הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בלי מחסומים
  • בלי מחסומים
    גרף | מאי 2019 | פרוזה מקור

    זיהיתי מרחוק רכב בהיר שמבקש להיכנס מתוך שטח ישראל, מצב נדיר למדי. התקדמנו לעבר הרכב, ושמתי לב שאישה נמצאת בתוכו. "זה מרענן," חשבתי לעצמי. הסרתי את הקסדה והנחתי אותה על אחת הבטונדות שמחוץ לבוטקה. כשהתקרבתי לרכב ראיתי אותה... התגלמות הסקס-אפיל בכבודה ובעצמה. היא חייכה, ואני כבר הייתי מהופנט לגמרי.

     

    לא קל להיות בחור צעיר בישראל. להתגלגל מאופוריית החופש שבלילות השכרות עם החבר'ה למדי ב' צבאיים, מפקדים מלאים בעצמם וחוקים. הרבה חוקים.

     

    רֵע, גיבור הסיפור, הופך באחת מבליין תל-אביבי צעיר למפקד מחסום "בל" המפריד בין ישראל לשטחים. רֵע נאלץ לגייס את כל התפלספות הנעורים שעומדת לרשותו כדי להיאחז בשביב של שפיות במציאות המוטרפת שהופל אליה. אבל שום דבר לא יכול להכין אותו – מפקד מחסום בצה"ל – למפגש עם דיאנה, אשת תקשורת ערביה יפיפייה שמופיעה יום אחד במחסום. דיאנה מסעירה את נפשו ומטלטלת את גופו, וגורמת לו להסיר כל מחסום אפשרי.

     

    ברומן הראשון שלו מנסח רֵע אקהויז דרמת נעורים מסחררת הנטועה במציאות בלתי אפשרית. בלי מחסומים הוא רומן שקורא תיגר על מוסכמות חברתיות ופוליטיות ומוכיח את כוחם האדיר של הרגשות האנושיים מכול: תשוקה, סקרנות ותאווה.

  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אני אומר לכם, המצב נהיה דפוק לגמרי," אמר ירדן בטון סמכותי. "אתמול אני יושב עם מישל, אתם זוכרים אותה, נכון?" שאל. הנהנו בידיעה שזה הולך להיות עוד אחד מסיפוריו חסרי הפואנטה, והוא המשיך: "בקיצור, לקחתי אותה ל'ג'ונו', המקום הקבוע שלי, מאה אחוז הצלחה. מושלם לקחת מישהי לכוס יין, להמשיך להליכה לילית קצרה ואז אליי הביתה." הוא צחקק את צחוקו המוזר והמוגזם, מרוצה מעצמו. "אנחנו מתיישבים בחוץ, המקום יחסית מלא, נהנים מהאוויר הנעים של הלילה. המלצרית ניגשת אלינו וישר אני הולך על מהלך 'המקצוען', יודע בדיוק מה להזמין. בקיצור, ישבנו איזה עשרים דקות ככה, מדי פעם היא עושה טובה ומרימה את המבט שלה מהפלאפון, אבל עזבו, נגיד שהיא קצת חסרת ביטחון, קיבלתי... אבל אני לא מצליח להרים את הערב! אז אמרתי, או־קיי, נלך על כל הקופה. סיפרתי לה על ההתנדבות בבית אבות, על איך שהצלתי את נמרוד מהתאונה, איך שהרמתי לאבא שלי את העסק -" "אבל לא הרמת לו שום עסק... וגם לא כזה הצלת אותי," קטע אותו נמרוד, והצחקוקים שלנו הפכו לצחוק מתגלגל. "בסדר, אחי! לשם ההרואיות," אמר ואז נזכר בכעס, "אפילו סיפרתי לה איך חסכתי חודשיים כדי לקחת את מאי לצימר ביום הולדת שלה!" "נו, אש, אחי, סיפורים באנקר," סיכם עידו.
    
    "מה זה באנקר... 1.4 בווינר שהוא נותן לה בראש," הוספתי, משועשע מהדימוי שהבאתי.
    "גם אני חשבתי ככה!" ענה ירדן בטון שהבהיר שהיא באמת עצבנה אותו. "אבל כלום! לא מתייחסת, לא מתרגשת, כלום! אני כבר מצדי רק להעיף אותה משם. כבר אין לי קלפים לשלוף, אין לי חשק. ואז פתאום... היא התעוררה." "מה התעוררה?" שאלתי. "תקלוט את הסתומה הזאת... מסתכלת על איזה משהו בפייסבוק, ואחרי שעה שבקושי הוצאתי ממנה חיוך, מתחילה לצחוק. עכשיו, מה צוחקת - מתפקעת, פיפי, צועקת בכל האזור."
    "מה זה, מה היה?" הסתקרנו. "כלום, אחי! מראה לי איזה סרטון של כלבים ותינוקות וממשיכה להתפרק," הוא ענה בתסכול. כולנו צחקנו, וירדן, מרוצה מהצלחת הסיפור שלו, מיהר להמשיך. "בקיצור, אני יושב שם והיא לא מפסיקה! אבל בהגזמה! היא, מבחינתה הכול טוב, צחוקים... ואני לא יודע מה לעשות! עכשיו, מרוב הפדיחה לא יכולתי להישאר שם גם אחרי שהיא נרגעה קצת, אז שילמתי את החשבון ולקחתי אותה. עכשיו שלא תבינו, אתם זוכרים איך היא נראית... אבל הטמטום הזה, כאילו שום דבר לא עובד בקופסה הקטנה שלה שנקראת מוח... אבל העיקר היא ממשיכה איתי את הלילה. חשבתי לעצמי שבחורה עם התנהגות כזאת אני חייב להעניש. אז עלינו אליי הביתה, וישר, בלי יותר מדי עניינים, נכנסנו למיטה. אני מחרמן אותה בטירוף והיא בשיגעון, כבר רוצה שאכנס אליה. אז הכנסתי קצת פנימה, לא נתתי לה להרגיש כמעט כלום, ואחרי עשרים שניות, עשרים שניות על השעון, טאק! פשוט גמרתי בפנים," והוא פרץ שוב בצחוק המוגזם שלו. הצטרפנו אליו, נכון, אבל אני בטוח שכולם חשבו כמוני ולא באמת הבינו למה הוא עשה את זה או איך זה קשור לנושא שדיברנו עליו. בסוף נמרוד שאל, "רגע, אז למה בעצם גמרת כל כך מהר?"
    "בכוונה, יא דפקט!" ירדן ענה ולקח שלוק מהבירה, "כדי להחזיר לה על הבושות שהיא עשתה לי! הגיע לה." עידו צחקק וירדן לא הבין מה פשר הצחקוק. עידו המשיך בסתלבט, "אחי, תודה שיצאת מסכן וגמרת מהר, מה יש? מה אתה מזיין ת'שכל, 'הגיע לה'...", וכולנו - חוץ מירדן - המשכנו לצחוק. אני לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי כמה רגעים על הרחוב שנשקף מהמרפסת של ירדן, הייתי חייב להבין מה הוא ניסה להגיד.
    "אתם יודעים למה אני כל כך אוהב את ישיבות יום רביעי?" אמר אמיר והפריח את עשן הסיגריה החוצה בתנועה צדית. "בלי סיבה מיוחדת, האמת. וזה למה אני אוהב אותן כל כך."
    הוא שלח בנו את חיוכו המתוק, וחזר להביט החוצה. "פששש, אמיר..." אמרתי בהתפעלות מהולה בסתלבט, ועידו הוסיף באותו הטון, "עמוק משהו." "אה, לא ידעתם? אמיר נהיה גבר. זה הקטע שלו עכשיו," אמר ירדן בלגלוג וטפח על רגלו של אמיר שעמד לצדו. "הא, אמיר?" ואמיר הביט מטה אליו בחיוך, "יא מכוער..."
    ג'ילד התקרב למלא את כוסו המתרוקנת ואמר, "נו, כולנו נצטרך להתבגר בשלב מסוים..."
    סימן השאלה שעלה במוחי גרם לי לקטוע אותו, "כן? לא בטוח..." אמרתי, "גם לך תגדיר 'להתבגר'..."
    נמרוד צחקק מהצד, "ג'ילד, זה שאתה מתנהג כמו סבאל'ה לא הופך אותך לבוגר."
    הסתכלתי סביב והיה נדמה שסימן השאלה סביב הנושא ריחף מעל כולנו.
    "אני אומר שזה חארטה," הכרזתי לפתע בביטחון. "מה חארטה?" שאל ירדן. "זה. כל העניין של 'התבגרות'," המשכתי בדיבור שלא היה לי מושג לאן יתגלגל. "כל ההגדרה הזאת של זמן, אחי. הרי מה זה זמן? זה אשליה." הם הסתכלו עליי בבלבול וניסיתי לשפוך אור על מחשבותיי, "אנחנו חושבים שאנחנו כאלה גברים וגדולים, כי כרגע, אנחנו הכי גדולים שאי פעם היינו, נכון? אז אנחנו מרגישים ככה, ורוצים להיות עוד יותר גדולים." לקחתי שלוק נוסף. ירדן כשכש בשפמו. "נראה לי אני מבין מה אתה אומר..." אמר בהיסוס. "כן?" שאל נמרוד בבלבול.
    
    "אז כן, אמנם אנחנו הכי גדולים כרגע..." המשכתי בעוד מחשבותיי נודדות והבטתי החוצה אל שמי הלילה, "אבל אני אומר שאנחנו גם הכי צעירים שאי פעם נהיה... ועוד נסתכל על התקופה הזאת ונבין איזה חופש היה לנו ליצור..." וחשבתי לרגע על המילה הנכונה, "הרפתקאות, אחי." הסתכלנו כולנו החוצה, ולאט לאט הפנינו את מבטנו חזרה זה אל זה, נושמים פנימה את הכרת התודה שחלחלה אל החלל. "הרפתקאות, אתה אומר?" שאל ירדן. "הרפתקאות, אחי," עניתי בחיוך. "בשביל מה אנחנו כאן, תכלס?"
    לקחתי שלוק נאה והדלקתי לעצמי סיגריה. היה זה מן הערבים שכיף לשתות ולעשן בהם בשרשרת, ולהצטער על זה למחרת בבוקר.
    • רע אקהויז
      צילום: יח"צ
    • רע אקהויז
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יסמין
    • גדר חיה
    • אם אשכחך
    • היו לזרים
    • דמעות שיש
    • על גב סופה
    • עמקפלסט
    • החלילן
    • והגיא ביניהם
    • קהינה
    • אהבה מסותרת
    • מותו של אהרון אלקלעי