הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בתי היקרה
    ספר מוגן
     
  • בתי היקרה
    אליזבת ליטל | תרגום: אמיר צוקרמן
    כנרת זמורה-דביר | פברואר 2017 | מתח ופעולה | 464 עמ' מודפסים
    שמה של ג'ני ג'נקינס נמצא כתוב בדם לצד גופת אמא
     
     עכשיו היא יוצאת לחפש את הרוצח האמיתי
     
     לא בטוח שזאת לא היא
     
    לפני עשר שנים היא היתה נערת זוהר בהוליווד. אז הואשמה ברצח של אמא שלה — ונשלחה לכלא. בזכות תקלה טכנית ג'ני משתחררת לפני הזמן, אף שכולם משוכנעים שהיא הרוצחת. בתור האישה השנואה ביותר באמריקה, לג'ני הערמומית, אלופת ההישרדות, אין ברירה אלא להיאחז בקצה החוט היחיד שיש לה, ולרדת למחתרת בחיפוש אחר האמת.
     
    אלא שבעיירה שכוחת האל בדקוטה הדרומית שאליה היא מגיעה מתברר לג'ני כי כל רמז מוליך לתעלומה נוספת: תצלום ישן, בית נטוש ויומן נשכח משרטטים בפניה את דמות אמה כפי שמעולם לא הכירה אותה. ככל שג'ני חושפת פרטים נוספים על עברה של אמה, היא חושפת גם בעל כורחה את זהותה שלה. וכך, ככל שהיא מתקרבת לאמת ולרוצח שאותו היא מחפשת, גם העיתונות, המשטרה ואולי אפילו אותו רוצח עצמו, מתקרבים אליה.
     
    אליזבת ליטל למדה בהרווארד, וכתבה עבור הוול סטריט ג'ורנל, הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס טיימס. היא מתגוררת בלוס אנג'לס עם משפחתה. בתי היקרה, ספרה הראשון, זכה לשבחי הביקורת ויראה אור בכל רחבי העולם.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    42 26
    ספר מודפס
     
    96 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    ברגע שגמרו לטפל בשחרור שלי, נוח ואני תכף התחלנו להתרוצץ. בגדים אחרים. פאה. מכונית שלא תבלוט. חזרנו על עקבותינו פעם, פעמיים, ואז נסענו דרומה למרות שהיינו בדרך מזרחה. בסן פרנסיסקו היתה לנו בחורה שנראית כמוני ושעלתה על מטוס להוואי.
     
    אחח, חשבתי שאני חכמה גדולה.
     
    אבל אתם, מן הסתם, כבר יודעים שאני לא.
     
    כאילו, בחייכם, הרי לא באמת חשבתם שאני פשוט עומדת להיעלם, נכון? שאנמיך פרופיל ואחיה בצללים? שאמצא אולי אי מרוחק, מנתח פלסטי, מסכת עיניים מחרסינה ולאסוֹ פוּנג'אבּי? תהיו רציניים.
     
    אלא שלא היתה לי ממש שום כוונה שדברים יגיעו לכדי זה. יש תשומת לב ויש תשומת לב, ואין אפס, לזו האחרונה מתלווים תהילה וכסף ונעלי מעצבים חינם, אלא שאני לא לינדסי לוהן ואני מבינה את המושג תפוקה שולית פוחתת. העניין היה האי־ידיעה — זה מה שלא יכולתי לסבול. בגלל זה אני כאן.
     
    ידעתם שככל שזוכרים יותר, כך מרחיבים את תפיסת הזמן האישי? לא, באמת. יש כאילו מחקרים וכל זה. גם אם אי־אפשר להמשיך מעבר למוות, אם מפתחים את שריר הזיכרון, אז המרוץ לפחות נראה קצת יותר ארוך. זאת אומרת, עדיין מתים, אבל עד אז חיים יותר. יש בזה קצת נחמה, נכון?
     
    אלא אם כן, כמובן, אתם אני.
     
    נסו לדמיין איזה מין הרגשה זאת היתה אם פתאום, כרעם ביום בהיר, מישהו היה נותן לכם מדליית זהב ואומר לכם שהיא שלכם. אוי אלוהים, בטח הייתם חושבים. אני סוּפּר תותח־על! זכיתי במדליה אולימפית. אבל, רגע — על מה זכיתי בה? מתי זכיתי בה? מתי התאמנתי? איך זה ששרירי הזרוע הדו־ראשיים שלי לא בסטייל של מדונה? איך יכול להיות ששכחתי את הרגע ששינה לעד את חיי?
     
    ומה משמעות העובדה ששכחתי?
     
    עכשיו נסו לדמיין שבמקום מדליית זהב נתנו לכם הרשעה ברצח, ותקבלו שמץ של מושג איך זה מבחינתי.
     
    כשאני חושבת על ליל מותה של אמא שלי, זה כמו לנסות לכוון זוג אוזני שפן לקלוט אות שידור מרוחק. פעם בכמה זמן משהו מתמקד, אבל לרוב אני פשוט מגיעה לצליל השיוף של חשמל סטטי, חומה לא חדירה של שלג. לפעמים אין אפילו תמונה. לפעמים אין אפילו טלוויזיה. אם בבוקר ההוא הייתי עוצרת וחושבת לרגע, אולי היה לי סיכוי להטמיע פרט מועיל או שניים, אבל השוטרים דחפו אותי בחיפזון החוצה מהבית ולתוך ניידת ומשם לתחנת המשטרה, לפני שהספקתי אפילו להקדיש מחשבה לבגדים שלבשתי, ועוד הרבה פחות מזה לְמה שאפשר שעשיתי. בצהריים הייתי בחדר חקירות, מנקרת דם יבש מתחת לציפורניים, ושני בלשים הסבירו לי מה הם רוצים שאכתוב בהודאה שלי.
     
    אני לא מאשימה אותם. תמיד עמדתי להיות הסיפור הכי טוב.
     
    אחר כך היה המשפט, שלא היה לו שום קשר לְמה שידעתי, אלא יותר לְמה שאנשים אחרים החליטו שאני יודעת, ודי מהר אבדה לי היכולת להבחין בין השניים. ועכשיו אני תקועה עם זיכרון מבולגן, בליל של עדות נזעמת, כתבות פרופיל מתחסדות במגזינים, סרטים שנעשו לטלוויזיה — נראטיב פחות ליניארי מלקט רגעי השיא בפרק סיכום העונה של "סיפורים אמיתיים מהוליווד". אני כבר לא יודעת מה שלי.
     
    ואז מגיעות הראיות. טביעות האצבעות היחידות בחדר של אמא שלי: שלי. הדי־אן־איי היחיד מתחת לציפורניים של אמא שלי: קרוב לוודאי שלי. השם היחיד שכתוב בדם ליד הגופה של אמא שלי: בהחלט שלי.
     
    (זה נכון. מן הסתם, לא ידעתם את החלק הזה, נכון?)
     
    די קשה לשמור על תחושה שאת חפה מפשע בזמן שכל כך הרבה אנשים בטוחים שאת לא. וזה לגמרי לא אפשרי כשאת לא בטוחה בשום דבר שהוא — מלבד בעובדה הנוראה, שאין להימלט מפניה, שלא חיבבת במיוחד את אמא שלך.
     
    חוסר הוודאות כירסם בי, רימות מעכו את הגווייה המרקיבה ממילא של המוח שלי. ובכלא, בלי שום כלים אמיתיים לחקירה, הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לתהות. התחלתי לראות בכל פעולה יומיומית סימן לבאות, כדור בדולח, קרביים של עז. איך רוצחת היתה מצחצחת שיניים? איך רוצחת היתה מסתרקת? היא היתה שותה קפה עם סוכר? תה עם חלב? היא היתה קושרת שרוכים בקשר אחד? בשניים?
     
    אני לגמרי מתלוצצת. כאילו היו לי שרוכים.
     
    מכל האתגרים שניצבתי מולם בכליאה, זה היה אולי הכי גרוע: הייתי יצור רציונלי ביסודו שהידרדר למצב של הגדת עתידות בסיסית. הבטחתי לעצמי שאם אי־פעם אצא משם אנסה לברר מה באמת קרה, לברר מה אני באמת.
     
    התעלמתי מהקול שאמר שהדרך היחידה לדעת בוודאות היא להרוג שוב.
    • אליזבת ליטל
    • אליזבת ליטל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אל תעזוב
    • החיים שאנו קוברים
    • קיפאון עמוק
    • מארב לילי
    • האיש שרצה לדעת הכל
    • הקבר בהרים
    • ציפור כחולה, ציפור כחולה
    • רצח ראוי
    • האחרות
    • הנעדרים
    • שטח הפקר
    • השומר הבלתי נראה