הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בובת סמרטוטים
  • בובת סמרטוטים
    דניאל קול | תרגום: יסמין קלין
    כתר | 2017 | מתח ופעולה | 402 עמ' מודפסים
    בסיומו‭ ‬של‭ ‬משפט‭ ‬ארוך‭ ‬ומתוקשר,‭ ‬מיד‭ ‬אחרי‭ ‬שחבר‭ ‬המושבעים‭ ‬הכריז‭ ‬על‭ ‬זיכוי,‭ ‬מזנק‭ ‬הבלש‭ ‬ויליאם‭ '‬וולף‭' ‬פוקס‭ ‬על‭ ‬נגיב‭ ‬חאלד‭ ‬וכמעט‭ ‬הורג‭ ‬אותו.‭ ‬רק‭ ‬ברגע‭ ‬האחרון‭ ‬המאבטחים‭ ‬מצליחים‭ ‬למנוע‭ ‬את‭ ‬מותו‭ ‬של‭ ‬האיש‭ ‬שזוּכה‭ ‬מחמת‭ ‬הספק‭ ‬מאשמת‭ ‬חטיפה‭ ‬ורצח‭ ‬של‭ ‬כמה‭ ‬נערות.‭ ‬חאלד‭ ‬נשלח‭ ‬למיון,‭ ‬וולף‭ ‬נשלח‭ ‬למחלקה‭ ‬הפסיכיאטרית‭.‬
    שנים‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬מתגלה‭ ‬גופה‭ ‬בדירה‭ ‬המשקיפה‭ ‬על‭ ‬דירתו‭ ‬של‭ ‬וולף,‭ ‬שבינתיים‭ ‬חזר‭ ‬לעבודתו‭ ‬במשטרה.‭ ‬מהר‭ ‬מאוד‭ ‬מתברר‭ ‬שזהו‭ ‬פשע‭ ‬יוצא‭ ‬דופן,‭ ‬והגופה‭ - ‬שמכונה‭ ‬בתקשורת‭ ‬“בובת‭ ‬הסמרטוטים“‭ - ‬גם‭ ‬היא‭ ‬יוצאת‭ ‬דופן.‭ ‬רוצח‭ ‬סדרתי‭ ‬חדש‭ ‬ומתוחכם‭ ‬החל‭ ‬לפעול‭ ‬ברחובות‭ ‬לונדון,‭ ‬והוא‭ ‬נהנה‭ ‬להתל‭ ‬במשטרה‭ ‬ובתקשורת,‭ ‬לשתול‭ ‬רמזים‭ ‬ולשחק‭ ‬משחקים.‭ ‬בשיאו‭ ‬של‭ ‬המשחק‭ ‬הוא‭ ‬שולח‭ ‬לאחד‭ ‬מערוצי‭ ‬החדשות‭ ‬רשימה‭ ‬של‭ ‬ששת‭ ‬קורבנותיו‭ ‬הבאים‭ ‬והתאריכים‭ ‬שבהם‭ ‬ימותו.‭ ‬בסוף‭ ‬הרשימה‭ ‬מופיע‭ ‬שם‭ ‬אחד‭ ‬מוּכר‭ - ‬וולף.‭ ‬המסר‭ ‬ברור: ‭"‬נסו‭ ‬לעצור‭ ‬אותי‭."‬
     
    "בובת‭ ‬סמרטוטים"‭ ‬הוא‭ ‬ספרו‭ ‬הראשון‭ ‬של‭ ‬דניאל‭ ‬קוֹל,‭ ‬פרמדיק‭ ‬העובד‭ ‬באגודה‭ ‬המלכותית‭ ‬למניעת‭ ‬התאכזרות‭ ‬בבעלי‭ ‬חיים.‭ ‬עלילת‭ ‬המתח‭ ‬המטלטלת‭ ‬שיצר‭ ‬נעה‭ ‬בין‭ ‬האכזריוּת‭ ‬והרוע‭ ‬האנושיים‭ ‬לבין‭ ‬הרצון‭ ‬להגן‭ ‬ולהשיג‭ ‬צדק‭ ‬בכל‭ ‬מחיר,‭ ‬ובתוך‭ ‬כך‭ ‬היא‭ ‬מעמידה‭ ‬במבחן‭ ‬את‭ ‬ההבחנה‭ ‬בין‭ "‬טובים‭" ‬ל‭"‬רעים".‭ ‬ עוד‭ ‬לפני‭ ‬צאתו‭ ‬לאור‭ ‬נמכרו‭ ‬זכויות‭ ‬התרגום‭ ‬של‭ ‬בובת‭ ‬סמרטוטים‭ ‬ליותר‭ ‬משלושים‭ ‬מדינות,‭ ‬והזכויות‭ ‬ליצירת‭ ‬סדרת‭ ‬טלוויזיה‭ ‬נמכרו‭ ‬לערוץ‭ ‬בריטי‭.‬
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    יום שני, 24 במאי 2010
     
