הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בתה של הרוצחת
  • בתה של הרוצחת
    ג'ונתן קלרמן | תרגום: לינדה פניאס־אוחנה
    כתר | ספטמבר 2019 | מתח ופעולה | 472 עמ' מודפסים

    לד"ר גרייס בליידס, פסיכולוגית מבריקה ויפת תואר, יש כישרון מיוחד לטפל בנפשות מיוסרות – כנראה משום שהיא עצמה נושאת בתוכה צלקות בלתי נראות משלה: בהיותה בת חמש הייתה עדה למות הוריה ברצח ובהתאבדות. מה שהציל את חייה היה אימוצה בידי זוג אוהב ויכולותיה האינטלקטואליות.

     

    יום אחד מגיע אל גרייס אנדרו טונר, הזקוק לעזרתה. כאשר הוא נכנס לקליניקה שלה, היא מבינה שכבר פגשה אותו בעבר, ומשום כך, למרות מצבו הנואש, היא מסרבת לקבל אותו לטיפול, בטוחה בכך שזו הפעם האחרונה שהיא רואה את האיש הצעיר. אבל לתדהמתה היא מגלה שאחרי שעזב את מרפאתה הוא נרצח, דבר שמביא חקירת רצח אל פתחה.

     

    גרייס מזועזעת מהרצח וחוששת מחשיפת החיים הכפולים שהיא מנהלת, ומחליטה לחקור את הרצח בעצמה. אבל כאשר היא מגלה את זהותו האמיתית של האיש, פרק מעורר אימה ואלים מילדותה קם לתחייה, ומכריח אותה להתעמת עם אויב רצחני ומניפולטיבי, כזה שתאוותו לכוח ושליטה מכריחה אותה לחזור לכאוס ולטירוף שמהם נמלטה לפני שנים.

     

    ג׳ונתן קלרמן הוא אחד מסופרי המתח המצליחים בעולם. הוא כתב מעל ל־35 ספרים שכיכבו ברשימות רבי המכר וזכה בפרסים רבים. מתח

