הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בדרך אליך
  • בדרך אליך
    קיונג סוק שין | תרגום: מרב זקס־פורטל
    ידיעות ספרים | 2013 | פרוזה תרגום | 319 עמ' מודפסים

    בדרך אליך הוא סיפורם של אנשים צעירים שהתבגרו בתקופה טרגית וסוערת – של אנשים שהשתוקקו להישאר יחד אולם מאורעות הזמן קרעו אותם זה מזה.

    ארבעה צעירים, המעורבים כל אחד בדרכו במאבק הסוער להפלת המשטר הצבאי בדרום קוריאה, נפגשים בסיאול. הם חולקים את אותם התשוקות והחלומות, ואט-אט הזרות הראשונית נעלמת ולובשת צורה חדשה: היא הופכת לחמימות, לקשרי חברות אמיצים, ולבסוף לאהבה ראשונה בעלת ניחוח משכר. אולם אף אחד מן הארבעה אינו חסין בפני השלכותיו של מאבקם לשנות את המציאות. בכתיבה עדינה ומאופקת, הנוסקת לשיאים רגשיים, מיטיבה הסופרת הדרום קוריאנית המוערכת קיונג סוק שין לשרטט את המחיר שנאלץ לשלם הדור הצעיר השואף לשינוי, ואת האופן שבו מטביעים מהלכים היסטוריים את חותמם גם ברכים ובתמימים ביותר. בדרך אליך הוא סיפור על נעורים והתבגרות, סיפור אהבה, ויותר מכול – יצירה המוקדשת לצעירים באשר הם, המחפשים משמעות לחיים בתקופה של חוסר ודאות.

     

    קיונג סוק שין היא אחת הסופרות המצליחות בדרום קוריאה. ספרה בבקשה תשגיחי על אמא היה רב-מכר ברחבי העולם וזכה לשבחים רבים. בדרך אליך, הרומן השני שלה היוצא את גבולות ארצה, מבוסס על שנותיה כפעילה ב"דור 386" – תנועת הסטודנטים שפעילותה המהפכנית הביאה בשנות השמונים של המאה העשרים לעליית הדמוקרטיה בדרום קוריאה.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

    היי שלום

     

     

    כשמלאו לי עשרים חזרתי לגור בעיר והבטחתי לעצמי חמישה דברים:

     

    - לחזור לקרוא.

    - לכתוב את כל המילים החדשות שאתקל בהן תוך כדי קריאה ולהכין לעצמי מילון אישי.

    - ללמוד בעל פה שיר חדש בכל שבוע.

    - לא לעלות לקבר של אמא לפני צ'וּסוֹק.*

    [* צ'וּסוֹק, חג ההודיה הקוריאני, נחגג בסתיו, והוא אחד משני החגים החשובים בקוריאה. בחג זה מתאספים כל בני המשפחה לדורותיה, עולים לקברי האבות, מודים על יבול השנה ומתפללים ליבול מוצלח בשנה הבאה.]

    - לטייל בעיר לפחות שעתיים ביום.

     

    שנה לפני כן, עוד לפני שהספקתי לסיים סמסטר אחד באוניברסיטה, אמי נפטרה.

    עד השלב שבו מחלתה החמירה, נהגתי ללכת בכל יום רביעי לבית החולים הגדול בעיר שבו אושפזה קודם לחזרתה הביתה, ולקחת את המרשם שלה לבית המרקחת ואז לשבת ולחכות שהמספר, הכתוב על פיסת הנייר שבידי, יופיע על הצג האלקטרוני. כשהמספר היה מופיע בצליל נקישה, הייתי מושיטה את הפתק מבעד לחלון השירות. אחרי המתנה קצרה קיבלתי סל ובו תרופות לשבוע שלם עבור אמי. בכל יום רביעי חזרתי לבית המרקחת כדי לרכוש את הכדורים של אמא ולשלוח לה אותם. כשהתקשרתי לאחר מכן ואמרתי לה ששלחתי אותם בדואר, היא קראה לי "ילדה שלי!" באותו קול מדוד. "כל הכבוד, ילדה שלי!" או, "תודה רבה לך, ילדה שלי!"

    ארבעה ימים לפני שאמי מתה קיבלתי בדואר את הטבעת שהיא תמיד ענדה וקִימְצִ'י* עשוי עלי פֵּרִילָה.

    [* קימצ'י - מנת צד קוריאנית מסורתית של כרוב או ירקות כבושים אחרים.]

    "אני יודעת שאת מאוד אוהבת את הקימצ'י הזה." קולה נשמע עליז מבעד לשפופרת. "תמיד רציתי לתת לך את הטבעת הזאת, ילדה שלי!"

    לא היה לי שום מושג שהיא תמות בתוך זמן קצר כל כך.

    בכל פעם שחשבתי על כך שהיא מתה לאחר שארזה את הקימצ'י, הסירה את הטבעת שלה, עטפה אותה בנייר ושלחה לי בדואר, הייתי משפשפת בחוזקה את עיני מבלי משים, כאילו אני מנסה לעקור אותן מהמקום. עכשיו כבר לא הייתי צריכה להביא שום תרופה בימי רביעי, ובכל זאת, בכל יום רביעי בבוקר אפשר היה למצוא אותי בחדר ההמתנה של בית החולים ההוא. כך הייתי רגילה לעשות בימי רביעי. לא חיכיתי לשום מספר שיגיע, אבל בכל פעם שהמספר בשלט התחלף בצליל נקישה, הרמתי את מבטי וצפיתי בצג המשתנה, ואז הייתי קמה ואומרת לעצמי, הגיע הזמן ללכת ללימודים, אבל במקום לעשות זאת, מצאתי את עצמי הולכת לתחנה ועולה לרכבת. היו בקרים שבהם אפילו יצאתי מהבית, טיפסתי ועליתי בדרך התלולה המובילה לאוניברסיטה, ואז הסתובבתי לאחור והלכתי לתחנה. שם קניתי כרטיס לרכבת הבאה היוצאת.

