הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בין חברים
  • בין חברים
    כתר | 2012 | פרוזה מקור | 160 עמ' מודפסים

    בקובץ הסיפורים, בין חברים, חוזר עמוס עוז אל המקום ואל הזמן שבהם צמחה יצירתו: אל הקיבוץ של סוף שנות החמישים.

     

    שמונת הסיפורים שבקובץ מתרחשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, ומשרטטים דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות אינטימיים וחווים מכאובים פרטיים בצלו של אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים. אב מבוגר שבתו הצעירה עוברת להתגורר עם חבר קיבוץ בן גילו; אישה הכותבת מכתב מצמרר לאישה שלמענה נטש אותה בעלה; ילד חוץ היוצא לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש; וגנן מזדקן הנושא על כתפיו את כל אסונות העולם - כל אחד מן הסיפורים הפרטיים האלה הוא פנינה של אנושיות ספרותית ויחד הם נשזרים למחרוזת שהיא גם דיוקן של רעיון ושל תקופה.

     

    עמוס עוז הוא חתן פרס ישראל לספרות וחתן פרס גתה, ואחד הסופרים האהובים והמוערכים בספרות העולמית. יצירתו תורגמה לארבעים ואחת שפות וספרו האחרון, "תמונות מחיי הכפר" (הוצאת כתר) נמנה עם הספרים הטובים ביותר של שנת 2011 שבחר ה"ניו יורק טיימס".

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 24.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מלך נורווגיה

     

