הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בחזרה אל הבונקר
    ספר מוגן
     
  • בחזרה אל הבונקר
    ידיעות ספרים | 2012 | נוער, שואה | 358 עמ' מודפסים

    1945 גרמניה קורסת. הצבא הרוסי מתקדם לעבר ברלין. היטלר קורא לבני הנוער לצאת להגן עליו ועל עיר הבירה.

    פטר, נער גרמני מתנועת הנוער ההיטלראי, נשמע לקריאה ויוצא להילחם בברלין המופגזת. מן הקרבות ברחובות הוא בורח אל הבונקר של הפיהרר, ושם הוא נקלע לאירועים מקפיאי דם.

    כעבור שנה פטר חוזר לבונקר של היטלר, הפעם עם עפרה, נערה מארץ ישראל. האם תיתכן ידידות בין נערה יהודייה ובין נער גרמני אחרי מלחמת העולם השנייה? מה קרה בבונקר של היטלר בימים האחרונים של המלחמה?

    פטר הדליק את הפנס והשניים החלו יורדים במדרגות התלולות לעומק הבונקר המסתורי.

    — פטר אני פוחדת, לחשה עפרה, בוא נחזור.

    — אל תדאגי, הרגיע אותה הנער הגרמני, אני מכיר כאן כל שביל, כל חדר, כל גומחה. חייתי כאן לפני שנה במשך עשרה ימים.

    — מה?! באמת?

    — כן. ברחתי לכאן מההפצצות על ברלין. היו כאן המון קצינים ומזכירות, וגם ילדים.

    — כאן באמת היה היטלר?

    — היה. ראיתי אותו ואפילו שמעתי את הירייה שירה לעצמו בראש. עפרה הצטמררה וקפאה על מקומה. אך פטר לקח את ידה והוביל אותה במסדרונות הארוכים המפותלים והמאיימים.

    זהו ספר נוסף בסדרת המתח המצליחה של אורה מורג,  והפעם הסופרת מתמקדת בימיו האחרונים של היטלר, במשפטי נירנברג ובחבורת הנוקמים היהודית שיצאה לנקום בנאצים.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

     

    17 באפריל, 1945

    ארץ ישראל, חיפה

     

    "להרים את הכיסאות!" קראה מחנכת הכיתה מיד בהישמע הצלצול האחרון.

    התלמידים קמו ממקומותיהם, הפכו את הכיסאות על השולחנות, הטילו את ילקוטי העור עם האבזמים על גבם ויצאו במהירות את שער בית הספר.

    עפרה המתינה לגידי ולחגי שיצטרפו אליה, ויחד צעדו לאורך הרחוב עד אשר הגיעו לפתח הכניסה לגן בנימין. שם נעצרו.

    "יש היום פעולה בקן?" שאלה עפרה את שני חבריה.

    "כן," ענה גידי, "יום שלישי, לא?"

    "בארבע?" שאל חגי.

    "בדיוק. ואברי ביקש לא לאחר," הוסיף גידי.

    "אז תעברו מתחת לבית ותשרקו לי?" שאלה עפרה.

    "בטח!" ענו שני הבנים יחד.

    "זוכרים את השריקה החדשה?" שאלה.

    במקום תשובה החל גידי שורק את מנגינת השיר "השפן הקטן שכח לסגור הדלת".

    עפרה שלחה אליהם את חיוכה המתוק, סובבה באוויר את תיק האוכל הרקום, פנתה לאחור ונעלמה במעמקי הגן המוריק. לאחר צעידה של כמה דקות הגיעה למדרגות האבן הרחבות שהובילו לביתה שברחוב יוסף הגידם. הילדה הדקיקה וזהובת השיער טיפסה בקלילות אל ביתה שבקומה השנייה, פתחה את הדלת הלא נעולה, תלתה את הילקוט על הקולב וקראה, "אמא, הגעתי!"

    מהמטבח שבקצה המסדרון ראתה את אִמהּ שניצבה ליד הפתילייה המבוערת ובחשה בסיר. מתבשיל הירקות שבישלה עלה ריח עז של בצל והתערבב בריח הנפט שהפיצה הפתילייה.

    "אמא, הגעתי!" קראה שוב עפרה, נכנסה למטבח והתיישבה ליד השולחן שעליו היתה פרושה שעוונית דהויה, חרוצה בפסי סכין שחורים.

    "איך היה בבית הספר?" שאלה האם והנמיכה את האש בפתילייה.

    "החזירו לנו את הבחינות במולדת!"

    "ו...?"

    "כמעט טוב מאוד."

    "יופי. יש שיעורים?"

    "מלא!"

    "אז תעשי אחר כך, האוכל כמעט מוכן."

    יהודית קליין, אישה קטנה וגרומה, מקורזלת שיער, סילקה קווּצת שיער מעיניה של בתה ונעצה בשערה סיכת ראש שחורה.

    "עפרינ'קה, למה תמיד בעיניים?"

    "די כבר, אמא! מה יש לאכול?" שאלה עפרה בלהיטות ולקחה פרוסת לחם שחור מהסלסילה.

    "יש מה שיש," ענתה האם בכעס כבוש. בעזרת כף עץ טעמה בזהירות מן התבשיל החם וכיסתה את הסיר במכסה. "אין מה לקנות במכולת. מזל שמצאתי גם את זה."

    עפרה התקרבה והרימה את מכסה הסיר, בתקווה לפגוש תבשיל שיפתיע את חִכָּהּ.

    "אוף! שוב מרק ירקות?" רטנה.

    "לא נאה לפרינצסה?" לגלגה עליה יהודית בהרמת גבות מודגשת. "יש בזה המון ויטמינים, אבל לכי לשטוף ידיים! לא אוכלים עם הלכלוך של כל היום!"

    עפרה התעלמה והמשיכה ללעוס את פרוסת הלחם העבה.

    האם ניגבה את ידיה הרטובות בסינר שהיה כרוך למותניה, נטלה לידה את גיליון עיתון "דבר" מהבוקר, שהיה מונח על שרפרף העץ הגבוה, הניחה אותו בתנועה רחבה על השולחן והצביעה על הכותרת הראשית: "בבקשה לקרוא!"

    עפרה רפרפה בעיניה על פני הכותרות הגדולות, אחר קראה שוב את הכתוב ביתר תשומת לב, הביטה באמה בעיניים נוצצות וקראה: "אמא, זה אמיתי?"

    יהודית חיבקה את בתה חזק ולחשה לה: "היית מאמינה?"

    "בחיים לא."

     

     

     

    השתיים קראו שוב ושוב את הכותרות הזועקות:

     

    ברלין כותרה בידי הרוסים!

    כיבוש ברלין נמשך והולך!

    חזית הגרמנים במערב ובמזרח נקרעה לגזרים!

    העיר עומדת ליפול בידי הצבא האדום בתוך ימים ספורים!

    גרמניה על סף כניעה סופית ומוחלטת!

    היטלר נמלט לבונקר שמתחת למשרדי הממשלה!

     

    "אמא..." לחשה עפרה, "אני חולמת?"

    "לא. וגם אני לא," חייכה האם חיוך מלא אושר, "זה כתוב בכל העיתונים. שמעתי גם ברדיו של השכנים, חזרו על זה כמה פעמים."

    עפרה בהתה בעיתון ולא יכלה להינתק. זה חמש שנים, מאז היותה בת שבע, היה השם "אדולף היטלר" שם נרדף לכל הרע והנפשע עלי אדמות. עצם הגיית שמו צִמררה את הגוף ואת הנפש, הוא היה הרֶשע בהתגלמותו. נתקפלה בו אכזריות שאין דומה לה, התעללות בלא כל הבחנה בצעירים, בזקנים, בנשים ובטף, שהיו כולם טרף למלחמת הדמים שאליה גרף כמעט את כל העולם.

    עיתוני הארץ מלאו בתיאורי זוועות של המלחמה האיומה שבה פתח הפיהרר הגרמני המפלצתי. שמועות איומות פשטו בדבר מחנות השמדה שבהם מרעילים את העם היהודי בתאי גזים ואחר כך שורפים את הגופות במשרפות. היה נראה כי אין מי שיוכל לנצח את הצורר הגרמני ושכך יימשך הדבר לעד. והנה קרני השמש מפציעות מבעד לחשכת העננים: גרמניה נכנעת. צמד המילים הללו היה בלתי־נתפס. מי היה מעלה על דעתו שהאיש הצווחני בעל העיניים היוקדות, השפם השחור והדיבור המתלהם, שמצדיע במועל יד, שהוליך את העולם למרחץ דמים, עומד לספוג תבוסה מוחצת. שהמפלגה הנאצית עומדת לעבור מן העולם!

    עפרה הניחה את ראשה על כתפה של אמה וכך עמדו שתיהן דקות ארוכות בלי אומר ודברים.

    לבסוף לחשה יהודית בקול רועד, "מי יודע, אולי יקרה נס והמשפחה שלנו תחזור. אולי מישהו מהם שרד. אולי אבא ואני נפגוש את האחים, את הדודים ואת ההורים שמהם לא שמענו מאז התחיל מחול הדמים הזה."

    "איפה הם נשארו?" שאלה עפרה.

    "נשארו," נאנחה האם אנחה כבדה. "את יודעת, עפרה'לה, כל המשפחה שלנו נותרה מאחור במקום שבו נולדנו וגדלנו, במקום ה'תרבותי' הזה שנקרא ברלין."

    • אורה מורג
    • אורה מורג

       

      אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות.

      מורג למדה בבית-ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

     
  • המלצות נוספות
    • החטיפה מן המנזר
    • בלב הגבעה המסתורית
    • בעקבות מפות המדבר
    • אניגמה סוד הצופן הגורלי
    • התהום הפעורה בינינו
    • צופן המגפה
    • אהבה למתחילים
    • ברלין, סוף
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק