הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בחזרה מעמק רפאים
    ספר מוגן
     
  • בחזרה מעמק רפאים
    עם עובד | מרץ 2018 | פרוזה מקור | 176 עמ'
    טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.
     
    רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט.
     
    "בחזרה מעמק רפאים" הוא הרומן השביעי של חיים באר, מחבר "נוצות", "עת הזמיר", "חבלים", "לפני המקום", "אל מקום שהרוח הולך" ו"חלומותיהם החדשים".
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    "איך היא הייתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת," לחשה שְׁדֵמָה, הקריינית הקבועה של תוכניות הספרות ברדיו. הצעירה לכסנה מבט אל האשה הצנומה הכורעת ברך לפני תלולית עפר בוצית, קברו הטרי של בעלה הסופר אלישע מילגרוים, מחברו של הרומן השנוי במחלוקת "נעטרי הקוצים", ומפזרת עליה פרחי שושן צחור, ומייד גם העירה שהסצנה הזאת תהיה ללא כל ספק שיאו של הסרט שאני מצלם על המנוח.
    הצעירה, שאהבה להתנאות בחולצות כחולות ורחבות גזרה, שמזכירות את חולצותיהם של חניכי תנועות הנוער הציוניות־הסוציאליסטיות, ובנעלי "טימברלנד" שאך זה נשלפו מן הקופסה, נדרכה כאשר האלמנה, שסיימה לכסות את התלולית במרבד לבן, החלה לפשפש בבהילות בערימת שקיות הפלסטיק שהיו מונחות לרגליה עד שהוציאה מתוך אחת מהן נזר של קוצים, אחת מאותן מקלעות קוצניות המוצעות לצליינים הנוצרים בחנויות שבסביבות כנסיית הקבר, והניחה אותו למראשות הקבר. "תודֶה שהיא תהיה אלמנה ממש מושלמת," שבה ואמרה הקריינית בקולה הרדיופוני המוכר כל כך לחובבי הספרות, קול קטיפתי מלטף, שהשתאות ותיעוב שימשו בו הפעם בערבוביה, ובחרטום נעלה שיטחה מבלי משים קן נמלים שכבר התחילו לשקמו לאחר שנחרב בסופה האחרונה. ההוויה הייתה שטופת גשמים. כל הלילה קלחו הגשמים, אבל בבוקר התפזרו העננים וניטהרו השמיים, ובחלל עמדה קרה שמשית, שקופה. מאחד מענפי האורן שתחתיו עמדנו נפרדה טיפה ונתלתה בכהרף עין בקצה אחד ממחטיו על בלימה. על בלימה.
    "תגיד לי," נדחקה לעברי ויוי, חברתה של שדמה, ושאלה בלחש, "ממתי אתה מכיר את המנוח? ממזמן?"
    עם מילגרוים נפגשתי בפעם הראשונה כחמש שנים קודם לכן, כאשר לשכת הדוברוּת של "מונדובי סקיוריטי" הזמינה אותי לצלם אותו לסרטון תדמית קצרצר לאחר שהרומן החדש שלו "נעטרי הקוצים" נכלל ברשימה הסופית של מועמדי "פרס שבע הפסגות". זה הפרס הספרותי החדש שענקית אבטחת המידע העולמית "מונדובי סקיוריטי" קבעה כדי להנציח את זכרו של דוּבּי קסטיליוֹני, בנו של מייסד התאגיד ונשיאו העולמי.
    דובי קסטיליוני, הרפתקן חסר מנוח ובעל יומרות של סופר, שחלומו הגדול היה לכבוש את פסגות ההרים הגבוהים ביותר בכל אחת משבע היבשות, נהרג במפולת שלגים כשירד מפסגת האקונקגווה שבארגנטינה, ההר האחרון במסע הכיבושים שלו. כמו ב"פרס ספיר" הוותיק של "מפעל הפיס", שפרס "מונדובי סקיוריטי" ביקש לדחוק אותו ממעמדו, נקבע שיהיו בו שני שלבים. בשלב הראשון יזכה כל ספר שיגיע לשביעייה הפותחת ב-20,302 אֵירו, ואילו בשלב השני יזכה הספר שיעפיל אל המקום הראשון ב-142,114 אֵירו. את פשר הסכומים המוזרים הסביר אפרים אוּמבּרטוֹ קסטיליוני, אביו של דובי, בטקס החגיגי שהוכרז בו על הפרס, ואמר שגובה הפרס הגדול הוא כגובהם של כל שבעת ההרים גם יחד. "מדדנו את ההרים בפוּט אנגלי ולא במטרים כדי לשלש את הסכומים," פסק קסטיליוני האב וחיוך עצב על שפתיו. ואחר כך הוסיף והסביר שגם סך כל שבעת הפרסים של השלב הראשון הוא כגובה שבע הפסגות שהצליח בנו לכבוש.
    מילגרוים העדיף להיפגש איתי לשיחת היכרות ראשונה ב"טחנת הקפה" שסמוך למקום מגוריו והדף בנימוקים מופרכים את בקשתי לבוא לביתו כדי שאוכל להתרשם לא רק ממנו אלא גם מעולמו. הוא המתין לי בבית הקפה הקטן שברחוב עמק רפאים עם רעייתו, ליידי אנגלייה רעת מראה ודקת בשר בשמלת "לוֹרה אֶשלי" בגון הטחב, שניחוח של לוונדר וריח חריף של משחת קַמפוֹר נודף ממנה. שערה השָׁטֵנִי הדליל היה פזור על כתפיה, ובעיניה אפלה ובעתה של איילה רדופה. שנה לאחר מכן, בעת ביקור בלונדון, כששוטטתי ב"טֵייט בריטן", באולם המוקדש לאחווה הפרה־רפאליטית, ומן הקיר ניבטה אליי הבתולה המבוהלת והלא־מאמינה של רוֹזֵטי בשעה שהמלאך מבשר לה על הריונה, הייתי בטוח שמילגרוים התאהב בנעמי בשל הדמיון המפתיע שבין השתיים. הוא הציג אותה לפניי כליידי נעמי זלקינסון־מילגרוים. "אינך טועה," העיר למראה המבט המופתע שחלף בעיניי, "נעמי היא מצאצאיו של הסופר יצחק אדוארד זלקינסון הידוע לשם ולתהילה." נינתו של המומר, שתרגם את "הברית החדשה" לעברית מקראית יפיפייה, הושיטה לי את ידה, יד ענוגה, אוורירית, ומייד השיבה אותה אל חיקה. במשך כל שיחתי עם בעלה, שיחה שהתנהלה בכבדות, ישבה הגברת מכונסת בתוך עצמה, לגמה לגימות קטנות מכוס מים חמים שפרוסות לימון אחדות צפות בתוכה, ולא פצתה פה. לא יכולתי לגרוע עין מעיניה שזהרו בזוהר מוזר, כמי שזכתה לחזות באור של מעלה, ומשפתותיה שחיוך סתום היה נסוך עליהן ותהיתי מהו באמת "תפקידה בכוח", כמו שנהוג לומר בצבא. האם היא "האשה הקטנה" הנשרכת אחר בעלה לכל מקום או שהיא בעצם "האינספקטור האישי" הצמוד אליו ומשגיח על כל צעד מצעדיו, ושמא הסיבה לנוכחותה כאן אינה אלא רצונו של מילגרוים להתנאות בייחוס שלה?
    את הצעתי לצלמו מאחורי שולחן הכתיבה שלו או לחלופין בחצר "כנסיית המשיח" שליד שער יפו, ששם התרחשו כמה מן המעמדים המרכזיים של ספרו, דחה מילגרוים בעקשנות, ובת לווייתו מחרה־מחזיקה אחריו בהנהוני ראש. הוא עמד על כך שהלוֹקיישן היחיד של הצילומים יהיה בית הקברות שבעמק רפאים.
    ובאדמתו של בית הקברות הזה ייטמן בעוד שעה קלה ארונו שהגיע לפנות בוקר מוורוֹצלב. "שם, בנֵכר, בדירת מסתור, כרע נפל, בעומדו על משמרתו, על משמרת הכתיבה, בהסתערו, ואין איש עימו שם, על הפרקים האחרונים של האוֹפּוּס מַגנוּם שלו," אם לצטט במדויק את דבריה הנמלצים של אלמנתו בשיחת הטלפון הבהולה שלה שהשיגה אותי אמש באישון ליל ובה גם מסרה לי את מקומו הלא צפוי של טקס הקבורה.
    אך נחזור לענייננו. ביום הצילומים שנקבע המתין לי מילגרוים בפתח בית הקברות, מקטרת מעוקלת בזווית פיו ועננת עשן אופפת אותו סביב.
    "אדוני מעשן פְלָיִינג דאטשמֶן, לא כן?" זרק לעברו הצלם הראשי שלי שהמקטרת אינה משה מפיו מרגע שהוא פוקח את עיניו ועד שהוא עולה על יצועו.
    "הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח, הוא 'ההולנדי המעופף' ולא אחר," השתנה באחת סבר פניו של הסופר, שמיהר להוציא מכיס המקטורן שלו קופסת טבק כחולה־תכולה, הקיש באצבעות צהובות מניקוטין על ספינת הרפאים לבנת המפרשים המעטרת את המכסה ושיבח את הצלם שהוא, ככל הנראה, לא רק בעל טביעת עין, כמו שמעיד עליו משלח ידו, אלא גם בעל טביעת חוטם.
    להפתעתי, היה שם מילגרוים בגפו. "היכן נעמי?" תהיתי והוספתי ואמרתי שאני מקווה שהיא בטוב.
    "ליידי זלקינסון טרודה בענייניה," סתם ולא פירש, אבל אפשר היה לחוש שהפעם החליט מילגרוים להשאיר אותה מחוץ לפריים כדי שיהיה חופשי לומר למצלמה את אשר עם ליבו בלי שתטיל עליו את חיתתה.
    לאחר שיחת נימוסין קצרצרה החניק מילגרוים את מקטרתו ורוקן אותה בהקשה על עקב נעלו, "שהרי די להם, ליורדי דומה, שהם נאלצים לשאוף לריאותיהם את עשן כבשני הגיהינום, ואל לנו להכביד עליהם בעשנו של 'ההולנדי המעופף'." ואז נתן לי במתנה את ספרו המועמד לפרס, ואחרי התלבטות שלא טרח להסתיר אותה כתב לי בשער הפנימי הקדשה מאופקת.
    כתחנה ראשונה במסע השוטטות בין הקברים שאליו יצאנו מלווים בצוות הצילום הקטן, בחר מחבר "נעטרי הקוצים" בקברו של יוחנן הכומר שעל מצבתו העומדת נחרט שעטנז מוזר של אייקונים — צלב, סמל צה"ל, "עיטור לוחמי המדינה" ושני עוגנים. למרות תחנוניי החוזרים ונשנים שידבר אל המצלמה כאדם המשוחח עם חברו, העטה מילגרוים על עצמו את אצטלת המטיף הכנסייתי ודקלם שוב ושוב משפטים קצובים ששינן אותם מראש. הוא סיפר על חייו של הרועה הרוחני ממילווֹקי, בן חסותה של גולדה מאירסון, שעלה על סיפון אוניית המעפילים "אקסודוס" ועודד את רוחם של הימאים בשעותיהם הקשות. "בשעה שקלגסי אלביון השתלטו בחיל ובכוח על פחית הסרדינים הרעועה שהוליכה את פליטי החרב אל מולדתם הישנה־החדשה וביקשו להחזירם כלעומת שבאו אל בתי המטבחיים בארצות ההשמדה, זה האיש יוחנן מאגם מישיגן בא וזרח מוויסקוֹנסין לָמוֹ, הופיע מנמל סֵט וְאָתָה מוונציה של לַנגדוֹק, מימינו אש דת למו," נשא מילגרוים מידברותיו. "ואתם, אמרו לי אתם, אחים ואחיות יקרים, מה היה רצונו האחרון? רצונו האחרון של החייל הנאמן הזה היה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה באחד מבתי העלמין הצבאיים שלנו, להיטמן שם, לצידם של חיילי צה"ל שנפלו על משמרתם, אבל יד הקוֹזקים של הקדוש ברוך הוא, השולטים ביד רמה ובזרוע נטויה בכל תחומי חיינו, גברה, ובסופה של הוִיָה דולורוזה הפרטית שלו הגיע אחינו ג'ון סטנלי גראוול לכאן."
    תחנתו הבאה של מילגרוים הייתה ליד אחת המצבות שמימין לשביל, סמוך לחומת האבן התוחמת את שדה הקברים הקטן מדרום. הוא הניף את ידו בקשת שתחילתה בבריכת השחייה שמעבר לחומה וסופה במצבת האבן של דוֹלָה ויטמן שלוטשה לאחרונה, ואמר שירושלים הייתה מאז ומעולם זירת התגוששות בין בני אור ובני חושך. הנה, למשל, "בריכת המריבה" הזאת שלימיננו, שחשוכי עיר הקודש ביקשו לשפוך מימיה ולשים כל מחמדיה לחרבה כדי למנוע מבני ירושלים שתי הנאות צרופות, רחצה משותפת של גברים ונשים ורחצה בשבתות ובימים טובים. או, למשל, קברה של דוֹלה, בתו של אליעזר בן יהודה, שמורדי האור רדפו עד חורמה אותו ואת משפחתו וגם את קברו אשר בהר הזיתים חיללו. "אין זה מקרה, כמובן, שבתו מצאה את מנוחתה דווקא כאן," אמר מילגרוים וניסה לגרד במפתח ייל לשלשת של עורבים שכיסתה את שמה ואת שמו של מקס, בעלה הגוי. ואחר כך כחכח בגרונו וביקש מאיש הסאוּנד שיקליט מחדש את המשפט והוסיף, "כן, זאת איננה טעות, דולה היא אחרונת צאצאיו של אליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, והיא נחה כאן ולא עם אבותיה הטמונים בהר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, מקום שעד ימינו אלה ממש העורבים השחורים מפירים שם את מנוחתם."
    כשהגענו אל שורת הקברים הרוחבית, שלאורך פאתו המזרחית של בית הקברות, טמן מחבר "נעטרי הקוצים" את המקטרת שכבר הספיקה להצטנן בכיס המקטורן, הצביע על מצבת אבן אפורה אכולת חזזית, שכרית מוגבהת בראשה, ואמר כי הגענו אל מחוז חפצנו. ואז יישר את עניבתו, הסיר את מגבעת הבורסלינו האפורה, שמופיעה במרבית הדיוקנאות המצולמים שלו, הצמידהּ אל חזהו, ובעיניים עצומות הכריז כי כאן, בחיק האדון, נח מי שהיה אחד ממקורות ההשראה העיקריים לכתיבת ספרו, האיש שאותו שיווה לנגדו תמיד בבואו לעצב את אישיותו של הושע תור, גיבור ספרו. "הכומר הקלוויניסטי של הרב קוק, ההולנדי מראש פינה, הרברנד רבי ד"ר יעקב בלום," החריד קולו של מילגרוים זוג עורבים מפינת המסתור שמצאו להם בין פארותיו של אחד הברושים, "האיש שיקום מן המתים בהיגלות שנית אדוננו המשיח בירושלים השמימית, כי אנוכי התקומה והחיים, המאמין בי אף כי הוא מת יקום וחי, אמן." מלכתחילה רציתי לבקש ממילגרוים שיחזור פעם נוספת על דבריו, אבל הפעם יוותר על הגוון הנוצרי־המשיחי המובהק ששיווה להם קודם לכן, ולאחר מחשבה שנייה החלטתי להחריש. חששתי שמא בגלל בקשתי יקום ויעזוב בחמת זעם את אתר הצילום וכך יקיץ הקץ על הסרטון. זאת ועוד זאת, הרי תמיד אוכל לחתוך את המשפט הזה, והוא יישאר על רצפת חדר העריכה. אבל בשום פנים לא ידעתי כיצד לפרש את הרוח הנוצרית, התמימה למראה, שנוססה באיש המתוחכם והאירוני הזה.
    כאשר ביקשתי לצלמו ליד מצבת קברו של צ'רלס וינטרס, איש עסקים אמריקאי ויקיר חיל האוויר הישראלי הצעיר, שבעיצומה של מלחמת העצמאות התנדב להבריח ארצה שלושה מפציצים כבדים ונידון בשל כך לקנס כספי ולמאסר, ניענע מילגרוים ראשו בשלילה והכריז שסשן הצילומים שלנו הגיע בזה הרגע לסיומו.
    "קרה משהו?" לא ירדתי לפשר סירובו, אבל הוא הסתפק בחיוך סתום ואמר שכבר שיער בעקבי סוסו שהגיעה השעה שנחזור לאחורינו.
    "איפה ישנו כאן בכלל סוס?" תהיתי.
    "אם היית קצת יותר אפיקורוס וקצת פחות עם הארץ לא היית שואל שאלה ממין זה," פסק מילגרוים והסיר את המיקרופון הזעיר שאיש הסאונד הצמיד לדש מקטורנו.
    לאחר שהצלמים כיבו את מצלמותיהם ואיש התאורה פרק את הזרקורים ואת החצובות וקיפל את הרפלקטורים ואת המטריות, העזתי לשאול אותו אם יהיה נכון לשפוך אור על החידה שאינה מניחה לי מאז קראתי את ספרו.
    "לא מן הנמנע שאתה רוצה לשאול אותי שאלה שהכול נוהגים לשאול אותי, מעטים בפניי ורבים מאחורי גבי," צחק הסופר ויישר את דש מקטורנו, "מה, לכל הרוחות, משך יהודי שורשי שכמוני אל הנצרות בכלל ואל ישוע בפרט?" ובלי להמתין לתשובה אמר כי לברדיצ'בסקי, אחד הסופרים הכי נועזים והכי אמיצים שקמו לספרות העברית, יש לזה הסבר מקורי. "ברדיצ'בסקי כתב ביומן שלו כי לעומת משה רבנו שהִרבה לשנוא, ישוע הִרבה לסלוח, ומשום כך לא זו בלבד שהוא נעשה אֵל, שהרי בני אדם אמונים כה מעט על הסליחה, אלא שמסיבה זו הוא מהלך קסם על יחידי סגולה בקרב העברים שבכל דור ודור, אלה שקָצָה נפשם בבן עמרם הקריזיונר ובלחם הקלוקל שהוא האכיל את הנוהים אחריו עד אשר יצא מאפם והיה להם לזרא."
     
    בצאתנו לרחוב, קודם שנפרדנו, אמר כי היעדרו של ברדיצ'בסקי מתוכנית הלימודים בספרות בבתי הספר התיכונים, גם אלה של זרם החינוך הכללי הנקרא היום "הממלכתי", אינו מקרי וכי הוא זועק לשמיים. מילגרוים נגע אז קלות בכתפי ואמר כי במקום שאשחית את זמני על הפקת סרטי תדמית לכל מיני שועי ארץ שעשו עושר ולא במשפט, אולי מוטב שאתן מחילי להכנת סרט על האיש שביאליק קרא לו "יוסף נזיר אחיו" והוא, לאמיתו של דבר, הגלגול שלפני האחרון של איש המכאובות, זה שאת חוליינו הוא נושא מהגולגולתא ועד הנה.
    להפתעתי הרבה הסרטון שהכנתי נשא חן מלפני מילגרוים, והוא ביקש שאכין לו תקליטור ואעלה עליו את שתי הגרסאות, זו המצומצמת ש"מונדובי סקיוריטי" הקרינה בטקס חלוקת הפרס, וזו המלאה, השמורה אצלי בארכיון. אבל מה שהפתיע אותי לא פחות היה זה שהסרטון נשא חן גם מלפני נעמי, רעייתו, ושהגברת אף טלפנה אליי ושיבחה אותו במילים חמות, ומאז נהגה לשוחח איתי בכל פעם שאחד הסרטים הדוקומנטריים שלי שודרו בטלוויזיה או הוקרנו בסינמטק הירושלמי. אמש, כשהודיעה לי על מותו, חזרה וביקשה שאעשה כל מאמץ לעלות לירושלים ולתעד את המעמד שבו עיר התמיד אוספת אל חיקה את גדול בניה. "אֵקֶה הוֹמוֹ, הנה מי שראוי יותר מכל אדם אחר ליצור את 'אין נביא בעירו', הסרט האולטימטיבי על אחרון הקלסיקונים העברים." היא גם אמרה שאל לי להיות מוטרד, כי כל הוצאות ההפקה עליה, והוסיפה כי ד"ר מתתיהו חלפי, שחוקר זה שנים את יצירתו של בעלה ואפילו כתב עליו ספר מעמיק ומקיף שיצא לאור ב"אוקספורד יוּניברסיטי פּרֵס", הבטיח לה שיכתוב רשימה או מאמר ל"תרבות וספרות" של "הארץ". "אני בטוחה שהפעם הציפר הזה לא יערום מכשולים ולא ישלוף איזה תירוץ מתחת לפפיון שלו וידפיס את הרשימה במועדה. גם אֲדָמָה לְבָבי או לִבְני," המשיכה נעמי ללהג, "זאת מהתוכנית לספרות ברדיו, הבטיחה לי שבתוכנית שלה ביום שישי ישדרו בשידור חוזר קטעים מהריאיון הגדול שהיא עשתה איתו כש'נעטרי הקוצים' ראה אור." "כוונתך לשדֵמָה. שמה שדמה לבנת, ולא אדמה לבני או לבבי," העמדתי אותה על טעותה. "בשבילי, איש צעיר, אדמה ושדמה זה היינו הך," חתמה את השיחה באמירה הצוננת הזאת.
    עם שדמה לבנת וחברתה ויוי בצלאל, המזכירה הכול יכולה של תוכניות התרבות ברדיו, נפגשתי, כאמור, כשעה לפני טקס הקבורה, כשלגמתי אספרסו כפול ועיינתי בעיתונים ב"טחנת הקפה" שברחוב עמק רפאים. בבית הקפה הקטן הזה, שבו פגשתי לראשונה את מילגרוים ואת אשתו, חניתי חניית ביניים קצרה כדי לברר אם עורכי הלילה הספיקו להכניס את הידיעה על מותו הפתאומי של הסופר, ובעיקר, אם הפרט הסנסציוני, שהוא ייקבר בבית הקברות של המיסיון, או בשמו הרשמי "בית הקברות הבין־לאומי של הקהילה המשיחית השליחית", כבר נודע ברבים.
    "את מי אני רואה כאן אם לא את מחמד לבבי," צהלה שדמה כשנכנסה כרוח סערה ל"טחנת הקפה" מלוּוה בוִיוי בצלאל חברתה.
    השתיים הושיטו לי את לחייהן לחיכוכי נימוסין, כנהוג במחוזותינו, וּויוי שאלה בלי כל הקדמות מה, לכל הרוחות, איבדתי פה? "מֵילא שתינו, אנחנו היינו חייבות לבוא, אבל אתה?... אל תשכח שהמנוח היה אורח כמעט קבוע אצלנו ברדיו, ונוֹבּלֵס אוֹבּליז', כמו שאומרים..."
    "אצלי, לפחות במקרה הזה, הסיבה קצת שונה," לחשה שדמה ומתחה בבלי משים את חולצתה המרושלת, "לי אישית שמורה בלב פינה חמה לאלישע המנוח. פעם אחרת, בהזדמנות מתאימה קצת יותר, אספר לך, כמובן, אם רק תרצה לשמוע גם לָמָה."
    "ואתה, מאיפה אתה מכיר אותו?" נכנסה ויוי לתוך דבריה.
    "מה כאן את לא מבינה, יקירתי? הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? התיפול ציפור על פח הארץ ומוקש אין לה?" חיקתה הקריינית, בת חסותה של ויוי, את קולו הבלתי נשכח של מורה ורבה עמיקם גורביץ' הקורא בתנ"ך. "גם אתה," פנתה אליי, "חוּלֵיתָ, כמו רבים מאלה שתפגוש עוד מעט קט בבית הקברות, שאליהם נמשלת. באת כי לא יכולת להשיב ריקם את פניה של האלמנה הטרייה. לא כן?" ואחרי הרהור קצר הוסיפה שהיא מוכנה להמר שהליידי טלפנה אליי באישון לילה, כמו שבוודאי טלפנה לכל המלווים שנפגוש עוד מעט, ובקול מצווה הורתה לי להתייצב עם שני צלמים ואיש סאונד בבית הקברות בעמק רפאים לקראת השעה אחת עשרה לפני הצוהריים. "אל דאגה, יקירי, כל ההוצאות עליי," כך חיקתה בדייקנות את קולה של האלמנה בת דמות היגון.
    "נראה שרוח הנבואה נחה עלייך לפתע פתאום, שדמה," צחקקתי ואמרתי שאילו היה לה עכשיו בידה נבל או חליל או לכל הפחות תוף מרים, הייתה בוודאי יוצאת ומתנבאת במחנה.
    "כלומר צדקתי?" צחקה שדמה ובתוך כך אספה את ערימת העיתונים שנערמה על שולחני והחזירה אותה אל מתקן העיתונים הקבוע ליד דלת הכניסה. עיניה שוטטו בין מבחר שעריו השנונים של "הניו־יוֹרקר" הממלאים את כותלי ה"קוֹפי מיל", בית חייה של המושבה היהודית־האמריקאית שהתנחלה בבתים הטֶמפּלֵריים והערביים של דרום ירושלים ועשתה את השכונה לסניף המקומי של הווילֶג' הניו־יורקי. לו היה לנו כתב עת כמו "הניו־יורקר", העירה שדמה, הייתה שמחה להימנות עם קהל קוראיו הנאמנים, אבל מאחר שהאלטרנטיבה היחידה שבידינו היא גל האשפה שזה עתה פינתה, לא נותר לה אלא לקיים לגביו את מצוות הנביא מענתות, "סָחוֹב והַשלֵך מהלאה לשערי ירושלים".
    "אני חייבת לשאול אותך משהו," פנתה אליי ויוי, לאחר שהנחתה את הצעיר האמריקאי המזוקן המופקד על מכונת האספרסו כיצד להכין לשתיהן את הקפוצ'ינו. "והשאלה שלי, אם לחזור לעצם העניין," אמרה והגניבה מבטים אל עבר הדלפק לראות השלמה שם המלאכה, "לא יוצאת לי מהראש מאז שהדבר נודע לי. מדוע מכל בתי הקברות הרבים שעיר הנצח התברכה בהם היינו צריכים לבוא היום דווקא לכאן? אבל בעיקר: למה, לעזאזל, היה צריך לטלטל את גופתו של אלישע מילגרוים ולהביא אותה דווקא לעמק רפאים, כדי שתשכב כאן עד תחיית המתים בין כל המקוללים והדחויים והנידחים האלה שנאספו אל תוכו. תגיד לי אתה, מדוע דווקא לכאן, ולא, למשל, להר הזיתים, ושם היה מוצא אלישע מנוחה נכונה בתוך שאר אחיו היהודים, ולצידה של אמא שלו, שהייתה האדם הנערץ עליו ביותר, כמו שאפשר להיווכח מכל הרומנים שלו?..."
    "כי זאת הייתה בקשתו המפורשת," נכנסתי לתוך דבריה והמשכתי ואמרתי שאני יכול להעיד על כך מכלי ראשון. כי מכל הלוקיישנים הירושלמיים הרבים שהצעתי לו, כשעמדנו לצלם את הסרטון לקראת טקס חלוקת פרסי "שבע הפסגות", שעד היום הזונות של "מונדובי סקיוריטי" עוד לא שילמו לי את התשלום האחרון בעדו, התעקש מילגרוים להצטלם דווקא בבית הקברות הזה. ואם לא די בכך, הרי אמש, כשדיברתי עם נעמי, שמאז הסרטון היא ואלישע שמרו איתי על קשר, רופף למדי למען האמת, טרחה לומר לי כי בצוואה שלו כתב בעלה במפורש שברצונו להיטמן בין אחיו נעטרי הקוצים, עניי הרוח שלהם מלכות השמיים, ולא ליפול לידיהם של אנשי הגחש"א.
    "מה זה גחש"א?" שאלה ויוי.
    "אני באמת מתפלאת עלייך, ויוי," מיהרה שדמה להשיב. "בתור אחת שרק בשנה האחרונה השתתפה ביותר הלוויות ממספר סוגי הקפה ש'הטחנה' מציעה פה ללקוחותיה, שאַת לא תדעי שגחש"א זאת גמילות חסד של אמת?"
    "תשמעו סיפור," לא הנחתי להן להמשיך. "אחד ממכריי — ישעיהו הומינר, שהוא במקרה גם חבר ילדות של מילגרוים, שירת כקברן באחת מיחידות הקבורה הצבאיות, וכששאלו אותו איפה הוא עושה מילואים, הוא היה עונה, 'אני משרת בנאס"א.'"
    "נאס"א, תקן אותי אם אני טועה, זאת לא סוכנות החלל?" הקשתה, כמו שציפיתי, שדמה.
    "זה העניין, יקירתי, גם חברה קדישא היא סוכנות החלל..."
    "עזבו אותי מהחלל שלכם, ושתדעו לכם שהדברים שאמרה לך אמש הגוֹיה האנגלייה של מילגרוים הם בּוּלשיט, בולשיט גמור," רטנה ויוי. "אבל אם כבר הזכרת את החברה קדישא, אני אגלה לכם בסוד מה ששמעתי מחזי אסולין, שהוא, להזכיר לך, הכתב הוותיק שלנו לענייני חרדים, רגע לפני שיצאתי מהאורוות של הלני המלכה." רכנה ויוי לעברנו, הציצה בנייד שלה לוודא מה בדיוק השעה ואמרה בלחישה כי הסקוּפּ של המהדורה הבאה הגיע מאיש הקשר של חזי בחברה קדישא של עדת הפרושים. מתברר אפוא שהעבדקן הזה טלפן אליו נסער ונרגש רגע לאחר שהתפרסמה ברדיו הידיעה כי הסופר אלישע מילגרוים, חתן "פרס ביאליק" ו"פרס ברנר", ייקבר אצל המיסיונרים. הוא גילה לו כי רק לפני חצי שנה, לכל היותר שנה, ביקר מילגרוים במשרדים שלהם שליד הדווידקה, התבדח בחביבות עם הממונים, ולאחר התמקחות קלה קנה לו בחמשת אלפים דולר "קֵש מאני עובר לסוחר", חלקת קבר בהר הזיתים לצד קבר אמו. "מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השָׁמֶש," שורר הלבלר מלשכת הגחש"א את דברי החכם מכל אדם בניגון שקוראים בו את מגילת קהלת בסוכות ואמר לחזי כי זאת הוכחה נוספת לקוצר ידם של המתים אל מול אלה שהם הותירו אחריהם לאנחות בעמק הבכא.
    "ובכל זאת, איך מסבירים את הסתירה הקשה הזאת בין העדות של הקברן לעדות של האלמנה," סיימה שדמה ללעוס את אחרון פולי הקפה האתיופי שהוגשו לה לצד ספל הקפוצ'ינו. לאחר שהעבירה על שפתיה לשון חומה, מנוקדת בפירורי קפה, פרצה פתאום בצחוק מתגלגל. "ואולי בכלל נעמי היא שהחליטה על המקום? אולי היא פשוט רצתה שיהיה לה קל"ב," אמרה שדמה והוסיפה שהאלמנה תוכל בכל רגע נתון לקפוץ אל בעלה המנוח לביקור קצר, אפילו בשבת בבוקר עם חלוק, נעלי בית וספל קפה ביד. "אתם הרי יודעים שהבית של המילגרוימים הוא כאן, ממש מעבר לכביש, באחד הרחובות הקטנים האלה שנקראים על שם העיתונים העבריים הראשונים שראו אור במאה התשע עשרה באירופה, 'המליץ', 'הצפירה' ואולי בכלל 'המגיד'."
    "אולי תפסיקי כבר עם כל ההתחכמויות הטיפשיות שלך?" נזפה בה ויוי. "להגיד לכם את האמת, משהו מריח לי פה פישי, משהו פה מסריח מאוד, ואתם כבר יכולים לשער לאן, לדעתי, מוליכים העקבות..."
    "לאן?" תהיתי.
    "מה זאת אומרת לאן? אל האלמנה, כמובן. אבל בינתיים אין, לצערי, אפילו קצה של חוט, והתשובה תימצא, אם בכלל, באזור הדמדומים של הנפש האנושית. אבל אם ידידנו איש הסרטים יחליט לעשות סרט תיעודי אמיתי, ולא סתם איזה חלטורה, סתם סרטון־מטעם של ענקית אבטחת המידע, אולי נדע סוף־סוף מי באמת היה מילגרוים."
    "ויותר מזה," השלימה שדמה את קו המחשבה של חברתה, "אולי גם נדע מי היא באמת האשה הזאת, שדוד שחר ואבנר טריינין כינו אותה בוויעודים השבועיים שלהם בקפה 'סביון' 'המדונה מווייטצ'פל'. מאז שהכרתי את אלישע מילגרוים, ואני השתתפתי לפחות בשלושה ערבים ובארבע תוכניות רדיו שנערכו לכבודו, פגשתי אותה, את המדונה, חזור ופגוש, כמו שאומרים, כי היא הייתה קשורה בו ככלב," פסקה שדמה ושבה ומתחה את חולצתה הכחולה, המרושלת.
    "תנו לזמן את אשר לזמן," צחקקה ויוי, לקקה את שאריות הקפה משולי הספל ואמרה שסוד, בדיוק כמו היריון, לא ניתן להסתיר לאורך זמן, "בסוף הממזר מגיח בקול תרועה רמה."
    • חיים באר
      צילום: דוקטור אברהם באר
    • חיים באר

      חיים באר (רכלבסקי; נולד ב־9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

      במקביל לכתיבתו הענפה מלמד באר במגוון מסגרות. בשנים 1980–2002 הדריך סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן צבי, בית שמואל ובקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.
      בסוף שנות ה-80 שימש ככתב לענייני חרדים. בשנת 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי סיקריקים על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות. בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.
      בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.
     
  • המלצות נוספות