    סמנתה בּוֹיד עברה תחת המחסום המשטרתי הרעוע ונשאה את מבטה אל פסלה של אלת הצדק הרומית, שניצב בראשו של אוֹלְד בֵּיילִי - בית המשפט הפלילי המרכזי הידוע לשמצה של לונדון. היא ראתה כעת את מי שנועדה לסמל עוצמה ויושר כפי שהייתה באמת: אישה נואשת ונכזבת, שעומדת להשליך את עצמה מהגג אל המדרכה שלרגליה. כיסוי העיניים שסותת במקבילותיה ברחבי העולם הושמט, ובצדק. צדק עיוור הוא רעיון נאיבי, במיוחד לנוכח סוגיות כמו גזענות ושחיתות משטרתית.
    הרחובות הסמוכים ותחנות הרכבת התחתית שוב נסגרו בגלל נחיל העיתונאים שהתיישב בהם ושיווה לאזור ההומה במרכז לונדון מראה מגוחך של שכונת עוני למעמד הביניים. אריזות ריקות שכיסו את המדרכה הציגו לראווה תוויות של מַרְקס אֶנְד סְפֶּנְסֶר ושל פְּרֶט־אָ־מַנְזֶ'ה. שקי שינה מעוצבים קופלו לקול זמזומן של מכונות גילוח, והמגהץ הקטן והעלוב למדי של גבר אחד לא הצליח להסוות את העובדה שהוא ישן לבוש בחולצה ובעניבה היחידות שהיו ברשותו.
    סמנתה הייתה מודעת עד כאב להופעתה כשפילסה לעצמה דרך בקהל. היא איחרה והחלה להזיע במהלך הצעידה הנמרצת בת שש הדקות מרחוב צֶ'נְסֶרִי לֵיין. קווצות משערה הבלונדיני הבהיר נמתחו במקומות שבהן אספה אותו בסיכות, בניסיון כושל לשנות את הופעתה. זהותם של האנשים המעורבים במשפט התפרסמה בתקשורת כבר ביום הראשון. כעת, ביום הארבעים ושישה, תמונתה של סמנתה הופיעה בוודאי בכל עיתון מרכזי בעולם. היא אפילו נאלצה להזעיק את המשטרה באחד הימים, כשעיתונאי עיקש במיוחד עקב אחריה לביתה שבשכונת קֶנְזינְגטוֹן וסירב לעזוב. כעת הרכינה את ראשה, נחושה להימנע מעוד תשומת לב בלתי רצויה, והמשיכה בדרכה.
    שני תורים מפותלים - שראשיתם מול תאי השירותים הניידים שלא הספיקו מהצד האחד, ומול סניף פּוֹפּ־אפּ של סטארבקס מהצד השני - השתרכו לאורך ההצטלבות של רחוב ניוּגֵייט. היא נלכדה בזרם האנשים שדילגו לסירוגין בין השניים, ואז נחלצה ממנו והתקדמה לעבר השוטרים שניצבו בכניסה הצדדית השקטה יותר של בית המשפט. כשנכנסה בטעות לפריים של אחת מעשרות הכתבות שצולמו במקום, אישה צנומה התפרצה עליה בכעס ביפנית.
    זה היום האחרון, סמנתה הזכירה לעצמה, והותירה מאחוריה את הצעקות חסרות הפשר. בעוד שמונה שעות בלבד חייה ישובו לקדמותם.
    שוטר שסמנתה לא הכירה בחן את התעודה המזהה שלה בכניסה, ואז ליווה אותה במסלול שכבר היה מוכר מאוד: אחסון חפצים אישיים, ההסבר - לשמע צפצוף גלאי המתכות - שהיא לא מצליחה להסיר את טבעת האירוסים שלה, החשש מטביעות ידיים מיוזעות תוך כדי החיפוש שנערך על גופה. לאחר מכן היא עשתה את דרכה במסדרונות חסרי הייחוד כדי לשתות כוס קפה נמס פושר עם אחד־עשר המושבעים הנוספים.
    תשומת הלב התקשורתית האדירה שהמשפט זכה לה ברחבי העולם, והתקרית בביתה של סמנתה, הובילו לקבלת החלטה חסרת תקדים: בידוד חבר המושבעים. ההחלטה עוררה סערה ציבורית, משום שחשבון בית המלון תפח והגיע לעשרות אלפי ליש״ט מכספו של משלם המסים. כעבור כחודשיים, שיחות החולין מדי בוקר עסקו בעיקר בבעיות הגב שנגרמו על ידי המיטות בבית המלון, בתפריט החדגוני בארוחת הערב, בגעגועים של כולם לנשותיהם ולילדיהם ובהחמצת פרק סיום העונה של 'אבודים'.
    כשפקיד העזר הגיע לבסוף לאסוף את המושבעים, השתררה שתיקה מתוחה שקודם לכן הוסתרה מאחורי פטפוטים סתמיים. ראש חבר המושבעים - גבר מבוגר בשם סטֶנלי, שהאחרים מינו אותו לתפקיד ככל הנראה רק בשל דמיונו הרב לגנדאלף - קם על רגליו באיטיות והוביל אותם החוצה.
    אולם מספר אחת - אולי אחד מאולמות בית המשפט המפורסמים ביותר בעולם - היה שמור אך ורק לתיקים הפליליים החמורים ביותר, האולם שבו אנשים כמו קְרִיפֶּן, סָאטְקליף ודניס נִילְסֶן, שהתפרסמו מסיבות מקאבריות, ניצבו באור הזרקורים כדי לתת את הדין על חטאיהם החמורים. אור מלאכותי שחדר לאולם מבעד לזגוגיתו העמומה של חלון גדול מלמעלה האיר את חיפוי העץ הכהה ואת ריפוד העור הירוק של המושבים באולם.
    סמנתה התיישבה במקומה הקבוע, הקרוב ביותר לתא הנאשמים, בשורה הראשונה, וידעה שייתכן ששמלתה הלבנה - שאותה עיצבה בעצמה - קצרה מדי. היא הניחה בחיקה את התיקייה עם חומר הראיות, למרבה אכזבתו של הזקן שטוף הזימה שכמעט רמס מישהו ביום הראשון כשנחפז לתפוס את המושב שלידה.
    בניגוד לאולמות בתי המשפט המוכרים המוצגים בסרטים אמריקניים - שבהם הנאשם הלבוש בהידור יושב לשולחן לצד עורכי דינו - הנאשמים באולד ביילי ניצבו לבדם מול הנוכחים באולם המאיים. הזגוגיות הנמוכות אך הבולטות לעין שהקיפו את תא הנאשמים המוגבה רק חיזקו את התחושה שהיושבים בתוכו מהווים סכנה משמעותית לשאר הנוכחים באולם.
    אשמים עד שתוכח חפותם.
    מול תא הנאשמים, משמאלה של סמנתה, ניצב כס השיפוט. חרב בעלת ניצב מוזהב השתלשלה מסמל משפחת המלוכה שבמרכז הכס, מאחורי הכיסא האמצעי - המושב היחיד שנותר ריק לאורך המשפט כולו. פקיד בית המשפט וצוותי עורכי הדין מטעם התביעה וההגנה ישבו במרכז האולם, ויציע הקהל המורם, הצמוד לקיר הרחוק ביותר, היה עמוס בצופים נלהבים וטרוטי עיניים, שבילו את הלילה ברחוב כדי להבטיח את מקומם בדיון המסכם של המשפט המסעיר הזה. בירכתי החדר, על הספסלים הנשכחים שמתחת ליציע, ישבו מגוון אנשים לא נחוצים, שהיו מעורבים בקושי במהלך המשפט: מומחים שעורכי הדין עשויים לזמן אך לא יעשו זאת ככל הנראה, מספר פקידים של בית המשפט, וכמובן השוטר שעמד בלב השערורייה - חוקר המשטרה המכונה וולף1: ויליאם אוֹליבר לֵייטוֹן־פוֹקס - שעצר את הנאשם.
    וולף נכח בכל אחד מארבעים ושישה ימי המשפט. במשך אינספור שעות הוא בהה בפנים חתומות באדם שבתא הנאשמים ממושבו חסר הייחוד הסמוך ליציאה. הוא נראה בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, בעל מבנה גוף חסון, פנים מחוספסות ועיניים כחולות כהות. הוא היה יכול להיות גבר מושך למדי, חשבה סמנתה לעצמה, לולא נראה כאילו לא ישן כבר חודשים רבים והוא כורע תחת נטל הבעיות של העולם כולו. אם כי כך אכן היה.
    'השורף' - כפי שכינתה אותו התקשורת - הפך לרוצח הסדרתי הפורה ביותר בתולדותיה של לונדון: עשרים ושבעה קורבנות בעשרים ושבעה ימים. כולן היו נערות בנות ארבע־עשרה עד שש־עשרה שעבדו בזנות. עובדה זו משכה תשומת לב רבה אף יותר לתיק, משום שההמונים נחשפו כעת להתרחשויות הקשות בקרנות הרחובות שלהם, שאליהן לא היו מודעים עד אז. רוב הקורבנות נמצאו כשגופותיהן עדיין בוערות, לאחר שקיבלו מנה גדולה של חומר הרדמה ונשרפו בעודן בחיים. הבערה כילתה כל ראיה אפשרית. ואז הרציחות פסקו במפתיע והותירו את המשטרה אובדת עצות, ללא חשודים משמעותיים. משטרת לונדון ספגה ביקורת קשה לאורך תקופת החקירה כולה על כך שלא פעלה בזמן שנערות תמימות נרצחו, אבל אז, שמונה־עשר ימים לאחר מעשה הרצח האחרון, וולף עצר חשוד.
    האדם שבתא הנאשמים, נָגִיבּ חָאלֶד - גבר אנגלי מוסלמי־סוּני ממוצא פקיסטני - עבד כנהג מונית בבירה. הוא התגורר לבדו והייתה לו היסטוריה של עברות הצתה קלות. כשראיות דנ״א הקושרות שלוש מהנרצחות למושב האחורי של המונית שלו הוצגו בבית המשפט, יחד עם עדותו המרשיעה של וולף, נדמה היה שהתיק פשוט למדי. ואז הוא החל לקרוס.
    לפתע נשלפו אליבי אחר אליבי שסתרו את דוחות המעקב של חוקר המשטרה וצוותו, צצו האשמות על תקיפה והפחדה של חאלד בתקופת מעצרו. ראיות פורנזיות סותרות הצביעו על כך שממצאי הדנ״א שנאספו מהגופות השרופות אינם מהווים ראיות קבילות. ואז, למרבה שמחתם של פרקליטי ההגנה, הציגה המחלקה לחקירות שוטרים של משטרת לונדון מכתב אנונימי משוטר, שהתקבל ימים ספורים לפני מקרה הרצח האחרון, ובו הוא הביע דאגה בנוגע לאופן שבו מנהל וולף את החקירה ולהלך הרוח שבו הוא שרוי, רמז שהוא נעשה 'אובססיבי' ו'נואש', והמליץ על העברתו לאלתר לחקירה אחרת.
    הסיפור החדשותי הגדול ביותר בעולם גדל פתאום עוד יותר. המשטרה הואשמה בכך שהשתמשה בחאלד כשעיר לעזאזל כדי להסתיר את הכשלים שלה. המפכ״ל וסגן המפכ״ל לפשעים חמורים ומבצעים נאלצו להתפטר בשל השחיתות הניכרת ששררה בזמן כהונתם, והצהובונים התמלאו בסיפורים שערורייתיים על חוקר המשטרה המושפל - על התמכרותו לאלכוהול לכאורה, על נטייתו לאלימות כביכול, שהובילה להתפרקות נישואיו. בשלב כלשהו ננזפה עורכת הדין הזחוחה של חאלד משום שרמזה שמן הראוי שהלקוח שלה יחליף מקום עם וולף. לאורך המשפט כולו צפה נגיב חאלד בתימהון בקרקס שהתנהל לנגד עיניו ולא הפגין ולו שמץ של שביעות רצון לנוכח העובדה שהפך משטן לקורבן.
    הדיון המסכם של המשפט התנהל כצפוי. פרקליטי התביעה וההגנה השמיעו את דברי הסיכום שלהם, ואז השופט הדריך את חבר המושבעים. הוא עבר בקצרה על הרשימה המצומצמת של הראיות שעדיין היו קבילות והסביר להם את מורכבות החוק. לאחר מכן הורשו המושבעים לצאת ולקבל החלטה בנוגע לפסיקתם. הם הובלו ליציאה מאחורי דוכן העדים ונלקחו לחדר מבודד שעוצב גם הוא בחוסר דמיון זהה: חיפוי עץ וריפוד עור ירוק. שנים־עשר המושבעים ישבו סביב שולחן העץ הגדול יותר מארבע שעות וחצי ודנו בפסק הדין שלהם.
    סמנתה כבר החליטה כיצד תצביע לפני שבועות רבים, והופתעה לגלות ששאר המושבעים חלוקים מאוד בדעתם. היא אמרה לעצמה שלעולם לא הייתה מניחה לדעת הקהל להשפיע על החלטתה, אף על פי ששמחה שהצבעתה לא תוסיף עוד שמן למדורת יחסי הציבור שאיימה כעת לכלות את החנות שלה, את פרנסתה ואת אושרה. אותם טיעונים חזרו על עצמם שוב ושוב ואז מישהו היה מציין דבר־מה בעדותו של החוקר ומתרגז כשאמרו לו, בפעם המי יודע כמה, שהעדות אינה קבילה ויש להתעלם ממנה.
    מדי פעם סטנלי הכריז על הצבעה, שעם סיומה העביר פקיד העזר פתק לשופט, שהודיע לו שטרם הושגה תמימות דעים בנוגע לפסק הדין. בכל הצבעה נשבר אדם נוסף תחת הלחץ של דעת הרוב המתגבשת, עד שדקות ספורות לפני תחילת השעה החמישית התקבלה החלטה ברוב של עשרה נגד שניים. סטנלי העביר לפקיד העזר במורת רוח פתק שמודיע על כך, וכעבור עשר דקות שב האיש כדי ללוות את חבר המושבעים בחזרה לאולם.
    סמנתה הרגישה את מבטיהם של כל הנוכחים ננעצים בה כששבה למקומה מאחורי תא הנאשמים. דממה שררה באולם, והיא נתקפה מבוכה מגוחכת כשנקישות נעלי העקב שלה הדהדו ברחבי האולם עם כל צעד שעשתה. למרבה המזל, הרעש היה שולי לעומת אלה שנשמעו מיד אחריו - חריקות וגרירות הנעליים הנוראיות של אחד־עשר המושבעים האחרים שעשו את דרכם למקומותיהם.
    היא הבחינה בניסיונותיהם של אנשים קצרי רוח - שלא יכלו לחכות ולו דקה נוספת כדי לשמוע את פסק הדין הרשמי - לפענח את ארשת פניה, ונהנתה מכך. כל האנשים ״המלומדים״ שמילאו את האולם התהלכו בו בפאותיהם ובגלימותיהם והתייחסו אליה ולשאר המושבעים בהתנשאות מנומסת, אבל כעת כולם היו נתונים לחסדיהם. סמנתה כבשה חיוך. היא הרגישה כמו ילדה ששומרת סוד שאינה אמורה לגלות לאיש.
    ״הנאשם מתבקש לעמוד!״ נבח פקיד בית המשפט ושבר את הדממה.
    נגיב חאלד קם על רגליו בהיסוס בתא הנאשמים.
    ״ראש חבר המושבעים מתבקש לעמוד.״
    סטנלי, שישב בקצה השורה של סמנתה, קם על רגליו.
    ״האם הגעתם להחלטה פה אחד בנוגע לפסק הדין?״
    ״לא,״ קולו של סטנלי נשבר ותשובתו בקושי נשמעה.
    סמנתה גלגלה את עיניה כשהוא השתעל שלוש פעמים כדי לנקות את גרונו.
    ״לא!״ סטנלי כמעט צעק.
    ״האם הגעתם להחלטה ברוב קולות בנוגע לפסק הדין?״
    ״אכן,״ סטנלי התכווץ כשטעה בניסוח תשובתו. ״סליחה. כן.״
    פקיד בית המשפט נשא את עיניו אל השופט - שהנהן לאות אישור החלטת הרוב.
    ״האם אתם, המושבעים, מוצאים את הנאשם, נגיב חאלד, אשם או לא אשם בעשרים ושבעה סעיפי רצח?״
    סמנתה עצרה את נשימתה אף על פי שכבר ידעה את התשובה. כמה כיסאות חרקו בבת־אחת כשאנשים רכנו קדימה בציפייה.
    ״לא אשם.״
    סמנתה הרימה את מבטה לחאלד והייתה סקרנית לראות את תגובתו. הוא רעד בהקלה וכבש את פניו בידיו.
    ואז נשמעו זעקות הבהלה הראשונות.
    וולף זינק לעבר תא הנאשמים, תפס בראשו של חאלד וגרר אותו מעל מחיצת הזכוכית לפני שהמאבטחים הספיקו להגיב. חאלד הוטח ברצפה בכוח וזעקתו החנוקה נבלעה עם תחילתה של המתקפה האכזרית. צלעות נסדקו תחת סוליית נעלו של וולף. עורו של וולף התקלף במפרקי אצבעותיו מעוצמת התקיפה.
    אזעקה נשמעה במרחק.
    מישהו חבט בפניו של וולף. פיו התמלא בדם והוא התנודד לאחור, לעבר המושבעים, והפיל את האישה הקרובה אליו ביותר על הרצפה. במהלך השניות הספורות שבהן ניסה לייצב את עצמו הספיקו כמה מאבטחים לגדוש את החלל שבינו לבין גופו המרוסק של האדם המוטל למרגלות תא הנאשמים.
    וולף השתולל בזעם, התנודד לפנים והרגיש שידיים חזקות מרסנות את גופו הקורס, מאלצות אותו לכרוע ולבסוף משכיבות אותו על הרצפה. הוא נשם לקרבו בתשישות ריח זיעה מהולה במשחת נעליים והביט באַלָּה ששמט אחד המאבטחים הפצועים מתגלגלת ונחבטת בקול מהדהד ברצפת העץ לצדו של חאלד.
    הוא נראה מת, אבל וולף היה מוכרח לוודא זאת.
    הוא שלח את רגלו בבעיטה בפרץ אחרון של אדרנלין וזחל לעבר האיש הדומם, שכתמי דם חומים נספגו בבד הזול של חליפתו הכחולה הכהה. וולף שלח יד אל האלה הכבדה וכרך את אצבעותיו סביב המתכת הקרה. הוא הניף אותה מעל לראשו ואז ספג מהלומה אדירה שהפילה אותו על גבו. הוא הביט בבלבול במאבטח שליד תא הנאשמים, ששב והניף את האלה והנחית מהלומה אכזרית נוספת, שריסקה את מפרק ידו.
    בקושי עשרים שניות חלפו מאז נשמע פסק הדין, אבל כשוולף שמע מתכת נחבטת בעץ הוא ידע שהכול נגמר. הוא קיווה שהצליח לגרום די נזק.
    אנשים צרחו ומיהרו אל היציאות, אבל נהדפו פנימה על ידי נחיל שוטרים. סמנתה ישבה על הרצפה בבלבול ובהתה בחלל למרות ההתרחשויות שקרו במרחק מטרים ספורים ממנה. מישהי אחזה בזרועה לבסוף, עזרה לה לקום ומיהרה להוציא אותה מהחדר. האישה שהובילה את סמנתה החוצה צעקה משהו, אבל דבריה לא הגיעו לאוזניה. היא בקושי שמעה קול אזעקה עמומה. היא החליקה על רצפת אולם הכניסה המפואר והרגישה שצד ראשה נחבט בברכו של מישהו. הכאב לא הורגש, אבל היא נפלה לאחור על רצפת השיש הסיציליאני השחורה־לבנה. היא נשאה את עיניה בבלבול והביטה בכיפת האולם המהודרת שהתנשאה כעשרים מטרים מעליה - בפסלים, בחלונות הוויטראז' ובציורי הקיר. מושיעתה שוב עזרה לה לקום לאחר שהקהל חלף על פניה, הובילה אותה לכניסה הראשית הנטושה וחזרה בריצה לאולם הדיונים. דלתות העץ הענקיות והשערים השחורים היו פתוחים לרווחה, והשמים הקודרים שמעליהם קראו לה לצאת החוצה. סמנתה, שנותרה כעת לבדה, יצאה אל הרחוב ברגליים כושלות.
    התמונה נראתה מושלמת, כאילו דגמנה במיוחד לעדשות המצלמות: המושבעת היפהפייה, לבושה בלבן ומוכתמת בדם, ניצבת אחוזת אימה למרגלות פסלי האבן של 'עוצמה', 'נחישות' ו'המלאכית הרושמת' המאיימת למראה, העטויה גלימה ארוכה כאילו הייתה מלאך המוות, ערוכה ומוכנה לשוב לגן עדן ולדווח על רשימה בלתי נגמרת של חטאים.
    סמנתה הפנתה את גבה ללהקת העיתונאים צמאי הדם ולאורות המסנוורים שלהם. אל מול אלף מצלמות מבזיקות היא הבחינה במילים חקוקות באבן, שנחו גבוה מעל ראשה על גבי ארבעה עמודי אבן נפרדים, שכמו תמכו במשקלן המטפורי:
    'יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי־עָם, יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.'2
    היא קראה את המילים והרגישה שנכשלה באופן כלשהו. האם היא באמת יכולה לומר שהיא בטוחה בחפותו של חאלד באותה נחרצות שבה חוקר המשטרה בטוח באשמתו? כשמבטה של סמנתה התמקד בסופו של דבר במלאכית העטויה בגלימה היא ידעה שנכנסה לרשימה.
    דינה נגזר.
    • דניאל קול
    • דניאל קול
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות