הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בנות פנדרוויק
  • בנות פנדרוויק
    ג'ין בירדזול | תרגום: יעל ענבר
    ידיעות ספרים | 2005 | ילדים, נוער צעיר | 284 עמ' מודפסים

    הכירו את בְּנוֹת פֶּנדֶרוויק: רוזלינד היא האחראית והמעשית; סקַיי העקשנית והנמרצת; ג'יין החולמנית, האמנותית; ובַּאטִי, האחות הקטנה והביישנית, שאינה מוכנה ללכת לשום מקום בלי כנפי הפרפר שלה. כשהבנות יוצאות יחד עם אביהן לחופשת הקיץ, ממתינה להם הפתעה. במקום הקוטג' הרעוע שציפו למצוא, הם מוצאים את עצמם באחוזה יפהפייה ששמה אָרְנְדֶל. עד מהרה עסוקות הבנות בגילוי הקסם הקיצי של הגנים רחבי הידיים, עליית הגג המלאה אוצרות, הארנבונים החביבים והטבחית האופה את עוגת הזנגביל הטובה ביותר בכל רחבי מסצ'וסטס. אבל התגלית הנפלאה מכול היא ג'פרי טִיפטוֹן, בנה של בעלת האחוזה, המוכיח את עצמו עד מהרה כשותף המושלם להרפתקאות שלהן. אבל גברת טִיפטוֹן בעלת לב הקרח אינה מרוצה מהבנות, ומזהירה את החברות החדשות של בנה שלא יסתבכו בצרות. ומובן שהן לא יסתבכו – או אולי דווקא כן? דבר אחד ודאי: זה יהיה קיץ שבנות פֶּנדֶרוויק לא ישכחו לעולם. הספר בנות פֶּנדֶרוויק זכה בפרסים מכובדים, תורגם לשפות רבות והיה רב-מכר בארצות הברית

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון
    ילד עומד בחלון

    במשך זמן רב אחרי אותו הקיץ עדיין דיברו ארבע בנות פֶּנדֶרוויק על אָרְנְדֶל. הגורל הביא אותנו לשם, נהגה גֵ'יין להגיד. לא, זה היה בעל הבית רודף הבצע שמכר את בית החופשה שלנו בקֵייפּ קוֹד, היתה מישהי אחרת אומרת, קרוב לוודאי שסקַיי.
    מי ידע מי מהן צודקת? אבל זה נכון שהבית על החוף שנהגו לשכור בדרך כלל נמכר ברגע האחרון, ומשפחת פֶּנדֶרוויק נשארה פתאום בלי תוכניות לחופשת הקיץ. מר פֶּנדֶרוויק צִלצל לכל המקומות האפשריים, אבל כל בתי הנופש בקֵייפּ קוֹד היו מוזמנים מראש, והבנות שלו התחילו לחשוב שיבלו את כל חופשת הקיץ שלהן בקָמֶרוֹן שבמסצ'וסטס. לא שהן לא אהבו את קָמֶרוֹן, אבל איזה מין קיץ זה כשלא נוסעים לשום מקום מיוחד? ואז, באופן בלתי־צפוי, שמע מר פֶּנדֶרוויק דרך חבר של חבר על קוטג' להשכרה בהרי בֶּרקשׁיר. היו בו שפע של חדרי שינה ומכלאה גדולה ומגודרת לכלב — מקום מושלם להרקולס פֶּנדֶרוויק הגדול, השחור, המגושם והחביב — והוא היה פנוי להשכרה לשלושה שבועות באוגוסט. מר פֶּנדֶרוויק קפץ על המציאה אפילו בלי לראות אותה מראש.
    הוא לא ידע במה הוא מסבך אותנו, נהגה בַּאטִי להגיד. רוזלינד תמיד אמרה, חבל שאמא לא ראתה את אָרְנְדֶל — היא היתה אוהבת את הגנים. וג'יין נהגה להגיד, בשׁמַים יש גנים הרבה יותר יפים. ואמא אף פעם לא תיאלץ להיתקל בגברת טִיפטוֹן, נהגה סקַיי להוסיף כדי להצחיק את האחיות שלה. והן אכן צחקו, והשיחה היתה עוברת לנושאים אחרים, עד הפעם הבאה שמישהי היתה נזכרת באָרְנְדֶל.
    אבל כל זה עוד צפוי היה לקרות בעתיד. כשמתחיל הסיפור שלנו, בַּאטִי היא עדיין רק בת ארבע. רוזלינד היא בת שתים־עשרה, סקַיי בת אחת־עשרה וג'יין בת עשר. הן יושבות במכונית עם מר פֶּנדֶרוויק ועם הרקולס. בני המשפחה נמצאים בדרכם לאָרְנְדֶל, ולרוע המזל, הם הלכו לאיבוד.

     


    * * *

     


    "זאת אשמתה של בַּאטִי," אמרה סקַיי.
    "לא נכון," אמרה בַּאטִי.
    "בטח שכן," אמרה סקַיי. "לא היינו הולכים לאיבוד אם הרקולס לא היה אוכל את המפה, והרקולס לא היה אוכל את המפה אם לא היית מחביאה בתוכה את הכריך שלך."
    "אולי זאת יד הגורל שהרקולס אכל את המפה. אולי נגלה משהו נפלא בזמן שאנחנו אבודים," אמרה ג'יין.
    "אנחנו נגלה שכשאני מבלה יותר מדי זמן במושב האחורי עם האחיות הצעירות שלי, אני משתגעת ורוצחת אותן," אמרה סקַיי.
    "תירגעו, חֶבריא," אמר מר פֶּנדֶרוויק. "רוזלינד, מה עם משחק?"
    "בואו נשחק 'הלכתי לגן החיות וראיתי'," אמרה רוזלינד. "הלכתי לגן החיות וראיתי ארמדיל. ג'יין?"
    "הלכתי לגן החיות וראיתי ארמדיל ובופלו," אמרה ג'יין.
    בַּאטִי ישבה בין ג'יין לסקַיי, ולכן היתה הבאה בתור. "הלכתי לגן החיות וראיתי ארמדיל, בופלו וגנגורו."
    "קנגורו מתחיל ב־ק', לא ב־ג'," אמרה סקַיי.
    "לא נכון. הוא מתחיל ב־ג', כמו גן גורים," אמרה בַּאטִי.
    "פשוט תמשיכי עם התור שלך, סקַיי," אמרה רוזלינד.
    "אין טעם לשחק אם אנחנו לא עושות את זה נכון."
    רוזלינד, שישבה במושב הקדמי ליד מר פֶּנדֶרוויק, הסתובבה ונעצה בסקַיי מבט נוקב של האחות־הכי־גדולה. הוא לא יעזור במיוחד, ידעה רוזלינד. הרי בסופו של דבר, סקַיי היתה צעירה ממנה רק בשנה. אבל אולי הוא ישקיט אותה די זמן על מנת שרוזלינד תוכל להתרכז ביעד הנסיעה. הם באמת הלכו לאיבוד והסתבכו מאוד. הנסיעה היתה אמורה לארוך שעה וחצי, והם היו בדרך כבר שלוש שעות. רוזלינד הביטה באביה, שישב במושב הנהג. המשקפיים התחילו להחליק במורד אפו, והוא זִמזם את הסימפוניה האהובה עליו של בטהובן, זו על האביב. רוזלינד ידעה שמשמעות הדבר היא שהוא חושב על צמחים — הוא היה פרופסור לבוטניקה — במקום על הנהיגה.
    "אבא," היא אמרה, "מה אתה זוכר מהמפה?"
    "אנחנו אמורים לעבור על יד עיירה קטנה שנקראת פרַאמלי, ואחר כך לפנות כמה פעמים ולחפש את רחוב סטאפורד אחת־עשרה."
    "לא עברנו לפני כמה זמן על יד פראמלי? ותראה," היא אמרה והצביעה דרך החלון, "כבר עברנו קודם את הפרות האלה."
    "ראייה טובה, רוזי," הוא אמר, "אבל לא נסענו בכיוון ההפוך בפעם הקודמת? אולי הכיוון הזה יפתור את הבעיה."
    "לא, כי לא ראינו כאן שום דבר חוץ מעוד שדות עם פרות, זוכר?"
    "אה, כן." מר פֶּנדֶרוויק עצר את המכונית, הסתובב וחזר לכיוון הנגדי.
    "אנחנו צריכים למצוא מישהו שיוכל לתת לנו הוראות הגעה," אמרה רוזלינד.
    "אנחנו צריכים למצוא הליקופטר שיוכל להטיס אותנו מפה," אמרה סקַיי. "ותשמרי את הכנפיים המטופשות שלך לעצמך!" היא דיברה עם בַּאטִי, שכמו תמיד, לבשה את כנפי הפרפר הכתומות־שחורות האהובות שלה.
    "הן לא מטופשות," אמרה בַּאטִי.
    "האו," אמר הרקולס ממקומו בין הארגזים והמזוודות בירכתי המכונית. הוא תמיד תמך בבַּאטִי בכל דיון.
    "אבודים ועייפים, התווכחו מגלֵי העולם האמיצים וחיית המחמד האמיצה שלהם בינם לבין עצמם. רק סברינה סטַאר נשארה שלווה," אמרה ג'יין. סברינה סטאר היתה גיבורת הספרים שכתבה ג'יין. היא הצילה כל מיני דברים. בהתחלה היה זה צרצר. אחר כך באו הספרים סברינה סטאר מצילה גוזל של ציפור דרור, סברינה סטאר מצילה צב, והאחרון היה סברינה סטאר מצילה מרמיטה. רוזלינד ידעה שג'יין מחפשת רעיונות לְמה שסברינה צריכה להציל עכשיו. סקַיי הציעה תנין טורף אדם, שיטרוף את הגיבורה וישים קץ לסדרה, אבל שאר בני המשפחה השתיקו אותה בצעקות. הם נהנו מהספרים של ג'יין.
    נשמע אוף רם מהמושב האחורי. רוזלינד הציצה לאחור כדי לוודא שלא פרצה אלימות, אבל זאת היתה רק בַּאטִי, שנאבקה במושב שלה — היא ניסתה להסתובב לאחור כדי לראות את הרקולס. ג'יין שִרבְּטה במחברת הכחולה החביבה עליה. כך ששתיהן היו בסדר. אבל סקַיי ניפחה את לחייה בחיקוי של דג, ומשמעות הדבר היתה שהיא משועממת יותר מכפי שרוזלינד חששה. כדאי שימצאו את הקוטג' הזה מהר.
    ואז הבחינה רוזלינד במשאית שעמדה לצד הדרך. "תעצור, אבא! אולי אנחנו יכולים לקבל הוראות הגעה."
    מר פֶּנדֶרוויק עצר ורוזלינד יצאה מהמכונית. עכשיו ראתה שעל כל אחת מדלתות המשאית כתובה המילה "עגבניות" באותיות גדולות. ליד המשאית היה מוצב שולחן עץ שעליו ערֵמה גדולה של עגבניות אדומות ועסיסיות, ומאחורי השולחן איש זקן לבוש במכנסי ג'ינס בלויים ובחולצה ירוקה שעל הכיס שלה רקומות המילים "העגבניות של הארי".
    "עגבניות?" הוא שאל.
    "תשאלי אם אלה עגבניות קסם," שמעה רוזלינד. מזווית עינה ראתה את סקַיי גוררת את ג'יין בחזרה פנימה מבעד לחלון המכונית.
    "האחיות הקטנות שלי," אמרה רוזלינד לזקן בנעימה מתנצלת.
    "לי בעצמי היו שש כאלה."
    רוזלינד ניסתה לדמיין לעצמה איך זה כשיש שש אחיות קטנות, אבל היא הצליחה רק לדמיין שוב ושוב כיצד הופכת כל אחת מהאחיות שלה לזוג תאומות. היא הצטמררה ואמרה, "העגבניות שלך נראות טעימות מאוד, אבל מה שאני צריכה באמת זה הוראות הגעה. אנחנו מחפשים את רחוב סטאפורד אחת־עשרה."
    "אָרְנְדֶל?"
    "אני לא יודעת שום דבר על שום אָרְנְדֶל. אנחנו אמורים לשכור קוטג' בכתובת הזאת."
    "זה אָרְנְדֶל, הקוטג' של גברת טִיפטוֹן. אישה יפהפייה. וגם נורא שחצנית."
    "אוי ואבוי."
    "אתם תהיו בסדר. יש שם כמה הפתעות נחמדות. אבל תצטרכו להשתלט על הבלונדינית הזאת שם," אמר והחווה בראשו לעבר המכונית, שם רכנו עכשיו סקַיי וג'יין יחד מבעד לחלון והקשיבו. אפשר היה לשמוע מחאות חנוקות מפי בַּאטִי, שנמחצה.
    "למה עלַי?" קראה סקַיי.
    האיש קרץ אל רוזלינד. "אני תמיד מצליח לזהות את עושי הצרות. גם אני בעצמי הייתי כזה. ועכשיו, תגידי לאבא שלך לנסוע קצת הלאה בכביש הזה, לפנות שמאלה בפנייה הראשונה, ואז מיד ימינה, ולחפש את מספר אחת־עשרה."
    "תודה," אמרה רוזלינד ופנתה ללכת.
    "חכי רגע." הוא הטיל כחצי תריסר עגבניות לתוך שקית נייר. "קחי את אלה."
    "הו, אני לא יכולה," אמרה רוזלינד.
    "בטח שאת יכולה. תגידי לאבא שלך שהן מתנה מהארי." הוא נתן את השקית לרוזלינד. "ועוד דבר אחד ואחרון, גברתי הצעירה. עדיף שאת והאחיות שלך תתרחקו מהגנים של גברת טִיפטוֹן. היא רגישה מאוד לגבי הגנים האלה. תיהנו מהעגבניות!"
    רוזלינד חזרה למכונית עם שקית העגבניות. "שמעתם אותו?"
    "ישר, ואז שמאלה, ואז ימינה, ואז לחפש את מספר אחת־עשרה," אמר מר פֶּנדֶרוויק והתניע את המכונית.
    "מה זה האָרְנְדֶל הזה שהוא דיבר עליו?" שאלה סקַיי.
    "ומי זאת גברת טִיפטוֹן?" אמרה ג'יין.
    "הרקולס צריך ללכת לשירותים," אמרה בַּאטִי.
    "עוד מעט, חמודה," אמרה רוזלינד. "אבא, כאן — תפנה שמאלה."
    כעבור רגעים אחדים הם פנו לרחוב סטאפורד, ואז עצר פתאום מר פֶּנדֶרוויק את המכונית באמצע הרחוב וכולם לטשו את עיניהם בתימהון. לְמה ציפתה המשפחה מקוטג' שכור? שיהיה בית קטן ונעים ורעוע עם כמה עציצי גרניום בחצר הקדמית. אפילו הדברים שאמר הארי מוכר העגבניות לא שינו את ציפיותיהם. אם בכלל חשב מישהו על כך, הם תיארו לעצמם שגברת טִיפטוֹן השחצנית מתגוררת בבית הסמוך ומגדלת ירקות בערוגות מטופחות.
    זה לא מה שראו. מה שראו היו שני עמודי אבן גבוהים ואלגנטיים, שעל אחד מהם חרוטות המילים מספר אחת־עשרה ועל האחר אָרְנְדֶל. מאחורי העמודים היה שביל שהתפתל למרחקים, עם טור כפול של עצי צפצפה משני עבריו. ומעבר לעצי הצפצפה היה דשא מטופח להפליא זרוע בעצים חינניים. שום בית לא נראה לעין.
    "לא ייאמן," אמרה סקַיי.
    "לקוטג'ים אין חצרות קדמיות כאלה," אמרה רוזלינד. "אבא, אתה בטוח שזכרת נכון את הכתובת?"
    "די בטוח," אמר מר פֶּנדֶרוויק.
    הוא סובב את המכונית והתחיל לנסוע לאטו במורד השביל, שנמשך הלאה והלאה, עד שבני משפחת פֶּנדֶרוויק חשבו שלעולם לא יגיעו אל קצהו. אבל בסופו של דבר הגיעו לסיבוב אחד אחרון, שורות עצי הצפצפה הסתיימו, וחששותיה של רוזלינד התגשמו. "אבא, זה לא קוטג'."
    "לא, אני מסכים. זה בית אחוזה."
    ואכן היה זה בית אחוזה ענקי שניצב במרכז הגנים הצרפתיים. הוא היה בנוי מאבנים אפורות, ומלא מגדלים, גזוזטראות, מרפסות וצריחים שבלטו לכל עבר. והגנים! היו בהם מזרקות ומשוכות שיחים פורחות ופסלי שיש, וזה רק בחלק שיכלו בני משפחת פֶּנדֶרוויק לראות מהשביל.
    "הנוסעים המותשים ראו מולם מעון הראוי למלכים. קייר פַּארַאוֶול! אֶל דוֹרַאדוֹ! קָמֶלוֹט!"* אמרה ג'יין.
    * קייר פַּארַאוֶול-הטירה שבה מתגוררים מלכי נארניה; אֶל דוֹרַאדוֹ- עיר אגדית מלאת אוצרות בדרום אמריקה; קָמֶלוֹט- עירו של המלך ארתור.
    "נורא חבל שאנחנו לא מלכים," אמרה סקַיי.
    "אנחנו עדיין אבודים," אמרה רוזלינד בייאוש.
    "תתעודדי, רוזי," אמר מר פֶּנדֶרוויק. "הנה בא מישהו שאנחנו יכולים לשאול."
    נער גבוה בגיל ההתבגרות, שדחף מריצה, הופיע מאחורי פסל גדול של קופידון וּונוס. מר פֶּנדֶרוויק פתח את חלון המכונית, אבל עוד לפני שהספיק לקרוא לנער, נשמע צליל השתנקות מוכר מירכתי המכונית.
    "הרקולס עומד להקיא!" צווחה בַּאטִי.
    האחיות היו מתורגלות היטב. כהרף עין הן טסו החוצה לצדהּ האחורי של המכונית וגררו את הרקולס המסכן לשולי השביל. הוא הקיא על נעלי הספורט של ג'יין.
    "אוי, הרקולס, איך יכולת?" נאנקה ג'יין והשפילה את מבטה אל הנעליים הצהובות הגבוהות שלה, אבל הרקולס כבר יצא לשוטט ולבחון שיח.
    "זה לא כל כך גרוע כמו בפעם שהוא אכל את הפיצה מפח האשפה," אמרה סקַיי.
    בַּאטִי התכופפה לבחון את ערמת הלכלוך. "הנה המפה," אמרה והצביעה.
    "אל תיגעי בה!" קראה רוזלינד. "וג'יין, תפסיקי לנער את הנעליים שלך. את מתיזה את זה לכל הכיוונים. תעמדו בלי לזוז, כולן, עד שאחזור." היא רצה למכונית להביא מגבות נייר.
    הנער עם המריצה התקרב לשביל הגישה, ומר פֶּנדֶרוויק יצא מהמכונית ודיבר איתו. "אני רואה שיש לכם קצת לִינֵאָה בּוֹרֵאָלִיס* כאן לאורך השביל. מקום מוזר לגדל אותו.
    * Linnaea borealis— סוג של שרך הגדל בצפון אירופה ובאסיה, הנושא פרחים ורודים בצורת פעמון, עדינים וריחניים, הצומחים בזוגות.
    אבל אני מתעניין במיוחד בצִ'יפּרִיפֵּדִיוּם אָרִיֶיטִינוּם,* אם אתה מכיר מקומות טובים לחפש אותו. הוא אוהב אדמות בִּיצה, קצת צל..."
    * Cypripedium arietinum — סוג של סחלב צפון אמריקני.
    רוזלינד שִרבבה את ראשה לחלקה האחורי של המכונית ונברה בין המזוודות. אביה דיבר בלטינית על צמחים, ומשמעות הדבר היתה שהוא מאושר. היא קיוותה שיזכור לבקש מהנער גם הוראות הגעה. הוא נראה נחמד, הנער הזה. בן שמונה־עשרה או אולי תשע־עשרה, עם שיער חום בהיר שבלט מתחת לכובע בייסבול של קבוצת הרֶד־סוֹקס. רוזלינד הציצה מעבר למכונית והעיפה מבט בידיו של הנער. החברה הכי טובה שלה, אנה, אמרה תמיד שאפשר לדעת הרבה על אנשים על פי כפות הידיים שלהם. הנער לבש כפפות גינון.
    מגבות הנייר נמצאו מאחורי המחשב של מר פֶּנדֶרוויק ומתחת לכדורגל. רוזלינד תפסה צרור של מגבות ומיהרה חזרה אל האחיות שלה. ג'יין וסקַיי ערמו עלים על הקיא של הרקולס.
    "זוכרת שהוא אכל את עוגת קרם הלימון ההיא משולחן הפיקניק של משפחת גייגר? אז הוא באמת הקיא את הנשמה," אמרה סקַיי.
    "ומה עם הפעם שהוא גנב קציץ בקר שלם מהמקרר? הוא לא הפסיק להקיא במשך יומיים," אמרה ג'יין.
    "ששש," אמרה רוזלינד וניגבה את נעלי הספורט של ג'יין. מר פֶּנדֶרוויק והנער התקרבו אליהן.
    "בנות, זה קַאגני," אמר מר פֶּנדֶרוויק.
    "הַיי," אמר קאגני בחיוך גדול. היא הסיר את הכפפות ותחב אותן לתוך כיס מכנסי הג'ינס שלו. רוזלינד הסתכלה בעיון בכפות הידיים שלו, אבל הן נראו לה כמו סתם כפות ידיים רגילות. היא הצטערה שאנה אינה נמצאת שם.
    "קאגני, הארבע האלה הן משׂושׂ חיי. זאת עם השיער הבלונדיני היא הבת השנייה שלי, סקַיי —"
    "סקַיי, כמו שאומרים שמים באנגלית. שמים כחולים, עיניים כחולות," אמרה סקַיי ופקחה לרווחה את העיניים הכחולות שלה כדי להמחיש את דבריה.
    "ככה אתה יכול לזכור מי היא," אמרה ג'יין. "עיניים כחולות ושיער בלונדיני חלק. חוץ ממנה לכולנו יש עיניים חומות זהות ושיער כהה ומתולתל. אנשים מבלבלים ביני ובין רוזלינד כל הזמן."
    "לא נכון, הם לא. אני הרבה יותר גבוהה ממך," אמרה רוזלינד, מודעת עד כאב לא רק לעובדה שהיא מחזיקה את מגבות הנייר המרוחות בקיא, אלא גם לכך שהיא לובשת את החולצה שעל חזיתה כתוב "בית הספר היסודי וַיילְדְווּד". למה לבשה אותה? היא לא רצתה שאנשים יחשבו שהיא עדיין לומדת בבית ספר יסודי. בספטמבר תעלה לכיתה ז'.
    "כן, טוב, הגבוהה היא רוזלינד, הבת הבכורה שלי, הנמוכה היא ג'יין, ו —" מר פֶּנדֶרוויק הסתכל סביבו.
    "שם," אמרה ג'יין והצביעה על הכנפיים הכתומות־שחורות שהציצו מאחורי עץ.
    "וזאת בַּאטִי, הביישנית. ועכשיו, חֶבריא, חדשות טובות. בסופו של דבר מתברר שזה המקום הנכון. קאגני הוא הגנן כאן בטירת אָרְנְדֶל — כך קוראים לבית האחוזה הזה — והוא חיכה לנו. הקוטג' שלנו נמצא בחלק האחורי של שטח האחוזה."
    "פעם זה היה בית האירוח של הבניין הראשי," אמר קאגני. "מזמן, בתקופה שגנרל פרַאמלי וגברת פרַאמלי היו בחיים. עכשיו שקט כאן יותר כשגברת טִיפטוֹן היא האחראית."
    "גברת טִיפטוֹן!" קראה ג'יין, והיתה ממשיכה לדבר אלמלא נעצה רוזלינד מרפק בצלעותיה.
    "אוֹקֵי, בנות, בואו נצא לדרך," אמר מר פֶּנדֶרוויק. "וקאגני, בוא נדבר קצת על הצמחייה המקומית בזמן הקרוב."
    "כן, אני אשמח," אמר קאגני. "ועכשיו, כדי להגיע לקוטג', סעו בשביל הגישה שם משמאל, והמשיכו בו עד אחרי בית־הכרכרות ואל תוך הגנים הצרפתיים. משמאל תראו את הגן השקוע ומימין את הביתן היווני, ואחר כך תעברו דרך הפתח במשוכת השיחים. הקוטג' נמצא במרחק של עוד כמה מאות מטרים. הוא צהוב. אי־אפשר לפספס אותו. והמפתח מתחת למחצלת הכניסה."
    רוזלינד אספה את בַּאטִי, סקַיי הביאה את הרקולס, ועד מהרה נמצאו כולם במכונית והיו מוכנים לצאת לדרך, מלבד ג'יין. היא עמדה על שביל הגישה ולטשה את עיניה בטירת אָרְנְדֶל.
    רוזלינד רכנה החוצה דרך החלון. "ג'יין, בואי כבר."
    ג'יין פנתה מהבית באי־רצון. "חשבתי שראיתי ילד בחלון שם למעלה. הוא הסתכל למטה, עלינו."
    סקַיי התכופפה מעבר לבַּאטִי ומחצה אותה, והסתכלה החוצה מבעד לחלון של ג'יין. "איפה?"
    "שם למעלה," אמרה ג'יין והצביעה. "בשורה העליונה, מימין."
    "אין שם אף אחד," אמרה סקַיי.
    "תרדי ממני," אמרה בַּאטִי.
    סקַיי חזרה לשבת במקום שלה. "את רק דמיינת אותו, ג'יין."
    "אולי. אני לא חושבת," אמרה ג'יין. "אבל אם דמיינתי ואם לא, הוא נתן לי רעיון טוב."

     


    פרק שני
    מנהרה דרך משוכת השיחים

    לא זו בלבד שקוטג' אָרְנְדֶל היה צהוב, הוא היה בגוון הצהוב השמנתי ביותר והחמאתי ביותר שראו בני

    • ג'ין בירדזול
    • ג'ין בירדזול

      ג'ין בירדזדל גדלה בפרברים ממערב לפילדלפיה, שם בילתה את רוב זמנה בקריאה ובחלימה בהקיץ.

      אף על פי שהחליטה לראשונה להיות סופרת כשהיתה בת עשר, זה לקח לה שלושים שנה כדי להתחיל.
       
      ג'ין מתגוררת עם בעלה בנורתהמפטון, מסצ'וסטס. הבית שלהם ישן ונוח, מוקף בגנים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ארץ האגדות 3 - אזהרת האחים גרים
    • בנות פנדרוויק מרחוב גארדם
    • הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה
    • אמא קסומה וקוסמי החיות האבודות [4]
    • עץ המשאלות
    • הנסיך הקטן
    • החבר הכי טוב שלי
    • בית הספר לטוב ולרע 2 - עולם ללא נסיכים
    • בית הספר לטוב ולרע
    • פרסי ג'קסון וגנב הברק - 1
    • בית האדס
    • פיטר פן