    בקרון הרכבת באמצע היום היו הרבה מושבים ריקים. אפשר היה לשבת בכל מקום, בלי קשר למושב שהוקצה לך. לפעמים הייתי הנוסעת היחידה בכל הקרון. המושבים הריקים נראו כמו ספרים עבים שאיש לא פתח. הבטתי מבעד לחלון או שיחקתי באצבעותי עד שהכרטיסן הכריז שהרכבת הגיעה לתחנתה בעיירת הולדתי הקטנה. למראה הנהר הייתי מפנה את ראשי ומביטה עד שכבר לא ראיתי את המים, וכשההרים המרוחקים נגלו לפתע לעיני, נשענתי לאחור במושבי למשך זמן־מה. אם הרכבת נכנסה למנהרה בזמן שהתבוננתי בציפורים שצצו משום מקום והתעופפו על פני השדה, הייתי עוצמת את עיני בחוזקה אף שלא היה מה לראות. ברגע שהרכבת נכנסה לעיירה שלי הרגשתי שאני גוועת ברעב. נהגתי להיכנס למזנון נוּדלס שעמד מול התחנה ולגמוע במהירות מנת נודלס, ורק אז הייתי מבינה באמת היכן אני נמצאת וממלמלת לעצמי, "אמא, חזרתי."

    מותה של אמי לא היה הסיבה היחידה להחלטתי לקחת פסק זמן מהלימודים. באוניברסיטה שבה למדתי שררה אווירה בוהמיינית האופיינית לבתי ספר לאמנות. היו שהשתלבו בה מיד בעוד אחרים נותרו בבדידותם. אני נמניתי עם הסוג האחרון. אני תוהה אם מישהו בכלל הכיר את הקול שלי שם. הסטודנטים התעניינו יותר במחאה או בשתייה מאשר בלימודים, והסטודנטיות היו עסוקות בהצגת יופיין או בשקיעה בדיכאון עמוק. זה היה מסוג המקומות שבהם ניתן, סתם באמצע שיחה שגרתית, לפצוח בדקלום אחת השורות של המלט או של אופליה מבלי שאיש יתרגש. אם מישהו שר ללא הפסקה או ישב בלי לזוז ולטש עיניים במישהו, השאר חשבו שמדובר בכישרון וראו בכך סימן מובהק לייחודיות. הסטודנטים שם היו מסוג האנשים שלכדו את מבטך בכל מקום שהלכת אליו, גם אם לא חיפשת אותם. אני, במראה השגרתי שלי, הרגשתי כאילו אני תמיד לבד. כל מה שהם אמרו נשמע לי כמו שפה זרה מארץ רחוקה. אבל לא מפני שהרגשתי בודדה שם לקחתי לעצמי פסק זמן. באותה תקופה הייתי יוצאת דופן בכל מקום שהוא.

    כשאמי הבינה את מצבה היא שלחה אותי העירה לגור עם דודניתי, הבוגרת ממני. הייתי אז בחטיבת הביניים. אמי הפגינה את אהבתה כלפי בכך ששלחה אותי מעליה. היא אמרה שאני צעירה מכדי להיקשר לאמא חולה ושכל החיים לפני. "כולם צריכים להיפרד בסופו של דבר," אמרה, "אז עדיף שתתחילי להתאמן בזה." קשה לי לומר שהיא צדקה. לדעתי, אם אכן כולנו חייבים להיפרד בסופו של דבר, אז כדאי לנו לנסות להישאר יחד כמה שאפשר. אבל אין זו שאלה של נכון או לא־נכון, אלא רק של דרכי חשיבה שונות.

    יום אחד, אחד הסטודנטים, בחור חברותי במיוחד שכולם כינו פֶּדָל, מפני שהליכתו הנמרצת עוררה רושם שהוא מְפַדֵּל ברגליו, הפסיק לבוא ללימודים. ישבתי על ספסל באוניברסיטה והוא התקרב אלי בריצה וסיפר לי שאחיו הצעיר הגיע העירה ושהוא חייב לשלוח איתו מיד כסף הביתה, ואז לקח את כל הכסף שנתתי לו. מאוחר יותר גיליתי שבאותו יום הוא לווה סכומי כסף נוספים מעשר סטודנטיות לפחות, קנה עט נובע, ספרים ומחברות ונעלם מבלי להותיר זכר. מאוחר מדי התברר שהוא אפילו לא היה סטודנט רשום, אולם בעוד חברי לכיתה מתפוצצים מכעס ואומרים שזה לא ייאמן שהוא למד איתם במשך כמה חודשים ושהם חייבים לעשות משהו בנידון, אני הלכתי לבקש הפסקת לימודים. פֶּדָל אפילו לקח לי את ספר השירים של דיקנסון, שדן נתן לי כשעברתי העירה.

    ערב אחד, לפני שעזבתי את הבית, הופיע דן מחוץ לשער ביתי וקרא בשמי. חמקנו בחשיכה לתוך הסמטאות שבהן הטבענו את עקבותינו מאות אלפי פעמים באדמה שעליה גדלנו בצוותא, והמשכנו משם לשדה פתוח בקצה העיירה. ישבנו זה לצד זה מול פסי הרכבת. רכבת לילה חלפה על פנינו בקולות שקשוק וטרטור. כל אחד מהקרונות היה מואר. לולא טרטור המנוע היה נדמה שהחלונות הזוהרים דוהרים בעצמם בחשיכה.

    "אנחנו צריכים ללכת לאוניברסיטה." דן נשמע כאילו הוא מתחייב בקול רם.

    "..."

    "אני מתכונן ללמוד ציור."

    "..."

    הרגשתי שתכף אתפוצץ. רוח הערב נשבה לעברנו על פני השדה והיה נדמה שהיא נושאת איתה את תקוותינו ויוצאת לפנינו אל העתיד. כשדן ואני נפרדנו באותו ערב הוא הושיט לי ספר שירה בכריכה רכה. הוא אמר שקרא בו הרבה בזמן האחרון ושעכשיו הוא נותן לי אותו. בחושך לא הצלחתי לקרוא את הכותרת.

    "אומרים שכשהיא מתה, נשארו אחריה יותר מ־1,700 שירים במגירה. אוסף השירים הראשון שלה התפרסם ארבע שנים אחרי מותה."

    "מי?"

    "דיקנסון.

    "א־מי־לי די־קנ־סון." גם לאחר שהוא ביטא בקול רם את ההברות, עדיין לא הכרתי את השם. דן ידע כבר מגיל צעיר מה הוא רוצה לעשות בחיים, ולכן הוא חשב לעומק על דברים וניסה להתנהג אחרת מבני גילנו. הוא קרא ספרים אחרים, היו ברשותו חפצים אחרים והוא דיבר בצורה אחרת.

