הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ברית של גנבים
    ספר מוגן
     
  • ברית של גנבים
    פנתר | יולי 2016 | מתח ופעולה, פרוזה מקור | 234 עמ'
    [  תמיד. יש. יציאה. עובדה.  ]
     
    צמד חוקרים פרטיים, הזוג מילר, נשכר בידי אדמו"ר על ערש דווי, להשיג מגילת אסתר בעלת כוח פלאי. הם צוללים לתוך מסע הזוי ורצוף תהפוכות. עוברים דרך סוחרי אמנות בעלי שפיות מוטלת בספק, זייפנים מוגי לב, ונוכלים מטופשים. כולם רוצים משהו, כולם מסתירים שלדים בארונות.
     
    מוצאים עצמם רוקדים לצלילי חליל של אספן סהרורי, המציג עצמו כאילו הוא עושה להם רק טוב וחסד, כולו דבש ונופת צופים. אך בפועל מנצל אותם מכל בחינה אפשרית. כאשר הם מנסים להתנתק, העניינים מסתבכים. אין מקום לחרטה. זה עניין של זמן. הרגע מגיע, והתשלום כבד…
     
    זהו מותחן שנע בקצב מטורף, תפניות ופיתולים ללא מעצורים. מתח, פעולה, הומור שחור ותרחישים בלתי צפויים לחלוטין. החל מן עמוד הראשון מזנק הסיפור לגבהים, מטלטל ולא מרפה מן הקורא גם הרבה אחרי העמוד האחרון.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
     
     
    משקפת אלקטרונית צמודה לעיניה של יוכבד מילר. היא הסתכלה סביב, בוחנת את תוואי הרקע. תשומת ליבה נתונה למבנה ריבועי ומשעמם, נראה שכולו בנוי מבטון אפור. שום עיטורים לא נראו בחוץ, מלבד שלושה דגלים, עם איור של צבים, שהתנופפו מעל חלונות. החלונות עצמם צרים, מרושתים ברצועות פלדה.
     
    סירת המשוטים פילחה במים ברחש קבוע. אוריאל מילר החזיק במשוטים, מפעיל אותם במיומנות. ידיו רפויות, כל גופו נמצא בתנועה. סביב לא נראתה נפש חיה. מי האגם רוגעים, תכולים. טיפות ניתזו אל-על ונחתו לתוך הסירה, מורגשות על פניהם וידיהם החשופות.
     
    הם הקיפו את המבנה משלושת הצדדים הפונים אל האגם. בתנועות אצבע קטנות, לחצה יוכבד על סדרה של כפתורים בצד התחתי של המשקפת. צילומים, שמירת נתוני מיקום ומרחקים, שמירת נתוני מידות.
     
    "אתה יודע מה, אנחנו מבזבזים את הזמן, כפשוטו. התיק הזו חורג מלוח הזמנים." נימה אירית נשזרה בקולה של יוכבד. "אני לא רואה שום דבר חדש. המקום הזה הוא בלתי-חדיר."
     
    אוריאל הסיט את המשוטים והניח להם להינעל במתקן קיבוע. הסירה הוסיפה להתקדם באִטיות. "אגב, הוא חורג גם מהתקציב," אמר, עייפות בקולו.
     
    "אז קדימה, לתוכנית המקורית." יוכבד הורידה את המשקפת, מניחה לה להשתלשל על רצועת ביטחון קצרה. "הדרך היחידה לחדור פנימה..."
     
    "זה לקבל הזמנה." אוריאל הנהן וניגב זיעה ממצחו, הוא מתח את צווארון מעיל העור שלו, מניח לאוויר רענן לחדור אל גופו ולקרר אותו. "איך אמרנו, אין קץ לזהירות. לפני שפועלים צריך לכסות את כל האפשרויות."
     
    "כן. כן." יוכבד הרימה שוב את המשקפת, מסתכלת מבעד לעדשות. "גם אחרי שלמדנו על הדרכים החדשות, אנחנו חוזרים אל הדרך המוכרת?" היא דיברה במהורהר. "רגע... למען השם... אורי, אורי..."
     
    אוריאל קיבל את המשקפת, הוא הסתובב והסתכל לכיוון אליו הצביעה יוכבד. מבעד לעדשות ראה אדם נאבק לעלות את עצמו בחזרה אל סירתו, לאחר שכנראה החליק ממנה.
     
    "הוא לא נראה לך זקן?" אמרה יוכבד.
     
    אוריאל בחן את דמותו של האומלל. "כן. כן. הידיים שלו... מה זה... שיער לבן דליל סביב קרקפת מנומשת." הוא הוריד את המשקפת והעביר אותה לאשתו. תופס תנוחת ישיבה יציבה יותר ולוקח את המשוטים. קליק. קליק. הם השתחררו מהתּוֹשָׁבוֹת.
     