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    גרייס בת החמש גרה עם שני זרים בפאתי מדבר. הביולוגיה והחוק הגדירו אותם כהוריה, אך גרייס לא ראתה בהם אלא שני זרים מוחלטים. וככל שידעה, הם הרגישו אותו דבר כלפיה.
    אָרדיס נוֹרְמַנְד בּלֵיידְס היה בן עשרים ושמונה, גבוה וצנום, עם שיער ארוך ואִיֵּי זקן בלונדיניים, ואוזניו דמויות ידיות־הכד הדגישו ביתר שאת את זערוריותן של פניו הגרומות והזעופות, שלא היו אלא צל־פנים. אך על אף השלוחות העטלפיות האלה שהזדקרו מראשו, הוא נראה כמעט מהוגן, באופן חלקלק־מסוכן כלשהו. רק כמעט, מפני שחלק מחינו הטבעי נשחק זה מכבר על ידי סמים ואלכוהול ורשימה כמעט מושלמת של החלטות גרועות.
    ילדותו של ארדיס עברה עליו בהזנחה ובאדישות מתמשכות. הוא היה תלמיד בעייתי, שאובחן אינספור פעמים על ידי יועצים טובים יותר ופחות. כולם הופתעו לגלות שמנת המשכל שלו גבוהה מכפי שהעידו הבעת פניו האטומה והתנהגותו החריגה במשך השנים. הוא צלח את כיתה ט' בקושי רב, ידע לקרוא ברמה של כיתה ד' וזנח את שיעורי החשבון עוד לפני ששלט בחילוק ארוך.
    כל אלו צמצמו את אפשרויות התעסוקה של ארדיס, וכשלא התקיים על דמי אבטלה וקצבת ביטוח לאומי בלבד, התפרנס משלל עבודות: שטיפת כלים, איש תחזוקה וטבח ברשתות מזון מהיר. העבודה היחידה שבה החזיק מעמד זמן־מה הייתה שוליית נגר, משרה שלמרבה הצער הותירה אותו נטול זרת ועם חרדה ממכונות.
    נשים מסוג מסוים נמשכו לחיוכו הנינוח של ארדיס ולמבנה גופו הנאה. דוֹדִי פַנדֶרבֵּרְק הייתה אחת מהן. הישגיה הלימודיים התחרו בהישגיו של ארדיס, מה שעזר בביסוסם של יחסיהם השטחיים.
    דודי וארדיס נפגשו כשעבדו בהיכל הפנקייק של ג'ק־המקפיץ, מסעדת דרכים שהתאמצה להחזיק את הראש מעל המים על הכביש המהיר בפאתי אנטלוֹפּ וַאלי. ארדיס היה אמון על קרצוף המחבתות ועל שטיפת הרצפה אחרי הסגירה. דודי ניקתה שולחנות במשמרת הלילה, ואחר כך נשארה עוד קצת, לנקז את השמן מאגני המחבתות ולטאטא את המסעדה, כדי להרוויח עוד כמה דולרים. היתרון בעבודה עד שעה מאוחרת היה שכך התאפשר לה להיות עם ארדיס, רק שניהם, מעשנים וגוררים רגליים במזללה העלובה.
    הם התחילו לפלרטט בערב הראשון שנפגשו, ובערב השני כבר עשו את זה, כשדודי ישובה ברגליים פשוקות על הדלפק במטבח, וארדיס גבוה בדיוק במידה שאפשרה לו לקלוע למטרה בלי להיעזר בשרפרף. הוא היה בן קצת פחות מעשרים ושתיים, וכבר שתיין רציני וצרכן מֶת' מתחיל. דודי, שהייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, אף פעם לא נהנתה מווסת סדירה ותמיד הייתה קצת עגלגלה, ולכן חלפו ארבעה חודשים עד שהבינה שהיא וארדיס יצרו עובּר.
    באחד הערבים ב'המקפיץ' עלה בדעתה שאולי כדאי שתאמר לו משהו, כי בטנה הלכה והתנפחה. היא ניגשה לארדיס, שניגב את הרצפה וסיגר קנאביס בפיו, והרימה את חולצת הטריקו שלה.
    "כן," הוא אמר. "זה מה שקורה."
    דודי אמרה, "כן, לגמרי."
    ארדיס נשף עשן ומשך בכתפיו. "אין לי מספיק כסף כדי להיפטר מזה."
    "אוקיי," אמרה דודי. "אולי אני אשאיר אותו."
    הוא התרחק ממנה.
    "אתה אוהב אותי, אָרדִי?"
    "בטח."
    "אוקיי, אני אשאיר אותו."
    "את חושבת?"
    "אולי."
    "שיהיה."
     
    האפשרות של נישואים מעולם לא עלתה על הפרק. ארדיס לא רצה בזה, ואף שלדודי אולי לא היה אכפת להתחתן, היא גם חשבה שהם ממילא כבר גרים יחד בקרוון שלה בפינה נחמדה בדֶזֵרט־דְרימְז פּארק, כי הוא היה גדול מקרון־הסוסים של ארדיס בקצה חוות הדקלים המיובשת שבה התנחל בשנתיים האחרונות. ונוסף לכול, הגשת טופסי הבקשה הייתה טרחה ועלתה כסף, ואף אחד ממכריה של דודי, כולל הוריה, לא טרח להינשא. אביה של דודי התנדף לפני שהיא נולדה, והיא חשבה שארדיס יעשה כמותו. היא הייתה מסוגלת להתמודד עם החיים לבד: גם אימא שלה חיה יפה מאוד לבד, וכל מה שהכלבה המפגרת הזאת יכלה לעשות, דודי יכלה לעשות יותר טוב ממנה.
    בטנה לא הייתה גדולה במיוחד בהתחלה, ולכן היא המשיכה להעמיד פנים שזה לא קורה. אבל זה נהיה קשה מיום ליום, ולפעמים, כשהייתה לבדה, מחשבותיה ניסו להיות מאושרות מהמצב. בפעמים אחרות היא נעשתה מדוכדכת והייתה לה מין הרגשה, עמוק בתוכה, שגאתה בה כמו צרבת וגרמה לה לבכות. אולי יהיה כיף לגדל תינוק, להלביש אותו, ולקנות לו צעצועים שגם היא תוכל לשחק בהם. שיהיה לה מישהו שחושב שהיא חכמה.
     
