הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בת הים
    ספר מוגן
     
  • בת הים
    קיארה קאס | תרגום: נועה בן פורת
    ידיעות ספרים | יולי 2018 | נוער, רומן רומנטי  | 335 עמ' מודפסים

    קיילין היא בת־ים. לא, אין לה סנפיר במקום רגליים והיא לא גרה בארמון במעמקי הים.

    היא נערה רגילה, חוץ מכמה הבדלים: היא יפה בצורה שקשה לעמוד בפניה, אסור לה לדבר כי קולה יכול להרוג, ואחת לכמה חודשים היא נדרשת להיכנס עם אחיותיה בנות־הים למעמקי האוקיינוס, לשיר בקולה הקטלני ולהטביע ספינות על אנשיהן.

    אבל יום אחד קורית תקלה. קיילין פוגשת את אקינלי, סטודנט מקסים שלא נרתע מהבחורה האילמת שלפניו.

    התאהבות לא אמורה להיות חלק מחייה של בת־ים. קיילין מנסה להיאבק ברגשותיה, לנתק מגע, לא לחשוב, לא להרגיש, אבל הזרמים והמערבולות שהיא נאבקת בהם חזקים יותר דווקא מחוץ למים. 

     

    קיארה קאס הפכה לאחת מסופרות הנוער הפופולריות בישראל ובעולם בעקבות הצלחת סדרת הספרים "המועמדת" (הוצאת "ידיעות ספרים"). בת־הים הוא סיפור על אהבה ואשמה, גורל מוכתב מראש וחופש בחירה.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    מצחיק במה שאנו נאחזים, מה הם הדברים שאנחנו זוכרים אחרי שהכול נגמר. אני עדיין יכולה לראות בעיני רוחי את הספינים על קירות התא שלנו באונייה ולזכור במדויק את מגעו הקטיפתי של השטיח. אני זוכרת את ריח המים המלוחים המפעפע באוויר ונדבק לעורי, ואת צליל צחוקם של האחים שלי בתא השכן, כאילו הסערה בים היא הרפתקה מלהיבה ולא סיוט.
    האווירה בתא היתה של מורת רוח יותר מאשר של פחד או של דאגה. הסערה שיבשה את תוכניותינו לערב זה. הלילה לא יהיו ריקודים על הסיפון העליון ולא תינתן לי הזדמנות להציג לראווה את שמלתי החדשה. אלו היו הבעיות שהציקו לי בזמנו — חסרות כל חשיבות, וכמעט בושה לדבר עליהן כיום. אבל זה היה סיפור חיי בעת ההיא, כשהמציאות שלי היתה טובה כל כך, כמו באגדות.
    "אם הטלטולים האלה לא ייפסקו בקרוב, אני לא אספיק לסדר את השיער שלי לפני ארוחת הערב," התלוננה אמא. אני ליכסנתי מבט לעברה מהמקום שבו שכבתי על הרצפה והתאמצתי בכל כוחי לא להקיא. בבואתה של אמא במראה הזכירה לי כרזה של סרט, והגלים שעיצבה בשערותיה בעזרת האצבעות נראו לי מושלמים. אבל היא אף פעם לא היתה מרוצה. "קומי מהרצפה," המשיכה ונעצה בי מבט נוזף. "מה יהיה אם העוזרת תיכנס?"
    עשיתי — כמו תמיד — את מה שאמרה לי. קמתי מהרצפה והלכתי ברגליים כושלות אל אחד מכיסאות הנוח, אם כי לא הייתי בטוחה שהרביצה עליו נראית מכובדת יותר. עצמתי את עיני והתפללתי שהמים ישקטו. לא רציתי להקיא. עד ליום האחרון הזה, השיט שלנו היה רגיל לחלוטין, סתם מסע משפחתי שנועד לקחת אותנו מנקודה א' לנקודה ב'. כיום אני לא מצליחה להיזכר לאן היו פנינו מועדות. אבל אני כן זוכרת שגם הפעם, כמו תמיד, נסענו ברוב פאר והדר. משפחתנו היתה אחת מהמשפחות בנות־המזל הבודדות ששרדו במשבר הכלכלי בלי לאבד את הונן — ואמא דאגה להבטיח שאנשים ידעו את זה. לכן התמקמנו בסוויטה מלכותית, עם חלונות גדולים יחסית וצוות עובדים פרטי שעמד לשירותנו. אני השתעשעתי כעת ברעיון לצלצל לאחד מהם ולבקש שיביא לי דלי.
    ואז, מתוך ערפילי מחלת הים, הגיע לאוזני משהו שנשמע כמעט כמו שיר ערש המושר מרחוק. הוא עורר את סקרנותי ומשום מה גם הצמיא אותי. הרמתי את ראשי המסוחרר וראיתי שגם אמא מטה אוזן קשבת, מחפשת מנין מגיע הקול החודר מבעד לחלון. עינינו נפגשו, שתינו נזקקנו לאישור שאנחנו באמת שומעות את מה שאנחנו שומעות. וכשהיה לנו ברור שאיננו הוזות, שבנו להתמקד בחלון ולהקשיב. המוזיקה היתה משכרת חושים, כמו שירת המזמורים המרוממת את רוחם של המתפללים בכנסייה.
    אבא שירבב את ראשו לחדר, על צווארו פלסטר חדש במקום שבו חתך את עצמו תוך כדי ניסיון להתגלח למרות הסערה. "זאת התזמורת?" שאל. קולו היה שקט, אבל מעיניו נשקפה דאגה רבה.
    "אולי. אבל נשמע לי שזה בא מבחוץ, נכון?" אמא נעשתה פתאום קצרת נשימה ונלהבת. היא הניחה יד אחת על צווארה ובלעה רוק בהתרגשות. "בואו, נלך לראות." היא נעמדה ולקחה את הסוודר שלה. הייתי המומה. אמא שנאה להיות בחוץ כשיורד גשם.
    "אבל אמא, מה יהיה עם האיפור שלך? כרגע אמרת —"
    "אה, זה," פטרה אותי בתנועה של ביטול ותחבה את זרועותיה לשרוולי הקרדיגן השנהבי. "נלך רק לרגע. יהיה לי זמן לתקן אותו כשנחזור."
    "אני חושבת שאשאר כאן." נמשכתי למוזיקה בדיוק כמוהם, אבל הזיעה הקרה על פני הזכירה לי עד כמה אני קרובה להקיא. היציאה מהחדר לא נראתה כרעיון טוב במצבי, ואני הצטנפתי בכיסאי ונלחמתי בדחף לקום וללכת איתם.
    אמא הפנתה אלי את ראשה ועינינו נפגשו. "אני ארגיש טוב יותר אם תבואי איתי," אמרה בחיוך.
    ואלו היו המילים האחרונות שאמא אמרה לי.
    אף על פי שפתחתי את פי למחות, מצאתי את עצמי נעמדת, חוצה את התא והולכת אחריה. וזה כבר לא נעשה רק מתוך צייתנות. הרגשתי צורך עז לעלות לסיפון. הייתי מוכרחה להתקרב לשירה. אילו נשארתי בתא, סביר להניח שהייתי נלכדת בו ויורדת למצולות יחד עם האונייה. ואז הייתי מצטרפת לשאר בני משפחתי בגן עדן או בגיהינום, או בשום מקום, אם כל הסיפורים עליהם אינם אלא שקרים. אבל זה לא מה שקרה.
    עלינו במדרגות, ובדרך הצטרפו אלינו המון נוסעים אחרים. רק אז הבנתי שמשהו לא בסדר. חלק מהנוסעים מיהרו ונדחקו לפנים כדי לעלות לסיפון ראשונים, ואילו אחרים נראו כמהלכים מתוך שינה.
    יצאתי אל גשם זלעפות ונעצרתי על הסף לצפות במחזה. אטמתי את אוזני בכפות הידיים, לחסום את קולות הנפץ של הרעמים ואת המוזיקה המהפנטת, וניסיתי להבין מה קורה. שני גברים חלפו על פני ביעף וקפצו מהסיפון למים בלי להתעכב לרגע. הסערה לא היתה קשה עד כדי צורך לנטוש את האונייה, או שמא כן?
    הבטתי באחי הצעיר וראיתי אותו מלקק את מי הגשם בשקיקה של חתול בר הנועץ את ציפורניו בנתח בשר נא. מישהו שעמד בקרבתו ניסה לעשות כמוהו, והם התחילו להתקוטט, להילחם על כל טיפה. נסוגותי לאחור ופניתי לחפש את אחי האמצעי. אבל לא מצאתי אותו. הוא אבד בקהל המסתער על המעקה ונעלם עוד לפני שהבנתי מה רואות עיני.
    ואז ראיתי את ההורים שלי. הם עמדו בגבם למעקה, מחזיקים יד ביד, והטילו את עצמם מעבר לו, כאילו מתוך שעשוע. הם חייכו. אני צרחתי.
    מה קורה? האם העולם השתגע?
    צליל חדר לאוזני, ואני שמטתי את ידי. כל פחדי ודאגותי נמוגו כשהשיר השתלט עלי. חשבתי שבאמת יהיה טוב יותר במים, חיבוק הגלים עדיף על צליפת הגשם. נראה לי שהמים טעימים להפליא. חשתי צורך עז לגמוע אותם. חשתי צורך עז למלא בהם את בטני, את לבי, את ריאותי.
    התשוקה היחידה הזאת פיעמה בלבי ודחפה אותי אל המעקה. יהיה תענוג לשתות עד שכל תא בגופי יהיה רווי. בקושי הייתי מודעת למעשי כשהטלתי את עצמי מדופן האונייה, בקושי הייתי מודעת לדבר כלשהו, עד שהטפיחה הקשה של המים הקרים בפני החזירה לי את יכולת החשיבה.
    אני עומדת למות.
    לא! חשבתי בעודי מתאמצת לעלות בחזרה אל פני המים. אני עוד לא מוכנה! אני רוצה לחיות! תשע־עשרה שנים אינן מספיקות לי. נותרו עוד מאכלים רבים כל כך שלא טעמתי ומקומות שטרם ביקרתי בהם. וגם בעל, כך קיוויתי, ומשפחה. כל הדברים האלה, ועוד רבים אחרים, נעלמו בשבריר שנייה.
    האומנם?
    לא היה לי זמן להטיל ספק בממשותו של הקול ששמעתי. כן!
    מה תהיי מוכנה לעשות כדי להישאר בחיים?
    הכול!
    בן־רגע נחלצתי מהתופת. כאילו זרוע נעלמה נכרכה סביב מותני ומשכה אותי בדייקנות רבה, בין גופות האנשים, עד שעברתי את כולן. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי שכובה על גבי, בוהה בפניהן של שלוש נערות יפות להפליא.
    למשך זמן קצר נעלמו לגמרי הפחד והבלבול שלי. הסערה, המשפחה, האימה, כולן היו כלא היו. הדבר היחיד שהיה כעת, שיהיה מעתה ואילך, הן הפנים היפות, המושלמות האלה. הבטתי בהן בעיניים מצומצמות והגעתי למסקנה האפשרית היחידה.
    "אתן מלאכיות?" שאלתי. "אני מתה?"
    הנערה הקרובה אלי ביותר, שעיניה היו ירוקות כמו האזמרגדים בעגיליה של אמי ושערה האדום הזוהר גלש סביב פניה, התכופפה אלי. "את חיה מאוד," הבטיחה. היא דיברה במבטא בריטי חינני.
    הבטתי בה בפה פעור. אם אני עדיין חיה, האם אני לא אמורה לחוש את צריבת המלח בגרוני? האם העיניים לא אמורות לשרוף לי מהמים? האם איני אמורה לחוש עדיין את הכאב בפּנים, במקום שבו נחבטו במים? ולמרות זאת הרגשתי בריאה ושלמה. אם כך, או שאני חולמת או שאני מתה. אין אפשרות אחרת.
    מרחוק שמעתי זעקות. הרמתי את ראשי וראיתי מעל לגלים את הירכתיים של האונייה שלנו מזדקרות מהמים בזווית חדה.
    נשמתי כמה נשימות קטועות, הייתי מבולבלת מכדי להבין איך אני יכולה להמשיך לנשום ובו בזמן לשמוע איך האחרים טובעים סביבי.
    ״מה את זוכרת?" שאלה הנערה היפה.