    "מהר. מהר. אורי, יותר מהר..." יוכבד נאחזה בידית לצד המושב שלה, בידה השנייה החזיקה במשקפת. "הוא לא מצליח... הוא טובע... הוא טובע..."
     
    "אני... עושה... את... המקסימום..." קולו של אוריאל מקוטע ממאמץ. מים ניתזים בכמות רבה יותר. הוא כבר לא ממוקד.
     
    "הסירה שלו עומדת להתהפך מעליו. לא יהיה לו סיכוי. הוא יטבע... הוא יטבע..." הם התקרבו במהירות. רוח גַּבִּית נוטה להם חסד. כאשר היו במרחק שמיעה, לדעתה של יוכבד, היא פתחה בצעקות. "היי, היי, תחזיק מעמד! אנחנו מתקרבים! אנחנו נעזור לך! תחזיק מעמד עוד דקה... היי! הלו!"
     
    הם הגיעו. אוריאל סובב את הסירה, אופקית לסירה השנייה. יוכבד השליכה גלגל הצלה קשור בחבל. הזקן היה עם הגב אליהם, עדיין מנסה להיאחז בדפנות סירתו. יד אחת שלו נתלתה על הגלגל ונפלה. הוא ניסה שוב. מצליח לחבוק את הגלגל ולקדם אותו אל חזהו. להתרומם מעט מקו המים.
     
    החזיק את עצמו שניות אחדות על הגלגל והחליק הצִדה, רעש התרסקות. מים ניתזים. נשמעו קולות שיעול חדים, מימיים.
     
    אוריאל זרק אחורנית את המעיל שלו, פשט את החולצה בקריעת הכפתורים, וזינק אל המים. הוא תפס את הזקן מאחוריו והגביה אותו ללא מאמץ בשל דחף המים. הזקן נפל לתוך הסירה שלו. אוריאל טיפס אחריו, לבדוק את מצבו מקרוב.
     
    הסירה מלאה סמרטוטים ויריעות בד. ריח עז של דגים, ניחוח צוף עבור דייגים. אוריאל בחן את פני הזקן, צמוקות וחיוורות. "הכל בסדר איתך? איך אתה מרגיש? אתה יכול לדבר?" אם כן, פתחי האוויר שלו נקיים והוא מסוגל לנשום בצורה תקינה.
     
    "אני יכול לדבר..." אמר הזקן, קולו סדוק.
     
    האבסורד חדר להכרתו של אוריאל באיחור מה. הזקן לא התנשף בכלל. כצפוי מאדם שעשה מאמץ ארוך להציל את עצמו, נלחם בגלים וטיפס ללא הצלחה בניסיון להתרומם חזרה אל ספינתו, נשימתו של האיש הזה רגועה מדי.
     
    רגעי המחשבה של אוריאל כנראה היו שקופים. שקופים מדי. הזקן חייך. "מה יש, אוריאל. משהו לא מסתדר לך?" ידיו של הזקן נסגרו סביב גרונו של אוריאל. הלם פתאומי, כמו סטירה מצלצלת.
     
    השתחרר מההלם. אוריאל הרים ברך אחת, שהיתה צמודה לגופו של הזקן, והוריד אותה בלחץ מתון על צלעותיו. פעולת החניקה רפתה לרגע. אוריאל לקח נשימה. הזקן הרים את עצמו, והשניים נהדפו אחורנית. עכשיו היה אוריאל על גבו, שרוע על שכבות של יריעות בד ופלסטיק. הזקן מעליו.
     
    יד נוספת פרצה מבין יריעות הבד. זרוע מסיבית, חסונה. יד נוספת מהצד השני. אוריאל נֶחְבַּק בעוצמה מרסקת. קול דיבר מתחת ליריעות. "אֶל, חפש עליו נשק." הזקן הוסיף לחנוק, ידיו צנומות חסרות עוצמה. הקול חזר מאחורי גבו הלפות של אוריאל. "אֶל, חפש, אני תופס אותו, אתה יכול לעזוב ולחפש עליו נשק." רגליים כמו גזעי עצים נחלצו מבין היריעות, סוגרות על רגליו של אוריאל. הוא כבול באזיקים אנושיים.
     
    הזקן הוסיף לחנוק, שיניו העקומות, הבודדות, נחשפות בחיוכו הפראי, המת. הקול היה הפעם צעקני, מצווה. "אֶלדְרידג', אמרתי לך משהו, זקן חסר תועלת שכמוך!"
     
    הזקן נעצר, לחייו כמו כריכה של ספר שהוצמדה משני צִדי פניו. הוא הוריד את ידיו ופשפש בבגדיו של אוריאל, שנאנק ונאבק לזוז.
     
    מן הסירה הסמוכה. יוכבד צעקה. "היי, היי! תעזבו אותו! תעזבו אותו!" היא שקלה את צעדיה.
     