    דחיפת התינוק החוצה נמשכה שמונה־עשרה שעות מייסרות, וארדיס לא הסכים להישאר בחדר הלידה יותר מדקות אחדות, כי הוא נגעל או השתעמם מהצרחות ומהקללות של דודי. יותר מכול הוא פשוט מת לעשן. בכל פעם שחזר, דודי צרחה עליו חזק יותר, והטיחה בו קללות גסות שהרתיעו את האחיות. אחר כך היא כבר הייתה מותשת מכדי לעשות אפילו את זה, השתבללה כמו תולעת קטנה וסבלה לבדה, הו אלוהים כמה זמן תוכל לשרוד ככה?
    כשדודי צעקה מכאב היא זכתה לרוב להתעלמות, אלא אם כן התחשק לאחת האחיות להיות נחמדה ולדחוף איזשהו חומר לאינפוזיה שלה, שלא השפיע כל כך ממילא. את החומר שדודי באמת רצתה היא לא יכלה לקבל מפני שהיה בלתי חוקי.
    אחרי כל הסיוט הזה, התינוק גם לא היה במנח הנכון, והיה צריך לסובב אותו כמו נקניקייה על גריל, ונחשו למי זה גרם להרגיש שקורעים אותה לחתיכות? לבסוף נורה הדבר החלקלק החוצה מגופה, וכשדודי ראתה אותו להרף עין, היא הבחינה שהוא אפור וחסר תנועה.
    הרופא, גבר שחור שהופיע רק עכשיו, אמר, "זה חתיכת חבל טבור רציני, שכרוך סביב... שלושה מקומות."
    ואז נהיה החדר שקט מאוד ודודי חשבה שדחפה החוצה משהו מת ובאותו רגע, לא נורא, העיקר שכבר לא כואב לה ושהיא וארדיס יוכלו לחזור ולהיות כמו שהיו קודם.
    צליל סטירה ואז ווואאהה! ענקי.
    "בבקשה," אמר הרופא. "ורודה וחמודה, ציון אפּגר עלה משתיים לשמונה."
    אחר כך נשמעו כל מיני מלמולים ונקישות וצפצופים. דודי שכבה שם והרגישה כאילו רוקנו אותה כמו מֶלון, ורק רצתה לישון לנצח.
    אחת האחיות, הנמוכה עם הלחיים שנראו כמו עגבניות, אמרה, "הנה הבת החדשה שלך, יקירתי. טרייה מהתנור, קולנית ובריאה, עם שתי ריאות בריאות."
    שזה טיפשי, כי לחם ועוגה לא עושים רעש ולא מנסרים את הקרביים שלך כמו מסור חשמלי. אבל דודי, שהייתה גמורה מכדי להתווכח, עצמה את עיניה והרגישה את משקלה של התינוקת נח על חזהּ.
    האחות עם לחיי התפוח אמרה, "תחזיקי אותה, יקירתי. בידיים שלך, היא זקוקה לחום שלך." היא שילבה את זרועותיה של דודי על החבילה העטופה בסדין, ולחצה אותן אל גופה כדי שיישארו שם.
    התחשק לדודי להחטיף לה, לכלבה. היא השאירה את ידיה במקום רק כדי שהבהמה תניח לה כבר.
    האחות אמרה, "הנה, ככה, יקירתי, יפה מאוד — או־הו, היא ממש חמודה. היא החינניות1 בהתגלמותה ממש, אחרי שהתאמצת כל כך, נכון?"
    דודי חשבה: לפחות מצאתי שם לדבר הזה.
     
    באותו לילה הביאו לה את התינוקת להאכלה, אף על פי שאמרה להם שהיא רק רוצה לישון.
    "הו, מותק," אמרה אחות אחרת, "את יכולה לשכוח משינה בזמן הקרוב."
    כעבור יומיים לקחו דודי וארדיס את התינוקת הביתה.
    הכלבה צדקה.
     
