מספר, "עד כדי כך שישבנו באפיסת כוחות עם המזוודות בפרוזדור של קרון הרכבת, ואפילו לא היה לנו מספיק כוח לחזור לתא שלנו. במשך כמה דקות איש מאיתנו לא דיבר. ישבנו על המזוודות ונשארנו שקטים, בהלם. ואז בא פקיד מכס הולנדי, שלא היה ידידותי במיוחד, אבל הוא התנהג איתנו באופן קורקטי ואנושי ודיבר אלינו כמו אל בני אדם. דווקא אז באו לי הדמעות. העובדה שבן אדם בתלבושת רשמית, במדים, מדבר אלינו פתאום כאל בני אדם רגילים - זה היה הדבר שהפעיל אצלי את המנגנון הזה של ההתרגשות. אחר כך המתח נשבר, ואבי הלך להביא שמפניה, שתינו לחיים והרגשנו שניצלנו."

    • יעל רוזמן
    • יעל רוזמן

      נולדה ברמת-גן בכ' בטבת תש"ב, 9 בינואר 1942 לאביה, פועל התעשיה, אריה מלטינסקי ואמה אטה, אחות לאח מבוגר ממנה ולאחות צעירה. גדלה ונתחנכה בעיר הולדתה וסיימה את בית-הספר 'תיכון חדש' בתל-אביב. את שירותה הצבאי עשתה במסגרת הנח"ל בעמק הירדן ובקיבוץ עין-גדי. שם עבדה בגידול ורדים והכירה את בעלה ישראל. ב-1966 עברו לעיירה אזור, שם עסקה בהוראה ועשתה את נסיונותיה הראשונים בכתיבה וב-1968 עלו לירושלים. יעל למדה ועסקה בריפוי בעיסוק, כתבה תסריטים לטלוויזיה (בין השאר לסדרות "טלאפלא" ו"סיפורים בראש" ובירושלים גם נולדו שלושת ילדיה. ב-1981 השתקעה המשפחה במצפה כליל שבגליל המערבי. ספריה, רובם לילדים ונוער, תורגמו לשפות זרות והיא זכתה שלוש פעמים בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

     
    |
    ביקורת מאת משה נגבי, 3.8.2011
    |
    11/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • משה לנדוי
    • האיש שנרצח פעמיים
    • אל תירא עבדי יעקב
    • מתקן עולם אנוכי
    • בודד בדמשק
    • נתניהו ביוגרפיה
    • חיימשלי
    • מסעותי עם ורה
    • התקדשות
    • סוכן זיגזג
    • ממעמקים
    • סטיב ג'ובס