הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בורדינג הום
  • בורדינג הום
    גירמו רוסלס | תרגום: רמי סערי
    כתר | 2010 | פרוזה תרגום | 148 עמ' מודפסים

    גירמו רוסלס הוא אחד הסודות השמורים של הספרות הקובנית. הסופר והעיתונאי שנולד בהוואנה ב-1946 נאלץ לגלות למיאמי תחת משטר קסטרו, אך בשל בעיות נפשיות עברו עליו רוב ימיו שם בבתי מחסה ובבתי חולים פסיכיאטריים. ב-1987 זכה בפרס הראשון בתחרות "אותיות זהב" בראש חבר השופטים עמד המשורר אוקטביו פאס. אולם תהילתו של רוסלס לא האריכה ימים, וב-1993 שם קץ לחייו, אחרי שהשמיד את רוב יצירתו. בבורדינג הום (בית הטרופים), הרווי באפיונים אוטוביוגרפיים, מתאר רוסלס את השגרה המזעזעת בבית מחסה למשוגעים במיאמי. הגיבור, סופר גולה, מספר על ימיו לצד החוסים שאיש אינו רוצה בהם, והמטפלים שמזלם לא שפר עליהם הרבה יותר, מתוך ניכור רגשי המעצים את הבדידות והכאב. ''יצירתו של רוסלס'', כפי שכותב המתרגם רמי סערי בהערת הסיום, ''היא קרובת משפחה ניהיליסטית ומבעיתה של "קן הקוקייה". ספר של דם, יזע ודמעות, אבל סגנונו חסכני ומלוטש, ואמירתו המזוקקת והתומצתת מזכירה שירת אמת במיטבה." הספר ראה אור בשנת 1987 בארצות הברית, אבל לא זכה לתהודה. כעשר שנים לאחר מכן תורגם לצרפתית, ובעקבות הצלחתו האדירה בצרפת תורגם גם לגרמנית, לצ´כית ולאנגלית. התרגום לעברית הוא החמישי במספר. "לנוכח אכזריות העולם השאיר לנו גירמו רוסלס את הצוואה הכאובה, האלימה והפיוטית הזאת" -לה פיגרו

  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מחוץ לבית היה כתוב ״Boarding home״, אבל אני ידעתי שהמקום יהיה קברי. זה היה אחד מאותם בתי־מחסה שוליים, שבאים אליהם אנשים מנושלים בידי החיים. משוגעים ברובם. אף־על־פי שמדי פעם בפעם יש ביניהם גם זקנים, שמשפחותיהם נטשו אותם כדי שימותו מבדידות ולא יפריעו לחייהם של המצליחנים.
    ״יהיה לך טוב פה,״ אומרת דודתי הנוהגת בשֶׁבְרוֹלֶט שלה, הדגם החדיש ביותר. ״אתה הרי מבין שכבר אין מה לעשות.״
    אני מבין. אני כמעט עומד להודות לה על שמצאה בשבילי את המאורה הזאת כדי שאוסיף לחיות, ולא אצטרך לישון בחוץ, על ספסלים ובגנים הציבוריים, מכוסה בשכבות של טינופת ועמוס ערֵמות בגדים.
    ״כבר אין מה לעשות.״
    אני מבין אותה. הייתי מאושפז ביותר משלושה בתי־משוגעים מאז שאני כאן, בעיר מָיָאמִי, שהגעתי אליה לפני שישה חודשים בבריחה מפני התרבות, המוזיקה, הספרות, הטלוויזיה, אירועי הספורט, ההיסטוריה והפילוסופיה של האי קובה. אינני גולה פוליטי. אני גולה מוחלט. לפעמים אני חושב שאילו נולדתי בברזיל, בספרד, בוונצואלה או בסקנדינוויה, בסופו של דבר הייתי בורח גם מרחובותיהן, מנמליהן ומערבותיהן.
    ״יהיה לך טוב פה,״ אומרת דודתי.
    אני מביט בה. מבטה נוקב. אין רחמים בעיניה היבשות. אנחנו יוצאים מן הרכב. על הבית כתוב ׳Boarding home׳. זה אחד מאותם בתים הקולטים אל תוכם את הפֵּסוֹלת של החיים. יצורים שעיניהם ריקות, לחייהם שדופות, פיותיהם חסרי שיניים, גופיהם מלוכלכים. אני חושב שרק כאן, בארצות הברית, יש מקומות כאלה. מכירים אותם גם סתם בשם ״homes״. הם אינם מוסדות ממשלתיים. הם מוסדות פרטיים, וכל אחד רשאי לפתוח עסק כזה ובלבד שיוציא רישיון ממלכתי ויעבור קורס לפרמדיקים.
    ״...עסק כמו כל עסק,״ מסבירה לי דודתי בהדרגה. ״עסק כמו חֶברה לטיפול בגופות, חנות של אופטיקאי או חנות בגדים. תשלם כאן שלוש־מאות פֵּסוֹ.״*
    [* השימוש בשם המטבע הקובני נפוץ בקרב המהגרים גם בהתייחסם לדולר האמריקני.]
    אנחנו פותחים את הדלת. כולם נמצאים שם. רֵנֶה ופֵּפֶּה, שני המפגרים בשכלם; אִילְדָה, הזקנה הבלה שמשתינה כל הזמן בבגדיה; פִּינוֹ, גבר אפרורי ושתקן שאינו עושה דבר, רק נועץ את מבטו באופק בארשת קשוחה; רֵיֶס, שתום־עין קשיש שעין הזכוכית שלו מפרישה בלי הרף מוגלה צהובה; אִידָה, הגבירה שירדה מגדולה; לוּאִי, אמריקני חזק, גון עורו ירקרק והוא מיילל בלי הפוגה כמו זאב שנטרפה דעתו; פֶּדְרוֹ, אינדיאני זקן, אולי פרואני, עֵד דומם לרוע העולם; טָטוֹ, ההומוסקסואל; נָפּוֹלֵאוֹן, הגמד; וקַסְטַנְיוֹ, זקן בן תשעים שיודע לצעוק רק: ״אני רוצה למות! אני רוצה למות! אני רוצה למות!״
    ״יהיה לך טוב פה,״ אומרת דודתי. ״תהיה בחברת לטינים.״*
    [* מקור הכינוי ״לטינים״ הוא בדוברי שפות שמוצאן בלטינית, ובהקשר זה הוא מקובל בעיקר בנוגע לדוברי ספרדית בארצות הברית.]
    אנחנו מתקדמים. האדון קוּרְבֵּלוֹ, בעל הבית, ממתין לנו בלשכתו. האם הגעיל אותי למן ההתחלה? אינני יודע. הוא שמן ורכרוכי, לבוש אימונית מגוחכת, ועל ראשו לקינוח מצחייה של שחקן כדורסל צעיר.
    ״זה האיש?״ הוא שואל את דודתי בחיוך.
    ״כן,״ היא עונה.
    ״יהיה לו טוב פה,״ אומר קוּרְבֵּלוֹ, ״הוא יחיה כמו במשפחה.״
    הוא מביט בספר שאני נושא מתחת לבית־שחיי ושואל:
    ״אתה אוהב לקרוא?״
    דודתי משיבה:
    ״זה לא רק זה. הוא סופר.״
    ״אה!״ אומר קוּרְבֵּלוֹ בפליאה מעושה. ״ומה אתה כותב?״
    ״חרא,״ אני אומר ברכּוּת.
    ״הבאת את התרופות?״ שואל אז קוּרְבֵּלוֹ.
    דודתי מחפשת אותן בתיקה.
    ״כן,״ היא עונה, ״מֵלֵרִיל. מאה מיליגרם. הוא צריך לקחת ארבעה ביום.״
    ״בסדר,״ אומר האדון קוּרְבֵּלוֹ בסבר־פנים המביע שביעות־רצון. ״את כבר יכולה להשאיר אותו. היתר זה ענייננו.״
    דודתי שבה ונועצת בי את מבטה. נדמה לי שהפעם אני מבחין בשמץ של רחמים.
    ״יהיה לך טוב פה,״ היא מבטיחה. ״כבר אין מה לעשות.״

    שמי הוא וִילִיאָם פִיגֵרָס, ועד שמלאו לי חמש־עשרה כבר קראתי את פְּרוּסְט הגדול, את הֵסֶה, את ג׳וֹיְס, את מִילֶר, את מָאן.* הם היו לי מה שהקדושים הם לנוצרי אדוק. לפני עשרים שנה גמרתי לכתוב בקובה רומן שסיפר את קורותיה של מערכת יחסים. זה היה סיפור על אהבה בין קומוניסט לבין בורגנית, והוא הסתיים בהתאבדות של שניהם. הרומן מעולם לא התפרסם, והציבור הרחב מעולם לא התוודע למערכת היחסים שתיארתי. מומחי הספרות של הממשלה טענו שהרומן שלי חולני, פורנוגרפי ובנוסף לכך בועט במוסכמות, מפני שהוא מתייחס בבוטות למפלגה הקומוניסטית. אחר כך נטרפה דעתי. התחלתי לראות שדים על הקירות, הייתי שומע קולות שמקללים אותי והפסקתי לכתוב. יצא לי קצף של כלב חולה כלבת. באחד הימים, באמונה ששינוי של ארץ יציל אותי מן הטירוף, יצאתי את קובה והגעתי אל הארץ האמריקנית הגדולה. כאן חיכו לי כמה קרובי משפחה שלא ידעו מאומה על חיי, ואחרי עשרים שנה של נתק בכלל לא הכירו אותי. הם חשבו שיגיע אליהם איזה מצליחן עתידי, סוחר עתידי, פְּלֶיְבּוֹי עתידי; בעל־בעמיו עתידי שיהיה לו בית עתידי מלא ילדים, ובסופי שבוע ילך לו לשפת הים, ינהג במכוניות טובות וילבש בגדים שהמותג שלהם זָ'אן מַרְק או פְּיֵר קַרְדֵן; אבל מי שנחת להם בשדה התעופה ביום שהגעתי היה טיפוס מוטרף, כמעט בלי שיניים, רזה ומבוהל, כזה שנאלצו לאשפז אותו כבר באותו היום במחלקה פסיכיאטרית, משום שהוא הביט בחשדנות בכל בני המשפחה, ובמקום לחבק ולנשק אותם, קילל אותם. אני יודע שזו הייתה אכזבה רצינית לכולם. במיוחד לדודתי שציפתה לגדולות ונצורות. ומה שהגיע הייתי אני. בושה וחרפה. כתם איום ונורא על אותה משפחה טובה של בורגנים קטנים קובנים, בעלי שיניים בריאות וציפורניים משויפות, עור מטופח, לבושים לפי צו האופנה, מקושטים בשרשרות זהב עבות, ובעלים של מכוניות מעולות מהדגם החדיש ביותר ושל בתים שחדריהם מרווחים ומצוידים במזגנים ובהסקה, כאלה שלא חסר שום דבר במזווה שלהם. ביום ההוא (היום שבו הגעתי), אני יודע שהם כולם הסתכלו אלה על אלה בבושה, העירו איזו הערה עוקצנית ויצאו במכוניותיהם משדה התעופה במחשבה לא לראות אותי עוד לעולם. וכך עד עצם היום הזה. היחידה ששמרה אמונים לקשרי המשפחה הייתה אותה דודה קְלוֹטִילְדֶה, שהחליטה לפרוש עליי את חסותה והחזיקה אותי אצלה בבית במשך שלושה חודשים. עד ליום שבו, אחרי שנועצה בבני משפחה אחרים ובחברים, החליטה להכניס אותי לַבּוֹרְדִינְג הוֹם, לבית הגרוטאות האנושיות.