    לגרייס בת החמש לא היה מושג איך שרדה את גיל הינקות. היא ראתה משפחות אחרות עם תינוקות בשכונת הקרוונים, והיה לה מושג מה זה לגדל תינוק. האם הזרים באמת עשו את כל הדברים האלה גם כן כשהיא הייתה קטנה וחסרת אונים? היא התקשתה להאמין. מה שבטוח, עכשיו הם בהחלט לא האכילו אותה מספיק.
    זה לא היה עניין של מחסור באוכל: תמיד היו שאריות מסניף המקדונלדס שארדיס עבד בו עכשיו, וגם זבל שהרימו ממסעדת דֶיירי קְווין, שאותה ניקתה דודי מדי לילה. והיו גם דברים שכל אחד מהם סחב מחנויות בעצמו. הם פשוט לא אכלו ארוחות של ממש שבהן ישבו כולם יחד לשולחן. בפעמים היחידות שזה קרה, גרייס הייתה דוחסת אוכל ככל יכולתה לפיה, לועסת מהר, בולעת בכוח, ולוקחת עוד. כשארדיס היה במצב רוח מפויס הוא היה מגניב ממתק לכף ידה. אבל רק לעיתים נדירות הציע מישהו להכין ארוחה, וברוב המקרים גרייס הלכה לישון עם בטן מקרקרת.
    לפעמים, כשהזרים ישנו, היא הייתה מתגנבת למטבחון וממלאה את פיה בכל מה שמצאה, ומקפידה לנקות אחריה. אף שהייתה היחידה שממש ניקתה את הקרוון בכל מקרה.
    בגיל חמש גרייס כבר ידעה לדאוג לעצמה.
     
    לפעמים כשיצאה מהקרוון רעבה, אחד השכנים היה שם לב ונותן לה משהו. גברת ריילי הייתה הכי טובה. היא ממש בישלה ואפתה, וכשלא היה לה המבט המוטרף בעיניים ולא הייתה מיובשת מוודקה וקיטרה על כושים ועל לטינים מסריחים, היא הייתה נדיבה כלפי גרייס וכלפי ילדים אחרים בשכונת הקרוונים. אפילו כלפי הילדים המקסיקנים.
    במהלך היום ניקתה גברת ריילי דירות־לדוגמה באזורי פיתוח רחבי ידיים, שנשארו ברובן ללא דורש. אנטלופּ ואלי, עם החום המייסר שלו ורוחות הלילה הצולפות, ידע עליות ומורדות כלכליות, לרוב יותר מורדות מעליות.
    מרבית התושבים בדֶזֵרט דְרימז עבדו בעבודות בשכר נמוך. חלק מהם היו נכים, גופנית או שכלית או שניהם גם יחד, ישבו ללא מעש ותהו כמה זמן נשאר להם לחיות. היו גם כמה בטלנים בריאים בגופם, שלא עשו דבר מלבד לשתות ולעשן ג'וינטים ולהעביר את הזמן. כולם בשכונת הקרוונים הכירו מא' ועד ת' את שלל מקורות ההכנסה הממשלתיים שאדם יכול להשיג כשהוא חי על קו העוני או קרוב אליו.
    אחד ממקורות ההכנסה האלה נועד למעונות יום, ובדזרט דרימז פירושו היה שהמדינה והמחוז שילמו לגברת רודריגז כדי שתשגיח על כעשרה ילדים בקרוון הג'ורג'יאני רחב הידיים שלה, המוקף בעציצי קקטוס. מאחר שהייתה אחראית על כל כך הרבה ילדים, אף אחד מהם לא קיבל יותר מדי תשומת לב, אבל הטלוויזיה תמיד הייתה מכוונת לערוץ ששידר סרטים מצוירים, והיו ארגזי ספרים וצעצועים שנשארו מילדיה של גברת רודריגז שבגרו, וגם בגדים משומשים ומציאות שהתגלו בחיטוט בפחי האשפה, וכן מרחב גדול לזחילה רק־תיזהרו־מהצמחים־הקוצניים, וכל זה הפך את המעון לסביר מבחינתה של גרייס.
    היא לא ממש רצתה לשחק עם ילדים אחרים, ואהבה לצפות ב'רחוב סומסום' וב'אלקטריק קומפני', ובגיל ארבע כבר למדה מתוכניות הטלוויזיה לצרף אותיות לכדי מילים בסיסיות. כעבור שנים היא הבינה שהתברכה ביכולת טבעית לקלוט את מבנה השפה. במעון־היום היא התייחסה לזה רק כשעשוע של מילים, כדרך נוספת להבנת הדברים, מפני שזה היה הקטע שלה: להבין את הזרים, להבין איך לאכול, איך להישאר נקייה, וּלְמה אנשים מתכוונים כשהם עושים או אומרים כל מיני דברים.
    גרייס בת החמש ידעה כבר לקרוא ברמה של תלמיד מתקדם בכיתה א', אבל לא סיפרה על כך לאיש, למה לה?
    הרי לַזרים לא יהיה אכפת; ארדיס כבר היה שיכור רוב הזמן, בפעמים שטרח בכלל לחזור הביתה, ודודי התחילה לאחרונה למלמל משהו על זה שהיא רוצה לעוף משם למקום שבו תוכל להיות חופשייה.
    כשהשיכור והממלמלת התנגשו חזיתית, התוצאה הייתה מפחידה לפעמים. ארדיס אף פעם לא הכה את דודי באגרוף קפוץ, אבל היו הרבה כאילו־אגרופים לאוֹת איום, והמון־המון סטירות בכף יד פתוחה שנפגשה אקראית בבשר. לפעמים ארדיס בקושי נגע בדודי. ולפעמים נשמעה כף ידו על בשרה כצליפה רמה ומצלצלת.
    לפעמים נשארו סימנים על עורה של דודי, והיא נאלצה למרוח שכבה נוספת של מייק־אפ. הרבה נשים בדזרט דרימז הטליאו את הסימנים בצורה כזו.
    גם חלק מהגברים הסתירו פציעות. כמו למשל אדון רודריגז, שבדרך כלל לא התגורר עם גברת רודריגז, ויום אחד גרייס ראתה אותו מדמם מהאף ובורח מהקרוון, ואת גברת רודריגז יוצאת החוצה ומרימה עציץ קקטוס כאילו היא עומדת לזרוק אותו עליו.
    היא לא זרקה. הוא ברח מהר מדי, וגברת רודריגז אהבה את העציצים שלה.
    אצל ארדיס ודודי הפגיעה הייתה הדדית לפעמים, כי דודי נהגה להיתקל בכוונה בכיסא של ארדיס כשהוא נחר עליו בפישוט אברים. זה היה גורם לו להתעורר בבהלה ולפלוט ריר ואז להיחנק מהריר שזלג מפיו, ואחר כך הוא היה נרדם שוב ודודי הייתה מצביעה עליו ועושה פרצופים טיפשיים וצוחקת.
    לפעמים היא הייתה עושה לו אצבע משולשת מאחורי גבו או מכנה אותו בשמות גסים, בלי להתחשב בעובדה שגרייס רואה או שומעת.
    לפעמים, כשארדיס היה ישן עמוק, ממש מסטול, דודי הייתה מתגנבת מאחוריו ובעזרת הציפורניים שלה צובטת את עורפו בחוזקה, ואם זה לא עזר, היא הייתה מושכת בשערו ומחכה לראות מה יקרה.
    כשעיניו הנפולות של ארדיס נפקחו למבט מבולבל, דודי הייתה עומדת מאחוריו ומצביעה וצוחקת בשקט.
    גרייס העמידה פנים שהיא לא מבחינה בכל זה. על פי רוב זחלה לפינת החדר הקדמי בקרוון, ששימשה כאזור השינה שלה. חדר השינה היחיד והמצחין בירכתי הקרוון היה שמור לדודי, וכשארדיס הגיע, לשניהם. לעיתים קרובות בלילות, במקום לישון, הייתה גרייס מדליקה את הטלוויזיה וצופה בלי קול, צוחקת לעצמה מזה שאנשים נראים משוגעים כשהם רק מזיזים את השפתיים. או שהייתה קוראת אחד מהספרים שגנבה מגברת רודריגז, וכשגדלה, מגן הילדים.
    היה לה אוסף של מילים, שכל הזמן התווספו אליו מילים חדשות, והיא ידעה גם לחבר מספרים ולהבין את ההיגיון שמאחורי התרגילים, וידעה גם לפתור דברים בלי לשאול אף אחד.
    יום אחד, חשבה, היא תהיה ברשות עצמה, והדברים האלה אולי יעזרו לה.
    • ג'ונתן קלרמן
    • ג'ונתן קלרמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פרחים מעל הגיהינום
    • יום הדין
    • היעלמותה של סטפני מיילר
    • תאומות הקרח
    • קרוב לבית
    • יריית פרידה
    • למות ממבט ראשון
    • ההפך מפרידה
    • אולטימטום
    • החשוד
    • פשעי נקמה
    • השקרים שהיא סיפרה