הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בית הסחלבים
  • בית הסחלבים
    לוסינדה ריילי | תרגום: דפנה לוי
    מודן | ינואר 2019 | רומן רומנטי | 535 עמ' מודפסים

    אחד הזיכרונות הקסומים ביותר של ג'וליה מילדותה הוא חממת הסחלבים באחוזת וורטון פארק. שם הייתה יושבת, מוגנת ממזג האוויר האנגלי הקר, ומאזינה להסברים של סבהּ ביל על הצמחים האקזוטיים.

     

    כעת ג'וליה מזדמנת שוב לוורטון פארק, ופוגשת את קיט קרופורד, יורש האחוזה, שאותו לא פגשה מאז הייתה ילדה והוא – נער מתולתל וגמלוני. קיט נותן לה יומן שנמצא מוסתר באחד המבנים באחוזה, וג'וליה יודעת שהיחידה שתדע מי כתב אותו ומתי היא סבתה אלזי.

     

    אלזי מספרת לג'וליה על האחוזה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ובעיקר על אוליביה, נערה שנולדה בהודו והגיעה לאנגליה לכבוד "העונה" הלונדונית במטרה למצוא שידוך הולם. היא מספרת לה כיצד התאהבה אוליביה בלורד הארי, יורש האחוזה, אף שהוא לא היה בטוח שיוכל לאהוב אישה באופן הזה. הנסיבות ההיסטוריות הן שעיצבו לבסוף את יחסיהם, כאשר הארי נשלח למלחמה, ונפל בשבי היפנים. הוא השתחרר לאחר שנים, אך דווקא כאשר עמד לחזור הביתה מבנגקוק, מצא שם, בניגוד לכל היגיון, אהבה כנה ואמיתית.

     

    ג'וליה מגלה סיפור על משולש אהבים עוצמתי שהוסתר במשך דורות, והסיפור הזה – כך מסתבר לה – עתיד לטלטל גם את חייה שלה.

     

    "בית הסחלבים" הוא רומן מרגש שנע בין נשפים לונדוניים לבקתות תאילנדיות, בין צינת האי הבריטי ללחות הטרופית, בין עלמה אנגלייה מיוחסת לנערה תאילנדית, ובעיקר – בין מחויבות כובלת לאהבה עוצמתית. כל זאת בתקופה היסטורית שטלטלה את חייהם של מיליונים.

     

    לוסינדה ריילי פרסמה רבי־מכר שתורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • סיאם, לפני ירחים רבים...
     
    מספרים בסיאם שאם גבר מתאהב באישה — אהבה עמוקה, מלאת תשוקה, חשוכת מרפא — הוא יהיה מסוגל לעשות הכול כדי להחזיק בה, להשביע את רצונה, עד שתעדיף אותו על פני כל האחרים.
    והיה פעם נסיך בסיאם, שהתאהב כך באישה בעלת יופי נדיר. הוא חיזר אחריה וזכה בה, אבל עם זאת, לילות ספורים בלבד לפני חתונתם, חגיגה של כל העם שתכלול משתה וריקודים ברוב פאר והדר, נמלא הנסיך דאגה.
    הוא ידע שהוא צריך איכשהו להוכיח לה את אהבתו במעשה גבורה וכוח כזה שיקשור אותה אליו לנצח.
    הוא חייב למצוא משהו נדיר כל כך ויפה כל כך כמוה.
    לאחר מחשבה רבה הוא קרא אליו את שלושת משרתיו הנאמנים ביותר והורה להם מה לעשות.
    "שמעתי סיפורים על הסחלב השחור שצומח בממלכה שלנו, גבוה בהרי הצפון. אני רוצה שתמצאו אותו בשבילי ותביאו אותו לכאן לארמון כדי שאוכל לתת אותו לנסיכה שלי ביום נישואינו. הראשון שיביא לי את הסחלב יקבל ממני פרס גדול שיעשה אותו אדם עשיר. השניים שייכשלו כבר לא יהיו בחיים ביום נישואיי."
    ליבם של השלושה, שכרעו ברך מול הנסיך, נמלא אימה, כי הם ידעו שהם מביטים בפניו של המוות. הסחלב השחור היה פרח אגדי. בדיוק כמו דרקוני הזהב משובצי האבנים היקרות, שקישטו את חרטומי האסדה המלכותית שתישא את הנסיך אל המקדש שבו הוא יישבע אמונים לנסיכתו החדשה, הפרח היה אגדה.
    בלילה ההוא עשו שלושת המשרתים את דרכם הביתה ונפרדו לשלום מבני משפחתם. אבל אחד מהם, ששכב בזרועות אשתו המתייפחת, היה חכם יותר מהאחרים ולא היה מוכן למות.
    בבוקר הוא הגה תוכנית. הוא יצא אל השוק הצף שמכרו בו תבלינים, משי... ופרחים.
    הוא קנה שם סחלב נהדר בצבע ורוד ארגמני עמוק, שעליו קטיפתיים כהים, ואז הלך עם הצמח לאורך התעלות הצרות של בנגקוק עד שמצא את הכתבן, שישב בין המגילות שלו בחדר לח ואפל בירכתי חנותו.
    הכתבן הועסק פעם בארמון וכך הכיר אותו המשרת, אבל עבודתו לא זכתה להערכה כי האותיות שלו לא היו מושלמות.
    "שלום לך, כתבן." המשרת הניח את הסחלב על השולחן. "יש לי משימה בשבילך, ואם תעזור לי, אוכל להציע לך עושר שאתה יכול רק לחלום עליו."
    הכתבן, שמאז ימיו בארמון נאלץ להתפרנס בקושי, נשא אל המשרת עיניים מתעניינות. "ואיך זה יקרה?"
    המשרת הצביע על הפרח. "אני מבקש ממך להשתמש בכישרון שלך עם דיו ומכחול ולצבוע בשחור את עלי הכותרת של הסחלב הזה."
    הכתבן קימט את מצחו כשהביט במשרת ואז בחן את הצמח. "כן, זה אפשרי, אבל כשפרחים חדשים יצמחו, הם לא יהיו שחורים, והתחבולה שלך תתגלה."
    "כשפרחים חדשים יצמחו אתה ואני נהיה במרחק מילין רבים מכאן, ונחיה כמו הנסיך שאני משרת," ענה המשרת.
    הכתבן הנהן לאיטו וחשב על ההצעה. "חזור אליי עם רדת הערב ותקבל את הסחלב השחור שלך."
     
    המשרת חזר לביתו, הורה לאשתו לארוז את מיטלטליהם המעטים והבטיח לה כי תוכל לקנות כל מה שיחפוץ ליבה ושהוא יבנה לה ארמון יפה משלה, הרחק הרחק מכאן.
    בלילה ההוא חזר המשרת אל חנותו של הכתבן. נשימתו נעתקה כשראה את הסחלב השחור מונח על השולחן.
    הוא בדק את עלי הכותרת וראה שהכתבן עשה עבודה מצוינת.
    "זה יבש," אמר הכתבן, "והדיו לא יכתים את זוג האצבעות שימששו אותו. בדקתי בעצמי. אתה יכול לנסות."
    המשרת ניסה וראה שאכן אצבעותיו נותרו נקיות.
    "אבל אני לא יכול לומר כמה זמן זה יחזיק מעמד. הלחות של הצמח עצמו תחלחל אל הדיו. וכמובן, אסור בתכלית האיסור להשאיר אותו בגשם."
    "זה בסדר," הנהן המשרת ולקח את הצמח. "אני הולך לארמון. תפגוש אותי בלילה על שפת הנהר ואני אשלם לך את שכרך."
     
