הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בנגאזי-ברגן-בלזן
  • בנגאזי-ברגן-בלזן
    עם עובד | 2013 | פרוזה מקור, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 304 עמ' מודפסים

    בנגאזי–ברגן־בלזן הוא הרומן הראשון בעברית – וקרוב לוודאי בכל שפה – המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. קורותיה של משפחה יהודית שההיסטוריה מזמנת לה מערבולת של התנסויות אימתניות, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב-1945. בני משפחת חג'ג', מהנכבדות בקהילת בנגאזי, נעקרים מאורח חייהם, מעירם האהובה וממולדתם: עם עוד יהודים לובים הם נלקחים ממדבר סהרה הלוהט, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ונשלחים ברכבות אל גרמניה המושלגת, להיכלא ולמות בברגן־בלזן.

     

    שלושה מסעות משתרגים פה: מסכת הפורענויות שחווים יהודי לוב, על יחסי העבד והאדון הנטווים בינם, צאצאי היבשת השחורה, ובין בני אירופה, שוביהם האיטלקים והגרמנים; מסע החניכה של גיבורת הרומן סילבנה חג'ג', צעירה משכילה, מבריקה ויפת תואר הכופרת בנורמות הפטריארכליות של סביבתה; ומסע צלילי בתוך בליל לשונות, שהעיקרית בהן היא הערבית היהודית הלובית.

     

    הרומן נע במקצבים משתנים בין יבשות וארצות ומציג בלשון ארצית ופיוטית לסירוגין נרטיב אחר מזה המוכר מייצוגי השואה הרווחים. זוהי שואה של יהודים מארצות ערב, שחזותם כהה ושפתם שמית – סימני היכר שהציבו אותם במדרג הגזע של הנאצים כנחותים אף יותר מיהודי אירופה. זוהי שואה של מי שנתפסו כזרים ולעתים כמאיימים גם בעיני היהודים האירופים שהיו שותפים לגורלם – יסוד זר אפילו בתוך אותה פלנטה אחרת.  

     

    בנגאזי–ברגן־בלזן, המושתת על עובדות היסטוריות, מחלץ מתהום הנשייה פרק היסטורי נשכח, ומעמיד במרכזו דמות אוניברסלית של אישה היכולה למוראותיה של אנושות אכזרית שרירותית. הוא איננו אפוא בבחינת קינה על אובדן האנושות, אלא שיר הלל לכוחותיו הטמירים של האדם.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 70.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בסוף חודש אפריל 1941 היא ראתה את המדבר מביס את עצמו. האדמה היציבה ורְווּיַת הביטחון של מדבר סהרה לא עמדה עוד פעם בפני רוחותיו. השלב שבו היו הרוחות ניגפות בדרך כלל וחדלות לפרוע באדמה, לא התרחש הפעם. דומה היה על עיניה שהשלב הזה אבד. על לבה דומה היה שהמדבר עצמו אבד. הרוח קילפה בקדחתנות את האדמה משכבותיה העליונות ויצרה עוד ועוד מערבולות של חול שהלכו והתעבו. האוויר הלך ונעכר. השמש נחשפה והסתתרה חליפות. לרגע ארוך אחד צל גדול גבר על הכול.

    מאז יום הולדתה הרביעי היה המדבר לשמיכה חמה שכיסתה את הווייתה. מאז אותו יום, היום שבו לקח אותה אביה אל המדבר בפעם הראשונה בחייה, השהייה בו חיממה אותה. עכשיו, כשלא זיהתה עוד את המדבר, היא חשה חשופה כולה לכל רוחות העולם. מבעד לעננת החול שהסתלסלה באוויר היא התבוננה ארוכות בחמשת הגמלים שחלפו מולה במרחק מטרים אחדים, מצַפָּה שהמדבר ישוב וישתקף בהתנהגותם. אבל הליכתם הטבעית הנינוחה והעצלה היתה לרקיעות מהירות ועצבניות, עד שנראָה לה כאילו הם מבקשים להיפטר מדבשותיהם. היא הסיטה את פניה לעבר הרקיע, מבקשת להיאחז במראה הכנפיים המוכרות של הנשרים ולעוף באמצעותו מעל התמונה הזרה שנגלתה לנגד עיניה - לשווא. מבעד לפתיתי החול ראתה ציפורים חובטות בבהלה באוויר - עופות דורסים המנערים מעליהם את המוניטין שיצאו להם כמלכי השמים. היא רצתה לחזור הביתה. רוחותיו החזקות של המדבר סחפו מעליה לא רק את הכיסוי של הווייתה, אלא גם את הזיכרון הבהיר של ביתה. היא רצתה שהבית ישוב ויהיה שלה.

    היא עלתה על המשאית שהביאה אותה למדבר והמתינה שהמטיילים האחרים יעלו עליה. כל אימת שיכלה היתה מְרצה את געגועיה התמידיים למדבר ומצטרפת למשאית שיצאה אליו ממרכז בנגאזי לטיול של כמה ימים. הרוב המכריע של הנוסעים היו בדרך כלל יהודים וערבים שביקשו לשכוח לזמן־מה את עול הקיום ולהישכח על ידו. בעל המשאית, אדם בשם זוֹהֵיר, ביקש להתקרב לאביה בשל מעמדו הכלכלי, ולכן היא לא שילמה בעבור הנסיעות. יתר על כן, בזמן הנסיעה תמיד זכתה ליחס מיוחד - זוֹהֵיר דאג לספק לה אוכל משובח, וכן שמיכות איכותיות בעת הצורך.

    עתה ישבה במשאית ועיניה עצומות. היא ביקשה לראות את המדבר שלה, זה המוכר לה. היא לא רצתה לחזות בהתייבשותו המהירה בתוך מדבר אחר, זר. גם כשהחלה המשאית את דרכה חזרה לעירהּ, היא הוסיפה לשבת ועיניה עצומות.

    עד שהגיעו אל גַ'בֶּל אֶל־אַחְ'דַר. רק אז פקחה במקצת את עיניה. היא הכירה בעיניים עצומות את רצועת ההרים הזאת, שהפרידה בין המדבר ובין בנגאזי. עליה היו מונחות אבני היסוד של מאווייה. שם, על רצועת ההרים שבין העיר שלה ובין המדבר, שם רצתה להגשים את חלומה להקים ביום מן בימים בית ספר תיכון מודרני לתלמידות היהודיות ולתלמידים היהודים של בנגאזי. היא חשבה שהאדמה הטובה של גַ'בֶּל אֶל־אַחְ'דַר תוכל להצמיח את החלום הזה.

    עכשיו היא שמעה רעש מטוסים, ומבעד לחרַכּי עיניה ראתה את האנשים מדלגים ממקום למקום בתוך המשאית, מבטיהם טרודים, וגופם, המחפש שוב ושוב תנוחה נינוחה, מעיד על חשש הולך ומעיק שמא אירע בבנגאזי דבר־מה נורא. היא הבחינה בכך שכמה מהם התרעמו בידיים שלוחות ובאצבעות זקורות על נהיגתו האטית של הנהג ודחקו בו להאיצה, כאילו, כך חשה, ההגעה ליעדם תביא להם מזור למחלה שמקננת בהם זה זמן רב...

    • יוסי סוכרי
      צילום: צחי לרנר
    • יוסי סוכרי

      יוסי סוּכָּרִי (נולד ב-1959) הוא סופר ישראלי.

      היה כדורסלן בצעירותו בנבחרת הקדטים של ישראל ובנבחרת הנוער של מכבי תל אביב. למד בחוג לפילוסופיה ובמכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. במהלך השנים לימד במוסדות שונים: במכללה למנהל, בצלאל, קמרה אובסקורה, אוניברסיטת בן-גוריון ובית הספר לאמנויות מנשר. מרצה לפרנסתו בחברות ובארגונים. פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאים פוליטיים, מדיניים וחינוכיים בעיתונים שונים, בעיקר בעיתון הארץ.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אבי ואמי
    • היינו בני המזל
    • העוז והחסד
    • היתה פה פעם משפחה
    • נוברדוק
    • החיים בצל השואה
    • תרנגול כפרות
    • כלה על הנייר
    • הכלב היהודי
    • השבועה
    • התליון
    • אבדות