    הנדתי את ראשי. "את השטיח." פישפשתי בזיכרונותי וכבר התחלתי להרגיש איך הם נעשים רחוקים ומעורפלים. "ואת השיער של אמא שלי," אמרתי וקולי נסדק. "ואחר כך הייתי במים."
    "ביקשת לחיות?"
    "כן," מילמלתי, ותהיתי אם היא יכולה לקרוא את מחשבותי או שכך בדיוק חשבו גם כל האחרים. "מי את?"
    "אני מרילין," ענתה בחביבות. "ואלו אַשלין," היא הצביעה על הנערה הבלונדינית ששיגרה לעברי חיוך קטן חמים, "ונוֹמבֶּקוֹ." נומבקו היתה שחורה כמו הלילה ונראתה חסרת שיער כמעט לחלוטין. "אנחנו זמרות. בנות־ים. המשרתות של הים," הסבירה מרילין. "אנחנו עוזרות לו. אנחנו... מאכילות אותו."
    הבטתי בה בעיניים מצומצמות. "מה הים אוכל?"
    מרילין ליכסנה מבט לעבר האונייה הטובעת, ואני עקבתי אחרי מבטה. כמעט כל הקולות כבר נדַמו כעת.
    אה.
    "זאת חובתנו, ואולי בקרוב זו תהיה גם חובתך. אם תקדישי לו את זמנך, הוא יעניק לך בתמורה את חייך. מהיום הזה ואילך, ובמשך מאה השנים הבאות, את לא תחלי ולא תיפצעי ולא תזדקני אפילו ביום. ובתום התקופה הזאת תקבלי בחזרה את קולך ואת חירותך. תזכי בחיים חדשים."
    "סליחה," גימגמתי. "אני לא מבינה."
    האחרות חייכו מאחורי מרילין, אבל עיניהן נראו עצובות. "לא. את לא יכולה להבין עכשיו," אמרה מרילין. היא העבירה את כף ידה על שערותי הנוטפות מים וכבר התייחסה אלי כאילו אני אחת מהן. "אני מבטיחה לך, אף אחת מאיתנו לא הבינה בהתחלה. אבל תביני עם הזמן."
    התרוממתי בזהירות עד שהזדקפתי לגמרי ונדהמתי לראות שאני עומדת על המים. אנשים בודדים עדיין צפו פה ושם ונאבקו בזרם כאילו הם יכולים להציל את עצמם.
    "אמא שלי שם," אמרתי בתחינה. נומבקו נאנחה והביטה בי ברחמים.
    מרילין חיבקה אותי והביטה לעבר האונייה הטובעת. היא לחשה באוזני, "יש לך שתי אפשרויות. את יכולה להישאר איתנו ואת יכולה להצטרף אל אמך. להצטרף אליה. לא להציל אותה."
    שתקתי וחשבתי. היא אומרת לי את האמת? אני יכולה להחליט למות?
    "אמרת שאת מוכנה לעשות הכול כדי להישאר בחיים," הזכירה לי. "אז תתכווני לזה, בבקשה." ראיתי את התקווה בעיניה. היא לא רצתה שאלך. אולי ראתה מספיק מוות ליום אחד.
    הינהנתי. אני אשאר.
    היא הצמידה אותי אליה ולחשה לי, "ברוכה הבאה לאחוות בנות־הים."
    יד נעלמה משכה אותי אל מתחת למים, משהו קר הוחדר לעורקי. זה הפחיד אותי מאוד, ועם זאת כמעט לא כאב.
    • קיארה קאס
    • קיארה קאס

      קיארה קאס נולדה וגדלה בטקסס, ארצות הברית. היא למדה היסטוריה באוניברסיטה וגרה היום בווירג'יניה עם בעלה, בנה ובתה. דברים שהיא שונאת: נהגים שלא מאותתים בכביש, לטוס, סלט. דברים שהיא אוהבת: ציוד משרדי, להקות בנים, קינוחים.

     
  • המלצות נוספות
    • לפני שהיינו זרים
    • בתו של סוחר המשי
    • פינות אפלות
    • מנוול יפיפה
    • האחת
    • היורשת
    • העילית
    • הכתר
    • חוב של כבוד
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • מחברת הלב