    "נדמה שהיא ראתה דברים שלא מהעולם הזה."

    "לא מהעולם הזה?"

    "דברים שאי־אפשר לראות. כמו מוות או... דברים כאלו."

    זאת היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אדם בגילי מדבר על מוות או על דברים שלא מהעולם הזה. כנראה בגלל זה תמיד היה נדמה שדן בוגר בכמה שנים מגילו. כשחזרתי הביתה ופתחתי את הספר בדף הראשון, הדבר הראשון שראיתי היה כתב ידו של דן.

    שעה שאנשים עניים מאמצים את מחשבתם, לא צריך להפריע להם.

     

    - ריינר מריה רילקה, "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה"[1]

     

    כתב היד של דן מצא חן בעיני. הוא אמנם נראה מקושקש, אבל היה בו משהו נמרץ כל כך עד שהוא הזכיר לי את הלמות פרסותיו של סוס השועט לעברך. הבטתי בציטטה מאת רילקה בכתב ידו של דן בספר של אמילי דיקנסון, והבנתי שזו ברכת פרידה. הכנסתי את הספר שהוא נתן לי עמוק לתוך התיק.

     

    לֹא הָיְתָה לִי שְׁהוּת לְחַכּוֹת לַמָּוֶת,

    לָכֵן לִי חִכָּה, בְּטוּבוֹ.

    רַק שְׁנֵינוּ יָשַׁבְנוּ, עִם הַנֶּצַח,

    בְּתוֹךְ מֶרְכָּבוֹ.[2]

     

    כשקראתי בשירתה של אמילי דיקנסון, ראיתי לנגד עיני את פניה של אמי. רציתי להתענג בנחת על השירים שלה ולכן לא מיהרתי, קראתי כל אחד מהם חמש פעמים, ואז נסעתי בפעם הראשונה ברכבת התחתית של העיר, לחנות ספרים גדולה ברחוב ג'וֹנְגְנוֹ. כל הדרך החזקתי בידית הקרון כדי לא ליפול. הספר הראשון שקניתי בעיר הזאת היה "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה". בחרתי את הספר הזה בלי שהיה לי כל מושג מהו, כיוון שזה היה השם שכתב דן בהקדשה שלו לספרה של דיקנסון. ברכבת התחתית, בדרך חזרה מחנות הספרים, פתחתי את הדף הראשון של הספר.

     

    ובכן, לכאן באים האנשים כדי לחיות.[3]

    כשבהיתי במשפט הראשון נשרה דמעה מעיני, דמעה שלא הזלתי אפילו כשעזבתי את הבית. האם גם אני אחד מהאנשים שבאו לכאן כדי לחיות? המשפט עורר בי הרבה תהיות. העיר הזאת לא היתה חמה כלפי. היו בה בניינים גבוהים, בתים רבים ואינספור אנשים, אבל לא היה בהם אף אחד שיברך אותי לשלום בשמחה או יאחז בידי. לא פעם איבדתי את דרכי בכל אותם רחובות רחבים וצרים. גם לי לא היתה כל כוונה ללמוד להכיר את תושבי העיר. התרגלתי לא לברך אנשים לשלום כשפגשתי אותם והפכתי למעשה לאדם צעיר ותלוש. הדודנית שלי, שהתגוררתי איתה ושהיתה האפוטרופוסית החוקית שלי עד לסיום לימודי בתיכון, התחתנה בערך בתקופה שבה התחלתי ללמוד באוניברסיטה. זה היה אך טבעי שבאותו זמן אצא מהבית שלה, אבל לא היה לי לאן ללכת. חוץ מזה, אמי אמנם שלחה אותי העירה אך לא רצתה שאשאר לבדי. כשאמי עוד היתה בחיים התגוררתי עם דודניתי כדי שאמא לא תדאג לי בזמן שהיא נאבקת על חייה, אבל לאחר שנפטרה היה לי קשה יותר ויותר להישאר לגור עם דודניתי. בעלה עבד כטייס בחברת תעופה, ואף שלעתים קרובות הוא טס טיסות ארוכות למקומות כמו פריז ולונדון, הוא תמיד חזר הביתה. גם כשעמדתי להתחיל את חיי כסטודנטית רציתי רק להיות לצדה של אמי, אבל היא לא רצתה בכך. באותם ימים היא כבר היתה קירחת לגמרי.

    השורה הבאה ב"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" היתה: "ואני הייתי חושב שזה מקום למות בו."[4] וכך התחלתי את לימודי באוניברסיטה ועוד לפני תום הסמסטר הראשון כבר ביקשתי לצאת להפסקת לימודים. השורה השנייה הזו מספרו של רילקה הדהדה באוזני. לא היה אפילו אדם אחד שיכולתי להחשיבו לחברי, כך שלא היה לי ממי להיפרד כשחזרתי לעיירה שלי. כשעזבתי את הדירה של דודניתי היא שאלה אותי בצער אם אני באמת צריכה לחזור.

    "מצטערת."

    זאת לא היתה התשובה המתאימה.

    "מצטערת, על מה את מצטערת?"

    "על הכול."

    באמת הצטערתי. הרגשתי אשמה, במיוחד כלפי הדודנית שלי. הצטערתי על כך שלא חייכתי יותר, הצטערתי על כך שהדבקתי בריסטול שחור על חלונות דירתו של זוג צעיר, הצטערתי על כך שלא התנהגתי יפה יותר, והצטערתי על כך שאילצתי אותה להשגיח עלי מפני שאיבדתי את אמי. לא היה קשה להבחין בארשת ההשתתפות בצער שעלתה על פניה בכל פעם שהביטה בי, שהרי התגוררנו יחד יותר מארבע שנים. היא הפצירה בי להישאר, אמרה שכדאי לי לשקול זאת שוב. אמרתי לה שכבר החלטתי. האם לא אוכל לשנות את דעתי? היא שאלה שוב. הנדתי את ראשי בשלילה. היא הביטה בי בעצב וחיבקה אותי ארוכות.

    "תחזרי מתי שרק תרצי, אם יהיה לך קשה."

    גופה של דודניתי הדיף ריח של אישה צעירה שזה עתה נישאה. ריח של תותים, עלים, אפרסק. ברגע שהבחנתי בניחוח המתוק הזה ידעתי שצדקתי בהחלטתי. אף שלא תפסתי יותר מחדר קטן אחד בביתם, זה היה בכל זאת בית של זוג שזה עתה נישא, ואני הדבקתי בריסטול שחור על כל החלונות של החדר הזה ואילצתי את בני הזוג הצעיר הזה להיזהר בכל פעם שצחקו או חייכו בחברתי, ולמרות זאת דודניתי מעולם לא הזעיפה פנים לעומתי. פעם אחת שאל אותי בעלה הטייס, "החדר הזה לא חשוך מדי?" אמרתי שלא, והוא מעולם לא שאל שוב.

    במהלך אותה שנה שביליתי בעיירת הולדתי הקטנה היו החיים אפורים ומשעממים. דן גם הוא נסע ללמוד באוניברסיטה והתגורר בעיר אחרת, ואבי המשיך בשגרת חייו ללא קשר לנוכחותי. העונות התחלפו, ניצנים חדשים צצו, סופות טייפון באו והלכו, אפרסמונים הבשילו, שלג כבד ירד. בתוך שנה אחת הלך גבו של אבי והתכופף, והוא הפך לאיש זקן. מאחר שאמי היתה מרותקת למיטה זמן רב כל כך, הוא התרגל לדאוג לעצמו. המצב לא היה קשה יותר עכשיו, אחרי מותה, אולם בכל זאת הוא הזדקן במהירות. אבי המזדקן הפך שתקני עוד יותר משהיה קודם לכן. לפעמים תהיתי אם העובדה שהתגוררתי איתו עוררה בו חוסר נוחות. גם כשהלכתי לישון מאוחר ולא הצלחתי להתעורר בבוקר הוא היה עולה לקברה של אמי מיד כשהתעורר. הוא הניח שם עפר טרי ואפילו עקר מהחצר שלנו את עץ הלגרסטרמיה ההודית שאהבה ונטע אותו סמוך לקברה. הלכתי איתו לשם כמה פעמים, אבל התחמקתי מכך כמיטב יכולתי. בכל פעם שהלכתי בעקבות אבי בשביל המוביל לקברה, הוא נראה כבית שעומד להתמוטט. העדפתי לבקר שם בצהרי היום או כשהשמש שוקעת, כדי שלא אתקל בו במקרה.

    אמא שלי לא פחדה ממותה הקרֵב, היא הרגישה אשמה בגללו.

     

    הגשם ירד ללא הפוגה במשך כמה ימים ופסק. ואז שני דברים התרחשו: אבי חזר הביתה, הוריד את החולצה, זרק אותה אל המרפסת ואז, כשלגופו גופייה בלבד, תפס את חפירה ושוב יצא מבעד לשער הקדמי כאילו היה בדרכו לעשות משהו. מתוך החולצה שזרק נפלה חפיסת סיגריות. לקחתי במהירות את הסיגריות ומצית והלכתי אל מאחורי הבית. ביתנו הכפרי היה מוקף כולו בחצר. החצר האחורית היתה מכוסה בצמחי דלעת ואוזן הפיל. השתופפתי והבטתי בעלי אוזן הפיל הירוקים שנפתחו אחרי הגשם. הוצאתי סיגריה מהחפיסה, הנחתי אותה בפי, פתחתי בקול נקישה את המצית והתכוונתי להצית את הסיגריה. הבטתי לכיוון אחד מחשש פן מישהו יבחין בי, ובדיוק אז הופיע לפתע אבי מכיוון אחר. לא היה לנו זמן להתחמק זה מזה. מבטו של אבי נפגש במבטי רגע לפני שהצתתי את הסיגריה שהשתלשלה מפי. הוא היסס והביט בי לרגע ואז הסתובב וחזר לאורך צדו של הבית בלי לומר דבר. התכוננתי לכך שהוא יגער בי. אפילו חשבתי שאם נתווכח, אולי יתפוגגו השתיקה והבדידות שחצצו בינינו, אב ובת, כמו וילון עבה. אבל להפתעתי הוא לא אמר דבר בזמן ארוחת הערב. חשבתי שאולי מפני שציער אותו לראות אותי מדליקה סיגריה, הוא בחר להעמיד פנים שלא ראה כלום ולא להגיד כלום, וכעס מוזר גאה בי. באמת רציתי שיגער בי, שכן אז הייתי יכולה לעשן מבלי להרגיש אשמה. רגע לפני שקמתי לפנות את השולחן הוא קרא בשמי ושאל במפתיע אם אני רוצה לצבוע את הציפורניים.

    "לצבוע את הציפורניים?"

    "אני לא יודע אם את זוכרת, אבל פעם, כשהיית קטנה, הייתי צובע לך את הציפורניים בפרחי בשמת."

    באמת? השפלתי מבטי אל ידי שהחזיקו במגש ארוחת הערב.

    "בבוקר, כשהורדת את העלה הכתום מהציפורניים שלך, התחלת לצרוח, 'יורד לי דם מהציפורניים!' ואז רצת לבאר והכנסת את הידיים שלך למים הקרים. היית כל כך קטנה אז..."

    בערבי קיץ, כשאמי היתה חולה, נהג אבי לרסק את עלי הכותרת של פרח הבשמת, למרוח אותם על ציפורניה ולעטוף את הציפורניים בניילון שקשר בחוט. הוא אמר שאולי בגלל הבשמת ההרדמה לא השפיעה עליה מספיק כשנותחה. לאחר פינוי ארוחת הערב מהשולחן התבוננתי בו כשהניח את פרחי הבשמת המרוסקים על ציפורני ואז שאלתי בחשש, "אבא, אם צובעים את הציפורניים בצבע הזה, הוא באמת משבש את ההרדמה?" והוא אמר בעצב, "אני באמת לא יודע." בלבי אמרתי, אם כי לא לו, אני מצטערת, אמא. ו־אני לא אעשן שוב, אמא.

    באותו ערב קשרתי חוט סביב קצות אצבעותי והלכתי עם דן לשדה שבקצה העיירה. דן בא הביתה לביקור מאותה עיר דרומית שבה למד. הלכנו על אדני המסילה בחושך. מזמן שנסע ללמוד באוניברסיטה הפך דן לשתקן כמו אבא שלי, ומצחו היה מכורכם כל הזמן. הסנטר שלו לא היה מגולח, וכמו אדם שהחליט לא להיות נחמד לאף אחד, הוא לא חייך. אפילו לא אלי.