    והיה אצלנו בקיבוץ יקהת איש אחד, צבי פרוביזור, רווק נמוך וממצמץ כבן חמישים וחמש שאהב לבשר בשורות רעות: רעידות אדמה, התרסקויות מטוסים, בניינים שהתמוטטו על יושביהם, שריפות ושיטפונות. מקדים היה לקרוא את העיתון השכם בבוקר, לפני כולנו, והיה מקשיב לכל מהדורות החדשות כדי שיוכל להופיע בכניסה לחדר האוכל ולהדהים אותך במאתיים וחמישים כורי פחם שנלכדו ללא תקווה במפולת במכרה פחם בסין או במעבורת שהתהפכה וטבעה על שש מאות נוסעיה בסערה בים הקריבי. הוא שקד לשנן גם את מודעות האבל. פטירתם של אנשי שם נודעה לו לפני כולם והוא היה מיידע את כל הקיבוץ. בוקר אחד עצר אותי על השביל לפני המרפאה:
    "אתה שמעת על סופר כזה, וויסלבסקי?"
    "כן. שמעתי. למה?"
    "הוא מת."
    "צר לי לשמוע."
    "גם סופרים מתים."
    ופעם אחרת תפס אותי כשעבדתי בתורנות בחדר האוכל:
    "ראיתי במודעת אבל שסבא שלך נפטר."
    "כן."
    "ולפני שלוש שנים גם כן נפטר לך סבא."
    "כן."
    "אז זה כבר היה האחרון."
    צבי פרוביזור עבד לבדו בענף הנוי. הוא היה קם בחמש מדי בוקר, מעביר ממטרות, מתחח ערוגות פרחים, שותל וגוזם ומשקה, מכסח דשאים במכונה הרועשת, מרסס מפני כנימות, מפזר ומצניע זבל אורגני וכימי.
    חברי הקיבוץ היו מתחמקים מפניו. בחדר האוכל נמנעו מלהצטרף אל שולחנו. בערבי הקיץ היה יושב לבדו על ספסל ירוק בשיפולי הדשא הגדול שלפני חדר האוכל והיה מסתכל בילדים המתרוצצים על הדשא. רוח הערב היתה ממלאת את חולצתו ומייבשת את הזיעה. מעל צמרות הברושים הגבוהים הלך וזרח ירח שרבי אדום. צבי פרוביזור נטפל לאישה שישבה לבדה על ספסל סמוך, לונה בלנק, והעיר לה בעצב:
    "לא שמעת? בספרד נשרף בית יתומים ושמונים יתומים נחנקו בעשן."
    לונה, מורה אלמנה כבת ארבעים וחמש, מחתה במטפחתה את זיעת מצחה ואמרה:
    "זה נורא ואיום."
    וצבי:
    "חילצו משם רק שלושה ניצולים, וגם הם במצב קשה."
    כיבדו אותו אצלנו על עבודתו המסורה בענף הנוי: במשך עשרים ושתיים שנות חייו בקיבוץ לא נרשם על שמו בפנקס העבודה אפילו יום מחלה אחד. חוצות הקיבוץ לבלבו בזכותו. בכל חלקה פנויה היה שותל מפרחי העונה. פה ושם בנה מִסלעות ושתל בהן קקטוסים שונים. פה ושם ברחבי החצר הקים סוכות גפנים מעץ. לפני חדר האוכל התקין מזרקה מפכפכת ובה דגי זהב וצמחי מים. היה לו חוש נכון ליופי, והכול ידעו להעריך זאת. אבל מאחורי גבו קראו לו מלאך המוות והיו מרכלים עליו שאין לו ומעולם לא היה לו שום עניין בנשים, ובעצם גם לא בגברים. היה בחור צעיר, רוני שינדלין, שהפליא לחקות אותו והיה מביא את כולנו להתגלגל מצחוק. בשעות אחר הצהריים, כשכל חברי הקיבוץ ישבו משפחה־משפחה על מרפסת ביתה או על המדשאות הקטנות שבחזיתות הבתים, שתו קפה ושיחקו עם הילדים, היה צבי פרוביזור הולך למועדון לקרוא עיתונים והיה יושב שם בחברתם של חמישה־שישה גברים עריריים כמוהו, זוללי עיתונים, וכחנים, רווקים מזדקנים, גרושים, אלמנים. רוּבקה רוט, איש קטן וקירח בעל אוזני עטלף גדולות, היה רוטן מפינתו שפעולות התגמול רק מאיצות את מעגל הדמים מפני שנקמה גוררת נקמה ותגמול גורר תגמול. מיד היו האחרים מסתערים עליו וגוערים בו, מה אתה מדבר, אסור לשתוק להם, ההבלגה והפייסנות רק מגבירות את חוצפתם של הערבים. צבי פרוביזור היה ממצמץ ואומר:
    "בסוף זה יתגלגל למלחמה. זה מוכרח להביא למלחמה איומה."
    ועמנואל גלוזמן, המגמגם, היה מתלהב:
    "מ־מ־מלחמה. טו־טוב מאוד. אנחנו נ־נ־ננצח ונ־נ־כבוש להם עד הירדן."
    רובקה רוט היה מהרהר בקול רם:
    "בן גוריון שחמטאי גדול. תמיד רואה חמישה מהלכים קדימה. אלא מה? הכול אצלו תמיד רק בכוח."
    על כך היה צבי פרוביזור מתנבא בעצב:
    "אם נפסיד, יבואו הערבים וימחקו אותנו. אם ננצח, הרוסים יבואו ויפציצו אותנו."
    עמנואל גלוזמן היה מפציר:
    "דַ־דַי, חברים, שקט, תנו ל־ל־לקרוא עיתון ב־בשקט."
    וצבי, כעבור שתיקה של רגעים אחדים:
    "שמעתם? כתוב פה שמלך נורווגיה חלה בסרטן הכבד. וגם אצלנו ראש המועצה האזורית חולה בסרטן."
    רוני שינדלין, הלץ, היה פוגש את צבי ליד הסנדלרייה או לפני מחסן הבגדים והיה שואל בלגלוג:
    "נו, מלאך המוות, איזה מטוס התרסק היום?"

    בין צבי פרוביזור ללונה בלנק נקשר איזה הֶרגל, להחליף דברים לפנות ערב. הוא היה יושב בקצה הימני של הספסל השמאלי בשיפולי הדשא, והיא ישבה בקרבתו, בקצה השמאלי של הספסל הימני. הוא היה מדבר אליה וממצמץ והיא מעכה את מטפחתה בין אצבעותיה. לבושה היתה בשמלת כתפיות קיצית קלה וחיננית. היא שיבחה את גן הנוי של הקיבוץ, מעשה ידיו, ואמרה לו שבזכותו אנחנו חיים כאן בתוך נאות דשא בצלו של בוסתן פורח ובין ערוגות מלבלבות. היתה לה איזו נטייה להשתמש במילים חגיגיות. היא היתה מחנכת של כיתה ג' והצטיינה ברישומי עיפרון עדינים שנתלו על קירותיהן של כמה מדירותינו הקטנות. פניה היו עגולים וחייכניים וריסיה ארוכים אבל צווארה היה מקומט קצת, רגליה דקות מאוד וחזה כמעט לא היה לה. בעלה נהרג לפני שנים אחדות בעת שירות מילואים בגבול עזה וילדים לא נולדו להם. אצלנו ראו בה דמות חיובית שהבליגה על אסונה ושיקעה את כל נפשה במלאכת ההוראה. צבי דיבר עמה על זני ורדים והיא נענעה בראשה בהתלהבות כמסכימה עם כל מילה. אחר כך פירט באוזניה את נוראות מכת הארבה שניחתה על סודן. לונה אמרה:
    "אתה אדם כל כך רגיש."
    וצבי מצמץ ואמר:
    "גם ככה אין להם הרבה ירק שם בסודן."
    לונה אמרה:
    "למה אתה לוקח על כתפיך את כל צער העולם?"
    וצבי השיב לה:
    "לעצום עיניים למראה אכזריות החיים, לפי דעתי זה גם טיפשות וגם חטא. לעשות אנחנו יכולים רק מעט מאוד. אז צריך לפחות להגיד."

    באחד מערבי הקיץ הזמינה אותו לפנות ערב לשתות קפה קפוא בחדרה. הוא בא בבגדי ערב, מכנסי חאקי ארוכים וכתונת תכלת בעלת שרוולים קצרים. הטרנזיסטור שלו היה תלוי לו בחגורת מכנסיו ובשמונה ביקש סליחה והאזין לעיקר החדשות. על קירות חדרה של לונה בלנק היו תלויים כמה רישומי עיפרון שלה, במסגרות פשוטות. ברישומים האלה נראו נערות חולמניות וכן שרטוטי נוף, גבעות סלעים ועצי זית. מתחת לחלון עמדה מיטה זוגית ועליה מרבד עם כריות מזרחיות רקומות. בכוננית הלבנה עמדו ספרים שהיו מסודרים על פי הגובה, החל באלבומי אמנות של ואן גוך וסזאן וגוגן, דרך כרכי התנ"ך במהדורת קאסוטו, ועד לסדרת הרומנים של הספריה לעם. במרכז החדר ניצב שולחן קפה עגול ולידו שתי כורסאות צנועות. על השולחן נפרשה מפה רקומה שעליה היו ערוכים הכלים להגשת קפה ועוגיות לשניים. צבי פרוביזור אמר:
    "נעים כאן אצלך."
    והוסיף:
    "נקי. מסודר."
    לונה בלנק אמרה במבוכה:
    "תודה. אני שמחה."
    אבל שום שמחה לא היתה בקולה, אלא רק מתיחות נכלמת.
    אחר כך שתו קפה ואכלו עוגיות ודיברו על עצי נוי ועצי פרי, דיברו על קשיי המשמעת בכיתה בזמנים האלה, שבהם הכול מותר, דיברו על נדידת הציפורים. צבי מצמץ בעיניו ואמר:
    "בהירושימה, קראתי בעיתון, עשר שנים אחרי הפצצה, עדיין אין ציפורים."
    לונה אמרה:
    "את כל צער העולם אתה מעמיס על כתפיך."
    ואמרה גם:
    "על ענף נמוך לפני החלון שלי ראיתי שלשום דוכיפת."

    כך החלו שניהם להיפגש בשעות הערב המוקדמות. היו יושבים ומשוחחים על אחד הספסלים בגן הנוי, בצִלה של בוגנוויליאה עבותה, או שותים קפה בחדרה של לונה. הוא היה חוזר מן העבודה בארבע, מתקלח, מסתרק מול הראי, לובש את מכנסי החאקי המגוהצים עם כתונת התכלת, והולך אליה. לפעמים היה מביא לה שתילים של פרחי העונה לשתול בגינתה הקטנה. פעם הביא לה כרך ובו מבחר שירי יעקב פיכמן. היא נתנה לו עוגיות פרג בתוך שקית, וגם רישום עיפרון של שני ברושים וספסל. אבל כבר בשמונה או בשמונה וחצי היו נפרדים וצבי היה שב לחדר הנזירי שלו, שתמיד עמד בו ריח עבה של רווקוּת. רוני שינדלין הלץ אמר בחדר האוכל שמלאך המוות יורד על האלמנה השחורה. במועדון העיתונים, אחרי הצהריים, אמר רובקה רוט לצבי, בחיבה מלוגלגת:
    "נו, היד מצאה כפפה, מה?"
    אבל צבי ולונה לא נבהלו מפני הרכילות ומפני העוקצנות. כמעט מיום ליום הלך הקשר שביניהם והתחזק. הוא גילה לה כי בשעות הפנאי שלו, בבדידות חדרו, הוא יושב ומתרגם מפולנית לעברית רומן מאת הסופר איוַושקביץ'. רומן מלא עדינות וסבל. מצבנו כאן בעולם נראה לסופר הזה מגוחך אך נוגע ללב. לונה הקשיבה לו בראש מוטה קצת, בשפתיים פשוקות, ומזגה אל תוך ספלו עוד קפה חם, כאילו הדברים שסיפר לה מעידים על כך שהוא זקוק וראוי לנחמה, וכאילו הקפה יפצה אותו קצת על צערו של הסופר איוושקביץ' וגם על צערו שלו. היא הרגישה שהקשר ביניהם יקר לה וממלא את ימיה, שהיו עד כה שטוחים ודומים זה לזה תמיד. באחד הלילות חלמה ששניהם רוכבים על סוס, חזהּ צמוד אל גבו וזרועותיה מקיפות את מותניו, בעמק בין הרים גבוהים שנחל שוצף התפתל בו. על החלום הזה החליטה לא לספר לצבי, אף כי את חלומותיה האחרים היתה מספרת לו בפירוט ובשלווה. צבי, מצדו, מצמץ בעיניו וסיפר שבילדותו, בעיירה יאנוב שבפולין, חלם להיות סטודנט. אבל כשהופיעה תנועת הנוער החלוצית נסחף אחריה וּויתר על הלימודים. עם זאת, אין הוא חדל ללמוד מן הספרים כל ימי חייו. לונה אספה בזהירות שני פירורים קטנים מעל מפת השולחן ואמרה:
    "אתה היית נער ביישן מאוד. גם עכשיו אתה קצת ביישן."
    צבי אמר:
    "את לא כל כך מכירה אותי."
    לונה אמרה:
    "ספר לי. אני שומעת."
    וצבי אמר:
    "שמעתי הלילה ברדיו: בצ'ילה התפרץ הר געש. ארבעה כפרים נקברו לגמרי בזרמי הלבה. רוב התושבים לא הספיקו לברוח."
    ערב אחד, כשדיבר אליה בלהט על הרעב בסומליה, נכמר לִבה והיא אחזה פתאום בכף ידו ומשכה אותה אל חיקה. צבי נרעד ומיהר לאסוף את ידו בתנועה שהיתה כמעט אלימה. מצמוצים חזקים תקפו את עיניו. כל חייו לא נגע באחרים והיה סומר אם נגעו בו. הוא אהב את מגע רגבי האדמה התחוחה ואת רכוּת גבעולי השתילים, אבל נגיעת אנשים זרים, גברים או נשים, היתה גורמת לו להתכווץ כולו כאילו קיבל כווייה. תמיד היה מתחמק מלחיצות יד, מטפיחות שכם ומחיכוך מקרי של זרוע בזרוע ליד השולחן בחדר האוכל. כעבור שעה קלה קם והלך לדרכו. גם למחרת לא בא אליה, מפני שהחל לחשוש שהקשר ביניהם מוביל באופן שהוא, כנראה בלתי נמנע, למקומות הרי אסון שהוא לא רצה בהם ואפילו סלד מפניהם. לונה לא הבינה מאומה אבל בעדינותה ניחשה כי ודאי פגעה בו אי כך. היא החליטה לבקש סליחה, אף כי לא ידעה על מה. האם הציגה לו שאלה שאסור לשאול? או אולי נכשלה בקליטת איזה רמז חשוב שהוצפן בין המילים שלו?
    מתחת לדלת חדרו השחילה כעבור יומיים, בהיעדרו, פתק בכתב ידה העגול והתם:
    "סליחה אם פגעתי בך. אנחנו נוכל לדבר?"
    צבי השיב לה בפתק:
    "מוטב שלא. זה ייגמר לא טוב."
    בכל זאת חיכתה לו לרגלי האזדרכת ביציאה מחדר האוכל לאחר ארוחת הערב, ואמרה בביישנות:
    "תסביר לי מה עשיתי."
    "שום דבר רע."
    "אז למה אתה מתרחק ממני?"
    "תביני, זה... מיותר."
    מאז לא נפגשו עוד, ואם חלפו זה על פני זו בשביל או נפגשו במחסן האספקה הקטנה, היו מחליפים מנוד ראש, מהססים לרגע וממשיכים בדרכם.
    בארוחת הצהריים אמר רוני שינדלין ליושבי שולחנו שמלאך המוות קטע את ירח הדבש שלו ומעכשיו כולנו שוב בסכנה. ואכן, צבי פתח וסיפר לרווקים יושבי מועדון העיתונים שבטורקיה קרס גשר גדול, ודווקא בשעת העומס.
    כעבור חודשיים או שלושה הבחינו אצלנו בכך שלונה בלנק חדלה לבוא לפגישות החוג למוזיקה קלאסית, ואף נעדרה מכמה ישיבות של מורים. היא צבעה את שערה בצבע אדום־נחושת והחלה להשתמש בשפתון חזק. מפעם לפעם פסחה על ארוחת הערב. בחג הסוכות נסעה לכמה ימים העירה ושבה לבושה בשמלה שנראתה לנו קצת נועזת, עם שסע עמוק בצד. בתחילת הסתיו ראינו אותה כמה פעמים על הספסל שלפני הדשא הגדול בחברת מאמן הכדורסל, איש צעיר ממנה בעשר שנים שהיה בא אלינו מנתניה פעמיים בשבוע. רוני שינדלין אמר עליה שהיא בטח לומדת להקפיץ בלילות. אחרי שבועיים־שלושה התרחקה ממאמן הכדורסל והחלה להיראות אצלנו בחברת מפקד מחלקת הנח"ל, בחור בן עשרים ושתיים. על כך אי אפשר היה לעבור בשתיקה, וּועדת החינוך נפגשה לישיבה דיסקרטית ודנה בהשלכות החינוכיות. מדי ערב היה צבי פרוביזור יושב לבדו על ספסל ליד מזרקת הנוי שהקים במו ידיו, והיה מביט בלי ניע בילדים המשחקים על הדשא. אם עברת על פניו ובירכת אותו בערב טוב, היה משיב ערב טוב ומספר לך בעצבות על השיטפונות שאירעו בדרום־מזרח סין.
    ובתחילת החורף, בלי אזהרה מוקדמת, באמצע תקופת הלימודים, קמה לונה בלנק ונסעה בלי אישור המזכירות אל אחותה באמריקה. אחותה שלחה לה כרטיס נסיעה ולונה נראתה בוקר אחד ליד תחנת האוטובוס, לבושה בשמלתה הנועזת ובמטפחת צוואר צבעונית, מדדה על נעלי עקב וגוררת מזוודה גדולה. "מלובשת ישר להוליווד," אמר רוני שינדלין. המזכירות החליטה להשעות עד לבירור את המשך חברותה בקיבוץ, ורוני שינדלין אמר ליושבי שולחנו הקבועים: "האלמנה השחורה בורחת ממלאך המוות."
    חדרה של לונה בלנק עמד בינתיים נעול וחשוך, אף כי בוועדת השיכון היה מי ששׂם עין על החדר הזה, בגלל מצוקת הדיור. על מרפסתה הקטנה נותרו חמישה־שישה עציצים פשוטים, פילודנדרון גראניום וקקטוס, שצבי פרוביזור היה עובר לעתים ומשקה אותם ומתחח את אדמתם.

    אחר כך בא החורף. עננים נמוכים רבצו על צמרות עצי הנוי. בשדות ובבוסתנים היה בוץ כבד, ועובדי הפלחה והמטעים הלכו לעבוד במפעל. גשמים אפורים ירדו ולא חדלו. בלילה רעשו המרזבים ורוח קרה היתה מחלחלת פנימה מבעד לסדקי התריסים. צבי פרוביזור היה יושב ערב־ערב עד עשר וחצי, מאזין לכל מהדורת חדשות, ובין המהדורות היה רוכן אל שולחנו הנזירי לאור מנורה גיבנת ומתרגם לעברית עוד שורות אחדות מספרו מלא הסבל של הסופר הפולני איוושקביץ'. מעל למיטתו תלוי היה רישום העיפרון שנתנה לו לונה, שני ברושים וספסל. הברושים נראו לו עגומים והספסל היה ריק מאדם. בעשר וחצי היה מתעטף ויוצא לעמוד על מרפסתו ולהתבונן בעננים הנמוכים ובשבילי הבטון השוממים והרטובים לאור הפנס הצהוב. אם היתה הפסקה בין גשם לגשם, היה יוצא לטיול לילה קטן ובודק מה שלום העציצים על מרפסתה. עלי שלכת כבר כיסו את המדרגות שלה, וצבי דימה לחוש משב קל של ריח סבון או שמפו מתוך החדר הנעול. אחר כך היה משוטט קצת בשבילים הריקים, טיפות גשם נשרו על ראשו הגלוי מבין ענפי העצים, והיה שב לחדרו ומקשיב בעיניים ממצמצות, בלי להדליק אור, למהדורת החדשות האחרונה. לילה אחד, השכם לפנות בוקר, בעוד החושך הקפוא והרטוב שורר בכול, עצר את אחד הרפתנים המשכימים לחליבת הבוקר ובישר לו בעצב:
    "שמעת? הלילה מת מלך נורווגיה. היה לו סרטן. בכבד."

    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות