הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בלחש
  • בלחש
    ידיעות ספרים | נובמבר 2019 | פרוזה מקור | 322 עמ' מודפסים

    "בלחש" הוא רומן על שושלת של מכשפות יהודיות, המבוסס על מחקר שמגלה עד כמה נהגו יהודי אשכנז להשתמש בקמעות, בהשבעות ובלחשים, במקביל לשמירת מצוות. הרומן חושף תת־תרבות של אמונות בנסתר, את החלק ששרד מימי הביניים ושאינו ידוע בהיסטוריה של יהדות אירופה. תולדותיה של משפחה אחת בעיירה, בכל גלגוליה ובכל האירועים הטרגיים והקומיים שחוותה, מהשטעטל ועד לעלייה לארץ, מספרות בעלילה מרתקת את הסיפור היהודי. זהו, ככל הידוע, ספר ראשון בספרות העברית המודרנית שמספר בקריצה לקוראים על מכשפות יהודיות, על כוחן ובעיקר על רוב קסמן. - חיים פסח

     

    "מזמן לא קראתי ספר כה מקורי. "בלחש" הוא ספר חשוב מפני שהמבנה שלו משוכלל. זהו ספר חתרני על שושלת נשים הלוחשות לחשי כשפים, ובעצם גם את ההיסטוריה האשכנזית של העם היהודי. כן, אשכנזית ומנשקת קמעות. האם הראשונה, שרה־פרידה, אישה גדולה ששרה בקול רם מאוד, וכשהיא נאלמת באה בתה בלה, האם השנייה, הרזה, ולוחשת לחשים. גם קולה נאלם באשמת מות הילדים. המספרת שושנה, האם השלישית, שהיא דמות משעשעת ואירונית , מלווה את סיפורה של בלה מדרגה־מדרגה אל המרתף החשוך של חייה העצובים, כשהיא מאירה לה בפנס קטן את דרכה האחרונה ומקבלת במאור פנים את בלה התינוקת, האם הרביעית, שאותה ציידה דורית זילברמן בכמה מסודות החמלה". - עמוס עוז

     

    "בלחש" הוא ספרה העשרים של דורית זילברמן, כלת פרס ראש הממשלה, סגנית יושב ראש אגודת הסופרים העברים, עורכת לשעבר של כתב העת "מאזנים" ועורכת דין לענייני משפחה. ספריה תורגמו לאנגלית, לאיטלקית, לספרדית, להינדי, לגרמנית ולצרפתית, ובקרוב יתורגמו אף לרומנית ולסרבית.

  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    בחורף 1934 הפכה בלה למכשפה.
     
    באותו ערב מר ונמהר, שבו הגיעו קציני הצבא הצ'כוסלובקי לבשר לה על מות אחיה, ראתה בלה את אמה מתמוטטת ואת אביה נותר עומד כחיה שנורתה ומתה אבל טרם נפלה. היא לא ידעה שבאותו הרגע הפכה למכשפה. היא הציצה באחיה ובאחיותיה, לוודא שהם נושמים, ולא עלה על דעתה שהיא זכתה בהצצה אל מאחורי הפרגוד. ברגע ההוא התבוננה במבט נוקב בעיני המבשרים כי רצתה לבדוק אם יש בהם רוע. רק את זה היא רצתה לדעת. אולם הם הישירו מבט, ושום דבר בעיניהם, בשפת הגוף שלהם או במבע פניהם לא הסגיר דבר.
     
    האחים הקטנים צבי־הנרי, ריבצ'ו, היא רבקה־לאה, ומינדלה, או בשמה המלא מרים־מינדל, כבר ישנו בחדר הילדים. טויבי, טוביה־משה, הבכור משבעת האחים, עזב את הפונדק, את חבל יאסינה ואת הרפובליקה הצ'כית כולה עם אשתו הטרייה. בעצם באותה שעה מרה שבה נחתה עליהם הידיעה, לבד מהוריה, עבדה בבית המרזח גם אחותה הבאה אחריה בסדר האחים, סימה־אולגה. מי שישן בחדרי הפונדק השונים ישן, ומי שלא ישן הגיע לבית המרזח, שבבקרים שימש חדר קבלה וחזית המטבח - הפתח שנשאו דרכו ארוחות ומטעמים לחדר האוכל. בלילות נעלו את הדלת הראשית, וצלצול פעמון הודיע על הבאים מרחבי העיירה, לצד אורחים לעת מצוא שחנו שם ללילה, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, שהיו בדרכם מכאן לשם, ותרמו ממיטב מעותיהם לפרנסת משפחת גרינצווייג. שרה־פרידה, אמה של בלה, או כפי שרק אמה הקפידה לקרוא לה: שׂוּרה־בֵּיילה, נהגה להחליף בערב את מטפחת החולין שקשרה מתחת לסנטרה במטפחת־מגבעת שכרכה סביב ראשה והידקה מתחת לשערה בעורף, מטפחת חגיגית שרק נשות ה"מתקדמים" נהגו לחבוש, אשר לרוב הצטיינה בצבעים עזים יותר ונחשבה קישוט נועז מדי שאינו יאה לנשות ישראל. אבל שרה־פרידה שירתה גויים רבים, עוברי אורח, וגם יהודים "מתקדמים" כמוהם שנעו ונדו לרגל עסקיהם ברחבי המחוז והתפרנסה מהם. על כן מצאה לנכון להתקשט ולהתנאות ולהפוך את בית המרזח למקום מושך קהל גם בלילה, כך שתהיה פרנסה למשפחה כל שעות היממה.
     
    שרה־פרידה ידעה לשיר נעימות תפילות ומזמורים, קולה היה ערב ועבה והיא לא היססה לסלסל בו כי ידעה שתוכנית אמנותית תמשוך קהל. היא היתה אישה עבת בשר, ואגנה הרחב העיד עליה שהרתה שבעה ילדים ועוד היריון או שניים שלא צלחו, ועוד ולד או שניים שנולדו אך לא שרדו. היו לה גבות עבותות ושחורות, ליתר דיוק גבה אחת שחוברה לה יחדיו, ואף בולבוסי ומעוך. עיניה השחורות לא זרו מבטי פלרטוט. לא. היה לה מבט גברי. היא דמתה יותר לזמרת במקהלת הצבא האדום ונהגה לשבת ולשיר. זאת אחרי שעמדה ושירתה את האורחים כל היום, פיקחה על המתבשל בסירים, קיבלה בדלפק את האורחים והפנתה אותם לעבר הקופה, שמוישה־דויד בעלה ישב מאחוריה כל היום וכל הלילה וגבה את פירות מאמציה. כך התנפחו קרסוליה ודי בלטו ורידיה, לכן בלילה שרה בישיבה. השולחן שלה הוצב לפני כיתת השולחנות, ולצדו היה כיסאה שתחתיתו ומשענתו עשויות עץ חלק חום ורך, שקיבל עליו בהכנעה במשך הלילות את קימורי גווה וכובד ישבנה והתקער בהתאם. קנקן יי"ש היה לצדה על השולחן, ומטפחת ירוקה כהה לנגב את אגלי הזיעה שבאו ובצבצו על מצחה, אגלים זעירים כמו נבטים שהושקו במאמץ השירה. עם החלפת הדם שבעורקיה ביי"ש אדום כהה וסמיך, המריץ זה את הזרימה בגופה, הפך אותה עליזה וצוהלת ומילא את ריאותיה אנרגיה. לאט־לאט, מרוב החום, היתה אוספת את שכבות שמלותיה אל הפישׂוק שנפער בין רגליה ומשכה מעט למעלה את השכבות הרבות שעטתה על גופה, עד שחשפה זוג מגפיים נוחים להליכה ומכוערים למראה. והיא שרה בקול גדול, קול חזק ששפע אוויר ונבע מריאות בריאות, קול שהעלה והוריד את חזה כאילו היה בוכנה של מכונה. קול עם חתימת שפם. שרה־פרידה גרינצווייג היתה כל כולה שילוב של נשיות מושכת וגבריות דוחה, של חזה שופע וגבה עבה, של אישה ולדנית וקצין שיכור.
     
    בית המרזח היה מתמלא כבר בדמדומי השקיעה. ראשונים הזדחלו הגברים שנשותיהם נרדמו בעומק חדרי הפונדק, המעטות שהתלוו אל בעליהן, או אלה שנשותיהם נשארו בבתיהן אי־שם ברחבי המחוז. אחר כך הגיעו שגמרו לפרוק את חבילותיהם בחדר שזה עתה קיבלו, ספרו בהיחבא את מעותיהם, הקצו כך וכך לשתייה ולמשחקי קלפים וחישבו את קץ המסע לפי הכסף שהיו עתידים להרוויח עם מכירת הסחורה. אחריהם באו מי שכבר היו בדרכם חזרה וכבר מכרו את הסחורה, והיו להם יותר מעות לספור ויותר חבילות של שטרות להצפין ביותר מקומות מסתור בחדר, או על גופם - במגפיהם ומתחת לשכבות הבגדים שעליהם. אלה שכבר מכרו והרווח כבר היה מצוי בכיסם היו המוקד לשירתה של שרה־פרידה. אליהם במיוחד שלחה אותה ובהם ריכזה את מאמציה כדי לגרום להם לקנות עוד יי"ש, להשתכר ולשמוח. אחריהם הגיעו גברי העיירה שסיימו לעבוד ולהשכיב את ילדיהם לישון וכבר סיפרו סיפור נעים לנשותיהם על מאורעות היום או על סוף השבוע המחכה להם יחד, וחיכו בקוצר רוח למנת היי"ש שתשמח את לבבם אחרי היום הקשה.
     
    עד מהרה היו מצטרפים כל גברי בית המרזח לשירתה של שרה־פרידה. הם שרו כמיטב יכולתם. היו מי שידעו את המילים והיו מי שרק זמזמו את הלחן, והיו גם מי שלא ידעו לא את זה ולא את זה אבל זייפו מלוא גרון בהנאה רבה, צחקקו לכל עבר והתאמצו להכיר את האורחים. אולי קיוו בסתר לבם לעשות איתם עסקים, לקשור קשרים, להרוויח משהו.
     
    בלה היתה המוזגת. היא שלטה בכל רזי המשקאות המשכרים, ידעה כיצד לדלל ולמהול במים את היי"ש, בכל כוס קצת יותר, ככל שהקונה היה שיכור יותר וממילא כבר לא ידע להבחין בין יין למים. היא לא פיגרה בהגשה ובשירות גם כשהמקום היה מלא וגדוש, ותמיד זכרה בעל פה כמה כוסות מילאה לאדון גלדמן וכמה למר רייכמן. עם אביה תקשרה בהרמת האצבעות שלפתו בלי הרף את ברז המזיגה אל עבר מקומו שעל הקופה. דיווחה לו על מספר הכוסות, והקופה צלצלה כל הערב.
     
    סימה־אולגה ניקתה את השולחנות, אספה שברי כוסות שהתנפצו בשמחה אך בלי כוונה אל הרצפה, כיבדה את הרצפה בסמרטוט, שאנשים לא יחליקו חס וחלילה, הגישה ופינתה. סימה ובלה היו צעירות ונאות, גופן טרם נשא ברחמו ילד שכן רווקות היו, ובהחלט משכו את מבטי הגברים בבית המרזח, אולם תחת מבטיה הצולבים של אמן ושפמו הקיסרי וחמור הסמכות של אביהן, ששתיקתו היתה מפחידה ורועמת משירת אשתו ומצעקות באופן כללי, איש לא העז להתחכם איתן, לגעת בלי משים בישבנה של סימה כשגחנה בגבה אליהם כדי לנקות מה ששברו ושפכו, או ללטף בהיסח דעת את ידה של בלה עת מזגה להם כוס.
     
    הזמירות בקעו מכל הגרונות לקראת השעה תשע בְּערב יום חמישי, כשכולם משוחררים מעול הפרנסה לקראת השבת הקרבה. גברי העיירה ידעו שמחר הוא יום המשפחה ויהיה עליהם לקדש בארוחת ערב שבת על החלה ועל היין, לשבת עם הילדים ולשמוע את סיפורי נשותיהם, ולא יוכלו לצאת מן הבית. אבל הערב הזה יכולים הם לחגוג את בוא המלכה באופן גברי, בחברותא, לצחוק ולשמוע את הסיפורים שבאמת מעניינים אותם: מי הרוויח ומי הפסיד השבוע, סוסו של מי שבק חיים ומי קנה סוס חדש. הם שרו שירי חול, אך בייחוד התרוננו כששרה־פרידה הובילה בסדרת שירים לקראת שבת. "שבת המלכה" ו"בואי כלה לקראת דודך", ואז נזכרו, בכל אופן היהודים שבין הסוחרים, בעונג שבת הממתין להם עם נשותיהם אחרי שהילדים יירדמו, עת המנוחה והרגשת החופש של מחר יחלחלו אל בין המצעים הרכים שלהם.
     