    הזקן מצא סכין בנרתיק על קרסולו של אוריאל. הוא שלף אותה בזעם והתרחק אחורנית. צועק, מזנק קדימה על היריעות. הוא תחב את הסכין בסמרטוטים, צועק בגרון ניחר. "למי קראת זקן! למי קראת זקן! למי! אני זקן אני?" הוא תחב את הסכין שוב ושוב.
     
    הידיים והרגליים שחררו את אוריאל שנזרק הצִדה. טיפוס בחליפת הצלה צהובה יצא מבין הסמרטוטים. ראשו מגולח, קעקועי זאבים על זרועותיו השריריות. שפתיו וסנטרו בולטים, כמו פניו של כלב.
     
    המקועקע דחף בעוצמה רבה, משתמש בשתי ידיו ובתנועת גוף. הזקן עף אחורנית. מתנגש בדופן הסירה. חוזר ומרים את הסכין. "אתה לא תקרא לי זקן, שמעת?" הוא רץ קדימה, תנועות שיסוף.
     
    נשמע קול קריעה. שריקה. אוויר בורח מחליפת ההצלה של המקועקע. אוריאל ביקש לנצל את ההזדמנות ולחמוק לתוך המים. רגל חזקה הכשילה אותו, הוא נפל.
     
    הזקן צעק. "אני לא אשם בכך שאתה מפחד מהמים... " הוא הניף את הסכין. המקועקע מתגונן. "היית צריך אותי, כן אותי, כדי לשמש פיתיון... נכון... אני זקן, אני?"
     
    "אֶלדְרידג' תפסיק עם זה... תן לנו לסיים כאן..." המקועקע הסתובב, מרתק ברגלו את אוריאל. גוחן, מפעיל את מנוע הסירה במשיכה עזה. הסירה הסתערה קדימה בשאגה. הזקן נזרק, מתגלגל ונתפס בדופן הסירה. הסכין נזרקה מידו.
     
    המקועקע שלף אזיקים והתכופף אל אוריאל, המפרפר, מנסה לחמוק מלפיתת הברזל שלו. טבעת אחת נסגרה על פרק ידו.
     
    בסירה השנייה, יוכבד תפסה במשוטים, מנסה להדביק את הקצב. ללא הצלחה. היא הוסיפה לצעוק. "אוריאל... היי. תעצרו... אוריאל..." בהישג ידה נמצא אקדח נוּרִים, חששה להשתמש בו, עלולה לפגוע בבעלה.
     
    אוריאל נאבק, חסר כוח, מותש מהחתירה המאומצת והצלת הזקן. המקועקע גרר אותו הצִדה, מושך בטבעת האזיקים השנייה. ידו המשוחררת של אוריאל נזרקה אל כפתורי ההיגוי במנוע. הוא היכה בכפתורים מבלי לראות. המנוע נעצר.
     
    המקועקע נזרק קדימה. אוריאל ניצל את התנופה, כדי להוסיף דחיפה עזה. גופו הגדול עבר את דופן הסירה והוא החליק. מצליח להיאחז בדופן לרגעים אחדים. נפל אל המים, מתז רעשני. הזקן זינק מאחור בצעקה. אוריאל זז הצִדה מניח לו ליפול מטה בעקבות חברו.
     
    אוריאל הפעיל את המנוע והתרחק מהם במהירות. מסובב את ידית השליטה, ובעיקוף גדול פונה לכיוון הסירה שלו, בה נמצאת אשתו.
     
    במים, מפרפרים כמו דגי טונה, הענק ניסה לטפס על גבו של הזקן.
     
     
     
    - - -
     
     
     
    בבית-המלון, יוכבד הכינה תה קינמון, להמרצת מחזור הדם ולהתחממות. הם ישבו בדממה. אוריאל בבגדים יבשים. יושב מכונס בתוך עצמו. "תודה על התה. הריח נעים."
     
    "אולי הם היו סתם שודדים? התעלול הזה של אדם במצוקה הוא אחד מהתעלולים העתיקים ביותר בספר המזימות." יוכבד קרעה קצה של שקיק סוכר חום. "אולי הוא שייך לצוות האבטחה של המוזיאון הזה עצמו?" הגרגירים העבים של הסוכר החום התגלגלו לתוך הספל.
     
    על השולחן נחו אזיקים, ששוחררו מידו של אוריאל בעזרת סיכת פריצה בעלת חוד רחב ודק כלשונית. "אה... אלה אזיקים שמונפקים על-ידי המשטרה. לא. הם לא שודדים. מה?"
     
    אוריאל טלטל את ראשו. "הם ידעו מי אנחנו. הם ידעו את השם שלי." עיניו התרוממו מהספל. אדומות, מעורפלות. "אולי הם גם יודעים למה אנחנו כאן..."
    • נחמן גרשונוביץ
    • נחמן גרשונוביץ
      נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
      מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
       
      * אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
      https://goo.gl/245gHA
       
      * דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
      https://goo.gl/ycJax3
       
      * האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
      nachmang.wordpress.com
       
      * בטוויטר
      https://twitter.com/nachmangr
     
  • המלצות נוספות