    "דן!"

    עצרתי אותו כשנגעתי באחת מכתפיו השמוטות בעגמומיות וסובבתי אותו אלי. אדני הרכבת החשוכים שהפרידו בינינו השתרעו עד אינסוף.

    "אתה רוצה לבוא איתי לקבר של אמא שלי?"

    לא חשבתי שהוא יסכים בקלות רבה כל כך. הוא מיד אמר כן, ואז אמר שהוא רוצה לעבור קודם בבית שלו כדי לקחת פנס ראש.

    "פנס ראש?"

    "כן, אני משתמש בו כשאני מסתובב בלילה או כשאני יוצא לטיולים."

    "כמו זה שיש לכורים?"

    "לא, להם יש ממש קסדה... שלי קטן יותר. מכיוון שקשה לי להירדם, אני משתמש בו במעונות כדי לצייר. אם אני משאיר אור דולק, השותף שלי לחדר לא מצליח להירדם. אני מחזיק את הפנס הזה גם בתיק ומשתמש בו בחוץ בחושך."

    האם הוא באמת אמר כרגע שהוא חובש פנס ראש באמצע הלילה כדי לצייר לאורו?

    לפתע דן הזה, שדיבר על ציור בלילה לאור פנס ראש כשהוא אינו מצליח להירדם, נראה לי כאדם זר. עזבנו את אדני המסילה בשתיקה והלכנו לעבר ביתו. צלליותינו הצטלבו על הקיר. דן חמק לתוך ביתו וחזר עם פנס הראש שלו. הוא ניסה לחבוש לי אותו על הראש.

    "תחבוש אותו אתה ותלך לפני," אמרתי.

    דן הדליק את הפנס. כשהאור נצנץ על ראשו הוא נראה כמו אדם אחר. קיצרנו דרך שדה והלכנו לעבר ההר שבו אמי קבורה.

    "את התמודדת עם זה יפה."

    "עם מה?"

    "עם אמא שלך."

    הרגשתי צביטת כאב פתאומית בחזה וכרכתי את אחת מאצבעותי, שעדיין היתה קשורה בחוט תפירה, סביב הזרת של דן.

    אחרי שאמא מתה הפסקתי לקרוא ספרים.

    הדודנית שלי התקשרה וניסתה לשכנע אותי ללכת לכנסייה, אבל לא רציתי להקשיב לאף אחד. לא עשיתי כלום במשך שנה שלמה. בימים שבהם ירד המון גשם או כשהרגשתי כמו תפוח אדמה שנעקר ממקומו, הייתי הולכת העירה ונכנסת בשקט לאולם קולנוע שהקרין סרטים ברצף, שומטת את גופי במושב וחוזרת הביתה לפני שהסרט נגמר. הטבעת שאמי שלחה לי, זו עם הפנינה בצורת דמעה, היתה כל הזמן בכיסי. לפעמים, כשנמנמתי, הייתי מתעוררת בבהלה ואז שולחת את ידי במהירות לתוך הכיס ומחפשת את הטבעת. כשקצה האצבע שלי נגע בפנינה נרגעתי, אבל גם חשתי צער על אמי. פעם, אחרי שחלתה, התווכחנו על משהו ואני התרגזתי עליה. מרוב כעס ומרמור דמיינתי שאני מתה ושהיא עצובה ומסרבת להתנחם. הטבעת הזכירה לי את כל זה. לא היה בכוחי לשנות את מה שהיה, אבל הרגשתי עצובה ושנאתי את עצמי על כך. לאמי היו אצבעות דקות ולכן טבעת הפנינה שהיא הורישה לי התאימה גם לאצבעי, אבל לא הייתי מסוגלת לענוד אותה. הרגשתי שאם אענוד אותה, אודה למעשה במותה, ופחדתי לעשות כן.

    כשהגענו לרגלי ההר, דן התמהמה.

    "מה קרה?"

    "עכבישים."

    כדי להגיע לקבר היינו צריכים ללכת בשביל הררי חשוך, שלאורכו טוו עכבישים את קוריהם, המתינו בנשימה עצורה על הקרקע או זחלו על סלעים.

    "אתה מפחד מעכבישים?"

    אור הפנס של דן עלה וירד בחשיכה.

    "הם מפחידים אותי יותר מפשיטות של המשטרה."

    צחקקתי למרות רצוני. אדם מבוגר שמפחד מעכבישים.

    "אל תצחקי. את מקלה בערכם עכשיו, אבל עוד תתחרטי על זה. לא שמעת על העכביש הענקי, טורף הציפורים, שהתקיף כפר באוסטרליה?"

    "לא."

    באמת לא שמעתי על זה. אבל מאז ששמעתי על העכבישים הקטנטנים שניזונים מגוף אמם בזמן שהם גדלים, לא חיבבתי עכבישים. זה היה מרתק ומוזר כאחד לשמוע את שמות העכבישים שפלט דן בשטף. זאבן, טרנטולה, עכביש סרטני, ארסן חום... עכביש משפך אוסטרלי.

    "עכבישי משפך אוסטרליים הם הכי חזקים!"

    מרגע שהתחיל לדבר על עכבישים הוא לא הפסיק. הוא סיפר לי שמוצאם של העכבישים הוא מהטרילוביטים, שהיו קיימים בתור הקמבריון בעידן הפלאוזואיקון, וגם שלפני זמן רב חיו העכבישים מתחת לאדמה, אבל מאז העידן המזוזואי ועד לעידן הקנוזואי הם עלו מעל פני השטח. חוץ מזה, הוא הוסיף, מספר המינים מתרבה בקצב מסחרר ועכשיו קשה מאוד לתפוס את המספר העצום של המינים הקיימים. האם לפחד ולאהבה יש יסוד משותף? תהיתי אם הוא באמת מפחד מהם. הוא ידע כל מה שאפשר היה לדעת על עכבישים, כמו אדם המתעניין במשהו מפני שהוא אוהב אותו.

    "מתי התחלת לפחד מעכבישים?"

    "מזמן."

    "אבל איך זה שלא ידעתי על כך בכלל?"

    אף על פי שגדלנו יחד, לא היה לי שום מושג שהוא מפחד כל כך מעכבישים.

    "לא היית יכולה לדעת."

    "מה, זה היה סוד גדול כל כך?"

    "את לא אוהבת אותי... בגלל זה לא ידעת."

    לטשתי עיניים בגבו של דן בחושך בשעה שהמשיך והתקדם בשביל למרות חששו הנורא מהיתקלות בעכביש. המילים את לא אוהבת אותי טפטפו לתוכי בזו אחר זו כמו טיפות גשם.

    "קרה לך משהו רע שקשור לעכבישים?"

    "לא שזכור לי."

    "אז מה זה? למה דווקא עכבישים?"

    "למה את מוסיפה 'דווקא'? זה היה שונה אם הייתי אומר שאני מפחד מינשופים או מסנאים?"

    נראה היה שהשיחה על העכבישים מלחיצה את דן, אבל היה משהו בדבריו.

    "תנסה להסתכל ישירות על עכביש, בעיניים פקוחות לרווחה... אולי זה יעזור."

    "ניסיתי את זה. מישהו אמר לי שהכול בראש שלי ושאני צריך ללכת לבקר במוזיאון העכבישים הזה בּנַמְיַאנְג ג'וּ, לעמוד מול עכבישי ענק ולהסתכל ישר עליהם. אבל כבר כשהסתכלתי על הפוחלצים האלה כל העור שלי התחיל לעקצץ, עד לציפורני אצבעות הרגליים. הרגשתי כאילו הדם שלי זורם לאחור וכל הגוף שלי מתנפח כמו יבלת ענקית."

    "זה עד כדי כך נורא?"

    "כן, בהחלט."

    שחררתי את אצבעי מאצבעו של דן והישרתי אליו את מבטי. הוא עמד בשקט, כמו אדם שמחכה לגזר דינו. פרשתי את זרועותי וחיבקתי אותו.

    "אל תפחד." המילים האלו היו נכונות גם עבורי. "אנחנו נהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר גמור."

    האור מפנס הראש של דן, שחיפש עד כה עכבישים, האיר את פני.

    "אני יכול לנשק אותך?"

    "..."

    שפתיו של דן רעדו כשנגעו בלחיי, במצחי. ואז, אחרי שהיסס לרגע, קירב את שפתיו לשפתי. הן היו חמימות ורעננות.

    "אף פעם לא חשבתי שהנשיקה הראשונה שלי תהיה איתך."

    כשדן אמר את זה צחקקתי בשקט, כאילו ידעתי שהנשיקה הראשונה שלי תהיה איתו, ושהיא תהיה סתמית כל כך. רכס ההר התנוסס אל מול שמי הלילה כמו חיה טורפת. הצללית הכהה של ההר, כמו חיה שחורה גדולה הרובצת על בטנה כשפיה פעור, הלכה והתבהרה. גם אני התחלתי לפחד כשהתקרבנו להר באמצע הלילה. הצעתי שנחזור. אבל אף שהוא רעד מפחד בעודו מחפש עכבישים שאי־אפשר לראות ללא פנס הראש, הוא התעקש שנמשיך ללכת עד הקבר של אמי. היה כנראה משהו מלחיץ בוויכוח שלנו, כשאני מתעקשת לחזור ודן מתעקש שנמשיך ללכת למרות העכבישים המבהילים, כיוון שהציפורים הליליות שמעלינו התעופפו כל אותו זמן ועברו מעץ לעץ. המשכנו לעשות את דרכנו לקבר. דן היה עסוק כל כך בהארת השביל וסביבתו עד שכמעט מעד, אבל המשיך ללכת הלאה, ותוך כדי כך סיפר לי שדי במראה של עכביש כדי לגרום לברכיו להתפוקק, ושאם הוא רואה עכביש באור יום, אפילו מרחוק, הוא מיד מתכסה שלפוחיות. אם הוא מפחד כל כך, אז אולי הוא יכול פשוט לא להסתכל עליהם, אבל מהו הדחף הזה להאיר סביב בפנס ולחפש אותם? ומה אם הוא באמת יראה עכביש? נראה שככה הוא מתמודד עם הפחד שלו, מחפש אחריהם במו עיניו. אז כזה אתה, למדתי משהו חדש על דן. לבסוף הוביל אותי דן בחשיכה לקבר של אמי תוך שהוא ממשיך לחפש עכבישים מפחידים בדרך.

    "הגענו."

    ברגע שהגענו לקבר פלט דן אנחה עמוקה. זאת היתה אנחת שמחה של אדם שהתגבר על פחדו.

    "בואי נקוד קידה ליד הקבר שלה."

    "באמצע הלילה?"

    "בשביל זה באנו, לא?"

    "לא."

    אמרתי לו לא לעשות כן, אבל דן בכל זאת קד קידה כשפנס הראש שלו עדיין על ראשו. אחר כך האיר בפנס הראש על עץ הלגרסטרמיה ההודית שאבי שתל שם ומלמל, "אז לכאן הוא העביר אותו." בזמן שהלך אל העץ, הוציא סיגריה והצית אותה, השתחרר החוט הקשור סביב אצבעי. משחת הבשמת המרוסקת שעל הציפורן נפלה ארצה ליד הקבר ברשרוש קל. הסיגריה בפיו של דן הבהבה בחשיכה. הוא כנראה שפשף את פניו כשהסיגריה בין אצבעותיו כיוון שהגחלת פיזזה כמו גחלילית. לקחתי גוש עפר מהשטח שלפני הקבר של אמי, גלגלתי אותו באגרופי כמו כדור אורז והנחתי אותו בכיס. טבעת הפנינה של אמא בוודאי נגעה בעפר. נשטפתי בתחושת ריקנות שעוררה בי צורך להיאחז במשהו, וכמעט שאלתי את דן, שעמד ועישן לצד העץ כשהפנס על ראשו והוא חושש להניח את רגליו שמא יש עכבישים גם מתחת לעץ, אתה אוהב אותי? לו הייתי שואלת אותו, דן ואני היינו עלולים להתרחק זה מזה ללא שוב. בלעתי את המילים האלו והבטתי בקבר של אמי. חשבתי לעצמי, הגיע הזמן שאחזור העירה.

    "יש הפגנות סטודנטים כל הזמן באזור שאני גר בו."

    חפנתי עוד גוש עפר מהקבר של אמי, הידקתי אותו לכדור והנחתי בכיסי.

    "הרבצתי לאחד החברים שלי."

    "באמת?"