    בליל הכלולות של הנסיך ונסיכתו, ואחרי שהוא חלק את יום השמחה עם ממלכתו, נכנס הנסיך לאגף השינה שלהם.
    הנסיכה עמדה במרפסת ושלחה מבט אל נהר הצ'או פראיה, שעדיין היה מואר בהשתקפויות זיקוקי הדי־נור שנורו לכבוד נישואיה לנסיך. הוא בא ונעמד לצידה.
    "אהובתי האחת והיחידה, יש לי משהו בשבילך. משהו שמסמל את הייחוד ואת השלמות שלך."
    הוא הושיט לה את הסחלב השחור, שנשתל בעציץ של זהב טהור מצופה אבנים יקרות.
    הנסיכה הורידה את מבטה אל הפרח, אל עליו השחורים כלילה, שנראו כנאבקים תחת הצבע הכבד. הוא נראה עייף, כמוש וחורש רע בכהותו הלא־טבעית.
    אבל היא ידעה מה היא מחזיקה... מה משמעות הדבר ומה הוא עשה בשבילה.
    "נסיך שלי, זה יוצא מן הכלל! איפה מצאת אותו?" היא שאלה.
    "חיפשתי בכל הממלכה, בהרים ובעמקים. אני מבטיח לך שאין עוד אחד כמותו, כמו שאין עוד אחת כמוך." הוא הביט בה, כשכל האהבה שחש חיה בעיניו.
    היא ראתה את האהבה וליטפה את פניו בעדינות, מקווה שהוא יודע שהיא מחזירה לו אהבה וכי תמיד תחזיר.
    "תודה, זה יפה כל כך."
    הוא הסיר את ידה מלחיו ונשק לאצבעותיה. הציף אותו הצורך לכבוש את כולה. זה היה ליל כלולותיו, והוא חיכה זמן רב. הוא לקח את הסחלב מידה, הניח אותו במרפסת, ואז לקח אותה בזרועותיו ונשק לה.
    "היכנסי פנימה, נסיכה שלי," הוא מלמל באוזנה.
    היא השאירה את הסחלב השחור במרפסת והלכה אחריו אל חדר השינה שלהם.
     
    *
     
    קצת לפני עלות השחר קמה הנסיכה ויצאה החוצה לברך את הבוקר הראשון של חייהם החדשים יחד. השלוליות הרדודות שראתה העידו שירד גשם בלילה. היום החדש ניעור לחיים, והשמש עדיין הסתתרה בחלקה מאחורי העצים שמעבר לנהר.
    על המרפסת עמד סחלב בצבעי ורוד וארגמן, באותו עציץ זהב שהנסיך נתן לה.
    היא חייכה כשנגעה בעלי הפרח, שנראה בריא ורחוץ מגשם, יפה בהרבה מהסחלב השחור שהוא נתן לה אמש. שמץ קלוש ביותר של אפור הכתים את שלולית המים סביבו.
    לבסוף, משהבינה הכול, היא הרימה אותו, הריחה את ריחו השמיימי ושאלה את עצמה מה לעשות:
    האם מוטב לומר את האמת ולהכאיב, או לשקר כדי להגן?
    כעבור כמה דקות היא נכנסה לחדר השינה והתכרבלה בחזרה בין זרועותיו של הנסיך.
    "נסיך שלי," היא מלמלה כשהתעורר, "הסחלב השחור שלי נגנב מאיתנו בלילה."
    הוא התיישב מייד, מוכן לקרוא לשומרים. היא הרגיעה אותו בחיוך.
    "לא, יקירי. אני חושבת שהוא ניתן לנו ללילה אחד בלבד, הלילה שבו היינו לאחד, כשאהבתנו פרחה וגם אנחנו נעשינו לחלק מהטבע. לא היינו אמורים לשמור משהו קסום כל כך רק לעצמנו... וחוץ מזה, הוא ייבּול ואז ימות... ואני לא אוכל לשאת את זה." היא לקחה את ידו ונשקה לה. "בוא נאמין בכוח שלו ונדע שיופיו בירך אותנו בלילה הראשון של חיינו המשותפים."
    הנסיך חשב זמן־מה, ואז, מפני שאהב אותה בכל ליבו ומפני שהיה כה מאושר מכך שעכשיו היא כולה שלו, הוא לא קרא לשומרים.
    וככל שחלף הזמן והאיחוד שלהם הצליח ובורך בילד שנהרה בלילם הראשון ועוד רבים שבאו אחריו, הוא האמין כל חייו שהסחלב השחור האגדי השרה עליהם את קסמו אבל לא נועד להישאר ברשותם.
     
    בבוקר שלאחר החתונה ישב דייג עני על גדת נהר הצ'או פראיה, במרחק כמה מאות מטרים מהארמון המלכותי. החכה שלו הייתה ריקה בשעתיים האחרונות. הוא שאל את עצמו אם הזיקוקים של אמש הבריחו את הדגים לקרקעית הנהר. אם לא יצליח לתפוס דג שמן ולמכור אותו, משפחתו הגדולה תישאר רעבה.
    ברגע שעלתה השמש מעל העצים בגדה השנייה ושלחה את אורה המבורך על פני המים, הוא ראה דבר־מה מנצנץ בתוך סבך של אצות ירוקות שצפו לאורך הנהר. הוא הרפה מהחכה ונכנס למים לקחת אותו. הוא תפס את החפץ המכוסה אצות בשתי ידיים, בטרם ימשיך לצוף, וגרר אותו אל הגדה.
    כשהסיר את האצות, איזה מראה נגלה לעיניו!
    עציץ עשוי זהב טהור, משובץ יהלומים, אזמרגדים ואבני אודם.
    הוא שכח מהחכה, הכניס את העציץ לסל והלך לשוק אבני החן בעיר בלב שמח, כי ידע שמשפחתו לא תדע עוד חרפת רעב.
     
    חלק ראשון 
    חורף
     
    נורפוק, אנגליה
     
    אותו חלום חוזר אליי בכל לילה. כאילו חיי הועפו באוויר וכל החתיכות נושרות ארצה... במהופך. כל החלקים של חיי אבל בסדר הלא־נכון, המראה מקוטע.
    אומרים שהחלומות חשובים ושהם מספרים לנו משהו, משהו שאנו מסתירים מפני עצמנו.
    אני לא מסתירה מעצמי דבר. הלוואי שיכולתי.
    אני הולכת לישון כדי לשכוח. למצוא קצת שלווה, כי כל היום עובר עליי בהיזכרות.
     
    אני לא משוגעת. אם כי לאחרונה חשבתי הרבה מהו בעצם שיגעון. מיליוני בני אדם, כל אחד אדם בפני עצמו, כל אחד עם פרופיל דנ"א משל עצמו, עם המחשבות הייחודיות לו — תפיסת העולם האישית שלו, שבאה מתוך ראשו. וכל ראייה שונה.
    הגעתי למסקנה שכל מה שאנחנו בני האדם יכולים באמת לחלוק זה הבשר והעצמות, החומר הגשמי שאיתו נולדנו. לדוגמה, נאמר לי שוב ושוב שכל אחד מגיב אחרת לאסון ואין תגובה לא נכונה. יש אנשים שבוכים חודשים, אפילו שנים. הם לובשים שחור ומתאבלים. אחרים אינם מושפעים כמדומה מהאבדה. הם קוברים אותה. הם ממשיכים להתנהג בדיוק כפי שהתנהגו קודם. כאילו לא קרה להם דבר.
     
    אני לא בטוחה מה הייתה התגובה שלי. לא בכיתי חודשים. לאמיתו של דבר, לא בכיתי כלל.
    אבל גם לא שכחתי. לעולם לא אשכח.
     
    אני שומעת מישהו למטה. אני חייבת לקום ולהעמיד פנים שאני מוכנה להתייצב מול היום.
     
    אלישה הווארד הסיעה את הלנדרובר שלה אל שפת המדרכה. היא כיבתה את המנוע ופסעה במעלה הגבעה הנמוכה אל הקוטג'. היא ידעה שהדלת הקדמית אף פעם אינה נעולה. היא פתחה אותה ונכנסה פנימה.
    אלישה עמדה בסלון החשוך ורעדה. היא ניגשה אל החלונות והסיטה את הווילונות. היא התפיחה את הכריות על הספה, אספה שלושה ספלי קפה ריקים ולקחה אותם למטבח.
    היא ניגשה למקרר ופתחה אותו. בקבוק חלב בודד ריק למחצה ניצב בדלת המקרר. גביע יוגורט אחד שפג תוקפו, קצת חמאה ועגבנייה מזדקנת נחו על המדפים. היא סגרה את המקרר ובדקה את ארגז הלחם. כפי שחשדה, הוא היה ריק. אלישה התיישבה אל השולחן ונאנחה. היא חשבה על המטבח החמים והמצויד שלה עצמה, על הריח המנחם של משהו מתבשל בתנור לארוחת ערב, על המולת הילדים המשחקים ועל צחוקם הגבוה המתוק... הלב של ביתה ושל חייה.
    הניגוד לחדר הקטן והעגום הזה לא נעלם מעיניה. למעשה, זאת הייתה מטפורה הולמת לקיום הנוכחי של אחותה הצעירה: החיים של ג'וליה, וליבה, היו שבורים.
    קול הצעדים על מדרגות העץ החורקות בישר לאלישה שהיא מתקרבת. היא שלחה מבט אל אחותה שהופיעה בדלת המטבח וכמו תמיד הופתעה מיופייה. לעומתה, שהייתה בלונדינית ובהירת עור, ג'וליה הייתה כהה ואקזוטית. רעמת המהגוני הסמיכה שלה עיטרה את פניה המחוטבות, והמשקל שהיא השילה לאחרונה רק הדגיש את עיני הענבר השקדיות והזוהרות שלה ואת עצמות לחייה הגבוהות.
    ג'וליה הייתה לבושה בחוסר התאמה למזג האוויר של ינואר, בתלבושת שקנתה לאחרונה: חלק עליון בגזרת כפתן, מעוטר ברקמה צבעונית עליזה של חוטי משי, וזוג מכנסי כותנה שחורים רפויים שהסתירו את הרזון של רגליה. אלישה כבר יכלה לראות את העור הסומר מקור על זרועותיה החשופות של ג'וליה. היא קמה מהשולחן ומשכה אליה את אחותה המאופקת בחיבוק מלא חיבה.
    "יקירתי," היא אמרה, "את קופאת. אולי תלכי ותקני לך כמה בגדים יותר חמים, או שאת רוצה שאני אביא לך כמה סוודרים שלי?"
    "אני בסדר," השיבה ג'וליה ונחלצה מאחיזת אחותה. "קפה?"
    "אין מספיק חלב, הרגע בדקתי במקרר."
    "זה בסדר. אני אשתה שחור." ג'וליה ניגשה לכיור, מילאה את הקומקום והפעילה אותו.
    "נו, איך את?" שאלה אלישה.
    "בסדר," השיבה ג'וליה והורידה שני ספלים גדולים מהמדף.
    אלישה העוותה את פניה. "בסדר" הייתה התשובה הרגילה של ג'וליה. היא השתמשה בה כדי להדוף שאלות חטטניות.
    "פגשת מישהו השבוע?"
    "לא, לא ממש," אמרה ג'וליה.
    "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא לגור איתנו שוב לכמה זמן? קשה לי לחשוב שאת כאן לבדך."
    "תודה על ההצעה, אבל אמרתי לך, אני בסדר," השיבה ג'וליה מרחוק.
    אלישה נאנחה בתסכול. "ג'וליה, את לא נראית טוב. ירדת עוד במשקל. את אוכלת בכלל?"
    "בטח שאני אוכלת. את רוצה קפה או לא?"
    "לא, תודה."
    "בסדר." ג'וליה החזירה את בקבוק החלב למקרר. כשהסתובבה, ברקו עיני הענבר שלה בזעם.
    "תראי, אני יודעת שאת עושה את זה רק מפני שאכפת לך. אבל באמת, אלישה, אני לא אחת מהילדים שלך ואני לא צריכה בייביסיטר. אני אוהבת להיות לבדי."
    "בכל אופן," אמרה אלישה בעליזות, מנסה לכבוש את קוצר רוחה, "כדאי שתלכי ותביאי את המעיל שלך. אני לוקחת אותך החוצה."
    "למען האמת, יש לי תוכניות להיום," השיבה ג'וליה.
    "אז כדאי שתבטלי אותן. אני זקוקה לעזרה שלך."
    "איך?"
    "במקרה ששכחת, בשבוע הבא יש לאבא יום הולדת, ואני רוצה לקנות לו מתנה."
    "ואת צריכה את העזרה שלי בשביל לעשות את זה, אלישה?"
    "הוא יהיה בן שישים וחמש, וזה היום שהוא יוצא לפנסיה."
    "אני יודעת. הוא גם אבא שלי."
    אלישה התאמצה לשמור על קור רוחה. "יש מכירת חיסול באחוזת וורטון פארק היום בצהריים. חשבתי שאפשר לקפוץ לשם, אולי נצליח למצוא משהו בשביל אבא." היא ראתה ניצוץ של התעניינות בעיני אחותה.
    "וורטון פארק עומדת למכירה?"
    "כן, לא ידעת?"
    כתפיה של ג'וליה נשמטו. "לא, לא ידעתי. למה זה?"
    "אני מניחה שהסיפור הרגיל. שמעתי שבעל הבית הנוכחי מוכר את האחוזה לאיזה בחור מהעיר שיש לו יותר כסף משכל. שום משפחה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה מקום כזה, ולורד וורטון האחרון הניח לה להתדרדר למצב נורא וחסר תקנה. מסתבר שצריך להוציא עליה הון."
    "כמה עצוב," מלמלה ג'וליה.
    "אני יודעת," הסכימה אלישה, ושמחה לראות שג'וליה לפחות מגלה התעניינות. "זה חלק גדול מהילדות שלנו, בייחוד שלך. לכן חשבתי שננסה למצוא משהו במכירה, איזו מזכרת בשביל אבא. בטח הרוב יהיה סתם זבל, והדברים הטובים הולכים לסות'בי, אבל לעולם אין לדעת."
    במפתיע, ובלי צורך בשידול נוסף, ג'וליה הנהנה. "טוב, אני הולכת לקחת מעיל."
    כעבור חמש דקות ניווטה אלישה את המכונית לאורך הרחוב הגבוה והצר של עיירת החוף היפה, בלֵייקני. היא פנתה שמאלה והמשיכה מזרחה בנסיעה של חמש־עשרה דקות אל וורטון פארק.
    "וורטון פארק..." מלמלה ג'וליה לעצמה.
     
    זה היה הזיכרון המוחשי ביותר של ימי ילדותה, הביקור אצל סבא ביל בחממה שלו: הריח השתלטני של הפרחים האקזוטיים שהוא גידל שם, וסבלנותו כשהסביר לה על זניהם השונים ומאיזה מקום בעולם הם באו. אבא שלו, ואבי אביו לפניו, עבדו כולם כגננים אצל בני משפחת קרופורד, שהיו בעלי וורטון פארק, אחוזה רחבת ידיים שהשתרעה על אלפי אקרים של אדמה חקלאית פורייה.
    הסבים שלה גרו בקוטג' נוח בפינה חמה וסואנת של האחוזה, מוקפים בהמון אנשים אחרים שעיבדו את האדמה ועבדו בשירות הבית והמשפחה עצמה. ג'סמין, אימא של ג'וליה ואלישה, נולדה וגדלה שם, בקוטג' הזה.
    אלזי, סבתה, הייתה בדיוק כמו שסבתא צריכה להיות, גם אם מוזרה במקצת. היא קיבלה אותן בזרועות פתוחות ותמיד התבשל אצלה על הכיריים משהו טעים לארוחת הערב.
    בכל פעם שג'וליה חשבה על הימים שבילתה בוורטון פארק, היא נזכרה בשמיים הכחולים ובצבעים העשירים של הפרחים שלבלבו תחת שמש הקיץ. האחוזה הייתה מפורסמת פעם בזכות אוסף הסחלבים שלה. היה מוזר לחשוב שהפרחים הקטנים השבריריים גדלו במקור באקלימים טרופיים, ואף על פי כן הם פרחו גם בחצי הכדור הצפוני הקריר, בלב המישורים של נורפוק.
     
    בילדותה חיכתה ג'וליה כל השנה לביקורי הקיץ שלה בוורטון פארק. השלווה והחמימות של החממות — שמוקמו בפינה של גינת הירק, מוגנות מהרוחות האכזריות הנושבות מהים הצפוני בחורף — נשארו חרותות בזיכרונה כל השנה. זה, בשילוב התחושה הביתית בקוטג' של סבה וסבתה, עשו את המקום בשבילה לסמל של שלווה. בוורטון פארק, דבר לא השתנה. לא שלטו שם שעונים מעוררים ולוחות זמנים, הטבע לבדו הכתיב את הקצב.
    היא עדיין יכולה לזכור את רדיו הבקליט הישן של סבה, בפינת החממה, מנגן מוזיקה קלאסית מעלות השחר עד צאת החמה.
    "פרחים אוהבים מוזיקה," היה סבא ביל אומר לה בשעה שטיפל בצמחיו היקרים. ג'וליה נהגה לשבת על שרפרף בפינה ליד הרדיו ולהתבונן בו כשהקשיב למוזיקה. היא למדה לנגן בפסנתר וגילתה כישרון טבעי לנגינה. בטרקלין הקטן בקוטג' היה פסנתר עתיק. לעיתים קרובות, אחרי ארוחת הערב, ביקשו ממנה לנגן. סבה וסבתה צפו בה בהתפעלות וביראת כבוד, כשאצבעותיה הצעירות רצו על פני הקלידים.
    "קיבלת מתנה מאלוהים, ג'וליה," אמר סבא ביל באחד הערבים, ועיניו היו לחות כשחייך אליה. "אף פעם אל תבזבזי אותה, כן?"
     
    ביום שמלאו לה אחת־עשרה נתן לה סבא ביל במתנה את הסחלב הראשון שלה.
    "זה במיוחד בשבילך, ג'וליה. השם הלטיני שלו הוא אֶרידיס אוֹדוֹראטוּם, שפירושו 'ילדי האוויר'."
    ג'וליה בחנה את עלי כותרת העדינים הוורודים והשנהביים של הפרח שנשתל בעציץ. הם היו קטיפתיים למגע.
    "מאיפה הוא בא, סבא ביל?" היא שאלה.
    "מהמזרח, מהג'ונגלים של צ'אנג מאי בצפון תאילנד."
    "אה. איזו מין מוזיקה אתה חושב שהוא אוהב?"
    "נראה לי שהוא נוטה במיוחד למוצרט," הוא אמר בצחוק קל. "אבל אם נראה לך שהוא עומד לנבול, אולי תנסי לתת לו קצת שופן!"
     
    ג'וליה טיפחה במסירות גם את הסחלב שלה וגם את כישרון הנגינה בפסנתר שעמד בטרקלין ביתה הוויקטוריאני החשוף לרוח בשולי נורוויץ' — היא ניגנה לפרח, והוא פרח בשבילה שוב ושוב.
    והיא חלמה על המקום האקזוטי שממנו בא הסחלב שלה. היא לא הייתה עוד בטרקלין הפרברי, אלא בג'ונגלים של המזרח הרחוק... קולות השממיות, הציפורים, והבשמים המשכרים של הסחלבים הגדלים על העצים ומתחתם.
    באחד הימים, היא ידעה, היא תיסע לשם ותראה את זה במו עיניה. אבל בינתיים, התיאורים הססגוניים שבהם תיאר סבא ביל את הארצות הרחוקות הציתו את דמיונה ואת נגינתה.
    כשהייתה בת ארבע־עשרה, סבא ביל מת. ג'וליה זכרה בבהירות את תחושת האובדן. הוא והחממה היו הדבר הוודאי האחד בחייה הצעירים שכבר אז לא היו קלים. הייתה לו השפעה מיטיבה, חכמה, והייתה לו אוזן קשבת — ואולי היה דומה לאבא יותר ממה שהיה אביה שלה. כשהייתה בת שמונה־עשרה היא זכתה במלגה לקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. סבתא אלזי עברה לגור בסאותוולד, לארח לחברה לאחותה, וג'וליה לא ביקרה עוד בוורטון פארק.
     
    והנה היא עכשיו, בת שלושים ואחת, חוזרת לשם. בעוד אלישה מפטפטת על ארבעת הילדים שלה והפעילויות השונות שלהם, ג'וליה חוותה שוב את הציפייה שחשה בכל פעם שנסעה במכונית של הוריה לאורך הכביש הזה. היא הביטה החוצה מבעד לחלון האחורי והמתינה למראהו של ביתן השער שציין את הכניסה לאחוזה כשהן התקרבו אל העיקול המוכר בכביש.
    "הנה הפנייה!" אמרה ג'וליה כשאלישה כמעט חלפה על פניה.
    "אוי, נכון, את צודקת. פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי כאן, עד ששכחתי."
    וכשהן פנו אל שביל הגישה, אלישה העיפה מבט באחותה. היא יכלה לראות את הבהוב הציפייה בעיניה של ג'וליה.
    "תמיד אהבת להיות שם, נכון?" היא אמרה חרש.
    "כן, את לא?"
    "האמת? השתעממתי כשבאנו ונשארנו ללון. חיכיתי בקוצר רוח לחזור לעיר ולראות את החברות שלי."
    "תמיד היית בחורה עירונית," אמרה ג'וליה.
    "כן, ותראי אותי עכשיו: בת שלושים וארבע עם בית כפרי באמצע שום מקום, עם ארבעה ילדים, שלושה חתולים, שני כלבים ותנור אגא אחד. מה קרה לאורות הזוהרים?" אלישה חייכה באירוניה.
    "התאהבת והקמת משפחה."
    "ואת זאת שקיבלה את האורות הזוהרים," הוסיפה אלישה, בלי רשעות.
    "כן, פעם..." קולה של ג'וליה הלך ושקע כשהן פנו אל השביל. "הנה הבית. הוא נראה בדיוק כמו שהיה."
    אלישה העיפה מבט בבניין מולה. "למען האמת, אני חושבת שהוא נראה יותר טוב. כנראה שכחתי כמה הוא יפה באמת."
    "אני אף פעם לא שכחתי," מלמלה ג'וליה.
    הן נסעו לאיטן בעקבות טור המכוניות שהתקדם על השביל, שתיהן שקועות במחשבותיהן. הבית נבנה בסגנון ג'ורג'יאני קלאסי לאחיינו של ראש הממשלה הראשון של בריטניה, אם כי הוא מת לפני שהבית נשלם. הבית נבנה כמעט כולו באבן ממחצבת אייסלאבּי, והוא עטה במשך שלוש מאות שנות קיומו גוון צהוב רך.
    שבעת חלונות המפרץ הגדולים ושני גרמי המדרגות החיצוניים, שהתנשאו מחזית המרתף אל הפּיאנוֹ נוֹבּילֶה, הקומה הראשית, יצרו טראסה שהשקיפה על הפארק מאחור והוסיפה אווירת קסם צרפתית. האכסדרה הרחבה, הנתמכת בארבעה עמודים יוניים ענקיים, שמגדל עטור כיפה בכל אחת מפינותיה ופסל מתפורר של בריטניה מתנוסס בראשה, נראתה מלכותית, אם כי תימהונית במקצת.
    וורטון פארק לא היה גדול דיו להיקרא בית מפואר. חסרה לו גם הארכיטקטורה המושלמת הדרושה, בשל תוספות אקראיות שהתווספו לו בדורות הבאים של הקרופורדים, ושפגמו בטהרתו. אבל מסיבה זו עצמה לא הייתה בו החומרה המפחידה הנלווית לבתים גדולים אחרים מהתקופה ההיא.
    "כאן נהגנו לפנות שמאלה," אמרה ג'וליה ונזכרה במסלול שבו הלכה אל האגם כדי להגיע לקוטג' של סבה וסבתה בקצה האחוזה.
    "תרצי ללכת אחרי המכירה לקוטג' הישן שלהם ולהעיף בו מבט?" שאלה אלישה.
    ג'וליה משכה בכתפיה. "נראה אחר כך, טוב?"
    סדרנים בז'קטים צהובים כיוונו את המכוניות למקומות החניה.
    "השמועה עשתה לה כנפיים," העירה אלישה כשכיוונה את המכונית אל תוך המקום המיועד לה ועצרה. היא פנתה אל אחותה והניחה יד על ברכה. "מוכנה לזוז?" היא שאלה.
    ג'וליה הרגישה מסוחררת, מוצפת זיכרונות רבים כל כך. כשיצאה מהמכונית והלכה לעבר הבית, אפילו הריחות היו מוכרים: עשב לח שנקצר זה לא מכבר, וניחוח דק שעכשיו היא ידעה לזהות כיסמין עלה מהשיחים שעיטרו את שולי המדשאה הקדמית. הן הלכו בעקבות הקהל ועלו באיטיות במדרגות אל הכניסה הראשית של הבית.
     
     
    • לוסינדה ריילי
    • לוסינדה ריילי

      לוסינדה ריילי נולדה באירלנד, ואחרי קריירה קצרה כשחקנית בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, כתבה את ספרה הראשון כשהייתה בת עשרים וארבע. ספריה תורגמו ללמעלה משלושים שפות ונמכרו בחמישה עשר מיליון עותקים בכול רחבי העולם. היא מופיעה ברשימת רבי המכר של הסנדיי טיימס, והניו יורק טיימס.

      לוסינדה כותבת בימים אלה סדרה בשם "שבע האחיות", המספרת את סיפורן של אחיות מאומצות והיא מבוססת מבחינה אלגורית על המיתולוגיה של קבוצת הכוכבים המפורסמת, הפליאדות. ארבעת הספרים הראשונים, שבע האחיות, אחות הסערה, אחות הצל ואחות הפנינה הגיעו כולם לראש רשימת רבי המכר באירופה, והזכויות לסדרה רב-עונתית כבר נרכשו על ידי חברת הפקות בהוליווד.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות