הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ביום שהמוסיקה מתה
  • ביום שהמוסיקה מתה
    כתר | 2010 | פרוזה מקור | 408 עמ' מודפסים

    אינוביל היתה עיר שגרתית עד 26 ביוני 1984. באותו היום, שבזכותו נרשמה בדפי ההיסטוריה, הגיע לעיר הקטנה נער מסתורי וכתב בתיקים האישיים של תושביה את התאריך המדויק שבו ילכו לעולמם. מאז נודעה אינוביל בכינויה "העיר שתושביה יודעים את יום מותם". כמה שנים אחרי ביקורו של הנער, ביום הולדתה השמונה עשר, פתחה דורה מאטר את תיקה האישי, ומאותו הרגע עמדו כל חייה, כל תוכניותיה כל אהבותיה בסימן הבשורה יוצאת הדופן שנגלתה לה שם. ביום שהמוסיקה מתה, ספרו הרביעי של אופיר טושה גפלה, הוא רומן סוחף, משעשע ורב רבדים שבמרכזו צעירה המסרבת לאפשר למוות להכניע את חייה, בעיר שכל תושביה הניחו לבשורת המוות להכתיב את חייהם. בקולה הייחודי של דורה מאטר מספר הרומן סיפור אינטימי ומרגש של התבגרות ושל גילוי עצמי, ובד בבד בורא עולם דמיוני שמצליח ללכוד את המוסיקה של החיים עצמם. אופיר טושה גפלה הוא אחד המספרים המקוריים שקמו בספרות העברית בשנים האחרונות. ספרו הראשון, עולם הסוף (כתר,2004) זכה לשבחים רבים והפך לספר פולחן. "מזה זמן רב לא נתקלתי בסופר צעיר שסגנונו כה ייחודי, מבריק, עז-דמיון ומורכב" עמרי הרצוג, הארץ, ספרים

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון: היום ההוא בחיים

     

    היה ברור שאאחר. דווקא ביום ההוא.
    לא, לא כמו האינוֹבילים, שהפכו איחור של שבוע למסורת. אנשים, כמו שאמי אומרת, הם יצורים לא הגיוניים בעליל. הנה הגיע הרגע שלו חיכו כל כך הרבה זמן, ומה הם עושים? מחכים עוד קצת. לא בוער להם, הם אמרו. שקרנים. כולם מתו לדעת, אבל דחו את הקץ. כאילו ישתנה משהו במשך השבוע הזה. אלה שממש פחדו הגיעו באיחור של חודש, חודשיים, ולפעמים אפילו יותר, אבל כולם הגיעו בסופו של דבר. כולם רצו לדעת. אלה שלא רצו כבר מזמן עזבו את העיר.
    אני חושבת שבּרוֹדִין היה הראשון שעזב. לא רק את אינוביל הוא עזב אלא גם את קרמנדין. אבי סיפר לי שהוא לקח אותו לשדה התעופה. בחוץ ירד ״גשם מחפיר״ (כלשונו של אבי) ובתוך המונית ליהג הנוסע הנסער, ברודין קַלוּסק, שנראה כמו משיח אכול ספקות עם הזקן הברהמסי, ששיווה לו ארשת של אדם חכם מעל לממוצע ושריחו היה נפלא, כי ברודין נהג לחפוף אותו בכל יום במאמצי סרק לגרש את צהבהבוּת הניקוטין שזרע בו הרגלו המגונה.
    ברודין, שידע לדבר רק בזעף, נהם בעודו מביט במבול המשתולל בחוץ. ״המוות הוא בן בלייעל, קרוֹף. כמו בריון חסר מעצורים, הוא לא מפעיל שיקול דעת. הוא חזירי, דוחה, זחוח ותאוותן. הוא כל הרע שניתן להעלות על הדעת, ויותר מכך. אבל אני קורא תיגר עליו ועל מעלליו, וביום מן הימים עוד אעקור את עינַי כדי שכאשר יחליט שהגיעה העת לא יוכל לזהות בהן פחד.״
    אבי לא התאפק: ״כשאתה אומר ביום מן הימים, אתה יכול להיות קצת יותר ספציפי?״
    ברודין גיחך בלי להסב את ראשו לעבר אבי. ״כולכם חכמים גדולים, מה? תושבי אינוביל הגאונים. מאז שהשטן פיתה אתכם נוספו כמה סנטימטרים לקומתכם, כן? הרשה לי לתקן אותך. גמדי רוח הייתם וגמדי רוח נשארתם. פעם עוד היתה לכם תקווה, אבל מרגע שדרכה כף רגלו של השוטה ההוא פה... עד אז היתה אינוביל עיר קטנה בארץ שהיא לא יותר משומה על ישבן העולם, וגם עכשיו צריך להתאמץ כדי לראות אותה, אי שם בתחתיתו של פלח העכוז הימני. בינינו, קרוף, מי שמע על קרמנדין חוץ ממשרטטי מפות אומללים שהשעמום הביס את תאוות החיים שלהם? איך אתה מסביר שאפילו במלחמות העולם כל הדיקטטורים פסחו עלינו? אלוהים אדירים, הרי זאת המתנה הגדולה ביותר שארץ, מטופשת ככל שתהיה, עשויה לקבל. הישכחות נצחית. לא התעלמות, שהיא שכחה מודעת, כי אז יום אחד מישהו עלול להיזכר בך. לא. הישכחות מוחלטת. הישמטות מתודעת העולם הרחב. כולם חולמים לחיות בארץ נשכחת, כזאת שההיסטוריה דילגה מעליה בנונשלנטיות. פעם התהלכו פה אנשים עם חיוך על הפנים, כמעט כאילו נגזרו מאנושות אחרת. חיו את חייהם ללא הפרעות מיוחדות, לבד מהתקלות הבלתי נמנעות שמציבים החיים בדרכו של כל אדם. אסונות טבע מעולם לא פקדו אותנו. אכזריות בלתי נסבלת אף פעם לא היתה מנת חלקנו. היינו סתמיים.״
    ״נו, ומה אנחנו עכשיו?״ ניצל אבי הפוגה בנאום הפרידה של ברודין.
    ברודין הניד בראשו ושחרר אנחת בוז ארוכה אל חלל המכונית. ״עכשיו אתם סתמיים, אבל עם חותמת. מקום שכוח אל זקוק לאירוע יוצא דופן שיחלץ אותו ממלכודת הסתמיות. עיר שאף אחד לא שמע עליה קודם ושנחרבה ברעידת אדמה. עיירה שנער מבולבל יצא בה למסע טבח המוני. כפר שילדה קטנה נעלמה בו ומאז לא נודעו עקבותיה. כמו שאתה שם לב, האירועים שמגדירים לנצח את העיר, העיירה או הכפר אינם נעימים, בלשון המעטה, אך לכאורה הם מעניקים להם זכות קיום. ואני תמיד אמרתי, אוי ואבוי לו למקום המחזר אחרי זכות הקיום, שהרי זו, בבוא העת, עלולה להמיט עליו אסון גדול.״
    ״ברודין, ברודין, ברודין,״ קרא אבי, ״לא נסחפנו? אז האירוע גאל את אינוביל משכחת עד, מה כל כך נורא בזה?״
    ״אתם! אתם כל כך נוראיים! חיים בניגוד לחוקי הטבע, זחוחי דעת, מעוותים ומתגאים בעיוותכם.״
    ״אם אתה מדבר על כל התיירים שבאים לראות אותנו...״
    ״לא, לא, אל תנסה אפילו. אני לא קונה את השטויות האלה.״
    ״למה אתה אומר שטויות? מארץ שאף אחד לא שמע עליה הפכנו לפופולריים למדי.״
    ״גם מגפות הן פופולריות. נו, אז צריך לחרוט אותן על הדגל?״
    ״אתה רואה רק את הרע, ברודין. רק את הרע.״
    ״לא, קרוף, לא את הרע אני רואה אלא את המְצער. מצער אותי שאני יליד הארץ הזאת, העיר הזאת, וביום ארור אחד התהפך עלי עולמי. מצערת אותי הטיפשות הגורפת שכילתה את הגיונכם, וגרוע מכך, את רוח המרד שבכם. ויותר מכול מצערת אותי הידיעה שכשאגיע ליעדי החדש ועובר אורח ייקרה בדרכי וישאל אותי מאין באתי, איאלץ לשקר מפאת הבושה.״
    אבי צקצק בלשונו. ״חבל שאתה מרגיש כך, ברודין.״
    ברודין לא נשאר חייב: ״חבל שאתם נוהגים כך, קרוף.״
    הם שתקו דקה ארוכה, ואבי היה מוכן להישבע שהפילוסוף הנרגן הצמיד את פניו לזגוגית החלון כדי להסתיר את הדמעה שהסתננה מזווית העין ללא רשותו. בחלל המשותף השתררה מועקה, עד שאבי כחכח בגרונו, עטה ארשת סקרנית ואמר, ״תגיד, ברודין, אני יכול לשאול אותך משהו?״
    ״מה?״ הנוסע השיל את הדמעה החצופה על הזגוגית הקפואה והסב את פניו אל אבי.
    ״למה חיכית עד עכשיו? חמש שנים עברו מאז... מאז הביקור שלו.״
    ״גם אתם מחכים שבוע לפני שאתם פותחים את התיק.״
    ״אבל אתה ואנחנו לא קורצנו מאותם החומרים, אם אני מבין נכון.״
    ״בהחלט לא! חיכיתי חצי עשור כי לתומי סברתי שמדובר בשיגעון חולף. קוריוז שיש לו התחלה וסוף. לרגע לא שיוויתי בנפשי שהאמצע יחליט לתקוע יתד במקום הזה ולהכריז עליו כעל קו המשווה של הטירוף. אבל אתם בחרתם בדרך ההפוכה. מה שהתחיל כהזיה חולנית של אדם אחד היה במרוצת השנים לאורח חיים של עיר שלמה.״
    ״אבל מה שבר את גב הגמל, ברודין? כל הזמן הפנית אלינו אצבע מאשימה, קראת לנו בשמות כאלה ואחרים, בזת לנו בכל הזדמנות... מה קרה שדווקא הפעם החלטת לעזוב?״
    ברודין השפיל את ראשו והפטיר, ״הגמל נתקף געגועים.״
    ״געגועים? געגועים למי?״
    ״למקום הזה, לאנשים שבו, לסתמיות הלא מודעת שהיתה שמו האמצעי. הגמל התגעגע, כמו היתה העיר הזאת רעיה אהובה, נאקה שמיום ליום הלכה ושינתה את פניה עד שיום אחד כבר אי אפשר היה לזהות בהם את תוויה של זו שבה התאהב. הנאקה היא לא אותה נאקה, והגמל יודע שאם ימשיך לשהות במחיצתה, יבגוד באחת שאהב באמת. אולי זה נשמע לך מוזר, קרוף, אבל על ציר הזמן גם מונוגמיה עשויה להיחשב לבגידה, במיוחד כשאתה עורג אל פניה הקודמים של אהובתך. אבל די לנו מדיבורים על אהבה וגמלים. שאלת ואני משיב - איני יכול להמשיך לחיות במקום שאליו אני קשור רק בעבותות הנוסטלגיה. זיכרון שמשקיף רק לאחור הוא כלא.״
    ״אתה מכיר סוג אחר של זיכרון?״
    ״כמובן. כשאתה מישיר מבט אל העתיד אתה נזכר בחלומותיך, בתשוקותיך, בכל הדברים שעדיין לא קרו לך, אבל אינך יכול שלא להיכסף אליהם ואינך יכול להפסיק לשחזר את התגשמותם, כאילו כבר קרו. אם יש לך דמיון בריא, אתה מסוגל לזכור את יום המחר, ולדאבוני, קרוף, זה שנים איני מסוגל לזכור את יום המחר, רק את הימים שעברו מן העולם.״
    שוב השתררה ביניהם שתיקה. האוויר הכביד את הנשימה ושני הגברים השתוקקו שהנסיעה כבר תגיע אל קצה. בחלוף דקות אחדות עצרה המונית בכניסה לשדה התעופה, והם יצאו אל הגשם המשתולל. רק לאחר שאבי הוציא את שתי המזוודות הענקיות מתא המטען ועזר לברודין לשאת אותן אל עגלת הגלגלים הגבוהה, טמן ברודין את ידו בכיסו וקרא בבהלה, ״איזה אידיוט אני. לא...״ הוא לא סיים את המשפט, כי להפתעתו פסע אבי לקראתו, לחץ את ידו האחרת וחיבק אותו בחום.
    ״תשלם לי כשתחזור,״ אמר ואיחל לו טיסה נעימה.
    בערב, עם שובו מהעבודה, סיפר אבי לאמי שראה את ברודין עושה מעשה מוזר. רגע לפני שניגש אל עמדת הבידוק הסיר את השעון ממפרק כף ידו השמאלית, השליך אותו לפח הקרוב והמשיך בדרכו.
    ״הוא זרק את השעון שלו?״ שאלה אמי בפליאה מעושה.
    ״כן.״ אבי חייך והניח על השולחן שעון יד מדגם Contretemps.
    אמי בחנה את השעון בפנים חמוצים. ״לא מציאה גדולה. הזכוכית סדוקה. הפירמה לא ידועה. וגם העובדה שהכנסת את הידיים שלך לפח כדי לשלוף אותו החוצה לא ממש מעלה את ערכו.״
    ״בפח היו רק עיתונים ומגזינים של נוסעים,״ התגונן אבי, ונשם לרווחה כשראה את ראשו של פלוֹרין, בעל עיני הנץ, מציץ מאחורי דלת המקרר הפתוחה ומעיר אגב לעיסה, ״תנו אותו לדוּרָה. זאת, להלוויה של עצמה היא תאחר.״
    כולם צחקו, חוץ ממני.

    • אופיר טושה גפלה
      צילום: ינאי יחיאל
    • אופיר טושה גפלה

      אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

       

      ראיון "ראש בראש"

     
    |
    ביקורת מאת רן בן-נון
    |
    10/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עולם הסוף
    • רשימות מארץ הכביש
    • זאבים בשלג
    • כל הדברים הטובים
    • אשת הטיגריס
    • החלון והמדרגות
    • מגדת העתידות
    • שלוש
    • אם יש גן עדן‏
    • חופשי זה
    • הקבוע היחידי
    • מפחיד מה שחיוך יכול להסתיר