הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גבול התשוקה 2 - לשבור את הכללים
  • גבול התשוקה 2 - לשבור את הכללים
    סי די רייס | תרגום: מונה גודאר
    ידיעות ספרים | מאי 2019 | רומן אירוטי | 224 עמ' מודפסים
    כל הכללים מבוטלים. כל הגבולות נחצים.
     
    נניח שבעלך חוזר הביתה ומתברר לך שהוא לא אותו הגבר שאיתו התחתנת? נניח שהוא כל מה שאי־פעם חלמת עליו, כל מה שאי־פעם חרדת מפניו, כל מה שמעולם לא היה לך מושג שאת משתוקקת לקבל...
     
    נניח שהוא בעצם שני גברים, ואת חוששת מפני האחד, לא סופרת את האחר, אבל אוהבת את שניהם גם יחד?
     
    סי די רייס חוצה את כל גבולות הז'אנר בספר ארוטי נוסף בסדרת "גבול התשוקה", המספרת על זוג הלוחמים לשעבר בצבא האמריקאי, שמגיעים למצבי קיצון בעודם עושים כל מה שהם יכולים כדי להציל זה את זה.
     
    ספר מרתק, שובר לב וחסר כל עכבות...
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    36
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    גרייסון
     
    בשוודיה, אישה צעדה עם בנה בזרועותיה. הוא היה בן שלוש, והם שוחחו ברצינות תהומית על צורת העננים בשעה שחצו את הכביש. בסיפור, פניה המביטות מעלה לשמים היו הסיבה לכך שלא הסתכלה לאן היא הולכת. הם הגיעו לאי התנועה שבאמצע מעבר החצייה, אבל האם לא העריכה נכון את המיקום של קצה אבן השפה. כשכף רגלה דרכה על הכביש בניגוד לציפייתה, היא ניסתה שלא לאבד את שיווי המשקל, צעדה צעד גדול במיוחד, מעדה לפנים ואיבדה את אחיזתה בבנה.
    נהג שפנה שמאלה חישב את רדיוס הפנייה שלו כדי לא לפגוע באישה, אבל הילד המעופף צץ בהפתעה. הוא לא הצליח לחמוק מהפעוט, שנחת מתחת לגלגל הקדמי שלו.
    האם, בפעולה של "כוח היסטרי", הרימה את המכונית מספיק כדי שהנהג - שיצא מהרכב בפאניקה - ימשוך את הילד מתחת לגלגל. בתוך שניות הוא כבר בכה בזרועותיה של אמו. ברגע שמוחה קלט את הכאב, היא הבחינה שבזמן שהרימה את המכונית שברה חמש שיניים ואת הלסת, מפני שהידקה אותה בחוזקה.
    הפרט החשוב בסיפור הזה, שאיש לא מחמיץ אף פעם, הוא שהמכונית היתה פולקסווגן, אבל הפרט שתמיד מחמיצים הוא שזאת היתה חיפושית ישנה עם המנוע מאחור.
    יש גבול למה שאדם מסוגל לעשות. האם היא יכלה להרים את אחורי הפולקסווגן? או מכונית פורד?
    הייתי רוצה לחשוב שהיא היתה מנסה. הייתי רוצה לחשוב שאולי זה היה עולה לה בצלע שבורה או שתיים, אבל שום דבר לא היה מונע בעדה להשתמש בגופה כדי להרים משקל בלתי־אנושי מעל הילד שלה.
    הזכרתי לעצמי שהבעל העירום שלי לא כבד כמו מכונית. הייתי חייבת להוציא אותו מהמרתף הקר הזה. העיניים שלו היו פקוחות, אבל גופו היה רפוי לגמרי, כאילו התאים והדם איבדו את הרצון לציית למוחו. הוא זיהה אותי ואני זיהיתי אותו. הוא היה אדם אחר. לא הגבר שנישאתי לו. לא הגבר שזיין אותי בקול מרוחק, פוקד.
    הוא היה הגבר שראיתי בנדיבות הלב העמוקה של בעלי. ברגעי הבלבול הנדירים. בתיאורים הרצוצים של החיים עם הוריו.
    הוא היה דיימון. לא ידעתי מה משמעות השם או מאין הוא הגיע, אבל ידעתי אל מי אני מדברת.
    "אתה מסוגל ללכת?" שאלתי.
    הוא מצמץ וסגר את השמים שבעיניו לרגע, ואז הביט היישר דרכי. לא בדרך שקיידן עשה בכל התקופה שהכרתי אותו - לא במבט נוקב, אלא במבט מלטף ומנחם. הייתי בטוחה יותר מאי־פעם שזה לא קיידן.
    "דיימון? ככה קוראים לך?" שאלתי.
    שפתיו נפשקו. הוא נשם ואז סגר את שפתיו שוב כדי לבלוע את מה שעמד לומר.
    "קר פה," אמרתי. "אתה יכול לקום?"
    משכתי אותו לעברי. הגוף שלו היה כבד ורפוי כמו גווייה.
    "אתה יכול להזיז את הידיים והרגליים?" שאלתי. "איפה אתה מרגיש שיתוק?"
    לא היתה תשובה. הרמתי את זרועותיו ושמטתי אותן. הרגליים שלו היו כפופות, אבל הן נפלו לצד אחד כשזרועותיו נשמטו מטה. זה קרה לו בעבר. בעיראק. הוא חזר מפעולה של יחידת החילוץ הרפואית והתיישב על הרצפה כמו בובת סמרטוטים. הוא אמר לי שזה שום דבר. שלושה פצועים שרדו, אולם התגובה שלו הפכה אותו לקורבן שלא נספר.
    "קיידן? אם אתה שומע אותי, תדע שאתה סובל מאיזשהו סוג של מצב קטטוני בהכרה מעורפלת למחצה בעקבות טראומה נפשית. אני חושבת שהשיתוק הוא זמני. כמו בפעם הקודמת. אני הולכת להזעיק עזרה. אתה יכול לחכות פה?" רכנתי אליו ולחשתי באוזנו. "דיימון, קיידן, מי שלא תהיה, אני אוהבת אותך ואני אטפל בך."
    חציתי בריצה את חדר בקבוקי היין שבמרתף בהרגשה כאילו השארתי שם חלק מגופי. התכוונתי להזמין אמבולנס, להביא לו שמיכה ולהתלבש.
    רשימת המטלות שערכתי במהירות במוחי נקטעה במבט בלתי־רצוני בעצמי במראה שמאחורי הבר. עיני היו שטופות דם, ועל צווארי התנוססה חבורה בולטת. ידעתי שהקול שלי צרוד. מוקדם מדי לדעת אם יהיו לי פנסים בעיניים, אבל אם הפרמדיקים יבחינו במשהו, הכול עלול להסתבך מהר מאוד.
    על ההחלטה לחזור אל חדר הבקבוקים בלי להזעיק עזרה העיבו הספקות בגלל חוסר ההיסוס שבו פעלתי.
    הוא חנק אותי עד אובדן הכרה, ובניגוד לפעם הקודמת, כשבעלי ניסה להאריך את האורגזמה שלי, הפעם הוא הפעיל כלפי אלימות.
    כשחזרתי אל חדר הבטון הקר, הוא שכב בדיוק באותה התנוחה שבה השארתי אותו ובהה בחלל בנקודה מרוחקת כלשהי. גופו היפהפה היה דומם וחיוור באור העמום של החדר. השערות השחורות על עורו נראו כסימני עט על נייר לבן.
    השכבתי אותו על גבו. הוא לא התנגד וגם לא עזר לי. איבר המין שלו היה שמוט לצד אחד כמו פיסת בשר חסרת תועלת, הכוח אזל ממנו כמו קסם מקמע.
    "אני לא יודעת אם אתה שומע אותי," אמרתי, "אבל למקרה שכן, אני עושה סחיבת פצוע. תתפלל שיש מספיק מקום בחדר."
    השתופפתי על הרצפה, השענתי את החלק העליון של גבי אל חזהו והצמדתי את גופי אל גופו במאונך. העמסתי את ירכו על כתפי ופיתלתי את כל גופי לעבר ראשו. נדרשו לי כמה ניסיונות, אבל לבסוף הצלחתי להעמיס אותו על כתפי ולעמוד על רגלי. הצלחתי להוציא אותו מהחדר בעזרת כוח הרגליים שלי וחציתי את המרתף אל מרגלות גרם המדרגות. נשמתי מבין שיניים חשוקות.
    קדימה. קדימה. קדימה.
    עליתי במדרגה הראשונה.
    הוא הזהיר אותי שהוא רוצה להרוג אותי. הוא אמר לי שהוא מפחד. ואני עשיתי חישוב מהיר. מישהו שאני אוהבת חולה במחלה שלא מגיבה לטיפול תרופתי או לטיפול פסיכולוגי.
    במחצית הדרך למעלה נאלצתי להסתובב כדי לעבור במעבר הצר.
    או שאולי הוא מנסה לתעתע בי ולהוציא אותי מדעתי?
    רטנתי והמשכתי לטפס במדרגות אל המסדרון.
    אם אני נראית כמו אישה מוכה, האם אני לא באמת כזאת? האם ההחלטה שלי אינה חלק ממעגל האלימות? האם הידיעה שלי שאני טובה מדי בשביל זה היא לא חלק מהבעיה?
    מטר שמונים וחמישה סנטימטר. שמונים ושניים קילו. לא יכולתי לסחוב אותו במעלה גרם מדרגות נוסף.
    דלת הקליניקה שלי היתה פתוחה.
    הבטחתי לעצמי שאזעיק מישהו ברגע שאבין מה קורה. ארשום לעצמי בזהירות ובאובייקטיביות את הסימנים לאלימות במשפחה. ואז אחליט.
    התכופפתי, שמטתי אותו על הספה וקרסתי לידו על השטיח. לפחות החדר היה חמים.
     
    ***
     
    הכאב הגיע לאחר פחות משעה, כצפוי. קיידן/דיימון שכב מתחת לערימת שמיכות ובקבוק מים חמים בין רגליו. עליתי לעשות מקלחת חמה וערכתי ספירת מלאי לגופי. השיניים שלי לא נשברו אבל הלסת כאבה, ואת הגב התחתון והברכיים פילח כאב כשהפעלתי עליהם לחץ. בלעתי ארבעה כדורי אדוויל.
    הלובן של עיני היה מוכתם באדום בוהק ומשולשים ורודים כהים נקוו משני צדי גשר האף שלי. הצוואר שלי נראה בסדר. הוא לא הפעיל יותר מדי לחץ כי ידע איך לחסום את דרכי הנשימה שלי.
    שום אנרגיה מיותרת.
    הצד המנתח של בעלי.
    הוא הזדהה כדיימון. זה היה ברור. נעשה ברור גם שהוא מתקדם במהירות לעבר הדיסוציאציה הזאת כבר חודשים, ואני נתתי לזה לקרות. קול מקצועי קטן אמר לי שלא היה שום דבר שיכולתי לעשות, ובה בעת שעשיתי כל מה שרק יכולתי. אף אחד מהדברים האלה לא היה נכון.
    עשיתי כל מה שהסב לי הנאה כי הגוף שלי נהנה מזה. אשמה נטוותה כחוטי רקמה צפופים סביב ההבנה.
     
    ***
     
    ישבתי לידו כל הלילה. הראש שלו היה מופנה לעבר גב הספה ועיניו היו פקוחות ובהו בריפוד. הסימנים החיוניים שלו היו טובים, אז נתתי לו לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות בעצמי. לנוח.
    ה-DSM-5 - ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי - היה בהישג ידי. הכרתי את ההפרעה, אבל עיינתי בו בכל זאת.
     
     
    הפרעת זהות דיסוציאטיבית
    (DSM-5 300.14 (F44.81 
    בסיס טראומטי. מיוחס להפרעת דחק פוסט־טראומטית. המטופלים סובלים מטראומה נפשית ומפצלים אותה לכמה זהויות מובדלות כמנגנון התמודדות. על המטפל לספר לכל אישיות על האישיות האחרת, לתת להן זכות קיום ולנסות לפעול לעבר שילוב (קבלת המצב), ואחר כך מיזוג (איחוי הזהויות), עד לחזרה למצב נורמלי.
     
    עד כה היה לי רק מטופל אחד עם פיצול טראומטי, בעיראק. הוא ראה חבר יורה בילד בן שלוש בכוונה תחילה. הוא סמך על הגבר הזה וכיבד אותו. כאשר מפקד אחד לא האמין לו ואחר לא גילה עניין, כל מערכת האמונות שלו שוסעה לגזרים. כשהזיכרון נעשה קשה מנשוא הוא נהפך למולי ג'ונס, עקרת בית מגרוס פוינט. ההתמוטטות שלו הקשתה עליו אפילו יותר לשכנע את המטה שהאירוע הזה קרה, והוא נשלח הביתה.
    לא יכול להיות שזה קרה לקיידן.
    אבל זה קרה.
    הבעל שלי היה מלך הניתוק. הוא היה מסוגל לנעול את הרגשות שלו מאחורי סורג ובריח כדי לבצע את העבודה.
    זאת בדיוק הבעיה.
    התחתנתי עם אדם חזק. סלע. גבר שלא יודע איך להיכשל.
    תגידי את זה.
    הוא היה עין הסערה השקטה במרכזה של סופה קטלנית וידע לשמור על קור רוח בנסיבות הנוראות מכול.
    תגידי את זה. את מתקרבת.
    התחתנתי עם גבר שלעולם לא יאבד שליטה. התחתנתי עם חזק, לא עם חלש.
    קרוב יותר.
    לא התחתנתי עם אדם משוגע.
    בינגו.
     
    ***
     
    לקראת עלות השחר זזה אצבעו, וכדקה לאחר מכן התעוות מפרק כף ידו. הוא בלע רוק. רגלו קיפצה מתחת לשמיכות. ואז כף ידו מצאה את כף ידי וכיסתה אותה. חיבקתי אותו והוא סובב את ראשו.
    זיהיתי את פניו של קיידן. הוא נראה כמו האח התאום שמעולם לא היה לבעלי. כל תווי פניו נראו אותו הדבר, אבל הוא היה שונה.
    "הֵיי," אמרתי.
    "גריי." הוא הידק את אחיזתו בידי והזיז את גופו לעברי. השיתוק חלף. הגוף שלו חזר לתפקד.
    לא קלטתי כמה אני מתוחה עד שהתרפו השרירים שאצרו את הדאגה לגופו. "אתה בסדר?"
    "ואת?" הקול שלו היה סמיך ואטי, כאילו היה עליו להיזכר איך מדברים.
    "אני בסדר." חפנתי את לסתו ברוך. "מה אתה זוכר?"
    "הוא פגע בך."
    גוף שלישי. ניכור מוחלט. נתק.
    "אני בסדר," אמרתי והצמדתי את שפתי אל שפתיו. הריח שהדיף היה בדיוק כמו ריחו של בעלי. ריח של קפה טחון טרי ודשא קצוץ. "מאה אחוז בסדר."
    "תודה לאל."
    הוא נרדם.
     
    ***
     
    כמעריצה של הלהקות סוזי והבנשיז והדֶד קנדיז, נהגתי להתאפר בקו אייליינר עבה ולבשתי בגדים שחורים וחסרי צורה, והחבורה שלי לא דרשה שאשתתף בספורט כלשהו. גם לא המשפחה שלי. אולם לכדורסל יש יתרונות משלו. הייתי אתלטית מספיק כדי לשחק בנבחרת בית הספר בכמה ענפי ספורט, אבל התנועה הבלתי־פוסקת של הכדורסל התישה אותי, ואהבתי את זה. חוץ מזה, כשאבא היה בסביבה, שיחקנו בשביל הגישה לבית.
    קולין התחיל לגבוה כשהיה בן שלוש־עשרה ועבר את הגובה שלי כשמלאו לי חמש־עשרה. אבא קרן מאושר למראה גבריותו החדשה של בנו וסירב להכיר בעובדה שהתחלתי להפוך לאישה. הבנתי למה, אבל זה לא הפחית את הרעב שלי לקבל את אישורו.
    "אתה יודע למה יש לה יתרון עליך? כי היא לא מוותרת." אבא כדרר את הכדור בידו השמאלית והצביע על קולין בידו הימנית. ההצבעה אמרה שהוא רציני, וקולין, שהיה כפוף מעל ברכיו והתנשף אחרי שחטפתי ממנו את הכדור וקלעתי, כיבה את קשקושי המתבגר בראשו מספיק זמן כדי להקשיב לו. "הילדה הקטנה הזאת תביס אותך בכל פעם כי היא נחושה. כשהיא מחליטה שהיא רוצה משהו ששייך לך, היא לא תנוח עד שאתה פשוט תעמוד המום ותתהה מה קרה."
    הוא מסר לי את הכדור. קרנתי מאושר למשמע המחמאה להוטה להוכיח שאני יכולה להיות האדם שהוא חשב שאני. על אף שהפך אותי כלי להשראה עבור הבן היקר שלו, זה היה העידוד שקיבלתי, אז זה היה העידוד שהוקרתי.
    "לא לוותר, קולין, לא לוותר!" צעק אבא בזמן שאחי ניסה לשמור עלי. "היא מתחמקת!"
    אחי התחמק מכל ספורט מאורגן. אני הייתי זו ששיחקה בנבחרת. אני הייתי זו שהיה לה חוש למשחק, אבל את קולין עודדו לעשות יותר, להיות טוב יותר, בזמן שאני הייתי רק מכשול שצריך להתגבר עליו.
    השתופפתי, קפצתי והחטאתי. קולין תפס את הכדור בדרכו מטה וזרק אותו בחזרה לאבא.
    "עבודה טובה, גריי. אתה..." הוא הצביע על קולין שוב. "אתה מובס בידי בחורה."
    השיער של קולין קיפץ מול פניו. הוא דילג על החלק המגושם של גיל ההתבגרות והפך ישר לאליל הבנות.
    "כן, קולין," אמרתי. "אני הולכת להגיד את זה לכל הבנות בכיתה ט'."
    "אני לא יוצא עם בנות בכיתה ט'."
    "אתה תצא עם תלמיד בכיתה י"ב בשם סטיב אם לא תנצח בנקודה הבאה," התלוצץ אבא.
    העובדה שקולין אהב בנות לא הפכה את הבדיחה למצחיקה. שום דבר לא היה הופך אותה למצחיקה. אבל היינו צעירים, ואני שיחקתי חזק רק כדי להוכיח שאני טובה בדיוק כמוהו.
     
    ***
     
    כשדיימון/קיידן נח על הספה במשרד שלי, החלטתי כמה החלטות. אחר כך שיניתי אותן. אחר כך קיבלתי את חוסר היכולת שלי לשנות משהו מלבד המעשים האישיים שלי וניסיתי להכריע בין מה שאני יכולה לבחור ומה שאני לא יכולה לשלוט בו.
    יכולתי להחליט להישאר עם בעלי בכל מצב.
    אז זה מה שאעשה.
    ויכולתי להחליט לכבד אותו בתור גבר ולא כחלק מכלל התיקים שבטיפולי.
    אז זה מה שאעשה.
    ויכולתי להחליט להשלים עם הבעיה הזאת, תהיה אשר תהיה, ובמקביל לעזור לו להחלים.
    השלמה היתה מטרה אמורפית, חסרת צורה. אבל יכולתי להתחייב לתהליך.
    הייתי אנושית, שברירית ובלתי־מושלמת, אבל מסורה. כל שנדרש ממני היה להתחייב אליו עד תום באותה עת, בדיוק כפי שהתחייבתי אליו בחצר האחורית של בית הורי ביום שנישאתי לו. עם תג השם של הכלב שלי (משהו ישן) משתלשל מעל תחרת שמלת החתונה שלי הנעליים הצבאיות המבריקות (משהו חדש) מתחת לשובל, נשבעתי לו אמונים. בסיכת ראש של אמא שלי (משהו שאול) וגרביים בצבע השמים בתוך הנעליים (משהו כחול), התמסרתי לחיי נישואים עם גבר שאהבתי בזכות התכונות שחינכו אותי להעריץ.
    בשבריריותי ובאנושיותי, נדרתי נדר לעשות מאמץ על־אנושי.
    לא הייתי מוכנה לגבר הזה.
    ישנה חירות בלהיות אנושי לחלוטין. ברגע שהודיתי בדעות הקדומות שלי, ידעתי עם מי אני מתמודדת. פחדתי מהחולשה שלי. דאגתי לשפיותי. חששתי שלא אהיה מסוגלת להתמודד עם קיידן ועם עצמי אם הוא ייקלע לצרה כזאת.
    נאלצתי להתעמת עם העובדה שיש לבעלי מגבלות, אבל אף שידעתי שהן קיימות, לא יכולתי לראות את הגבול שלהן מבלי לדעת מה הוביל אותו אליהן.
    אולי זה היה הבית. הנכס היקר והנחשק הזה היה הזירה של ההתעללות באמא שלו. הוא התעקש שהוא בסדר, שהוא הפשיט מהבית כל זיכרון. הוא שינה את מיקום המטבח וחדרי השינה, שיפץ כל פרט בבית, עד שלא נזכר בשום אירוע. אבל הוא לא יכול לשנות את חזית הבית, והכניסה מבעד לדלת פעמיים ביום ודאי עוררה בו מחדש דבר־מה.
    אנחנו יכולים לעבור.
    אנחנו צריכים לעבור.
    אנחנו יכולים למכור את הבית ולעבור לבית קטן יותר. להישאר במנהטן. אולי בברוקלין. אוכל להחזיר את קיידן לסן דייגו.
    הנחתי את ראשי על שולחני, החלטתי החלטות ללא הרף, השלכתי אותן הצדה, החלטתי החלטות אחרות, הצדקתי אותן בראשי בפני קיידן ואז בפני דיימון, שאותו לא הכרתי. הבנתי שאין סיכוי לשינוי כל עוד בעלי במצב הזה. מה שאישיות אחת אומרת, האישיות השנייה יכולה לבטל.
    ישנה חירות בלהיות אנושי לחלוטין, וישנה גם מגבלה.
    • סי די רייס
    • סי די רייס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • גבול התשוקה 1 - ללא מעצורים
    • מארז גבול התשוקה
    • נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
    • סטינגר
    • מפלצות באפלה 1 - הדמעות של טס
    • בלייר
    • הסכמה
    • מפוקפק
    • כפתורים ועוצמה
    • כפתורים ושנאה (2)
    • סאבית
    • שבורה