הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בן-גוריון, אפילוג
  • בן-גוריון, אפילוג
    עם עובד | 2013 | ביוגרפיה, היסטוריה ופוליטיקה | 284 עמ' מודפסים

    "אם כי אני זקן או ישיש, אני עדיין יכול לעמוד על רגלי בלי תמיכה, ואפילו על ראשי (וזה אולי יותר חשוב מעמידה על הרגליים)", כך כתב דוד בן־גוריון באירוניה מרירה לאחר מלחמת ששת הימים, בעת שנטשו אותו תשעת חברי הכנסת של רפ"י והתמזגו בחזרה במפלגת העבודה. ללא תמיכה פוליטית, האב המייסד נחשב מאז גם מי שאיבד ממשקלו הציבורי, ובדיעבד העניין המחקרי בו הופסק משלב זה. כך הוחמץ פרק בלתי נפרד מעלילת חייו המרתקת: שנותיו האחרונות, שהוא המשיך לפעול בהן ולהעלות מחשבות ורעיונות, ואף לחוות את טראומת מלחמת יום הכיפורים.
    ארבעים שנה לאחר מותו, בעקבות חריש עמוק במקורות ובעדויות שנשתמרו בארכיונו, ובאמצעות ראיונות חדשים עם סביבתו האינטימית, הספר בן־גוריון, אפילוג חושף את סיפור התמודדותו הנוגע ללב עם ערוב ימיו, ומאיר פרספקטיבה נדירה: כיצד הוא בחן את יצירת כפיו לאחר שכונן את הממסד בישראל וניתק ממנו. תוך כדי כך צפות פרשות מכריעות בתולדות הציונות, ונבחנת השקפת עולמו בנושאים מגוונים הרלוונטיים לישראל הנוכחית.

    ד"ר אבי שילון הוא עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה. זהו ספרו השני. ספרו הקודם "בגין 1913-1992" (עם עובד, 2007) תורגם בשנת 2012 לאנגלית בהוצאת Yale University Press , וזכה במקום השני בקטגוריית ביוגרפיות בתחרות של ה-Jewish Book Council .

  • ספר דיגיטלי
     
    47
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון
    מחול אחרון

     
    בפתח דבר
    ב־16 באוקטובר 1973 אמור היה דוד בן־גוריון לחגוג את יום הולדתו ה־87. מאז פרש מהכנסת, יותר משלוש שנים קודם לכן, התריע לא פעם כי אביו נפטר בגיל הזה. קומץ נאמניו תכננו לערוך לכבודו אירוע רב־משתתפים בביתו שבשדרות קרן קיימת בתל אביב. אף שהעדיף להתגורר בצריפו שבשדה בוקר, במרבית הימים בשנה זו שהה בתל אביב כדי להיות קרוב לרופאיו ולבית החולים.
    עשרה ימים לפני יום הולדתו, בצהרי יום הכיפורים, החרידה צפירה עולה ויורדת את אזרחי המדינה. הנוראה שבמלחמות ישראל נפתחה בהפתעה.
    מאז פרש האב המייסד מראשות הממשלה, עשור לפני מלחמת יום הכיפורים, שקעה דמותו בציבוריות בישראל. העניין בו ובדבריו דעך בתהליך אכזרי המאפיין את קץ החיים. אולם הצער והתדהמה שאחזו באזרחי המדינה לנוכח המלחמה ומוראותיה, וגם האכזבה המרה מאוזלת ידה של ההנהגה, כמו העלו מחדש את הרצון להיאחז בו, להשיבו מתהום הנשייה. חגיגת יום ההולדת המקורית אמנם בוטלה לנוכח המצב הביטחוני, אך קומץ חסידיו התעקש להתכנס בביתו לציין את האירוע, כמו היה רק בעצם נוכחותו להבטיח טובות, לגונן מפני אימת המלחמה. הם נעו בין הרצון להוקירו לבין תקווה, שלא הסתירו, להתנחם בדברים שאולי ישמיע.
    בן־גוריון המתין להם בחליפה אפורה, שעון בכורסתו, נשימותיו נשמעות כמעט למרחוק, עולות ויורדות. גביניו, שהלבינו זה מכבר, השתלבו בשערו שנפרע ומבטו הקרין דאגה.[14] "הזקן" לא היה במיטבו כשפרצו הקרבות. הוא הבין כי דבר־מה נורא מתרחש, אך כבר לא היה איתן דיו כדי להתעדכן במלוא פרטיו.[15] בשבועות הסמוכים למלחמה חלה נסיגה של ממש בבריאותו: כושר דיבורו נחלש, גם עיניו כבדו, מחשבתו התערפלה לעתים קרובות. צל הוטל על מראהו. לרוב היה מכונס בחדר השינה הקטן ששימש את פולה בשעתה.
    את הנוכחים קידם זר פרחים חגיגי שהונח על השולחן בסלון וכמו ביקש להתריס נגד מצב הרוח האיום. בחוץ אפפה צינה את השדרה התל־אביבית הנוגה. אט־אט החלו להתכנס בין כותלי הבית, המעטים שעדיין ביקשו להיאחז בכוחו המיתי של "הזקן": חברי הכנסת מטעם רפ"י לשעבר, מטילדה גז, מרדכי בן פורת ומרדכי סורקיס; שר התקשורת שמעון פרס; רופאו, בולק גולדמן; בני משפחתו ומאבטחיו.
    מכיוון שלקה בידו הימנית, התקשה ללחוץ את ידיהם. הוא השתדל לחייך בלאות, לא יותר, לעבר מברכיו. רופאו קרא לו ברכת שלום מבן טיפוחיו, שר הביטחון דיין, שהיה טרוד ומצולק מאירועי המלחמה ונבצר ממנו להגיע. פרס התעקש לנסוך מעט אופטימיות למרות הכול. הוא קרא איגרת קצרה מראש הממשלה גולדה מאיר. "אנו סמוכים ובטוחים ביכולתנו לעמוד מול התקפה של מדינות ערב. ולך חלק מכריע בבניית יכולת זו".[16]
    כולם המתינו למוצא פיו של בן־גוריון. אך ניכר כי הוא חש יותר מכפי שיכול היה לבטא. ביום הולדתו ה־87 לא היה זה עוד בן־גוריון המנהיג התקיף ורב המעללים; גם לא היה זה הזקן של שנותיו האחרונות, אשר למרות התמעטות העניין בו הוסיף לכתוב, להציע, לתכנן.
    המטפורה בהקה באוויר: מעשי ידיו של האב המייסד טובעים בים לנגד עיניו, שעדיין רואות, אך קהו מכדי להבחין בפרטים. והם, נאמניו שתמיד המתינו למוצא פיו, לניתוחיו, להנהגתו, חשים באוזלת כוחו, מדמים כי זו שקיעה של תקופה, חוששים כי לא תהיה עוד תקומה.[17] יותר משהיה זה מפגש יום הולדת, זו היתה תפילה - תפילה חילונית של יהודים בעת צרה.
    סורקיס ניסה לדובבו בכל זאת: "יהיה טוב, יהיה בסדר".
    "מנין לך?" שאל בן־גוריון לפתע.
    "בן־גוריון, אנחנו מכירים את צה"ל. אנחנו יודעים שעוד נתגבר. אתה לא מאמין בצה"ל?"
    "מאמין, אבל המצב חמור", השיב בקצרה.[18]
    בחלוף כחצי שעה החלו הנוכחים להסתלק. אם חשבו לשאוב עידוד - נתבדו. החוויה היתה מדכדכת.[19] התוגה המשותפת לנוכח מאות הקורבנות שגבתה המלחמה עד לרגע זה, ועוד תוסיף ותגבה, משכה דוק נוסף של עצבות על המפגש העגום ממילא. "מעולם לא שנאתי את הזִקנה יותר מאשר ברגע זה",[20] סיכם פרס ביומנו כששב לביתו.
    א
    ההתכנסות ביום הולדתו ה־87 של בן־גוריון היתה אקורד סיום נורא לחיים מרובי הוד ועלילות. דעיכתו כמנהיג החלה עשור לפני כן, כאשר מאס בתפקידו. "מוטב לפשוט נבלה בשוק - ולא להיות ראש הממשלה",[21] פלט בלשכתו לאחר עימות פוליטי נוסף עם אנשי מפלגת חרות, על רקע הידוק היחסים והקשרים הצבאיים עם גרמניה המערבית. באותם ימים, בראשית 1963, לא היה אפשר לטעות בסלידה שחש כלפי התפקיד שכיהן בו כ־15 שנים (למעט הפסקה שנטל בין 1953 ל־1955).
    העול שנשא בעשרות שנות מנהיגותו, מיום שעמד בראש היישוב, היה כבד. המאבקים המדיניים, הקרבות הפוליטיים, היריבויות האישיות - כל אלה התישו אותו. אך לא רק העומס הנפשי הכביד עליו. מאז ראשית שנות השישים, לאחר שהכריע במשימות הרות הגורל - בניית מוסדות היישוב, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, העליות הגדולות, הנחלת החינוך הממלכתי, מלחמת סיני - ניכר כי איבד עניין בהנהגת המדינה בימי הקטנות.[22] בישיבות הממשלה נראה לעתים קרובות משועמם. את מלאכת הרכבת ממשלתו האחרונה, הממשלה העשירית, שהוקמה בנובמבר 1961, הפקיד בידי לוי אשכול, כמו לא רצה עוד ליטול חלק ישיר במגעים הפוליטיים. עיקר מעייניו היה נתון להשלמת המיזם הגרעיני בדימונה ולצרכים ביטחוניים נוספים. בהזדמנויות רבות אמר כי הוא מבכר קריאה בספרי פילוסופיה והיסטוריה על פני עיסוק נוסף בשדה הפוליטי.
    ובכל זאת, בבוקר 16 ביוני 1963 הופתעו גם אנשי לשכתו לשמוע כי הוא מניח את חרבו ומתכוון להגיש מכתב התפטרות לנשיא המדינה, שנתיים לפני תום הכהונה שלו. בתחילה קיוו נאמניו כי מדובר בעוד התפרצות זעם, שהיתה לחם חוקו של המנהיג שהגדיר את עצמו "איש ריב ומדון". מה גם שהוא לא סיפק סיבה מחוורת להתפטרות. לשכתו הודיעה כי בן־גוריון בן ה־77 פורש עקב "צרכים אישיים",[23] אך פשרם של אותם "צרכים" לא הובהר. "אינני יכול לצערי להמשיך", אמר, ולא יסף.
    גם במטה הכללי של צה"ל השתוממו. יצחק רבין סגן הרמטכ"ל התקשה להשלים עם הבשורה. עם האלוף מאיר עמית התייצב בביתו והכריז, ברגשנות לא אופיינית: "אמנם אין הצבא מתערב במדיניות, ואינו מהווה גורם ואסור לו ללחוץ", אך ההתפטרות היא "אסון". רבין הוסיף כי אינו מדבר רק בשמו: "כל האלופים אמרו שלא ייתכן הדבר, ואינם רואים איך אפשר בלי בן גוריון [...]".[24]
    לפי דפוסי הממלכתיות שביקש בן־גוריון להנחיל למדינה הצעירה, הוא היה אמור להעיר לאלופים כי אל להם להביע דעה בנוגע לזהות ראש הממשלה. אך "הזקן", שהיה בימי פרישתו מדוכדך ומתוח עד לקצה עצביו, ציין ביומנו: "בקושי החנקתי רגשותיי ודמעותיי".[25]
    ניכר כי לא היה שלם לחלוטין עם החלטתו לפרוש. אם כן, מדוע בחר בדרך זו? קשה לנתק את החלטתו מהעימות שפרץ בינו לבין שרת החוץ גולדה מאיר ערב הגשת מכתב ההתפטרות. הוויכוח ביניהם, שהתקיים עד לשעת לילה מאוחרת, נסב על ידיעה שהתפרסמה בעיתונות העולמית, ועל פיה חיילים ישראלים מתאמנים בגרמניה המערבית. גולדה נחרדה מחשיפת שיתוף הפעולה בין המדינות. היא סברה כי דעת הקהל בישראל טרם מוכנה לכך ודרשה להפעיל את הצנזורה כדי למנוע "צרות מיותרות".[26]
    שנים רבות צעדו בן־גוריון וגולדה בנתיב אחד. בן־גוריון העלה על נס את תרומתה למלחמת העצמאות, בזכות מפעל גיוס הכספים שניהלה בארצות הברית. הוא טיפח את מעמדה במפלגה וזמן קצר לפני מבצע סיני ב־1956 מינה אותה לשרת החוץ. גולדה, מצדה, לא הסתירה את הערצתה כלפיו. "גם אילו אמר לי לקפוץ מהקומה החמישית - הייתי עושה זאת",[27] תיארה בשנות החמישים את דפוס מערכת היחסים ביניהם.
    בפגישה שקיימו ב־15 ביוני 1963 לא היה זכר לתחושות אלה. גולדה ניצלה את פרסום הידיעה בעיתונות כדי להטיח בבן־גוריון שהידוק היחסים עם גרמניה הוא מהלך שגוי מבחינה מוסרית. היא הביעה התנגדות עקרונית למושג שטבע "הזקן", "גרמניה האחרת", בשאיפתו להבחין בין היחסים עם גרמניה המערבית ובין היחס לאנשי המשטר הנאצי.[28] לא רק סוגיות מוסר עמדו במוקד הוויכוח. גולדה חששה כי העלאת היחסים עם גרמניה לדיון ציבורי, יותר מעשור לאחר ההפגנות הסוערות במחאה על הסכם השילומים, תערער את מעמדה של מפא"י במדינה.
    לעומתה, בן־גוריון, בשלב זה של חייו, בהתקרבו לגבורות, לאחר כשלושים שנים שעמד בהן בראש היישוב והמדינה, לא היה מוטרד כל כך ממעמדה של מפא"י. ממילא מאס באילוצים הפוליטיים ובחישובים המפלגתיים, שגם הוא ידע היטב לעשות בשנים עברו. ומכיוון שלדעתו היחסים עם גרמניה היו נחוצים מבחינה כלכלית וביטחונית למדינה, לא רק שהתנגד להסוואת הקשרים הצבאיים, אלא אף צידד בפרסומם.
    לא רק שיקול תכליתי עמד ביסוד יחסו לגרמניה, אלא גם הד לגישתו העקרונית על ההבדל בין הגלות לקוממיות: הוא העדיף לדחוק לשיפולי הזיכרון הציבורי את ימי השואה, שהיו שיא טרגי בחדלונם של היהודים בגלות, ולהשתית את החיים הציבוריים בישראל על מיתוסים של עוצמה וגבורה.[29] הסבר נוסף להתנגדותו להסתרת הקשרים הצבאיים עם גרמניה היה טמון בשאיפתו לחנך את הציבור ואת ההנהגה בישראל למדיניות של "ריאל פוליטיק". הוא ביקש מדיניות השוקלת אינטרסים מדיניים על פי תמונת המצב הנתונה ולא מדיניות המוּנעת מחשבונות היסטוריים, שנובעים מתחושת הנרדפות והקורבנות של היהודים. ומשום שהאינטרס הנוכחי אינו עולה בקנה אחד עם טינה מדינית למשטר הגרמני החדש, יש להבחין בין אויבי ההווה והעתיד לאויבי העבר.[30]
    את הממד הערכי־מוסרי הנוגע לפיוס המהיר שהנהיג עם הגרמנים הוא הסביר בנימוק פילוסופי: בהאשמת הדור הנוכחי באחריות למעשי הדור הקודם בגרמניה מצויה עמדה "מהותנית", המייחסת לעם הגרמני תכונות שליליות גנטיות.[31] "כל הפוסל אדם רק מפני שהוא שייך לעם הגרמני, נודף ממנו ריח היטלריסטי או - ביתר רכות - גזעני",[32] כתב.
    ואולם בוויכוח עם גולדה לא התפנה בן־גוריון להרחיב בטיעונים מתחום הפילוסופיה של המוסר, אלא העלה נימוק טכני, קנטרני כמעט. הוא היתמם וטען כי אין בסמכותו לקבוע לצנזורה מה אסור לפרסם. גולדה מיאנה להשתכנע. לקראת חצות הסתלקה לביתה כעוסה ורוטנת.
    העימות הלילי עם שרת החוץ, שנחשבה למקורבתו, היה רק אחד מני רבים שהיו לו באותם ימים עם נאמניו. גם איסר הראל, שעמד בראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מאז 1952 ונחשב איש סודו המוחלט,[33] הסתייג מהסתעפות היחסים עם גרמניה המערבית. הוא אף סבר כי בן־גוריון מייחס משקל יתר לסיוע הכלכלי והצבאי מגרמניה. חילוקי הדעות ביניהם התעצמו מאז שלהי 1962, כאשר נודע למודיעין הישראלי כי מדענים גרמנים מסייעים למשטרו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להקים תשתית לפיתוח טילים לא קונבנציונליים. הראל ביקש לקדם פעולות חשאיות אינטנסיביות לסיכול מלאכתם.
    בן־גוריון העריך כי הסכנה אינה גדולה. בניגוד לעמדת "המוסד", אימץ את הערכת המודיעין הצבאי, אמ"ן, שגרסה כי מדובר במיזם שאין לו סיכוי לצאת אל הפועל. הראל חשד כי ברקע הערכתו המזלזלת של "הזקן" בנוגע למיזם הגרמני־מצרי ניצב חששו מפני פגיעה ביחסים שרקם עם גרמניה. ב־1 באפריל 1963, לאחר שבן־גוריון אסר עליו להעמיק את המערכה נגד המדענים הגרמנים, התפטר הראל מתפקידו. פרישתו של מי שהיה נאמנו בסוגיות הביטחוניות הקריטיות החריפה את הניכור והבדידות שחש "הזקן" בשלב זה.
    ב
    לעומת הספקנות שגילה כלפי פרשת המדענים הגרמנים במצרים (לימים התברר שבן־גוריון ואנשי אמ"ן צדקו, ולא היה למיזם כל סיכוי), בכל הנוגע להקמת "הפדרציה הערבית" - האיחוד המדיני בין סוריה, מצרים ועיראק, אשר על הקמתה הוכרז באפריל 1963 - נתקף בן־גוריון חרדה. אזהרותיו של נאצר כי בכוונת הפדרציה "לשחרר את פלסטין" הניעו אותו לפתוח במערכה דיפלומטית מרוכזת ומהירה: הוא שיגר איגרות לחמישים ממנהיגי העולם בדרישה שיתייצבו לצד ישראל על רקע האיומים על קיומה.[34]
    המערכה המדינית של בן־גוריון קרסה במהירות. מנהיגי העולם הגיבו בצינה לחששותיו. נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי דחה את הצעתו לכונן ברית הגנה בין המדינות. הוא אף השיב בציניות כי להערכתה של ארצות הברית, יש בכוחו של צה"ל להגן על המדינה.[35] "הפדרציה הערבית", מכל מקום, התפוררה זמן קצר לאחר הקמתה עקב חילוקי דעות בין מרכיביה. לבן־גוריון נוצר דימוי בעייתי בקרב ממשלים זרים ואנשי משרד החוץ הישראלי, שראו באיגרות ששלח ביטוי לפאניקה מיותרת. לימים הסבירה גולדה כי לא פעלה למניעת המערכה המדינית רק מפאת כבודו של ראש הממשלה. "התייחסנו ביראת כבוד אל בן גוריון [...] אם כי השתוממנו".[36]
    מדוע נחפז בן־גוריון לצאת למערכה המדינית המופרזת? מיכאל בר־זהר, אחד הביוגרפים שלו, גורס כי חרדתו היתה פרי חולשה אנושית שנתפס אליה בהתקרבו לגיל הגבורות, לאחר עשרות שנות פעילות מתישה. במבט לאחור נראה שהאמת מורכבת יותר מהסיבה הפסיכולוגית גרדא. אפשרות סבירה אחת היא שבן־גוריון אמנם לא חשש כי מדינות "הפדרציה" ייזמו מלחמה נגד ישראל, אך העריך כי הן ינסו למוטט את המשטר בירדן. הוא סבר כי אם הן יצליחו במשימה והמלך חוסיין יסולק מכיסאו, תיאלץ ישראל להתערב, ובתום המערכה תמצא את עצמה שולטת במאות אלפי פלסטינים בגדה המערבית. מכיוון שאחד הנדבכים שהשתית עליהם את ביטחון ישראל היה הממד הדמוגרפי והבטחת הרוב היהודי, רצה להימנע מכך. כבר ב־1958, לאחר ההפיכה בעיראק, כשהיו שהעריכו כי גם המשטר הירדני יתמוטט ותהיה זו הזדמנות לכבוש את הגדה המערבית, הזהיר מפני "הסכנה של תוספת מיליון ערבים בכוח למדינה המונה רק מיליון ושלושת רבעים יהודים [...] שוב נהיה מכותרים, ותקום בתוכנו 'אלז'יר' והיא עלולה לערער כל במדינה. בעייתנו הבוערת היא חוסר יהודים ולא חוסר שטח".[37]
    אפשרות נוספת היא שבן־גוריון ביקש לנצל את האיומים של מנהיגי "הפדרציה" כדי להמחיש לממשל האמריקני את הסכנה הקיומית שישראל נתונה בה. בכך קיווה להיחלץ מדרישת הממשל לפקח באופן הדוק על פיתוח הכור בדימונה.[38] בן־גוריון מעולם לא אימת את הגרסה הזו בכתובים, אך היא מתיישבת עם העובדה שמאז כניסתו של קנדי לבית הלבן בינואר 1961, נאבק בן־גוריון בלחצי הממשל, אשר שאף למנוע נשק אטומי מישראל כחלק ממדיניותו למנוע את הפצת הנשק הגרעיני בעולם.
    המתחים בין קנדי לבן־גוריון נמשכו זמן רב. בראשית 1963 עוד ניסה ראש הממשלה להסדיר פגישה אישית עם קנדי. כשהדבר לא הסתייע, הוא שיגר באפריל את שמעון פרס לפגישה בבית הלבן. על חשיבות הפגישה תעיד העובדה כי רק לעתים נדירות ביותר נפגש נשיא ארצות הברית לשיחת עבודה עם דרג נמוך כמו סגן שר הביטחון של ישראל. בפגישה, שאורגנה בחופזה ונמשכה כעשרים דקות, ניגש קנדי ללב העניין: "אנו מלווים בעניין רב ביותר כל גילוי של התפתחות יכולת גרעינית באזור. זה יוצר מצב של סיכון רב. לכן הקפדנו על קיום מגע עם המאמץ שלכם בשטח הגרעיני. מה תוכל לומר לי בנושא?"[39]
    פרס לא נרתע והבטיח: "אני יכול להגיד לך ברורות כי אנחנו לא נכניס נשק אטומי לאזור. בוודאי שלא נהיה ראשונים לכך. אין לנו כל עניין בזה, כי אם להיפך. ענייננו אפילו בפירוק נשק מוחלט".[40] סגן שר הביטחון הצליח לחמוק מלחצי קנדי, ואולם ספק אם גם בן־גוריון יכול להרשות לעצמו להטעות במישרין את הנשיא, שבכל מקרה הפעיל את המודיעין שלו בעניין המתרחש בדימונה.
    היחסים בין קנדי לבן־גוריון לא הצטיינו בהערכה רבה מראשיתם. סביר כי גם לכך היתה השפעה על חששו של בן־גוריון מפני פגיעה במיזם האטומי, שראה בו את אבן היסוד להבטחת קיומה של ישראל בסביבה עוינת. הם נפגשו לראשונה ב־1960, כשקנדי עדיין היה סנטור מטעם מדינת מסצ'וסטס ומועמד המפלגה הדמוקרטית לכהונת הנשיא. בתום הפגישה, בדרכם אל מסיבת העיתונאים ובנוכחותם, תהה בן־גוריון במפתיע: "מדוע אדם כל כך צעיר מבקש להיות נשיא?" קנדי, שהיה רגיש לנושא משום שיריביו במפלגה הרפובליקנית השתמשו בגילו הצעיר כטיעון נגדו, הגיב בחדות: "מפליא שמנהיג מדינה כה צעירה ותוססת מעלה שאלה כזו".[41] ביומנו ציין בן־גוריון את קיום המפגש ביובש, בלא דברי הערכה כלשהם.[42]
    גם לאחר שקנדי נבחר לנשיא, לא התפעל ממנו בן־גוריון. במובן האישי הוא זיהה בו מנהיג שאפתן המכיל את כל פגמי המנהיגות בעידן המודרני, הטלוויזיוני והתאטרלי מדי; מבחינה מדינית התאכזב מהחלטתו לשקול מחדש את יחסה העוין של ארצות הברית למשטר נאצר ולרכך את מדיניותה כלפיו.[43] לאחר פגישתם הרשמית בבית הלבן סיפר בן־גוריון לעוזריו כי הופתע כשבסיומה ביקש הנשיא להיוועץ בו בנוגע ליחסו כלפי הבוחרים היהודים בארצות הברית. הוא חש כי קנדי נוהג בו כאילו היה ראש השדולה היהודית בארצות הברית, ולא ראש ממשלת ישראל. "אתה צריך לעשות מה שטוב לארצות הברית", השיב לו ביובש.[44] בדרכו חזרה למלונו אמר "הזקן" לעוזריו: "הוא נראה לי פוליטישן".[45]
    אכזבתו של בן־גוריון מהנשיא גברה גם לנוכח תוכנית השלום שהציע למזרח התיכון. היוזמה תבעה מישראל לקלוט לתחומה עשרה אחוזים מהפליטים הפלסטינים, לצד הבטחה שהשאר ייקלטו בארצות ערב, בהדרגה, בתוך עשור. בן־גוריון השיב להצעה במרי מוחלט. כאמור, נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון שלו היה טמון במניעת שינוי דמוגרפי ביחס בין יהודים לערבים בישראל. כדי לשמור על הרוב היהודי ביקש, מצד אחד, להעצים את העלייה וליישב את היהודים בשטחים הלא מיושבים בנגב ובגליל; ומצד אחר נאבק לשלילה עקרונית של "זכות השיבה".
    אמנם הוא התיר לקלוט מספר מוגבל של פליטים, מתוך מדיניות הומניטרית של איחוד משפחות,[46] אולם סירב ליטול אחריות לבעיית הפליטים. הוא נימק זאת בכך שהם נמלטו מרצונם מאימת הקרבות במלחמת העצמאות. אדרבה, בתביעה לזכות השיבה הוא ראה מתכון לפגיעה אסטרטגית בישראל. לכן דרש כי כל פשרה בעניין תטמון בחובה הבטחה כי בכך יבוא הקץ לכל דיון בנושא בעתיד. שאם לא כן, הסביר, ישראל תמצא עצמה "שוב באותה נקודה במשא ומתן, אם כי לאחר שקלטה כבר 100 אלף".[47] הוא התאכזב גם מסירובו של ממשל קנדי לחמש את ישראל כפי שקיווה. שנתיים וחצי לאחר תחילת כהונת הנשיא האמריקני ציין ביומנו: "עדיין איני יודע כראוי טיבו של קנדי. יחסה של ארצות הברית ידידותי, אך משום מה מסרבים למכור לנו נשק".[48]
    לנוכח מערכת היחסים העכורה בין הנשיא לראש הממשלה העלה פרופ' יובל נאמן, מבכירי הקריה למחקר גרעיני באותם ימים, סברה נוספת בנוגע למניעי ההתפטרות של "הזקן": לאחר שהבין כי אין בכוחו להפיג את לחצי הנשיא בעניין הפיקוח על הכור, העדיף כי אשכול, אמן הפשרות, יחליף אותו בתפקיד, מתוך הנחה שיעלה בידיו למצוא נתיב להמשך פעילות הכור, מבלי לעלות על מסלול התנגשות עם ארצות הברית.[49]
    ג
    דאגותיו של בן־גוריון לפני התפטרותו היו נתונות לא רק להקשר המדיני והגרעיני. הוא הוטרד גם מההתפתחויות בזירה הפוליטית. התהדקות הקשרים בין אישים באחדות העבודה ובחרות - חברים בשתי המפלגות תבעו את ארץ ישראל השלמה והתנגדו ליחסים עם גרמניה - עוררה את חששו כי קרב היום שמנחם בגין יצליח לעמוד בראש גוש פוליטי שיכבוש את השלטון. הוא הכיר בכך שחלקים נרחבים בציבור הזדהו עם טיעוניו של בגין נגד היחסים שרקם עם גרמניה.[50] על רקע זה כתב ביום התפטרותו כי הוא מודאג מפני "כוחו ההולך וגדל וחוצפתו הגדולה" של "המנהיג"[51] (כך כינה את בגין, ברמיזה לאופי הפשיסטי לטעמו של התנועה הרוויזיוניסטית).
    והוא נחרד מעוד התפתחות, אינטימית יותר. בגיל 77 החל זיכרונו החריף של בן־גוריון לתעתע בו. אמנם לא היה בכך כדי להשפיע על תפקודו, אך העובדה שהיו מקרים שהתקשה בהם לזכור שם של מכר מהעבר או שם של מקום - החרידה אותו מפני התרחבות התופעה. "אפשר לחדש תאים רבים בגוף האדם, אך לא את תאי הזכרון",[52] אמר בדאגה.
    על כן נוכח חרדותיו המדיניות והביטחוניות, האכזבה מנאמניו בשדה הפוליטי, בעיות הבריאות הנוספות שהכבידו עליו (בשנת 1962 רותק למיטתו למשך שבועות עקב דלקת ריאות וכאבי גב) והמתח הנפשי שהיה נתון בו זה שנים - התגבשה החלטתו להתפטר קודם שהשלים את תקופת כהונתו.
    ההתרגשות הרבה סביב פרישתו, הערצת ההמונים שהצטופפו כדי לחזות בטקסי הפרדה, הברכות ממנהיגי עולם - כל אלה שיוו נופך רגשני מעט, היסטורי, להחלטתו להסתלק מן המערכה. הסיבות להחלטתו, כמו גם העובדה שפרש טרוד ומודאג, עומעמו.
    ואם עוד היה ספק בדבר התערערות מעמדו בזירה הפוליטית, הוא ניכר ביחס הפושר של בכירי מפלגתו מפא"י להודעת פרישתו. ערב פרישתו הקודמת לשדה בוקר ב־1953 כתב לו זלמן ארן, מבכירי המפלגה: "אני מתחנן אליך, אל תעשה זאת. העם האומלל הזה והמדינה הטרגית הזאת, אין בכוחם לשאת זאת".[53] זה היה מכתב אופייני. הפעם הזדרזה מזכירות מפא"י להתכנס למחרת התפטרותו והטילה את מלאכת הרכבת הממשלה על שר האוצר לוי אשכול.[54] אשכול נבחר בתמיכת בן־גוריון ובעידודו; אך המהירות שבה הסתגלו ראשי מפא"י לחילופי האישים מחזקת את ההכרה שבמובנים מסוימים בן־גוריון פרש כשגם במפלגתו ביקשו ממנו לחדול.[55]
    ד
    מכל מקום, גם בפרישתו לא התכוון בן־גוריון להתנזר מהתוויית הדרך שביקש להצעיד בה את המדינה. אדרבה, הוא שאף להעביר את כתר המלכות לאשכול, ולעצמו ביקש לתפור את גלימת הנביא שינחה את המלך. הוא מאס בטיפול בבעיות השוטפות הכרוכות בניהול המדינה, אך האמין כי עתה, דווקא עתה, בייחוד לנוכח גלי העליות של ההמונים והשינוי הדמוגרפי שהן חוללו, ראוי להשפיע מחדש על רוח העם כדי שלא ייסוג מהמזיגה שביקש לקיים בין חלוציות לממלכתיות. גם את יורשיו בהנהגה ביקש לחנך. זמן קצר לפני התפטרותו כתב מאמר ובו פרס את תפיסת עולמו בכל הנוגע למדיניות הרצויה לישראל:
     
    בן לעם עצמאי ושווה זכויות במשפחת העמים אינו נתון לתפיסת הגטו שהעולם נחלק לשניים: יהודים ו"גויים", ומי שאינו נוהג בנו לפי הצדק המוחלט הוא אנטישמי, כלומר, שונא ישראל. אני מאמין שהעם היהודי יכול וחייב להיות לעם סגולה ולאור לגויים, ואני מניח שכל עם רשאי לחשוב כך על עצמו. ברור שאין שני עמים דומים זה לזה, כשם שאין שני בני אדם דומים זה לזה. אין עם מזדהה עם עם אחר. גם כשקיימים בין שניהם יחסי ידידות. לכל עם יש שיקולים משלו, צרכים משלו וגישה משלו. הם יכולים להיות מוטעים אבל הם שלו, והוא פועל לפיהם; ולא תמיד מעשיו מוצאים חן בעיני זולתו [...] אם אני רואה שאומה זו או אחרת עושה דברים שהם מזיקים לנו, או נמנעת לעשות דברים שהם מועילים לנו - איני סבור שהיא עושה זאת משנאת ישראל, אלא באשר יש לה - או נדמה שיש לה - צרכים ושיקולים שונים מאלה שלנו. ומשום כך אני גם סבור שאין אנו חייבים לעשות מה שדורשת מאיתנו ממשלה אחרת, אפילו הידידותית והאדירה בעולם, אם הדרישה לפי הכרתנו פוגעת בעניין חיוני או גורלי לעם ישראל.[56]
     
    בלי לכתוב זאת במפורש, היה במאמרו הד לתפיסתו את שתי הסוגיות המדיניות העיקריות שעסק בהן סמוך לפרישתו: חילוקי הדעות עם ארצות הברית בסוגיית הפיקוח על הכור ("אין אנו חייבים לעשות מה שדורשת ממשלה אחרת, אפילו ידידותית ואדירה"), והידוק הקשרים עם גרמניה למרות התקופה הקצרה שחלפה מאז השואה ("בן לעם עצמאי ושווה זכויות במשפחת העמים אינו נתון לתפיסת הגטו"). ברוח זו ציפה מאשכול ומהנהגת מפא"י לפעול.
    לכאורה לא היתה לבן־גוריון סיבה לפקפק בחלוקת העבודה שביקש ליישם עם אשכול. שר האוצר לשעבר נודע בנאמנותו לו זה שנים. ניגודי האופי ביניהם - אשכול נחשב טוב מזג ופשרן - אף נתפסו כנכס פוליטי, אשר סייע להם לקדם מטרות פוליטיות שהסכימו עליהן מראש. ואמנם, בתחילת כהונתו כינה אשכול בנדיבות את ממשלתו החדשה "ממשלת המשך", ואת בן־גוריון "בונה ישראל" כמו ביקש להוכיח כי יצעד בדרכו.
    אלא שלא חלפו חודשים אחדים עד שסדרת אירועים והחלטות המחישה כי מי שעד זה לא מכבר חסה בצלו, מבקש למשול בדרכו, להתנער מקודמו. בן־גוריון כעס על שבתמורה לנכונות אחדות העבודה להתאחד עם מפא"י ב־1964 ברשימה אחת לכנסת (המערך הראשון), ניאות אשכול לוותר על התביעה לשנות את שיטת הבחירות לכנסת.
    הפילוגים החוזרים ונשנים בשדה הפוליטי הצטיירו בעיני בן־גוריון כעוד רעה חולה של העידן בגלות, שהרגיל את היהודים לחוסר אחריות כלפי הממלכה. למן כינון הכנסת הראשונה, שהיתה למעשה אספה מכוננת שנועדה להתפזר לאחר חקיקת חוקה, דרש להחליף את שיטת הבחירות (ומשלא הצליח להשיג רוב לכך, ניסה להעלות את אחוז החסימה לעשרה).[57] הוא ביקש ליצור בכנסת שני גושים פוליטיים בעלי אחריות ממלכתית, כמקובל בשיטה הבריטית.[58] לדבריו, רק כך יהיה אפשר למתן את הנטייה הפלגנית בפרלמנט הישראלי, שראה בה סרטן בגוף האומה המערער את האחריות המדינית של סיעות קטנות. אם חברי האופוזיציה ידעו שיש להם סיכויים גבוהים להחליף את השלטון, הם יחויבו ליתר אחריות. הוא ביקש לכונן מצב אחר:
     
    מפלגה אחת השואפת לשמר את המצב הקיים, בשיפורים קלים פה ושם, הרואה בהון הפרטי וביוזמה החופשית מכשירים עיקריים של פיתוח; ואילו האחרת תשאף לשנות את החברה בדרך של שיתוף בין עובדים, ותעודד ותציע אפשרויות מלאות לבעלי יכולת פיזית ונפשית לפתח את המדינה.[59]
     
    ברוח תפיסתו של ז'אן ז'אק רוסו, עמד על ההבדל בין הרצון הכללי לרצון הכלל.[60] במצב השורר בישראל, הסביר, כל מפלגה דואגת רק לאינטרסים שלה, ובכך גובר רצון הכלל, המבטא רצונות מנוגדים של האזרחים, על הרצון הכללי. הוא שאף לבטא את מזיגת רצונם של כלל האזרחים למען השגת מטרות משותפות.
    לוי אשכול לא חלק עליו מבחינה עקרונית. אך לנוכח התנגדותה של אחדות העבודה לשינוי השיטה, לא היתה לו ברֵרה פוליטית. הוא גם סבר כי בזכות נכונותו להתפשר על הסעיף לשינוי השיטה, הוא ממילא מחזק את כוחו של מחנה הפועלים כגוש אחד. בן־גוריון, שכאמור מאס בפשרות הפוליטיות אשר גם הוא היה מחויב אליהן בעודו בתפקיד, הכריז כי אשכול חוטא בהעדפת האינטרס המפלגתי על פני זה הממלכתי. הוא ביקש מאשכול להתעקש בנושא, ומשנענה בשלילה הודיע בחמת זעם כי בכוונתו לפרוש ממרכז מפא"י.[61]
    חרונו התעצם כאשר אשכול אף סירב לאשר לו להיפגש באיטליה עם קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר לצורך חיזוק הקשרים בין שתי המדינות.[62] הפעם אשכול ייצג את האינטרס הממלכתי. הוא חשב כי דפוסי שלטון תקינים אינם עולים בקנה אחד עם ראש ממשלה לשעבר המקיים שיחות בשם הממשלה וטען כי אין "לרדוף" אחרי אדנאואר.[63] בן־גוריון לא יכול להתכחש לטעם הממלכתי שסיפק אשכול, אך התקשה לשאת זאת. רק לפני חודשים הנהיג את העם. הייתכן שאשכול, בן טיפוחיו, חדל להעריך את תבונתו המדינית? האם אינו מבין כי טובת המדינה מחייבת להסתייע בקשרים האישיים שרקם עם הקנצלר?[64]
    בשנת 1964 ניחתו על בן־גוריון אכזבות מאשכול בזו אחר זו. באביב, בזמן חופשה במלון "גלי כנרת" שבטבריה, כיבד אותו ראש הממשלה בביקור בחדרו כדי לטכס עצה בענייני המדינה. זו היתה שיחה נעימה, נעימה מאוד, אלא שבחלוף ימים אחדים, בישיבת הממשלה הראשונה שהתקיימה לאחר הפגישה, הודיע אשכול כי עצמותיו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי יועלו לישראל. הוא לא טרח לעדכן בכך את בן־גוריון בפגישתם. אמנם טדי קולק, מנכ"ל משרדו לשעבר (שהוסיף לכהן לזמן־מה כמנכ"ל משרד ראש הממשלה גם תחת אשכול), סיפר לו על תוכנית זו, אך רשמית נודע לו על כך מהאזנה לרדיו.[65]
    במשך שנים מנע בן־גוריון את העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי (לפי צוואתו היו עצמותיו אמורות לעלות ארצה רק באישור הממשלה העברית שחזה שתקום). הבוטה שבנימוקי בן־גוריון היה כי המדינה זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתים. היחיד שלכבודו היה מוכן להפר את הכלל הזה היה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. הדברים שנשא בכנסת ביום העלאת עצמותיו היו ברורים: "לא תהלוכת אבל [של] הלווית עצמות הרצל לירושלים אלא מסע ניצחון, ניצחון החזון שהיה למציאות".[66] הוא אף הדגיש כי רק שניים בתולדות העם זכו להעלאת עצמותיהם: "יוסף, העברי הראשון" ו"הרצל, החוזה הגדול".[67] אין ספק שלא היה מוכן למקם את ז'בוטינסקי בין שניהם במיתולוגיה היהודית שביקש לכונן.
    הסיבה הבלתי מוגדרת להתנגדותו למימוש צוואת ז'בוטינסקי היתה קשורה לרצונו לדחוק את המחנה הרוויזיוניסטי לשולי המערכת הפוליטית ולמנוע את הלגיטימציה שלו בציבור הרחב. המוטיב העיקרי במאבקו בתנועה הרוויזיוניסטית, באצ"ל, ולאחר קום המדינה בחרות, היה בדגש ששם על תרומתם השולית למפעל הציוני. הוא לעג בכל הזדמנות להיסטוריוסופיה של האצ"ל וסימן את יורשו של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין, כסכנה לדמוקרטיה. במאי 1963, חודש לפני התפטרותו, כתב למשורר חיים גורי כי יש להיזהר מלנהוג בבגין כבמנהיג לגיטימי:
     
    בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש כל האמצעים למען המטרה הקדושה - שלטון אבסולוטי, ואני רואה בו סכנה חמורה למצבו הפנימי והחיצוני של ישראל [...] כל אלה [מעשיו] אינם מעשים בודדים, אלא גילוי של שיטה, אופי ושאיפה. בגין יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו וישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה - ידכא בכוח ובאכזריות תנועת הפועלים - בהרפתקאות מדיניות יחריב את המדינה.[68]
     
    וכדי למנוע את הסכנה הזו התנגד לכל טקס שטומן בחובו הכרה בתרומת הרוויזיוניסטים להקמת המדינה.
    לוי אשכול לעומתו חשב כי דווקא המשקעים מימי היישוב מסוכנים לחברה הישראלית. בניגוד לבן־גוריון הוא סבר כי עתה, לאחר שישראל התבססה והטמיעה את העליות הגדולות, יש להקל על הציבור, לסגל לו חיים "נורמליים" יותר, להרפות מהתביעות למאמץ נוסף. ובהעלאת עצמות ז'בוטינסקי ראה ניסיון הכרחי לשיכוך מתחים מיותרים, וכמובן, בכך גם ביקש לחזק את מעמדו כראש ממשלה המקובל על רוב הציבור.
    לאחר שהממשלה אישרה את העלאת העצמות, נדחק בן־גוריון לעמדה בעייתית. כדי להוסיף להתנגד לטקס, כפי שעשה בעבר, היה עליו להתעמת עתה עם חרות ועם מפלגתו שלו, מפא"י, בעת ובעונה אחת. את תסכולו פרק ביומנו: "'חרות' חגגה אתמול חג כפול: עצמות ז'בו וייסוד סיעת 'תכלת לבן' בהסתדרות, שיעודה הוא להוריד את הדגל האדום".[69]
    חמתו של "הזקן" בערה בו גם בכל הנוגע לקביעת נוהלי ביקורו ההיסטורי של האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964. עוד לפני בואו הודיעו אנשי האפיפיור כי יסרב לקבלת פנים ממלכתית בירושלים. הטיעון הרשמי היה נעוץ בעובדה שבין הוותיקן לישראל לא התקיימו קשרים דיפלומטיים.[70] ברקע הדברים עמד ויכוח תאולוגי עמוק: על פי התפיסה הקתולית, ההוכחה כי האל מעדיף את תורת ישו על פני תורת היהודים טמונה בגלות של היהודים מארצם, עונש על חטאיהם; הכרה בישראל ובריבונות היהודית עלולה להתפרש לפיכך כסותרת את הטיעון הקתולי לעליונות מוסרית ודתית.[71] אשכול העדיף את הממד המעשי ולא הדתי, וראה חשיבות בעצם ביקור הסמכות הדתית הנוצרית העליונה בעולם. לכן ניאות לפשרה שהציעו נציגי פאולוס השישי: לקבל את פניו במגידו. לדידו של בן־גוריון היתה בכך פגיעה ברוח היהדות וערעור הריבונות של ישראל.
    עימות דומה, שאף הוא ליבה את כעסו של בן־גוריון, התעורר לנוכח החלטתו של לוי אשכול לקיים את המצעד הצבאי לרגל יום העצמאות ה־16 בבאר שבע, ולא בירושלים. אשכול היה אמור להיפגש עם נשיא ארצות הברית סמוך לקיום המצעד ונענה ללחצי הממשל האמריקני שלא להכעיס את הערבים על ידי קיום המצעד בירושלים. בתמורה קיווה, בין השאר, לרכך את מדיניות הממשל בנוגע לפיקוח על הכור בדימונה.[72] בן־גוריון לא היה שותף במניעי ההחלטה וראה בה כניעה מיותרת נוספת. כאבי רעיון המצעד הצבאי, שהתעקש לקיים אותו כבר בשנה הראשונה לקום המדינה, עוד בטרם נדמו הדי התותחים שנשמעו במלחמת העצמאות, האמין במשמעות ההיסטורית של קיום המצעד בירושלים.[73] הוא דגל, כשיטה, בהנחלת סמלים כדרך לחנך ולברוא אומה עברית חלוצית ומתחדשת. אמנם מן הבחינה האינטלקטואלית אפשר לשייך את בן־גוריון בלא היסוס לזרם הרציונליסטי של הפילוסופיה המערבית המודרנית (הוא ינק מכתבי אריסטו, שפינוזה ורוסו). אך בכל הנוגע לחשיבות שהקנה לממד הסמלי הוא היה מנהיג פוסט־מודרני, ברוח קביעתו של רולאן בארת: "צורה היא גם סוג של תוכן". ואשכול, לדידו, התעמר גם בצורה שביקש לשוות לישראל וגם בתוכן.
    אם נותר ספק בעיני "הזקן" אשר לשינוי שמחולל יורשו לוי אשכול בדפוסי ניהול המדינה, כל שהיה עליו לעשות היה לצפות ביומן הקולנוע השנתי לסיכום אירועי 1964. ביומן נסקרו תריסר אישי הציבור החשובים במדינה; בן־גוריון הוזכר בו רק בקצרה, על רקע תמונות מטקס הקבורה של עצמות ז'בוטינסקי. ומה עוד שהקריין הוסיף בעוקצנות: "השנה הצלחנו להתגבר על שנאה ואיבה שמקורן בעבר [...]".[74] כך, באבחת משפט, הוצגו עקרונותיו של האב המייסד כביטוי לגישה מיושנת המייצגת שנאה שיש להפיג. איש לא צריך היה לספר לבן־גוריון מי נותן את ההוראות לעורכי שידורי הרדיו ויומן הקולנוע.
    בסיכומה של השנה הראשונה שלו מחוץ ללשכת ראש הממשלה נאלץ בן־גוריון להסכים דווקא עם עורכו של המגזין השנוא עליו, העולם הזה: היה גרעין של אמת בביטוי שטבע אורי אבנרי לתיאור המדיניות של אשכול, "דה־בנגוריוניזציה".
    ה
    התערערות היחסים בין הפורש ליורש היתה אפוא מהירה ולא נמנעת. אך כל חילוקי הדעות שנמנו כאן היו רק בבחינת אקספוזיציה לעימות המכריע ביניהם, על רקע הפרשה (שכונתה בראשיתה "עסק הביש") שפילגה את מפא"י.[75]
    הפרשה, שקווי עלילתה המסועפים פרנסו ספרים ומחקרים רבים, החלה בשנת 1954, בעת שבן־גוריון שהה בחופשה בשדה בוקר. משה שרת כיהן אז בתפקיד ראש הממשלה, ופנחס לבון היה שר הביטחון. מינוי לבון היה פרי יוזמתו של בן־גוריון. הוא העריך את האקטיביזם הביטחוני של לבון, התפעל מבהירות מחשבתו והזדהה עם נאומיו החדים נגד חרות.[76] לעומת זאת, מינוי משה שרת למחליפו נכפה עליו בידי בכירי מפא"י: הוא העדיף לראות את לוי אשכול כיורשו, אולם בשנת 1953 אשכול עדיין העדיף להימנע מליטול את המושכות לידיו.
    מכל מקום, ב־1954 התגלה כי המודיעין הישראלי הורה לאנשיו במצרים לבצע פיגועים נגד מוסדות בריטיים ומערביים, לכאורה בשם מחתרת לאומנית מצרית. המטרה היתה לערער את הביטחון הפנימי במצרים ולאלץ את הבריטים, שהתעתדו לסגת מאזור תעלת סואץ, להישאר שם, לאחר שיסיקו כי אין ביכולתם לסמוך על השלטון המצרי הלוקה באנטי־מערביות. כך קיוו במערכת הביטחון למנוע מצב שלאחר נטישת הבריטים יסגרו המצרים את התעלה בפני כלי שיט של ישראל.
    לפעולות החבלה הללו גויסו מצרים ממוצא יהודי. ואולם לאחר שתי פעולות נחשפו חברי הרשת. התוכנית הערמומית התגלתה כפזיזה ולוקה בחוסר אחריות. לנוכח הכישלון והשלכותיו המדיניות, הוחלפו האשמות בקרב בכירי מערכת הביטחון בנוגע לזהותו של הגורם שאישר את התוכנית. ראש אמ"ן דאז בנימין ג'יבלי טען ששר הביטחון פנחס לבון נתן את ההוראה. ואילו לבון טען שג'יבלי פעל על דעת עצמו. הוא הצביע על בני טיפוחיו של בן־גוריון, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס, והאשים אותם במעורבות בקנוניה להטיל עליו את האשמה. דיין אמר כי בעת שהוחלט על המבצע שהה בחו"ל, ולכן לא עודכן לגביו.[77] גם פרס הכחיש כל ידיעה מוקדמת על המזימה.
    ראש הממשלה משה שרת הורה להקים ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי לבירור האמת. הוועדה סיימה את חקירתה בראשית 1955, אך לא הצליחה לספק מסקנות חותכות. לבון חש כי נעשה לו עוול והתפטר במחאה. בפברואר 1955, על רקע אי־שביעות רצונו מהטיפול של ממשלת שרת בבעיית המסתננים ("פדאיון") שחדרו לישראל ממצרים ומירדן, שב בן־גוריון לזירה הפוליטית ותפס את מקומו של פנחס לבון במשרד הביטחון. במאי קיבל לידיו גם את ראשות הממשלה במקומו של משה שרת. לבון קיווה כי עם שובו של בן־גוריון הוא ישתלט על הכאוס שהשתרר במערכת הביטחון. בפגישה ביניהם ביקש לטהר את שמו מהחשדות שהוטחו בו. בן־גוריון סירב בטענה כי איננו שופט. ועדת חקירה צבאית נוספת שבדקה את הנושא חיזקה את טענות לבון ואף קבעה כי המסמכים שהוצגו לוועדת אולשן־דורי היו מזוייפים. עם זאת, הוועדה לא הצביעה על האחראים לכך.
    בצר לו פתח לבון במערכה עצמאית לטיהור שמו. בישראל של שלהי שנות החמישים לא היה תקדים לקרב שניהל לבון על שמו הטוב, על אחת כמה וכמה למאבק של איש מערכת הביטחון נגד הממסד שהיה חבר בו. הוא כלל הדלפות לעיתונאים, איומים לחשוף סודות מדינה שיביכו בכירים והאשמות בדבר ליקויים מוסריים בעומק המערכת הצבאית והפוליטית, שבימי שלטון מפא"י היו קשורות זו בזו בקשר אמיץ.
    ב־1960 החריף לבון את צעדיו. הוא העיד בפני ועדת החוץ והביטחון על קנוניה שנרקמה נגדו בצה"ל, תוך שהוא חושף פרוטוקולים ומסמכים ומאפשר ליריבי מפא"י בוועדה לנצל את הפרשה לניגוח פוליטי.
    זהו השלב שהתעורר בו חרון אפו של בן־גוריון.[78] לבון הכפיש, למעשה, את יציר כפיו, מערכת הביטחון. עד אז, בישראל השמרנית והצנטרליסטית, לא העז שום גורם מתוך המערכת להטיל בה דופי שכזה, ו"הזקן" הסיק כי משמעות הפרשה חורגת מסוגיית גורלו האישי של לבון. הוא פיתח כלפיו סלידה משום שלבון הפר את שאיפתו העקרונית: ליצור בקרב החברה הישראלית מחויבות אזרחית כלפי המוסדות הממלכתיים. שהרי כבר כשפרש מראשות הממשלה ביקש להנהיג את העם ברוח ערכי הממלכתיות; הפרשה וספיחיה היו לו הזדמנות להשלים את המסע ההיסטורי שאמור היה להעניק ליהודים הישראלים חינוך לאזרחות תקינה.
    בן־גוריון לא היה תמים וידע כי ייתכן שיש צדק בטענתו של לבון, ולפיה בכירים בממסד הביטחוני טפלו עליו האשמת שווא. כבר בנאום שנשא ב־1950 על עתיד הצבא לאחר מלחמת העצמאות הודה כי נתגלו בצבא גם ליקויים מוסריים.[79] אך בחברה שביקש לכונן, האזרח, כל אזרח, בייחוד מי שעמד בראש מערכת הביטחון, נתבע למחויבות לקולקטיב גם במחיר פגיעה בדימויו האישי. המחויבות לקולקטיב לא אמורה לבוא על חשבון הצדק הפרטי ובירור האמת. ברוח מחויבות זו היה על לבון לדרוש את הצדק באופן מתון יותר, בדרך משפטית גרדא, ולא להלך אימים על הממסד בחשיפת סודות צבאיים ואישיים, אגב גיוס יריביה הפוליטיים של מפא"י לטובתו. בן־גוריון הכריז כי את האמת ואת הצדק אין לחפש על ידי "מלאכה קלה ונפסדת של חיפוש חטאי הזולת", אלא באמצעות "כלים ממלכתיים שזהו תפקידם - יש כנסת, יש מבקר המדינה, יש משטרה, יש שופטים".[80] גישתו של לבון הפרה בעיניו את "כללי המשחק" שעל פיהם ביקש לכונן את המערכת הפוליטית. הוא ביקש לאמץ בישראל נורמות בריטיות של אתיקה שלטונית, המונעות ממשרתי הציבור להשתלח במערכות השלטון על פי אינטרס אישי או מפלגתי, מוצדק ככל שיהיה.
    בן־גוריון דרש לברר את השתלשלות האירועים בוועדת חקירה משפטית שתורכב משופטים ותניב מסקנות חותכות. אך רוב שרי הממשלה הצביעו בעד ועדה אחרת, "ועדת השבעה", כולם שרי הממשלה. הם הניחו כי בניגוד לשופטים, השרים יתחשבו גם בצורך לשמור על מעמדה של מפא"י, אשר מרבית המעורבים בפרשה היו קשורים אליה.
    בן־גוריון נמנע בהצבעה והמתין לתוצאות החקירה. ב־25 בדצמבר 1960 פסקה "ועדת השבעה" כי לבון לא נתן את ההוראה. ג'יבלי התפטר מהצבא. הממשלה אימצה את המסקנות. ראש הממשלה אשכול קיווה להפיס את דעתו של לבון ולחדול מהעיסוק בפרשה. כפיצוי, מונה לבון לתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות.
    בן־גוריון התקומם. הוא יצא נגד כינונה של ועדה נוהלית בלבד שאין בסמכותה להציע מסקנות, משום שבמדינה מתוקנת הרשות המבצעת אינה יכולה להיות גם הרשות השופטת. לכן התעקש שוב להקים את ועדת החקירה המשפטית. בד בבד רדף את לבון וכפה על חברי מרכז מפא"י להצביע בעד הדחתו ממזכירות ההסתדרות.
    לבון הודח וב־1961 נטש את מפא"י, מר נפש, והקים את קבוצת "מן היסוד", על שם כתב עת נאו־סוציאליסטי שהתנגד לבן־גוריון ולדרכו. חברי הקבוצה טענו כי רדיפת לבון וסירובו של הזקן לקבל את מסקנות "ועדת השבעה" מעידים על מאפיינים טוטליטריים בדפוסי השלטון שלו.
    זמן־מה לאחר מכן הורע מצב בריאותו של לבון. ואולם גם מחלתו והדחתו לא ריככו את זעמו של בן־גוריון, והוא דבק בדרישתו לכונן ועדת חקירה משפטית. באחד הדיונים פרצה פולה לחדרו והעירה: "והרי לבון חולה!" לאחר הרהור מהיר אמר בן־גוריון: "מה אוכל לעשות? לא אוכל בגלל זה לשנות עמדה עקרונית וממלכתית".[81]
    עד שנת 1964 כבר הסתלק לבון מהעולם הפוליטי עקב מחלתו, ובן־גוריון פרש מראשות הממשלה. אך התעקשותו להקים ועדת חקירה משפטית לא תמה, אלא אף הואצה. הוא תבע מאשכול שוועדת החקירה המשפטית תחקור גם את דיוני "ועדת השבעה" ומסקנותיה. אשכול סירב משום שביקש להסיר את הפרשה מסדר היום. לדידו, התככים שנתגלו לא העידו אלא על חולשות אנוש. הוא לא מצא טעם בפתיחת תיבת פנדורה שתעיב על דימויה של מפא"י ותגרור אותה למאבקים פנימיים נוספים.
    כפי שלפני קום המדינה נאבק בארגוני הפורשים, לח"י ואצ"ל, לא רק משום שהתנגד למאבק האלים בבריטים התנגדות מוסרית ועקרונית, אלא בעיקר משום שהפרו את מרות המוסדות הלאומיים; וכפי שבתום מלחמת העצמאות החליט לפרק את הפלמ"ח למרות הישגיו הצבאיים, משום שחשש שמחויבותם של מפקדיו למפ"ם תגבר על מחויבותם למדינה; וכפי שנאבק לאחר קום המדינה למימוש חוק חינוך ממלכתי - כך גם את פרשת לבון ביקש לנצל כדי לחנך לבניית מרות ממלכתית ולהתוות כללי אתיקה למוסדות השלטון. הוא חשש כי בדפוסי מאבקו מניח לבון, "העיט הצבוע"[82] כפי שכינה אותו, את הפיגומים לעידן חדש. ברשימת התכונות של "האישיות החלוצית" הדרושה לאזרחי המדינה כלל מידות של מופת, שירות והתמסרות.[83] הוא העריך כי מאבקו של לבון בממסד סולל את הדרך לעידן פוסט־חלוצי, קרייריסטי,[84] העידן שחשש ממנו, בהבינו שטבען של מהפכות שהן נסוגות ואי אפשר להחזיק בהן לנצח.[85]
    גישתו של בן־גוריון עוררה מורת רוח לא רק בקרב הפוליטיקאים אלא גם בקרב אינטלקטואלים בולטים באקדמיה בישראל. הללו זיהו בגישתו מאפיינים לא דמוקרטיים, המבקשים להקריב את חופש הפרט למען אינטרסים ממסדיים. מרטין בובר, למשל, גרס כי בשאיפתו לרמוס את לבון ואת טענותיו מנתץ בן־גוריון את האינדיבידואל לטובת "ביורוקרטיזציה" של החברה והעמדת מוסדות השלטון מעל הנשלטים.[86] בובר הסביר כי בן־גוריון יוצר גרסה אלימה של דמוקרטיה שהממסד בה מדכא את זכותו של הפרט להיאבק על שמו הטוב מצד אחד, ומצד אחר מבקש להכריע בעבור הציבור, תוך שימוש בכלי השלטון, כיצד עליו לחשוב ועל מה. על רקע זה עמד בובר עם אינטלקטואלים נוספים בראש המחנה שראה במאבקו של לבון בממסד הביטחוני זכות ואף חובה אזרחית.
    חולשתו של בן־גוריון לאנשי מערכת הביטחון היא מן הידועות. לדידו, הם הגשימו את חזון "היהודי החדש", הלוחם ואיש האדמה. בלעדיהם, כתב, היה המפעל הציוני נחרב.[87] "אין דבר יותר יקר לי מהצבא", הודה ביום התפטרותו והדגיש כי לא משום שהוא "מיליטריסט, אלא משום שזה הגוף החלוצי ביותר בעם".[88]
    אין ספק כי היה לו קל יותר להגן על הממסד הצבאי מאשר על פנחס לבון העצמאי. אך כאמור אין להבין את מאבקו לשלילת מסקנות הוועדה שזיכתה את לבון רק ברצונו להגן על הממסד הביטחוני. אדרבה, ועדת חקירה משפטית אמורה היתה להעמיק גם את חקירת הממסד הצבאי. לדעתו, אם אכן יש אמת במסקנת "ועדת השבעה", שקבעה כי התרחשו קנוניות חמורות בממסד הביטחוני, אזי יש לחקור את שאירע בחלקה המקודשת ביותר של הישראליות עד היסוד. לא באמצעות שרים בעלי שיקולים פוליטיים קצרי טווח.
    בן־גוריון ביקש לנצל את הפרשה גם לשידוד מערכות במדינה קודם שהרקב יפשוט בהן. הדבר אשר הצטייר בעיני בובר כגרסה טוטליטרית של דמוקרטיה, היה בעיני בן־גוריון מופת לחיים אזרחיים תקינים. לשיטתו, גם בדמוקרטיה הפרט צריך לראות בעצמו חלק מהחברה, כפי שנחיל הנמלים קודם לנמלה. על הפרט לקבל את חובותיו לכלל, לאחר שנקבעו בידי ממשלה שנבחרה בידי הרוב. וָלא, חשש בן־גוריון, הדמוקרטיה בישראל תידרדר לאנרכיה והלכידות החברתית תתפורר.
    גם חששו זה נגזר מיחסו השלילי למנטליות הגלות שהיהודים הביאו לארץ לאחר אלפיים שנה של חיים לא ממלכתיים. בנאום לפני קום המדינה התריע:
     
    יהודים אלה, כמו כל היהודים בגולה, לא היו זה 1,800 שנה אזרחים, כי אדם אינו אזרח [אלא] רק במדינתו, בארצו. אין ליהודים אלה חוש אזרחות, בייחוד ליהודים היודעים את אשר עשו להם מדינותיהם בפולין, בגרמניה, בליטא ובשאר הארצות שהפכו לבית קברות. חזקים האינסטינקטים האנרכיים בחיים היהודיים. אזרחות היא תכונה נפשית עמוקה [...] אני מפחד שאין כזה בחדר זה [...] באירופה היהודים רק תובעים [...] חוש זה של אזרחות, פירושו ש[אדם] קודם כל יודע שהוא נתבע, שלכלל אין אלא מה שהפרט נותן לו.[89]
     
    הבעיה של בן־גוריון היתה לא באיכות טיעוניו אלא במורכבותם. עמדה לו לרועץ גם תדמיתו של מנהיג שידו בכול, נוקם ונוטר, תדמית שהתעצמה לנוכח הסגנון הבוטה שנקט כלפי לבון והפרשה. מה גם שהמערכת הפוליטית והציבור כולו עייפו מסדרות החינוך שביקש להעביר להם. טרם מלאו למדינה עשרים שנות עצמאות, ואזרחיה ביקשו להרפות מעט מן המאמץ המתמיד שדרש מהם האב המייסד. לוי אשכול ראש הממשלה היה כאמור ער לכך וביקש להיטיב עם הציבור לאחר עשרות שנות המאמץ שחלפו. אך בעיני בן־גוריון, מדיניותו הפשרנית היתה משולה לבניית קוד הפעלה לדור העתיד. ביקורתו על נטייתו של אשכול לסיים את העיסוק בפרשה בלא חקירה משפטית עמוקה היתה אחת הסיבות להאשמה שהטיח בו:
     
    [אשכול] חטא חטאים בעלי אופי ממלכתי, חטאים שהם מזיקים למדינה, מנמיכים את שיעור קומתה ויוצרים לה דימוי של מדינה בלתי מתוקנת. פקיסטן יכולה להתקיים מאות בשנים גם כשהיא איננה בעלת סטטוס בינלאומי מוסרי. מקסיקו יכולה להתקיים דורות על דורות, למרות שיש לה משטר מושחת עד היסוד. שם, כידוע, הנשיא הנכנס עני לכהונת הנשיא עוזב אותה מיליונר. זה לא מזיק למקסיקו, היא יכולה להתקיים. לא כן ישראל. בלי שנהיה עם סגולה ומדינת סגולה לא נתקיים שנים רבות.[90]
     
    וכמו בכל מעשיו של בן־גוריון בשנות השישים, גם בנוגע לפרשת לבון יש המצביעים על ההקשר הגרעיני. ייתכן כי חשש שככל שטענות לבון על שחיתות במערכת הביטחון יתקבעו בתודעת הציבור, כך יישחק גם מעמדם של פרס ואנשיו, שהואשמו בידי לבון במעורבות בקנוניה; ואם ייפגעו האנשים שהופקדו מטעמו על הנושא הגרעיני, עלול להיפגע גם המיזם עצמו, שעורר מחלוקת בדבר נחיצותו והאפשרות למימושו.[91]
    ו
    המיזם הגרעיני לא ניזוק מהפרשה, אך לא כך דימויו של בן־גוריון: המטרות שפעל בשמן היו עמוקות מכדי שיסביר אותן בפשטות, מתישות מכדי שיאומצו, והוא נתפס כמי שמבקש לכפות את רצונותיו ויהי מה. התחושה בציבור ובמערכת הפוליטית היתה כי הוא לא נאבק על עקרונותיו, אלא אינו מסוגל להתאפק, גם כשחלפו ימיו. תחושה זה התגבשה לכדי אנטגוניזם כלפי האב המייסד - ואין לגרוע מחלקו של לוי אשכול, שפעל בערמומיות להנחיל את המסר כי בן־גוריון הוא הנושא באחריות להמשך הפלגנות והעימותים במדינה ובמפלגה.[92] התוצאה מבחינת בן־גוריון היתה עגומה: אם קיווה שמחוץ ללשכת ראש הממשלה יוכל להימנע ממאבקים מפלגתיים, להתוות את דרכה של החברה ולקבע את דימויו ההיסטורי כמי שידע לחרוץ בעצמו את גורלו הפוליטי ולפרוש - ההפך הוא שקרה.
    בשלהי 1964, יותר משנה לאחר פרישתו, כבר היתה כמעט כל צמרת מפא"י מאוחדת נגד המערכה שניהל בנושא ועדת החקירה. יגאל אלון שר העבודה אף הציע להורות למשטרה לחקור את בן־גוריון באשמת החזקת חומר חסוי הנוגע לפרשה (בן־גוריון השתמש בחומר כדי לברר בעצמו את הנושא ולפרסם את מסקנותיו בספר). בראיונות פומביים נאלץ בן־גוריון להצדיק את עמדת אלון. הוא הודה כי כללי המנהל התקין אינם מעניקים לראש הממשלה לשעבר זכויות יתר בנוגע לאחזקת חומרים חסויים. אולם הוא חש כי לא את טובת המדינה ואת המנהל התקין מבקש אלון, אלא את רמיסת מעמדו.[93] נאמניו חשו כי עורו ניצוד על לא עוול בכפו: האם הוא, האיש שידו היתה בכול ויד כול בו, אמור להיחקר על עיון בחומר סודי? היש סוד שלא הוא חולל?
    השחיקה במעמדו השפיעה גם על בני משפחתו: גאולה, בתו הבכורה, פרצה בבכי לאחר שבתה חזרה מבית הספר וסיפרה לה כי בשיעור אנגלית, כאשר המורה לימדה את התלמידים כיצד לומר "משימה", היא הדגימה זאת במשפט - "כמו שהמשימה של בן גוריון היא להציק לאשכול".[94]
    בן־גוריון עצמו היה נתון בתקופה זו בסערת נפש. הוא היה מודע לשחיקת דימויו, וההתרחשויות והמאבקים שנלוו לפרשה, קטנים וגדולים, דחקו אותו להתבצר בתחושה כי קמו עליו לכלותו בלא סיבה, בלא צידוק, בייחוד לאחר שפרש מרצונו ממוקד הכוח. כשצעד עם מאבטחו במשעולי הקיבוץ, כינה את אלון "אדם מוגבל" והסביר כי הבעיה העיקרית של מפקד הפלמ"ח לשעבר נעוצה בכך שבצעירותו הושפע יתר על המידה מהתרבות הערבית שלצדה התבגר.[95] בתמונת הראי של מאבקו - ועל פיה בהתנפלותו על לבון רמס את זכויות הפרט וביקש לנקום את נקמת הממסד בשר ביטחון בעל פילוסופיה אזרחית, שהצהיר: "הצבא אינו תכלית אלא כלי" - לא היה מסוגל להבחין.
    מכל מקום, לאחר שלא הצליחו להסכים להקים ועדת חקירה משפטית -
    נערכו בן־גוריון ואשכול, בראש שני מחנות מנוגדים, לוועידת מפא"י שנועדה לפברואר 1965. מטרתה הרשמית של הוועידה היתה להכריע אם להקים ועדת חקירה משפטית ואם לתמוך באיחוד עם אחדות העבודה. אולם מאחורי הסוגיות המוגדרות הסתתר כאמור מאבק עקרוני על תפיסות עולם, על פילוסופיה מדינית ועל גישות שונות בנוגע לחברה הישראלית. וגם, מן הסתם, מאבק יצרי בין מי שהורגל לשלוט ולממש את רצונו לבין תשוקתו הטבעית של יורשו לממש את שלטונו בדרכו.
    אשכול נהנה מתמיכתם של בכירי המפלגה, ובהם גולדה מאיר ומשה שרת ובני דור העלייה השלישית, ואילו בבן־גוריון תמכו בעיקר בני הדור הצעיר יותר, ובהם משה דיין, שמעון פרס ויוסף אלמוגי.
    בן־גוריון בן ה־81 הופיע לוועידה נסער, מר נפש, מתוסכל. הוא היה מודע לקרב האימים שעתיד להתחולל, אולם לא ציפה שהשנאה והטינה שנאגרו כלפיו אצל בכירי מפא"י בשנות שלטונו האבסולוטי יתפרצו בעוצמה שכזו.
    ראשון הנואמים נגדו היה ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר משה שרת. בן־גוריון חרץ את גורלו הפוליטי של שרת עשור קודם לכן, במאי 1955, כאשר למעשה הדיח אותו מראשות הממשלה משום שחש כי בהנהגתו מתערער מצבה הביטחוני של ישראל. בן־גוריון סבר ששרת כשל בתפקידו משום שהתנגד לפעולות התגמול, חתר לפשרה מרחיקת לכת כדי להבטיח שלום עם שכנותיה של ישראל ושאף להדק את הקשרים עם ארצות הברית בשעה שבן־גוריון סמך את ידיו דווקא על הברית עם צרפת.[96] לאחר שהחליפו בראשות הממשלה, פעל גם להדיחו מתפקיד שר החוץ, עד שביוני 1956 גרם להתפטרותו ולהחלפתו בגולדה מאיר. שרת סבר כי המדיניות האקטיביסטית של בן־גוריון מרחיקה את האפשרות לשלום, שרק בכוחו להבטיח את עתידה של המדינה, ועתה גמל לבן־גוריון בוועידה על מה שעולל לו בעבר.
    אף שהסרטן כבר פשט בגופו של משה שרת והוא היה בדמדומי חייו, הוא התייצב לוועידה בכיסא גלגלים, נחוש להיפרע מבן־גוריון גם בשארית כוחותיו:
     
    מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני 11 שנה, או במה שקרה לפני 5-4 שנים ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד [...] התנועה חייבת לשאוב השראה מן המנהיג, אך המנהיג איננו יכול להכניע את התנועה, לשתק את מחשבתה ולכפות עליה את עמדתו האישית אך ורק מתוקף סמכותו העצומה [...] בהתעקשותו הוא מחלל כבודה של מנהיגות [...] הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת [...].[97]
     
    שרת האשים את בן־גוריון למעשה במה שניסה לטפול על צמרת מפא"י -
    העדפת האינטרס האישי והמפלגתי על פני הממלכתי. הוא לעג דווקא לסגולותיו המפורסמות של בן־גוריון כמנהיג: יכולתו לצפות את העתיד, לתכנן מהלכים ולהקפיד על הממלכתיות.
    בן־גוריון התקשה להבין כיצד העז משה שרת להטיל בו דופי שכזה. מה גם שידע כי שרת עצמו סלד מאופיו של לבון, אשר חתר תחתיו בשעה שהיה שר הביטחון. לכן הגדיר את נאומו כנגוע בצביעות. האופן החד־ממדי ששפט בן־גוריון את נאום שרת העיד על אחת מחולשותיו הבולטות: התעלמותו מנבכי נפש האדם. כפי שלא היה מסוגל להבין למניעי נפשו של אשכול, שביקש בדרך הטבע לפרוש את כנפיו שלו עם מינויו לראש הממשלה, כך מיאן להכיר בעוצמת הכאב שנשא עמו שרת לאחר הדחתו מתפקידיו.
    בן־גוריון ציפה מחבריו להנהגת המדינה שיתייחסו אל עצמם כפי שהוא התייחס אל עצמו: כמכשיר. אינסטרומנט בשירות הרעיון, המדינה, העם. אולם היתה זו תביעה כמעט על־אנושית. אדם קרוב אצל עצמו, אצל רגשותיו ותסכוליו. שאיפתו כי שרת יפנים שהודח למען הכלל ויוותר על תפיסת עולמו היתה מוגזמת, מוקצנת, עיוורת. מה גם שהוא התעלם מכך שיצרים אישיים השפיעו גם עליו בלא מעט ממאבקיו.
    היו שראו בנאומו של שרת ובסחף שיצר נגד בן־גוריון ביטוי לצדק פואטי. שהרי כבר כשהדיח בן־גוריון את שרת, שנחשב יורשו הטבעי, הוא אותת לשאר חברי הממשלה כי גם מעמדם תלוי על בלימה, ובכך ערער את נאמנותם כלפיו. ברגעי הסער של הוועידה לא העז איש מאנשיו לומר לו זאת בישירות; אך בדיעבד, דווקא אז, בשיא תהילתו, בעומדו על המדרגה הגבוהה ביותר בחייו, לאחר ששב לראשות הממשלה ב־1955 והוביל את צה"ל לניצחון במבצע סיני ב־1956, ניצב בפני תחילת סופו הפוליטי: אז נזרעו זרעי המרד נגדו בתוך מפלגתו.[98]
    כשסיים משה שרת הנרגש את נאום הנקמה, ניגשה אליו גולדה מאיר ונשקה על מצחו. זו היתה מחווה אנושית לנוכח הפער מכמיר הלב בין דבריו היוקדים של שרת למראהו הפיזי במחלתו. לבן־גוריון היתה זו נשיקת העקרב. את הנאום שנשאה גולדה לאחר מכן, ובו צידדה אף היא בדרכו של אשכול, לא יכול לשאת ומיהר להסתלק לביתו. "הדבר המכוער ביותר בוועידה היה נאום מלא רעל של גולדה", כתב ביומנו. "הצטערתי לשמוע אותה מדברת ככה, שופעת שנאה וארס. מאין בא ומה מקורו?"[99] הוא לא היה מסוגל להבין את בחירתה הטבעית לשמור אמונים לראש הממשלה החדש ולדאוג למעמדה של המפלגה, שאותה לא רצתה לגרור לעיסוק חוזר בפרשה.
    התעקשותו על האמת שלו ככזו שאין בלתה, כמו גם תחושת הבגידה, ערפלו את יכולתו להבין את המתרחש. הרי זו היתה גולדה - "המתנה הכי גדולה שהעניקה לנו יהדות אמריקה",[100] כפי שכתב עליה בשלהי שנות החמישים, ברגשות שאין לטעות בהם. כיצד יכולה היתה להתפרץ כך נגדו? הכאב שחש לנוכח יחסה היה צורב יותר מאכזבתו מאשכול ומשרת, משום יחסיהם העדינים לפני העימות, יחסים שהיתה בהם מידה של יחסי אב ובת.[101] במקום לבחון את הסיבות המהותיות לשינוי בגישתה כלפיו, החל לחשוד כי גם בשנים ששמרה לו בהן אמונים,[102] עשתה זאת משיקולים אופורטוניסטיים. ביומנו ציין כי עליו לבדוק אם יחסה הנוכחי כלפיו "חדש או לא".[103]
    בנאומו עוד ניסה לשכנע את חברי מפא"י, בכוח הכריזמה הנודעת שלו, והכריז: "אינני יודע מה העם רוצה, אני רק יודע מה רצוי לעם". המשפט, שנעשה מאז למטבע לשון לתיאור מנהיגות לא פופוליסטית, לא שבה את לב הקהל. הוא נתפס כעוד הוכחה לדפוס המנהיגות הטוטליטרי שלו. כצפוי, רוב חברי מרכז מפא"י מיאנו להאמין כי לבן־גוריון יש מונופול על הפרשנות לאמת, ואשכול זכה ברוב.
    מאבקו של בן־גוריון בצמרת מפא"י הצטייר בעיני רבים כנידון לכישלון מראש. כיצד ציפה שאנשי מפלגת השלטון יסכנו את מעמדם בעבור עוד ועדת חקירה לאירוע שאיש ממילא לא הבין אותו כהלכה, משום שהצנזורה הטילה איפול על פרטיו? התעקשותו להיאבק בגיל 81 במנגנון המפלגתי שהוא עצמו יצר עוררה תמיהות בנוגע לשיקול דעתו, עד שהיו שסברו כי אולי היה יסוד מזוכיסטי לא מודע במעשיו. כך הרגיש למשל יצחק בן אהרון. להבנתו, בן־גוריון ידע כי הוא שוקע במאבק שיתקשה לנצח בו, אך שאף להעניש גם את עצמו משום שקלונה של המערכת הצבאית, כפי שנחשף בפרשת לבון, היה גם כישלונו שלו - כולם במערכת הזו היו בניו.[104]
    ז
    בן־גוריון מעולם לא היה פתוח לניתוח פסיכולוגי של עצמו. איש מעשה היה. לאחר שהפסיד בהצבעה התגייס למאבק נוסף. ביוני 1965 אף ביקש להעמיד עצמו מחדש כמועמד מפא"י לראשות הממשלה. ושוב נחל הפסד בהצבעה. בייאושו, בעת מפגש עם חברי קבוצת "מן היסוד", הטיח בשיחה על חשיבותו ומשמעותו של המנהיג בהיסטוריה: "ההיסטוריה נעשית בידי העם ולא בידי האישים",[105] אף שהאמין בכוחו של מנהיג לחולל שינוי.
    הוא יצא במסע האשמות מעל במות שונות ובשיחות פרטיות נגד מפא"י ואשכול, הוסיף להאשים אותו ב"חטאים ממלכתיים" ורמז כי מדובר גם בעניינים הנוגעים לסודות מדינה שטרם נחשפו. בדבריו כיוון, ככל הנראה, לשלושה נושאים עיקריים: האחד, התפשרות מסוימת מצד אשכול ביחס לתביעת הבית הלבן לאפשר לפקחים אמריקנים לבקר בכור הגרעיני בדימונה;[106] השני קשור לאישור שהעניק אשכול ל"מוסד", לבקשת שלטונות מרוקו, לסייע ברצח מנהיג האופוזיציה בן ברקא על אדמת צרפת. לגרסת בן־גוריון, חשיפת המעורבות הישראלית ברצח תרמה להחלטתו של הנשיא שארל דה גול להעריך מחדש את יחסי ישראל־צרפת; והשלישי קשור לביטול מיזם לפיתוח טילים בעלי טווח בינוני שנועדו לשאת את הנשק שפותח לכאורה בדימונה.[107]
    קשה להפריז בבולמוס העוינות ובעוצמת ההאשמות שהטיח בן־גוריון באשכול. השאלה היא אם חִצי הביקורת הללו ינקו מעובדות מדויקות, או שמא ידע אשכול לעמוד על האינטרסים הביטחוניים של ישראל בשיטתו שלו?
    מחקרים שנעשו מאז מעידים כי בן־גוריון הגזים. אמנם אשכול ביטל את מיזם פיתוח הטילים לטווח בינוני וקצר, אשר עליו הוסכם בימי בן־גוריון, מטעמי חיסכון תקציבי,[108] אך בעניין המשך הפעילות בדימונה הוא דבק בקו של בן־גוריון, אולם בדרכו הוא: הוא הצליח לאפשר את המשך קיום המיזם תוך מניעת עימות עם הממשל האמריקני, אם כי ייתכן שנעתר להאטה כלשהי בקצב הפיתוח.[109]
    גם בעניין המעורבות הישראלית ברצח בן ברקא הפריז "הזקן" בהאשמותיו. אף שהמעורבות של ישראל לא תרמה, מן הסתם, להידוק הקשרים בין ירושלים לפריז, דה גול החל לשנות את מדיניות צרפת כלפי ישראל כבר ב־1959, מתוך הערכה עצמאית של טובת האינטרסים של צרפת במזרח התיכון.[110]
    ההאשמות שהטיח בן־גוריון באשכול בסוגיות הביטחוניות נבעו אפוא גם מתסכולו האישי. אך טבעי הדבר. אולם האם אמור היה בכלל לקוות כי יוכל להעביר את הכתר לאשכול ולשמור על בכורתו שלו בעת ובעונה אחת? האפשר לאתר בקורות מנהיגי האנושות, גם בקרב הדגולים והמשפיעים שבהם, שהצליחו לפרוש בהשלמה מלאה, בעודם בשיאם, ולהמשיך למשוך בחוטים גם לאחר שלא נשאו עוד בתפקיד רשמי? האומנם נולד האדם שהשכיל להתנשא מעל למעגליות החיים - זריחה, שקיעה וקמילה - ולסיימם בדיוק כפי שחפץ? דומה כי תשוקתו המהפכנית, הפרומותאית, הבסיסית של בן־גוריון הפיחה בו תקוות שווא על־אנושית מלכתחילה ואמונה כי יוכל לחמוק מגורלם של בני התמותה ולהמשיך למשול גם כשהגיעה שעתו לפרוש.
    כמנהיג ידע בן־גוריון לזהות את הרוח שנשבה בציבור כדי לקדם את מטרותיו. כך למשל ניתב את הדם הרע שזרם ביישוב בין המחנה הרוויזיוניסטי למחנה הפועלים לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ב־1933, לחיזוק כוחו הפוליטי בבחירות לקונגרס הציוני הי"ח. אך כאדם, ודאי בערוב ימיו, לקה בהבנת מניעיהם של עמיתיו. כפי שכמעט לא קרא פרוזה אלא שקע באלפי ספרי עיון, כך החמיץ את העיסוק בפן האנושי שהיה אמור לרמוז לו לאן תתפתח עלילת הסכסוך שיתלקח בינו ובין יורשו. במקום זאת, הוסיף להלין בלא הרף על טעויות ערכיות, פוליטיות ואסטרטגיות שעשה אשכול. כאילו הסתכם העימות ביניהם רק בחילוקי דעות עקרוניים, ולא בקרע אנושי, לא נמנע כמעט, בין מי שהיה לזה שהווה.
    בדיעבד, קִצו הפוליטי של בן־גוריון כמו נכתב מראש בידי אבות הטרגדיה היוונית: לאחר עשרות השנים שהוביל בהן את היישוב ואת המדינה, אשכול והממסד המפלגתי אולי עדיין נזקקו לעצותיו, אך יותר מכך ביקשו להתנער מצלו המתמשך, האימתני. רק "רצח האב" יכול לשחרר אותם מנוכחותו המיתית, שהפריעה להם לנווט את הספינה לעידן חדש.

    • אבי שילון
    • אבי שילון

      אבי שילון דוקטור למדעי המדינה, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מטעם אוניברסיטת תל אביב, נושא עבודת המחקר שלו "יחסם של מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית לדת". כמו כן שילון הוא עיתונאי המפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתון "הארץ".

          בגין 1913 - 1992 (סדרת 972, 2007) - תורגם בשנת 2012 לאנגלית על ידי הוצאת Yale University Press, וזכה במקום השני בקטגוריית ביוגרפיות בתחרות של ה-Jewish Book Council.

          בן גוריון, אפילוג (סדרת אפקים 2013)

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • בן-גוריון דמותו של מנהיג
    • בן–גוריון של שמעון פרס
    • יצחק רבין- חייל מדינאי מנהיג
    • נתניהו ביוגרפיה
    • אריק שרון - ראש ממשלה
    • הרועה
    • רבין – צמיחתו של מנהיג
    • סיכומו של דבר
    • בגוף ראשון
    • האישה שאיתו