    [* מַרְסֵל פְּרוּסְט - סופר צרפתי (1922-1871); הֶרְמָן הֵסֶה - סופר, משורר וצייר ממוצא גרמני (1962-1877); גֶ׳יְמְס ג׳וֹיְס - סופר ומשורר אירי (1941-1882); הֶנְרִי מִילֶר - סופר אמריקני (1980-1891); תוֹמָאס מָאן - סופר גרמני (1955-1875).]
    ״כי אתה מבין שכבר אין מה לעשות.״
    אני מבין אותה.

    הבּוֹרְדִינְג הוֹם הזה היה במקור בית ובו שישה חדרים. אולי התגוררה בו בהתחלה אחת מאותן משפחות אמריקניות טיפוסיות, שנמלטו ממָיָאמִי כל עוד רוחן בן כשהתחילו להגיע לעיר הקובנים שברחו מן הקומוניזם. עכשיו יש בבּוֹרְדִינְג הוֹם שנים־עשר חדרים זעירים, ובכל חדר יש שתי מיטות. המקום מצויד גם במקלט טלוויזיה ישן־נושן שתמיד מקולקל, ויש כאן מעין סלון ובו עשרים כיסאות קשים ורעועים. יש שלושה חדרי־שירותים, אבל אחד מהם (הטוב מכולם) שייך למנהל, האדון קוּרְבֵּלוֹ. בשני האחרים האסלות תמיד סתומות, כי אחדים מהדיירים משליכים לתוכן חולצות ישנות, סדינים, וילונות וחפצים נוספים מבד שהם משתמשים בהם כדי לקנח את ישבנם. האדון קוּרְבֵּלוֹ איננו נותן נייר טואלט, אף־על־פי שלפי החוק הוא אמור לתת. יש חדר־אוכל בביתן שנמצא מחוץ לבית, ואחראית לו איזו מולאטית קובנית עמוסה בעדיים ובצמידים של דתיים, קָרִידָד *שמה. אבל היא אינה מבשלת. אילו הייתה מבשלת, היה האדון קוּרְבֵּלוֹ צריך לשלם לה שלושים דולר יותר בשבוע. וזה דבר שהאדון קוּרְבֵּלוֹ בחיים לא יעשה. וכך אותו קוּרְבֵּלוֹ עצמו, על פרצופו הארשת הבורגנית שלו, הוא זה שמכין את התבשיל מדי יום ביומו. הוא מבשל את האוכל בדרך הפשוטה ביותר: לוקח בידו חופן אפונים או עדשים וזורק אותם (טראח!) לתוך סיר לחץ. אולי הוא מוסיף להם קורטוב אבקת שום. היתר, האורז והמנה העיקרית, מגיע מחברת קייטרינג שנקראת ״סָסוֹן״,** ומכיוון שהבעלים שלה יודעים שהאוכל מיועד לבית־משוגעים, הם בוחרים את הדברים הגרועים ביותר שיש להם ושולחים אותם איך שבא להם בשני סירים גדולים ושמנוניים. מלכתחילה היו אמורים לשלוח אוכל בשביל עשרים ושלושה, אבל הם שולחים אוכל רק בשביל אחד־עשר. האדון קוּרְבֵּלוֹ סבור שדי בכך. ואיש אינו מוחה. אבל ביום שמישהו מוחה בכל זאת, האדון קוּרְבֵּלוֹ אומר לו בלי להסתכל עליו בכלל: ״לא מוצא חן בעיניך? אם לא מוצא חן בעיניך, לך מפה!״ אבל... מי ילך? הרחוב קשוח. אפילו בשביל המשוגעים שהמוח שלהם בעננים. והאדון קוּרְבֵּלוֹ שיודע את זה, חוזר ואומר: ״נו כבר, תסתלק!״ אבל איש אינו מסתלק. מי שהעז למחות משפיל את עיניו, שב ולוקח את כפו ובולע שוב בדממה את העדשים הקשות.
    [* ספרדית: גמילות חסדים.]
    [** ספרדית: תיבול.]
    כי בבּוֹרְדִינְג הוֹם לאף אחד אין אף אחד. לאִידָה הזקנה יש שני בנים במָסֵצ׳וּסֶטְס שלא רוצים לדעת עליה. פִּינוֹ השתקן גלמוד ואין לו מכרים בארץ הענקית הזאת. רֵנֶה ופֵּפֶּה, שני המפגרים בשכלם, לעולם לא יוכלו לחיות במחיצת בני משפחותיהם הטרודים. לרֵיֶס, שתום־העין הקשיש, יש בת בנְיוּפּוֹרְט שלא ראתה אותו זה חמש־עשרה שנים. אִילְדָה, הזקנה הסובלת מדלקת בשלפוחית השתן, אינה יודעת אפילו מה שם המשפחה שלה. לי יש דודה... אבל ״הרי כבר אין מה לעשות״. האדון קוּרְבֵּלוֹ יודע את כל זה. הוא יודע זאת היטב. משום כך הוא בטוח כל כך שאיש לא יעזוב את בּוֹרְדִינְג הוֹם ושהוא יקבל גם להבא את ההמחאות על סך שלוש־מאות וארבעה־עשר דולרים שממשלת ארצות הברית שולחת מדי חודש בחודשו לכל אחד מהמשוגעים המתגוררים במעון שלו. בסך הכול עשרים ושלושה משוגעים; שבעת־אלפים מאתיים עשרים ושניים פֵּסוֹ. לאלה נוספים עוד שלושת־אלפים פֵּסוֹ שמגיעים אליו מאיזשהו מקור סיוע שאין לי מושג מהו, ביחד עשרת־אלפים מאתיים עשרים ושניים פֵּסוֹ בחודש. משום כך יש לאדון קוּרְבֵּלוֹ בית בקוֹרָל גֶיְבְּלְז ליד כל שמנהּ וסולתהּ וחווה ובה סוסים גזעיים. ומשום כך הוא מקדיש את סופי השבוע לספורט אלגנטי, דיג תת־ימי. משום כך מופיעה במקומון תמונה של ילדיו בימי ההולדת שלהם, והוא משתתף בנשפים לבוש בחליפה ועניבת פרפר לצווארו. עכשיו, אחרי שדודתי הלכה לה, מבטו שקודם לכן הביע חמימות בוחן אותי באדישות צוננת.
    ״בוא,״ הוא אומר לאחר מכן ביבושת. והוא מוביל אותי במסדרון צר עד לחדר שמספרו ארבע, שם ישן משוגע אחר, שנחירותיו מזכירות את הרעש שמשמיע מסור חשמלי.
    ״זאת המיטה שלך,״ הוא אומר לי בלי להסתכל עליי. ״זאת המגבת שלך,״ הוא מוסיף ומצביע על מגבת בלויה ומלאה כתמים צהובים. ״זה ארון הבגדים שלך, וזה הסבון שלך,״ והוא שולף מכיסו חצי סבון לבן ומושיט לי אותו. הוא אינו מדבר עוד. הוא מסתכל על השעון שלו, מבין שמאוחר, יוצא מהחדר וסוגר את הדלת. אני מניח אז את המזוודה על הרצפה, שם את הטלוויזיה הקטנה שלי על הארון, פותח לרווחה את החלון ומתיישב על המיטה שהוקצתה לי, בין ידיי הספר של המשוררים האנגלים. אני פותח אותו על עיוור. יוצא לי שיר של קוֹלְרִידְג׳:*
    [* משורר, מבקר והוגה־דעות אנגלי (1834-1772).]

    אֲבוֹי! מִן הַשֵּׁדִים הָרוֹדְפִים אַחֲרֶיךָ,
    יוֹרֵד יָם קָשִׁישׁ, יִשְמֹר אוֹתְךָ אֵלִי.
    לָמָּה תַּבִּיט בִּי כָּךְ? לְחַיֵּי אַלְבַּטְרוֹס
    שַׂמְתִּי קֵץ בְּרוֹבֶה הַקֶּשֶׁת שֶׁלִּי...

    דלת החדר נפתחת בבת אחת ונכנס איזה טיפוס חסון, שעורו מלוכלך כמו מי שלולית. הוא אוחז בידו פחית בירה ולוגם ממנה כמה וכמה פעמים בלי להעתיק ממני את המבט שהוא מגניב מקצה עינו.
    ״אתה החדש?״ הוא שואל לאחר מכן.
    ״כן.״
    ״אני אַרְסֶנְיוֹ, הממונה על המקום כשקוּרְבֵּלוֹ לא פה.״
    ״טוב.״
    הוא מביט במזוודתי, בספריי, ומבטו נעצר על המַקלט הקטן שלי, טלוויזיה שחור־לבן.
    ״עובדת?״
    ״כן.״
    ״כמה היא עלתה לך?״
    ״שישים פֵּסוֹ.״
    הוא שוב לוגם בלי להעתיק מהטלוויזיה את המבט שהוא מגניב מקצה עינו. אחר כך הוא אומר:
    ״אתה הולך לאכול?״
    ״כן.״
    ״אז לך. האוכל כבר מוכן.״
    הוא נפנה ועוזב את החדר, לוגם כל הזמן מהפחית שלו. אינני רעב, אבל אני מוכרח לאכול. משקלי חמישים ושניים קילו בלבד, ולעתים קרובות ראשי סחרחר עליי מרוב חולשה. האנשים ברחוב קוראים לי לפעמים: ״תולעת!״ אני משליך את הספר של המשוררים האנגלים על המיטה ומכפתר את חולצתי. מכנסיי תלויים על מותניי כמו שק. אני מוכרח לאכול.
    אני יוצא לכיוון חדר־האוכל.
    כשאני מגיע לשם מראה לי הגברת קָרִידָד, הממונה על חלוקת האוכל למשוגעים, את המקום הפנוי היחיד. זה מושב ליד רֵיֶס, שתום־העין הקשיש, אִילְדָה, הזקנה הבלה שבגדיה מדיפים צחנת שתן, ופֵּפֶּה, המבוגר מבין שני המפגרים בשכלם. לשולחן הזה קוראים ״השולחן של הטמאים״, כי אף אחד לא רוצה שהם ישבו לידו בשעת הארוחה. רֵיֶס אוכל בידיים, ועין הזכוכית הענקית שלו, גדולה כמו עין של כריש, מפרישה כל הזמן מוגלה מימית שזולגת לו עד לסנטר כמו דמעה צהובה גדולה. אִילְדָה אוכלת גם היא בידיים, והיא עושה זאת בעודה נשענת על הכיסא, כמו הייתה מרקיזה המתענגת על מעדנים, וכך מחצית האוכל נשפכת לה על הבגדים. פֵּפֶּה המפגר אוכל בכף עצומה שנראית כמו את של פועל בניין. הוא לועס לאט וברעש בלסתותיו חסרות השיניים, וכל פניו, ובכלל זה עיניו העצומות והיוצאות מחוריהן, ספוגות אפונה ואורז. אני מביא אל פי את תכולת הכף הראשונה ולועס אותה באטיות. אני לועס פעם ושלוש פעמים, ורק אז מבין שלא אוכל לבלוע. אני יורק את הכול על הצלחת ויוצא משם. כשאני מגיע לחדרי אני רואה שהטלוויזיה שלי איננה. אני מחפש אותה בארון הבגדים שלי ומתחת למיטה, אבל היא לא שם. אני הולך לחפש את האדון קוּרְבֵּלוֹ, אבל מי שיושב בלשכתו עכשיו הוא אַרְסֶנְיוֹ, סגן המנהל. הוא לוקח לגימה מפחית הבירה שלו ומודיע לי:
    ״קוּרְבֵּלוֹ איננו, מה העניין?״
    ״גנבו לי את הטלוויזיה.״
    ״אוי אוי אוי,״ הוא מניד את ראשו כאח לצרה. ״זה לוּאִי,״ הוא אומר לאחר מכן. ״הוא הגנב.״
    ״איפה לוּאִי?״
    ״בחדר מספר שלוש.״
    אני ניגש לחדר מספר שלוש ומוצא שם את לוּאִי האמריקני שמיילל כמו זאב כשהוא רואה אותי נכנס.
    ״.T.V?״ אני אומר.
    ״!Go to hell״ הוא צועק בזעם. הוא שוב מיילל. הוא מתנפל עליי ומגרש אותי מחדרו בדחיפות. אחר כך הוא סוגר את הדלת בטריקה אדירה.
    אני מביט באַרְסֶנְיוֹ. הוא מחייך. אבל הוא ממהר להסתיר את חיוכו מאחורי פחית הבירה המכסה את פניו.
    ״רוצה לגימה?״ הוא שואל ומושיט לי את הפחית.
    ״תודה, אני לא שותה. מתי האדון קוּרְבֵּלוֹ יבוא?״
    ״מחר.״
    טוב. אין יותר מה לעשות. אני חוזר לחדרי וצונח על המיטה בכבדות. סירחון של זיעה ישנה נודף מן הכרית. זיעה של משוגעים אחרים שעברו כאן והתייבשו בין ארבעת הקירות האלה. אני משליך אותה הרחק ממני. מחר אבקש סדין נקי, כרית חדשה, בריח שאתקין על הדלת ושאיש לא ייכנס בלי רשותי. אני מביט לתקרה. זו תקרה כחולה שצבעה מתקלף, ותיקנים חומים קטנים מתרוצצים לאורכה. טוב. זה הסוף שלי. הנקודה האחרונה שיכולתי להגיע אליה. אחרי הבּוֹרְדִינְג הוֹם הזה אין עוד שום דבר. הרחוב ותו לא. הדלת שבה ונפתחת. זאת אִילְדָה, הזקנה הבלה שמשתינה בבגדיה. היא באה לבקש סיגריה. אני נותן לה. היא מביטה בי ועיניה אומרות טוב לב. אני מבחין מאחורי פניה המחרידות בקמצוץ יופי שנשתמר מן האתמול. קולה רווי מתק עד מאוד. ובו היא משמיעה את סיפורה. מעולם לא התחתנה, היא אומרת. היא בתולה. לדבריה היא בת שמונה־עשרה. היא מחפשת אדם אצילי והגון כדי ליצור אתו קשר. אבל אדם במלוא מובן המילה, לא סתם אחד.
    ״יש לך עיניים יפות,״ היא אומרת לי במתק.
    ״תודה.״
    ״אין בעד מה.״
    ישנתי קצת. חלמתי שאני באיזה כפר מרוחק מהבירה, שם בקובה, ושבכל הכפר כולו אין נפש חיה. הדלתות והחלונות היו פתוחים לרווחה, ומבעד להם נראו מיטות ברזל מכוסות סדינים לבנים נקיים ביותר ומתוחים מאוד. הרחובות היו ארוכים ושקטים, וכל הבתים היו מעץ. התרוצצתי חרד ברחבי הכפר, תר אחר אדם שאוכל לשוחח אתו. אבל לא היה שם אף אחד. רק בתים פתוחים, מיטות לבנות ושקט מוחלט. לא היה שמץ חיים.
    התעוררתי שטוף זיעה. המשוגע שנחר כמו מסור חשמלי במיטה הסמוכה ער עכשיו, והוא לובש את מכנסיו.
    ״אני הולך לעבוד,״ הוא אומר לי. ״אני עובד כל הלילה באיזו פיצריה, ומשלמים לי שישה פֵּסוֹאִים. נותנים לי גם פיצה וקוקה קולה.״
    הוא לובש את החולצה ונועל את נעליו.
    ״אני עבד קדום,״ הוא אומר. ״אני אדם שנולד מחדש. לפני החיים האלה הייתי יהודי שחי בתקופת הקיסרים.״
    בצאתו הוא טורק את הדלת. אני מביט ברחוב מבעד לחלון. השעה כנראה שתים־עשרה בלילה. אני קם מהמיטה וניגש לסלון כדי לשאוף אוויר צח. כשאני עובר על פני חדרו של אַרְסֶנְיוֹ, הממונה על המעון, אני שומע גופים מתגוששים ולאחר מכן רעש של סטירה. אני ממשיך בדרכי ומתיישב על כורסה מקרטעת שמסריחה מזיעה ישנה. אני מצית סיגריה ומשעין את ראשי לאחור, בו בזמן אני נזכר, עדיין בפחד, בחלום שזה עתה חלמתי. אותן מיטות לבנות שהוצעו היטב, אותם בתים בודדים פתוחים לרווחה, ואני, היצור החי היחיד בכל הכפר. אני רואה אז שמישהו יוצא, מועד שוב ושוב, מחדרו של אַרְסֶנְיוֹ, הממונה. זאת אִילְדָה, הזקנה הבלה. היא עירומה. מאחוריה יוצא אַרְסֶנְיוֹ, עירום גם הוא. הם לא הבחינו בי.
    ״בואי,״ הוא אומר לאִילְדָה בקול של שיכור.
    ״לא,״ היא משיבה. ״זה כואב לי.״
    ״בואי, אני אתן לך סיגריה,״ אומר אַרְסֶנְיוֹ.
    ״לא. כואב לי!״
    אני שואף מהסיגריה שלי, ואַרְסֶנְיוֹ מגלה אותי באפלולית.
    ״מי זה שם?״
    ״אני.״
    ״מי זה אני?״
    ״החדש.״
    הוא ממלמל משהו בתרעומת ושב ונכנס לחדרו. אִילְדָה באה אליי. קרן אור שמקורה בפנס רחוב שוטפת את גופה העירום. זה גוף מלא קפלי עור וחללים עמוקים.
    ״יש לך סיגריה?״ היא אומרת בקול מתוק.
    אני נותן לה.
    ״אני לא אוהבת שמכניסים לי מאחור,״ היא אומרת. ״והוא, המנוול הזה!״ היא מוסיפה ומצביעה על חדרו של אַרְסֶנְיוֹ, ״כל מה שהוא רוצה זה להכניס דווקא ככה.״
    היא מסתלקת.
    אני שב ומשעין את ראשי על מסעד הכורסה. אני חושב על קוֹלְרִידְג׳, מי שכתב את קוּבְּלָה חָאן,* הוא שמפח הנפש שגרמה לו המהפכה הצרפתית המיט עליו אסון והפך אותו למשורר עקר. אבל חיש קל נקטעות מחשבותיי. הבּוֹרְדִינְג הוֹם מזדעזע ביללה ארוכה ומבעיתה. לוּאִי האמריקני מופיע בסלון, ופניו מעוותות מרוב זעם.
    [* שיר מאת קוֹלְרִידְג׳, המבוסס על דמותו של השליט המונגולי־סיני קוּבְּלַאי חָאן.]
    ״!Fuck your ass״ הוא קורא לכיוון הרחוב, שאין בו אף אחד בשעה כזאת. ״!Fuck your ass! Fuck your ass״
    הוא הולם באגרופו על מראה הקבועה בקיר, והיא נופלת על הרצפה ומתנפצת לרסיסים. אַרְסֶנְיוֹ, הממונה, אומר בקול משועמם ממיטתו:
    ״לוּאִי, עכשיו יוּ למיטה. יוּ כדורים טוּמוֹרוֹ. ואל תבלבל לי במוח.״
    ולוּאִי נעלם בחשכה.

    • גירמו רוסלס
    • גירמו רוסלס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חיים שלמים
    • כשהכריש ישן
    • אוגוסט
    • לפני שירד הלילה
    • אור קדומים
    • חלב שנשפך
    • סיפור על אהבה וחושך
    • האיש הזקן: פרידה
    • זה המקום
    • נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות
    • והוא האור
    • שנות החלב