    ואז, ממש בשיאו של "לכה דודי לקראת כלה לקראת כלה, פני שבת נקבלה נקבלה", כשגרונה של שרה־פרידה כבר היה משוחרר וכך גם גופה וכך גם נפשה העולצת, ושמלותיה עלו מעל ברכיה, וההמולה הסתירה את קול הפעמון המחובר לדלת, נכנסו לפתע קצין וחייל של צבא הרפובליקה הצ'כוסלובקית ונבלו המילים על שפתי השרים והמתלהבים, התייבשו המנגינות שנטפו מפי השיכורים והעליזים, הקופה נטרקה ונדמה, משה־דויד הזדקף מעט מאחוריה אולם לא זע ולא נע, וגם שרה־פרידה קפאה כאשת לוט על אף שהסתכלה קדימה, הסתכלה ולא התבוננה, בכסילות ולא בתבונה, כמי שממאנת להבין.
     
    סימה הזדקפה מעל שולחן שניקתה וקפאה על עומדה כשכוסות ריקות בידיה, ובלה השקיפה מאחורי ברזי היי"ש, מבין החביות. כולם ראו את הקצין והחייל שעמדו בפתח לנצח. הדלת הופקרה לרוח עד אשר על דעת עצמה נמלכה ונטרקה אחריהם, בטריקה שהדגישה את חומרת המצב.
     
    מבטי כל אורחי הפונדק נתלו בהם. הקצין הבכיר ניגש אל האב וכמעט דרך על רגלו.
     
    "אתה משה־דויד גרינצווייג?"
     
    "אני הוא," אמר האיש הגדול שבניו ובנותיו וכל אורחי הפונדק יראו מפניו.
     
    הקצין העביר מבט מהיר אך יסודי בכל המסובים הרבים ואמר: "בצער רב הנני להודיעך שבנך, יוסל־פישל גרינצווייג, נהרג מאש כוחותינו בתאונת אימונים, לא הרחק מכאן, בפוד־קרפסקי רוס."
     
    שרה־פרידה התמוטטה אל הרצפה, ומתוך גופה, שהיה חם, חופשי ומשוחרר מעכבות היומיום, פרצה זעקה שעברה את כל אוזני בית המרזח, חדרה את קירות חדרי הפונדק, העירה את כל הישנים, הקיצה את נפשם של הילדים הקטנים, קרעה את לבו של משה, ורק אל אוזניו של טויבי שישן בנחת בחיק אשתו בשטרסבורג לא הגיעה. בלה וסימה כרעו מיד ליד אִמן וניסו להשיב את רוחה, מטפחתה הירוקה הוטבלה במי קרח ועטפה את ראשה, סימה שלפה עלים ריחניים מכיס סינרה, והן לא שמו לב שבית המרזח התרוקן ואורחיו התפזרו בדממה, למעט כמה גברים שפנו אל משה והציעו עזרה והוא סימן להם בידיו כי עדיף שילכו ויותירו את המשפחה לבדה. זעקותיה של שרה־פרידה ליוו את ההולכים וצלצלו באוזניהם עוד זמן רב. הזעקות, תחילה בצורת נהמה פראית של דוב פצוע, קיבלו לאט־לאט את צורת שמו של יוסל־פישל. שרה־פרידה לא הפסיקה לקרוא לו בשמו, בתקווה שישמע וישוב אליה. ובכל פעם שצעקה "יוסל־פישל", הוסיף האב, "השם ייקום דמו". הקטנים, צבי־הנרי, רבקה־לאה ומרים־מינדל, הגיחו המומי שינה מחדריהם לשמע הזעקות, נשכבו על הרצפה למרגלות אמם ובכו. גם סימה ובלה בכו. מה עוד יכלו לעשות. אחרי שעה ארוכה ארוכה נע משה גרינצווייג ממקומו שמאחורי הקופה, הניף את זרועה של אשתו סביב צווארו, מעל לכתפיו, משך אותה אל על, וכל הילדים עזרו להקים אותה על רגליה ולגרור אותה למיטה. לא, את הצעקות שלה מי שהיה ומי ששמע לא יוכל עוד לשכוח כל ימי חייו. מהמיטה ההיא שרה־פרידה לא קמה עוד עד שנת 1940, עת חייליו של הצורר הנאצי הקימו אותה בכוח וכפו עליה ללכת עם כל הנותרים לאושוויץ.
     
    בלה התיישבה על קצה המיטה, ייבבה ליד אמה וליטפה את מצחה, עד שאביה סימן לה בתנועת יד, וגם לסימה, לצאת ולעזוב אותם לבדם בחדרם. סימה ובלה הלכו כל אחת לחדרה להסתגר ביגונן. בלה היתה נסערת. היא הגיפה את דלת חדרה וחיטטה בחפציה, זרקה ופרעה חבילות, בגדים, צעצועים ישנים ששמרה למזכרת, מיניאטורות שאספה על המדף, עד שמצאה לבסוף קופסה חבויה קטנה מפח, ובתוכה אוצרות שאספה מאז ילדותה. החפץ האחרון שהוסיפה לאוצר שלה, ועתה היתה חייבת למצוא אותו, היה מטבע שנתן לה יוסל־פישל לפני שנלקח לצבא. את המטבע הזה היא היתה מוכרחה למצוא. היא חיטטה בחרון כאילו אם תמצא את המטבע תמצא את אחיה חי וקיים. היה דמיון בין היום שבו הגיעו נציגי הצבא לגייס אותו ליום שבו הם הגיעו כעבור שנה להודיע שלא יחזירו אותו. גם כשיוסל־פישל נלקח מהם היה עצב, היה בכי, היה יגון, על בחור טוב שהולך לסכן את חייו בלי סיבה, להילחם במלחמה לא לו, מתוך חובה שאין זכות בצדה, רק מין עבדות והשפלה. אבל שרה־פרידה השתדלה להיות אופטימית וחזקה, ואף אחד לא האמין שהוא לא יחזור. הלוא גם טויבי גויס וחזר.
     
    בליל מחשבותיה של בלה נקטע כשהמטבע נמצא. כשאחזה בו נרגעה לרגע. היא חפנה אותו באגרופה, את אגרופה טמנה בין רגליה, נשכבה בתנוחת עובר על מיטתה, מאמצת אל בשרה את המטבע, מחממת את המתכת ומגוננת עליו בכל גופה המתעטף ומשׂתרג סביבו. כך שכבה שעה ארוכה ומיררה בבכי עד שנרדמה.
     
    במשך השבעה באו מנחמים לנחם. דלת הפונדק לא היתה נעולה, על פי המצווה. איש לא דפק ואיש לא צלצל בפעמון, כולם נכנסו בשקט והתיישבו בשקט. בלילה נסגר בית המרזח. בלה לא הסתרקה ולא התרחצה ולא החליפה בגדים. כל החדווה ניטלה ממנה למראה אמה הישנה בלא הפסקה. היא ניסתה להאכיל אותה ביד ימין, אולם ביד שמאל המשיכה להחזיק במטבע, שהבריק כאילו לא השתמשו בו הרבה מאז יצא מהפבריקה, וייחודו היה בפגם שנפל בו בעת שהמכונות חרטו בו, פגם שהפך אותו מטבע שאינו עובר לסוחר. חסר ערך ונטול שימוש. עכשיו הפך למטבע היקר לה בעולם. בלה ניסתה להיטיב את הכרית מתחת לראשה של אמה, כדי שזו תוכל לפחות לשתות את המרק, אך אפילו פעולה פשוטה כמו התפחת כרית נעשתה קשה כשיד אחת שלה מאוגרפת.
     
    היא ישבה לצד אמה הישנה במשך שעות ובהתה, בתקווה שזו תתעורר ותרצה ממנה משהו, ובינתיים שחזרה שוב ושוב את היום ההוא שבו באו לגייס אותו. כאילו שם טמונה שגיאה שאם תִפלה אותה בזמן מתוך הסבך כמו כינה מתוך השיער ותְבער אותה, מותו של יוסל־פישל יימחק או אפילו יבוטל.
     
    כשיוסל־פישל, הרביעי במניין הילדים, סיים גם הוא את לימודיו בגימנסיה, ידעה שרה־פרידה שתורו להתגייס לצבא בוא יבוא. תחילה חשבה להבריח אותו אל אחיו של משה, הדוד לייבקו, שהיגר לאמריקה. אבל אז שמעה על העוני בהארלם היהודית, על הצפיפות והזיעה בבתי המלאכה לתפירה.
     
    כל היהודים עבדו שם, אף אם לכמה מהם לא היה מושג איך להשחיל חוט במחט. היה חם וצפוף עד כדי כך שקראו להן "סדנאות הזעה", ולא, זה לא הגורל שייחלה לבנה. פלשתינה נשמעה כמו מקום בלתי־מפותח ואמריקה כמו מקום שאינו פותח זרועותיו לקבל יהודים. באירופה יכלו ילדיה לפרוח ולבטא את השכלתם ואת כישרונם. היא בהחלט דבקה באירופה והתנחמה בלבה במחשבה כי שנתיים בצבא יועילו לו, ליוסל־פישל, כשם שהועילו לטויבי, שרק לאחר שהשתחרר התברר כמה מוסיף לנער יהודי לתרום לאומה ולשרת את עמו, שכן עתה זכה ליחס של אזרח סוג א' במדינה. עכשיו היה חופשי לעסוק במה שבחר, וכל הדלתות נפתחו בפניו.
     
    "אתה תראה, שנתיים עוברות מהר," אמרה שרה־פרידה לבנה כשבאו לקחת אותו, ויוסל־פישל נפרד מכולם בחיוך. אולי אפילו שמח ככל הצעירים, שקרבות וצבא מקפיצים את האדרנלין בדמם, לקראת ההרפתקה המזומנת לו. סימה ארזה לו כריכים משובחים עם נתחי בשר בקר וירקות מוחמצים; בלה ארזה לו מגבות ולבנים נקיים; צבי־הנרי חיבק אותו חיבוק גברי על אף שהיה קטן כאפרוח ונמוך ממנו בהרבה, ויוסל־פישל רכן אליו כדי לא להביכו; ריבצ'ו ומינדלה ציירו לו ציורים עליזים והחביאו בתרמילו, שם חיכו כדי לשמח אותו ולמסור לו דרישת שלום מהבית כשיפתח את התרמיל בפעם הראשונה במחנה.
     
    "הם יודעים מה הם עושים כשהם מגייסים גברים צעירים כל כך," נאנח משה לאחר שיוסל־פישל הלך. בכל לבו קיווה שמדובר בתפקיד פקידותי בלבד.
     
    והחיים חזרו אל מסלולם למראית עין. עתה כבר התרחקו שני בנים ונכרתו מגופה ומביתה, אבל שרה־פרידה ידעה שהם חיים, חזקים, בריאים ותורמים, ושמחה בשמחתם. היא ידעה שהחיים נמשכים ושיש לה עוד ילדים שזקוקים לה, ומשה שלה, על אף שאינו מרבה לדבר, גם הוא זקוק לה, וחוץ מזה החיים יפים והיא רוצה ליהנות. היא אוהבת לשיר ולשתות, והעבודה מחייבת אותה לעשות גם את זה וגם את זה, והפרנסה ברוך השם מצויה בשפע. והשם ישמור.
     
     
     
    היום הראשון לשבעה היה קשה מנשוא. הזמן לא עבר. אנשים ישבו לנחם אותם באור יום, אבל עם רדת החשיכה נעלמו כולם, פרט לכאב. הוא בא ומילא את כל החלל והתפשט עוד, תפס את כל המקום בלבבות, בחלל החזה ובחלל הראש ולא הותיר מקום לשום דבר אחר, בקושי לאוויר לנשימה. ושרה־פרידה ישנה. כל היום הזה אפילו לא קמה לעשות את צרכיה. לא שתתה ולא אכלה ולא ידעה משום דבר. בלה פרשה לחדרה. הזמן עצר ורק ייצר ושלח לחלל עוד רגעים דומים לקודמיהם ומשמימים כמוהם, בינות לבועות כאב שאי־אפשר להכילן. רק האחיזה במטבע סיפקה לבלה מעט נחמה. המטבע לא מש מידה, ובלילה שוב כיסה עליו כל גופה כאילו היה עולל קטן שיוסל־פישל הפקיד בידה למשמורת.
     
    למחרת סרה בלה מעט מאמה, שלא קמה ולא פקחה את עיניה וסירבה להתעורר אל הכאב הזה, שבלתי־ניתן לשאתו. בלה יצאה אל חדר האוכל והתיישבה עם הילדים, שכמו ילדים רצו חום ואהבה, אולי אפילו יותר מתמיד, רק שלא היה מי שייתן להם. גם לבלה לא היה לתת, אבל במקום זה היא אמרה, "שבו סביבי על השטיח ואספר לכם על יוסל־פישל."
     
    "כן, רוצים סיפור," הנרי הגיב מיד. הוא היה כבר בן שלוש־עשרה והעריץ את אחיו שהלך לצבא ולא חזר. הוא היה גם שותפו לחדר והיה קשור אליו יותר מאחיותיו.
     
    "זה היה באביב," פתחה בלה וסיפרה איך שבועיים לפני פסח החלו כבר ההכנות בניקוי הפונדק, בסילוק החמץ ובהכשרתו לקראת החג הקרב. כל הבגדים נתלו בחוץ לאוורור מהחורף. הכבסים תלו מעל גבי עשב רענן שזה עתה צימח בחצר האחורית, בין העצים העמוסים עלים ירוקים כהים ורוויים אגלי טל, שגבהו עוד בשעה שכולם נחבאו בבית מפני הגשמים והסופות. הכיסים רוקנו ונבדקו בקפדנות שחס וחלילה לא יישאר בהם פירור חמץ. כל ספרי הקודש הוצאו לאוורור באורה ובחומה הרך של שמש אפריל ונוערו מאבק. הספרים הונחו בזהירות על פני שמיכה דקה, חשופים לאוויר הרענן. החדרים נוקו, קורצפו והוכשרו לפסח, ובתום העבודה על חדר זה או אחר, אסור היה להיכנס לתוכו עד לערב החג, מחשש שמא בהיסח הדעת ובלי כוונה יתגלגל לשם פירור חמץ. חדרים אחדים המשיכו לשמש את האורחים בפונדק, בין שהיו גויים ובין יהודים שפחות הקפידו בקלה כחמורה.
     
    "אמרת שזה סיפור על יוסל־פישל," מחה הנרי בקוצר רוח. בלה הבטיחה שכבר־כבר יתקדם הסיפור ויתרכז במאורעותיו של יוסל־פישל.
     
    באותו ערב פסח, לאחר ארוחת הבוקר האחרונה שלפני החג, הציצה בלה מחלון חדרה וראתה את יוסל־פישל מחטט בפינת החמץ. הוא שלף מהערימה בקבוק וודקה, תרופת הפלא לטיפול בכל המחלות שהתעוררו בבית. הוודקה תרופה בדוקה, טעימה וגם יעילה נגד כאבי שיניים, כאבי בטן וחום גבוה, ובעיקר נגד רוב מחלות הילדים. זו היתה הסיבה שבקבוקי הוודקה הסתובבו גם בחדרי המגורים ולא רק בבית המרזח. יוסל־פישל הביט כה וכה, וכאשר התרשם שאף אחד לא רואה אותו ולא מבחין במעשיו - שלף בקבוק ריק למחצה שהושלך לערימה ולגם בחיפזון לגימה בריאה.
     
    הבעות פניו של הנרי הפגינו בעיקר התפעלות ועודדו את בלה להמשיך. היא לא התכוונה להיות שיפוטית עכשיו לגבי מעשהו של יוסל אחיה האהוב, בטח לא לאחר מותו.
     
    בלה יצאה אל החצר, כאילו לא ראתה דבר, כך סיפרה, ואמנם יוסל־פישל נבהל, זרק את הבקבוק ורץ אליה: "בלוצ'קה, אני יכול ללכת לשחק?" שאל בקול של ילד צייתן שעל כל דבר הוא מבקש רשות. האבות בעיר עבדו מבוקר עד ערב, האמהות היו מטופלות בתינוקות ועסוקות בכביסות ובבישולים משחרית ועד ערבית, והילדים שיחקו לבדם כל היום. הם בילו שעות בדיג, שוטטו בהרים וביערות שבסביבה, וגם רחובות העיר נמלאו המולת ילדים שמחה. ממילא בקשת הרשות ההיא היתה העמדת פנים ותו לא.
     
    "כן, אבל בתנאי שתחזור בצהריים," אישרה בלה. "אל תשכח שכולנו נלך לטבול במקווה לקראת החג ונלבש את הבגדים החדשים, וצריך להספיק הכול לפני ההליכה לבית הכנסת," אמרה ונתנה לו אגוזים מלוא הכיסים שיצא לשחק עם חברים.
     
    בלה סיפרה שחזרה לעבודה ולא ידעה שיוסל־פישל רץ שוב לגינה וגמע עוד כמה לגימות הגונות, מתמכר לסחרחורת הנעימה שהוליכה אותו סחור־סחור, עד שלא ידע אם הסיבובים הם של גופו המהלך ברחובות או שהם חגים בזיגזג רק בין כותלי גולגולתו. כשיצא לדרך המחברת את הפונדק שלהם העומד לבדו בפאתי העיר אל מרכזה, לחפש ילדים שיוכל לשחק איתם, שם לב בבירור שהליכתו היא זו שאינה יציבה ולא דמיונו. השפעת המשקה רק התגברה מדקה לדקה, עד כדי כך שכאשר הגיע אל רחובות העיר סמוך ללבה נתמך בקירות הבתים כדי לא ליפול.
     
    "אמא ידעה את כל זה?" שאל צבי־הנרי.
     
    הבנות הקטנות שיחקו במשחקי ציור, זו השלימה את ציורה של זו, והן ופרשו מהשיחה.
     
    "לא, וגם לא צריך לצער אותה, זה בסך הכול סיפור משעשע ממרחק הימים. כל ילד מתפתה לטעום את מה שהמבוגרים מכנים חטא, אבל אלה לא חטאים של ממש."
     
    "וככה נגמר הסיפור? הוא פשוט נשען על הקירות עד שהסחרחורת עברה?"
     
    "כל מה שסיפרתי לא היה אלא הכנה לסיפור שנמשך ממנו," אמרה בלה והשיגה את מלוא תשומת לבו של צבי־הנרי. יוסל־פישל לא מצא את חבריו לכיתה ולראשונה הרשה לעצמו להיעצר על יד חבורת נערים גדולים ממנו, כאלה שמעולם לא התקרב אליהם. הם היו נערים חצופים בלי פאות, בלי טלית קטן ובלי ציציות. הוא ידע היטב מה אביו היה אומר עליהם. הוא קרא להם "ילדי רחוב". הם שיחקו בחצר בית הספר, ובאין ילדים אחרים, יוסל־פישל, שהיה צעיר מהם, בן שלוש־עשרה וכמה חודשים אז, התקרב אליהם להתבונן במשחקי האגוזים שלהם. משהבחינו שכיסי מכנסיו תפוחים מאגוזים הזמינו אותו להצטרף. אבל מסלול האגוזים, החצר כולה ואפילו בניין בית הספר ריקדו וזזו, התעוותו ונטו באלכסון לפתע, וזריקות האגוזים של יוסל־פישל לא קלעו למטרה. כל זריקה התגלגלה לעוקם עד שהפסיד את כולם. לבסוף, משהתרוקנו כיסיו לגמרי, פסקו משחקי האגוזים והם התיישבו על מדרגות בית הספר ודיברו. הם הניחו לו להקשיב לדבריהם, ושיחתם הזקיפה את אוזניו. הם שוחחו על שיטה לעשות כסף. את השיטה קשרו לבית הבושת. אחת הסמטאות שחצתה את הרחוב שבו גרו הובילה לבית בושת בקרבת הנהר, בין בניין מכבי האש לבין בית המטבחיים. בית הבושת שירת קסרקטין צבאי גדול של חיל הפרשים, שהוקם בקצה העיר. החיילים שהלכו לבית הבושת היו צריכים לעבור דרך הרחוב שלהם. לרוב, כשהחיילים חיפשו את הדרך הם הסתבכו בין הסמטאות הצרות. התושבים נמנעו מלענות לשאלות או לעזור להם למצוא את המקום שחיפשו, כי אין הדבר נאה וראוי ואידך זיל גמור. נערי החבורה היו מסתובבים ברחוב וכשראו חיילים המבקשים להגיע לשם, הציעו להוביל אותם תמורת סכום פעוט. הם גם ידעו את מקומות הסתר בסבך השיחים שליד הנהר, שאליהם היו הולכים בלילות החיילים והשִׁיקסֶע'ס לתנות אהבים. מהכסף שקיבלו על שירותיהם קנו הנערים פנס יד, עקבו אחריהם בסתר, ובדיוק בשעת מעשה היו פתאום מציפים את הנאהבים באלומת אור ומסנוורים אותם. מובן שללא לבוש, עירומים כפי שנתפסו, לחיילים היה קשה יותר לרדוף אחריהם. בייחוד לאור העובדה כי הנערים הכירו את נתיבי הבריחה. הם התפארו בסיפורים האלה, ואחד מהם אפילו סיפר ליוסל־פישל שחייל הניף עליהם פעם חרב וכמעט שיסף את גרונו של זה שהאיר עליו. יוסל־פישל התעלף מרוב מבוכה, תשוקה, הנאה ופחד.
     
    "רק החיילים הגויים והשִׁיקסֶע'ס הולכים לשם," קבע יוסל־פישל בוודאות. אולי כדי להקל על עצמו ליהנות, כמין הנחה שקבע לעצמו.
     
    "לא נכון." השיב לו אחד הנערים, שהיה גבוה מכולם בראש שלם. "אני בעצמי ראיתי פעם בלילה חשוך את אִיצֶ'ה המסגר הבריון הולך לעבר השיחים עם רוחְל־לייאה, בתו הבכורה של השויחט שגר בדיוק מולנו."
     
    "זו סתם עלילה," מחה יוסל־פישל בהתלהבות בלהט ובנאמנות. "הלוא השוחט הוא חסיד חשוב, עובדה שהוא יושב בבית הכנסת מימינו של הרבי הקדוש שלנו. זה לא יכול להיות."
     
    "גם האבא של רוחל־לייאה, השוחט הצדיק הקדוש, עושה עם אשתו מה שאִיצֶ'ה המסגר עושה עם רוחל־לייאה בתו," ענה אחד מנערי הכנופיה בלעג, "ולא רק הם עושים את זה, גם הרבנית והרבי הקדוש עושים בלילה במיטה מה שהחיילים והגויים עושים בבית הבושת."
     
    יוסל־פישל הביט בהם במבט מזועזע.
     
    "ואפילו האח שלך כשהיה בצבא עשה את זה," הטיח מישהו.
     
    "אתם כולכם סתם שקרנים וסופכם שתגיעו לגיהינום," צעק יוסל־פישל. אף אחד לא יפגע בשמו הטוב של טויבי אחיו. "אפילו ביום כיפור לא יסלחו לכם בשמים."
     
    מנהיג הקבוצה קם, נעמד מול יוסל־פישל, וכשהוא מחקה את סגנון דיבורו הלוהט אמר: "ומה תגיד לזה שלא רק הרבי הקדוש והרבנית הצדקת עושים בלילות במיטתם מה שהחיילים עושים עם הכפריות? תקשיב לי ותקשיב לי טוב," תפס בכוח וצעק אל תוך אוזנו הימנית, "גם אבא ואמא שלך שוכבים בלילה יחד, וגם הם עושים אותם דברים בחושך במיטתם. הא! מה תגיד, רבע עוף שכמוך..." הוא צחק צחוק שטני וקרץ לחבריו.
     
    יוסל־פישל היה בהלם למשמע הדברים, וסחרחורת השכרות הלמה ברקותיו עכשיו ביתר שאת. צחוקם המתפקע של הנערים המקיפים אותו היה התגרות גלויה והוודקה היתה זריקת אומץ, או מעבר קסם לעולם הדמיון, והוא צרח לעבר הגבוה בראש מכולם: "אתה שקרן גדול ובריון חמום מוח."
     
    יוסל־פישל צעק במלוא גרונו והסתער על מנהיג החבורה הגבוה והמוצק בחמת זעם ובחירוף נפש כדי להגן על שמו הטוב של אחיו, של הרב הקדוש ושל כבוד הוריו שחולל בפרהסיה. יוסל־פישל בעט, הכה, נשך בפראות ושרט את פניו וגופו של יריבו בציפורניו. הוא הסתער על הבריון, שהיה כפליים בגובהו ובמשקלו ממנו, בכל כוחותיו. בסוף הקרב הקצרצר שכב יוסל־פישל על האדמה, מוכה, מושפל, חבול ופצוע בכל גופו. פניו וצווארו שרוטים, שפתו שסועה, בעינו השמאלית, שנצבעה סגול סביב־סביב, לא ראה מרוב נפיחות. הוא שכב והתייפח מכאב ומתבוסה. הנערים עמדו מעליו, צוחקים ולועגים לו. כשהחליטו שאת שלו כבר קיבל ואת שלהם כבר לקחו ולא מצאו בו יותר עניין, לא לקחת ממנו ולא לתת לו, הלכו להם והשאירו אותו על הקרקע מתייפח ומותש, בגדיו קרועים ומלוכלכים.
     
    שקט מוחלט השתרר. רק קולו שלו נשמע. לא היה מי שיעזור לו. השפעת הוודקה התפוגגה והוא קלט את כל התמונה בבת אחת. עולמו חרב עליו. הוא ידע איך יגיב אביו כשיראה אותו וידרוש שיספר לו בדיוק מי עשה לו כך ומדוע, ופחד להיכנס הביתה. הוא השתרך לאטו בדרך, חסר אונים, וניסה לדחות את הרגע. כשעבר ליד המקווה מצא מקום לשטוף את פניו מהדם ומהדמעות ומהבוץ ומהאפר. כולם מיהרו לדרכם, כאילו לא היה קיים שם כלל, כאילו לא היה זקוק לעזרה, כאילו אינו פצוע, קרוע ומלוכלך, עקפו אותו ורצו למקווה, כי בעוד כמה שעות ייכנס החג. גם אלה שהכירו אותו לא הבחינו בו, כי יוסל־פישל השפיל את עיניו והעמיד פני בלתי־נראה.
     
    "אבל איך את יודעת את זה?" שאל הנרי. "את לא היית שם."
     
    בלה שיחקה במטבע שבין אצבעותיה. היא ידעה דברים. היא רק עוד לא ידעה שהיא יודעת.
     
    "חכה לסוף הסיפור ותשמע," השיבה.
     
    כשהגיע אל הפונדק התגנב בשקט דרך חלון המטבח. תקוותו היחידה היתה שכולם כבר הלכו למקווה והוא יוכל להתרחץ ולהחליף בגדים. הוא התגנב לחדר האוכל בשקט־בשקט, הרים רגל, התיישב על הסף בגבו אל המטבח, הניף רגל שנייה וקפץ פנימה. כשהסתובב אל תוך הבית ראה פתאום את כל בני המשפחה מכונסים בדאגה דווקא שם, עוקבים אחר מעשיו, ממתינים שיבחין בהם ושוקלים בינתיים מה להגיד עכשיו. הוא סקר את כולם בעינו האחת הפקוחה: האחיות שלו קיבלו שמלות חדשות וסרטים חדשים לשיער, שהיו מונחים על השולחן, מחכים לתורם לאחר הרחצה במקווה. לבו חישב להתפקע ולקפוץ החוצה מתוך קרעי בגדיו. הופעתו העלובה והחבולה הכתה את כולם בתדהמה. עיני הכול ננעצו בו.
     
    "מי הִכה אותך?" שאל משה בשקט בקול הבס שלו.
     
    במקום תשובה פרץ בכי מר מפיו מעיניו ומאפו של יוסל־פישל.
     
    "אתה מוכן להסביר לי מה קרה לך ולבגדים שלך?" שאל משה בשנית והזעם החל מפעפע בקולו.
     
    יוסל־פישל רק עמד מולו בראש מושפל. הופעתו הפרועה הסבירה כבר בעצמה כל מה שאפשר היה להסביר. בגדיו המלוכלכים סיפרו את הסיפור. לא היה צורך לענות גם במילים. מבטו של יוסל־פישל התמסמר בעקשנות אל הרצפה. מאחר שפעמיים לא ענה לשאלתו של אבא, הסטירה לא איחרה לבוא, לעוף על פניו לעיני כול ולגזול ממנו את כבודו, ועוד על אותה לחי שחטפה קודם לכן מכות בדיוק מפני שהגן על כבודו של אביו. יוסל־פישל ברח בריצה מהבית, גערותיו של אביו רודפות אחריו וממשיכות לחבוט בו.
     
    "אתה לא תבוא איתנו למקווה. אני מתבייש בך ובמעשיך, וגם לא תלבש בליל הסדר את הבגדים החדשים כי אינך ראוי להם," צעק משה ולסיום הוסיף: "ואל תשב איתנו לשולחן כי ביזית את עצמך, אותי ואת שם המשפחה שלנו."
     
    יוסל־פישל ברח כל עוד רוחו בו מזעמו של אביו ורץ אל חדרה של בלה. קיטונה שימש לו תמיד מקום מקלט מזעמו וממכותיו המכאיבות של אביו. ואף שהיא עצמה לא היתה שם, אצלה הרגיש בטוח ומוגן. מאז שזכר את עצמו היתה לו כאמא שנייה. בלה אהבה ופינקה אותו, במיוחד כשאמא עבדה קשה והיתה עסוקה.
     
    כשהבנות חזרו מהמקווה רצה בלה לחדרה לחבק את יוסל־פישל.
     
    "אבל למה זה מגיע לי?" אמנם יוסל־פישל כבר לא בכה, אבל דיבר בקול מתפנק.
     
    "אלוהים לא מעניש סתם ככה," אמרה בלה. "נסה להיזכר מה עשית היום שאסור היה לך לעשות..." נאנחה וחפנה אותו בין זרועותיה.
     
    "אולי... בגלל ששתיתי וודקה?" יוסל־פישל הבין מיד שנתפס בשעת מעשה.
     
    בלה לא ענתה. אבל יוסל־פישל כבר ידע שהיא יודעת. מתוך תחושה של חרטה כנה ובבקשת סליחה מהיושב במרומים, פרץ מקרבו בכי מר וחם.
     
    "אתה רוצה בכל זאת לספר לי מה קרה? אולי יהיה לך קל יותר אם תספר?" הציעה בלה.
     
    "בתנאי שלא תספרי לאף אחד בעולם לעולם!" אמר בלהט.
     
    "והבטחת לו?" התפרץ צבי־הנרי.
     
    "כן," ענתה בלה.
     
    "אבל איך ידעת את כל זה לפני שהוא סיפר?" הקשה הנרי.
     
    "אני פשוט יודעת דברים," אמרה בלה והופתעה בעצמה. היא הידקה את אחיזתה במטבע ושמה לב שכף ידה מזיעה, ואז חזרה לספר.
     
    ככל שיוסל־פישל התקדם בסיפורו העצוב, ככה בלה צחקה יותר, אבל גם המשיכה ללטף ולעודד אותו להמשיך לספר.
     
    כשהגיע לספר איך הגן על כבוד אביהם ואמם, כבר לא הצליחה להתאפק ונתקפה פרצי צחוק ודמעות נטפו מזוויות עיניה. יוסל־פישל הביט בה בתמיהה ואפילו ברוגז.
     
    "חכה לי בבקשה פה, אני צריכה לצאת רגע," אמרה בלה ונשקה ליוסל־פישל כמה נשיקות של רוך על מצחו, כשהיא מנסה לרסן את עצמה, לסכור בפנים את הפרצים רק כדי לשחררם מחוץ לדלת.
     
    כעבור רגעים אחדים, חזרה עם שרה־פרידה ושתיהן צחקו עכשיו. אמא הביאה ליוסל־פישל את בגדי החג החדשים, כובע קסקט משובץ חדש ונעליים שחורות מבריקות חדשות מהסנדלר, שקיבל פעם אחת בשנה לכל השנה. היא חיבקה ונישקה אותו ויחד הגיעו לשולחן החג. אמא לחשה על אוזנו שייגש לאבא לאחל לו חג שמח ולבקש את סליחתו וברכתו לפני שממשיכים בהכנות לחג. יוסל־פישל בלע את רוקו, נקרע בין רוגז ועלבון כי לא הבין מה כל כך מצחיק, ובין ההפתעה שהכול נסלח לו לפתע, ואז אזר אומץ וביקש סליחה...
     
    בלה סיימה בבת אחת את הסיפור כאילו התעוררה. כאילו היה לה נעים לשהות עם אחיה עוד מעט, ולו רק בעולם המילים, עת החייתה לרגע זיכרון באוזני אחיה הצעיר שהגיע לגיל שבו קרה מה שקרה ליוסל־פישל. לרגע היתה איתו בגיל שלוש־עשרה ולא בגיל שבע־עשרה וחצי, הגיל שבו נעצרו חייו. "עכשיו מהשמים ננוחם," אמרה ובבת אחת חזר העצב ומילא את חדרי לבה והיא היתה צריכה לפרוש לחדרה, כאילו לחפש שם את רוחו השובבה והתמימה של יוסל־פישל, שהיה בא לקבל חיבוק חם מאחותו לאחר שחטא או השתובב או שניהם. הוריהם לא הרבו לחבק את ילדיהם או לנשקם, והיו אלה חיבוקיה המנחמים של בלה אשר ריפאו את נשמתו של יוסל־פישל. זה המעט שהיתה יכולה לתרום לחייו הקצרים.
     
    היא נשכבה על מיטתה סתם כך אחר הצהריים, בשעה בלתי־מקובלת בעליל, אבל הלוא כל ימי השבעה היו לילה אחד ארוך או יום אחד מתמשך ובלתי־משתנה, שיש לחתוך אותו בשרירות ולישון לרגעים אחדים. המטבע שהיה בתוך אגרופה יום ולילה היה עטוף גם עתה בתוך כף ידה כאפרוח, שאותו הניחה ברכות בקן ירכיה, מעורסל היטב. המטבע שנתן לה יוסל־פישל לפני שהתגייס ואמר לה: "מזכרת ממני. תמיד כשתראי את המטבע הזה, תיזכרי בי. אני אוהב אותך, בלה." לעולם לא תשכח את הרגע ההוא, כשהלכה אחריו לחדרו לעזור לו לארוז בתיק לבנים, מגבות, גרביים ואפודה חמה. ועם התמונה הזו שבחרה מתוך אלבום התמונות הפנימי שלה עם אחיה האהוב - נרדמה.
     
    בחלומה פגשה שוב את אחיה. יוסל־פישל הלך וגבו אליה. היא רצה אחריו ולא הצליחה להשיג אותו. והוא דווקא הלך באופן שווה ומדוד והתקדם כל הזמן בקצב אחיד, ואילו היא רצה והגבירה מהירות עוד ועוד ובכל זאת לא השיגה אותו. היא צעקה לו: "יוסל־פישל, יוסל־פישל, המטבע שלך..."
     
    לפתע פנה יוסל־פישל לאחור ואמר: "תני את המטבע למי שזקוק לו."
    • דורית זילברמן
    • דורית זילברמן

      דורית זילברמן (נולדה ב-2 בדצמבר 1956) היא סופרת וחוקרת ספרות ישראלית. פרסמה 16 ספרים, בהם רומנים, נובלות וסיפורים קצרים.

      בשנים האחרונות משמשת כעורכת דין ומתמחה בדיני משפחה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • להשביע את הדרקון
    • שער הרחמים
    • אתי החיים משחק הרבה
    • נער האופניים
    • אישה מעבר לים
    • הצגה יומית
    • אהבתה של גברת רוטשילד
    • שפילפוגל, שפילפוגל
    • כורש הנסיך האחרון
    • המקווה האחרון בסיביר
    • סיפור על אהבה וחושך
    • תרנגול כפרות