    "זה היה בחור שהכרתי בשנה הראשונה, זללן אמיתי. לא משנה מה הוא אכל, גם אם זה לא היה משהו מיוחד, הוא היה אוכל אותו כך שנראה שזה הדבר הכי טעים בעולם. אני הייתי נתקף רעב רק מלהסתכל עליו אוכל. עשינו מסיבת פרידה לכבוד הבחור הזה מפני שהוא אמר שהוא מתגייס לצבא, אבל בסופו של דבר הוא הצטרף למשטרה והופיע באוניברסיטה כדי לדכא הפגנה. איזה אידיוט, נכון? איך הוא היה יכול לעשות את זה באוניברסיטה שלו... בכל פעם שעברתי במקום, ראיתי אותו עומד שם, שטוף זיעה בשמש הלוהטת. יום אחד הוא והחברים שלו רדפו אחרי כמה סטודנטים והוא נשאר מאחור. אני לא יודע למה. כשהוא התרחק מחבריו באתי ישר אליו, והפעם הוא היה זה שנרדף. ראיתי אותו כמה פעמים יושב על הארץ ליד האוטובוס המשטרתי, זה עם חוטי התיל על החלונות, ודוחף לפה שלו אורז שנראה מקולקל. בכל פעם שאלתי את עצמי מה קרה לבחור הזה שפעם ידע לאכול טוב, וזה שיגע אותי. ואז, באותו יום, היינו שם רק שנינו."

    "..."

    "כשרצתי לעברו הוא הסתובב והביט בי. זיהינו זה את זה. לא חייכנו. תפסנו אחד את השני - אף אחד מאיתנו לא הרביץ ראשון - ואז התחלנו להכות זה את זה, בגוף ובגפיים, בלי לכוון... הוא ניסה לחזור בריצה לחברים שלו, אבל אני לא הרפיתי ממנו, לא נתתי לו ללכת לשום מקום, והרבצתי לו כהוגן."

    "למה עשית את זה?"

    "לא יודע. הרגשתי שאני משתגע. לא יכולתי לסבול את זה."

    "את מה?"

    "את עצמי... אותנו... את המצב שלי... כלומר, את המצב של כולנו."

    "..."

    "רק מפני שאני התחלתי איתו זה לא אומר שאני הייתי היחיד שהחטיף. גם הוא הרביץ לי כהוגן. בעיניים, בראש, בכל חלק בגוף שלי. אבל גם כשהוא ניסה להשתחרר ממני... לא רציתי להרפות. רדפנו זה אחר זה, ואז הרודף הפך לנרדף. הכול היה מטושטש. כל מה שנשאר היה הדחף להרוס. רדפתי אחריו כשהוא ניסה לברוח, חטפתי מכות, אבל רדפתי אחריו שוב. כשחזרתי להכרה, מצאתי את עצמי שוכב בחדר שלי במעונות. מישהו כנראה הביא אותי לשם".

    "..."

    "אני לא יכול לישון."

    "..."

    "מאז אותו יום, אני לא מסוגל לעשות כלום... אני חושש שבסוף אעזוב את הלימודים ואתגייס לצבא."

    לא יכולתי לעשות שום דבר למען דן. שום דבר חוץ מללכת אליו, לאחוז בידו ולהניף אותה הלוך ושוב בחושך.

     

    כשאמרתי לאבי שאני חוזרת ללימודים הוא הושיט לי שני פנקסי הפקדות שאמי השאירה. אחד היה של הכסף מפוליסת ביטוח החיים שלה, והשני של החיסכון שהיא פתחה לפני שחלתה. הוא אמר שאשכור לי דירה בעיר, מאחר שאני חוזרת ללמוד. שמי, ג'וֹנְג יוּן, היה מודפס בשני הפנקסים. פתחתי את הפנקס השני: סכומי הכסף שאמי הפקידה לפני שחלתה היו רשומים בו. היא הפקידה כסף יום אחר יום, בכל פעם קצת. איך הצליח אבי לא לבזבז אותם? ניסיתי להחזיר לו את פנקס ההפקדות של כספי ביטוח החיים שהתקבלו לאחר שמתה. הוא אמר שהיא הורישה את זה לי. "את אדם בוגר עכשיו, אז את צריכה לעמוד ברשות עצמך." בשעה שארזתי את חפצי לקראת הנסיעה העירה הנחתי את שני הפנקסים שאמי הורישה לי בתחתית התיק שלי. כמה פעמים במשך הנסיעה ברכבת הוצאתי אותם וניסיתי לחשב כמה כסף היא הפקידה מדי יום. הרגשתי כאילו אני רואה את הידיים שלה. היו ימים שבהם היא הפקידה עשרת אלפים ווֹן,* באחרים שלושים אלף, לפעמים שמונים אלף... ואז, יום אחד כנראה קרה משהו כי היא הפקידה מאתיים אלף בבת אחת. הוצאתי את הכסף ושכרתי לי אוֹקְטָב בַּנְג - צריף שהוסב למגורים על גג בניין - בראש הגבעה הסמוכה לדירתה של דודניתי. הדבר הראשון שפָּרַקתי היה העפר מהקבר של אמי, שנשמר עדיין בצורת כדור אורז. ואז נעלתי את נעלי הספורט שלי והלכתי לחנות הספרים שברחוב ג'וֹנְגְנוֹ כדי לקנות עותק משיריה של אמילי דיקנסון ואטלס שבו מפות מפורטות של העיר. בדרכי חזרה עצרתי אצל מוכר פרחים וקניתי עציץ. הנחתי את העפר מקברה של אמי בעציץ ופתחתי את המפה כדי לבחור את האזור הראשון שאטייל בו. החלטתי שעכשיו, משחזרתי לעיר הזאת אחרי שנה, אני צריכה ללמוד להכיר אותה ולשם כך יהיה עלי לסייר ברגל בכל פינה ופינה.

    [* ווֹן דרום קוריאני אחד (KRW) שווה כ־0.0035 שקל, נכון ל־2013.]

     

     

    לא הייתי באוניברסיטה כבר נצח. נרשמתי לקורסים, אבל הקורס היחיד שמתחשק לי ללמוד הוא זה של פרופסור יוּן. בשטח האוניברסיטה יש עדיין הרבה הפגנות. הגעתי שעה וחצי לפני הזמן כדי שאספיק להיכנס לחנות הספרים שמחוץ לאוניברסיטה. כל כך הרבה זמן עבר. הבחור שעובד שם שמח לראות אותי. הוא אמר ממש בקול רם: "אז מה, עדיין רווק?" מה, רואים שאין לי חברה? שאלתי איך הוא יודע אם אני יוצא עם מישהי או לא, והוא אמר, "זה כתוב לך על הפרצוף בגדול!" סליחה? "רק מלהסתכל עליך אני יודע שעבר הרבה זמן מאז שהתנשקת בפעם האחרונה." הוא טפח על כתפי. עיינתי בערימה של ספרי לימוד, כתבי עת וספרים חדשים, אבל בסופו של דבר קניתי רק את היומן הקטן הזה בכריכת העור החומה, שבו אני כותב עכשיו. הצבע והמגע שלו מוצאים חן בעיני. אני מתכונן לכתוב בו מחשבות וכל מיני דברים שאני עושה. כבר קרה ששכחתי את התיק שלי ברכבת, ופעם הורדתי את נעלי הספורט שלי באיזה בר ושכחתי אותן שם מתחת לשולחן. היומן הזה בטח יאבד לי גם הוא באיזשהו שלב, כמו כל שאר החפצים. הוא מזכיר לי את היומנים שהיו לי בתיכון, אלו שמילאתי בשרבוטים מטופשים. איבדתי את כולם ואיתם גם את כל אותן רשימות דחוסות ותיאורי רגשות ששורבטו בכתב חרטומים. אזרתי אומץ והחלטתי להתחיל שוב לכתוב. כדי לציין את המאורע רציתי לתת ליומן שלי שם. אולי "רשימות סֵה". סֵה פירושו "חדש" אבל גם "בין לבין", כמו גם "ציפור", ציפור שמתעופפת לה בחופשיות בשמים... אבל אם כך, האם כדאי לי לקרוא לו "רשימות סה" או "הרשימות של סה"? הרשימות של סה... אני לא יודע, זה נשמע קצת משונה. אולי "רשימות רוח"? רשימות רוח... "רשימות אביב"? "הוכחות לקיום"? ביליתי כמה שעות בהתלבטות בין שמות שונים, אבל לבסוף בחרתי בשם "המחברת החומה" מפני שהכריכה שלה חומה. משעמם, אני יודע. למה אני כותב את זה בכלל? אין לי מושג מה לכתוב. שום מושג. אני רק מקווה שהפעם, בניגוד ליומנים הקודמים שלי, הפעם מה שאכתוב כאן יהיה ביטוי מזוקק של הבגרות והתחכום שלי.

    כשקראתי שרולאן בארת טען שהכתיבה "מתפתחת כמו נבט",[5] הרגשתי כאילו נפתח לפני חלון. מאוחר יותר גיליתי שבארת כתב גם על צילום. קראתי את הספר שלו "מחשבות על הצילום", שעורר בי חשק להתחיל לצלם. המצלמה של אבא שלי היתה בבית. אף פעם לא ראיתי אותו מצלם בה. מפעם לפעם הוא היה מוציא אותה, מחליק עליה בידו ואומר שאילולא סבא שלי הוריש לו את בית המרחץ, הוא היה הופך לצלם ומטייל בעולם. רציתי לנסות את המצלמה שלו בעצמי, אבל כשהצטרפתי לחוג צילום בתיכון לא היה לי מה ללמוד. אף אחד שם לא שמע על המושגים סטודיום או פונקטום, שעליהם למדתי מבארת. הם אפילו לא שמעו את השם בארת מעולם. נמאס לי מהחוג הזה. יום אחד המורה הסביר איך לצלם דיוקנאות. הרגשתי חסר מנוחה ולא הייתי מסוגל לשבת שם אפילו עוד רגע. ניסיתי לחמוק מהכיתה מבלי שיבחינו בי, אבל המורה קרא בשמי, "יִי מְיוֹנְג־סוֹ!" הוא עצר אותי כשיצאתי. "לאן בדיוק אתה הולך?" אמרתי לו שיש לי תור לרופא. "מה קרה לך?" הוא שאל. לא הייתי באמת חולה, ולא הייתי באמת צריך ללכת לרופא, פשוט רציתי לצאת משם. "שאלתי, מה קרה לך?" צעק המורה שוב. לא ידעתי מה לומר. היססתי. ואז, פתאום, אמרתי, "הלב שלי נשבר." אפילו אני הייתי המום מהתגובה הילדותית שלי. חשבתי לעצמי, עכשיו כולם ילעגו לי. הוא יכריח אותי להקיף את מסלול הריצה עשר או עשרים פעם. המורה לצילום לימד גם מדעים. בכל פעם שהתלמידים המרו את פיו בכיתה, הוא היה מכריח אותם לעשות כפיפות בטן, או מרביץ להם במקל או מריץ אותם במסלול בחום הכי גדול עד שקרסו מרוב תשישות. כבר התכוננתי לקבל עונש, אבל תגובתו של המורה הפתיעה אותי. "הלב שלך נשבר?" הוא הביט בי בהיסח הדעת מבעד למשקפיו. "אז כדאי שתמהר, ואל תאחר בפעם הבאה."

    עזבתי את הקמפוס וטיפסתי על הגבעה שמאחורי בית הספר. נשכבתי שם על גבי קבר שנדמה היה שאין לו בעלים, ובהיתי במשך זמן־מה בעננים התפוחים הלבנים ששטו בשמים כמו איים, ואז חזרתי ישר לחוג הצילום. מאותו יום לא החמצתי שום מפגש. אפילו הפכתי לתלמיד שקדן יותר במדעים, שיעור שבו קיבלתי עד אז ציונים נמוכים. לולא עליתי לקבר שעל הגבעה שמאחורי בית הספר והתבוננתי באותם עננים לבנים ששטו בשמים לפני שחזרתי לכיתה, בוודאי הייתי מחזיר את המצלמה לאבא שלי.

     

     

    היתה הפגנה גדולה היום. ברגע שהתעוררתי גלגלתי את העיתון והלכתי לזרוק אותו לפח, אבל תמונה של שני כלבים צדה את עיני ופתחתי אותו. זאת היתה כתבה על שני כלבים נטושים. אחד מהם היה עיוור. לכל מקום שהלכו אליו, הכלב בעל הראייה הטובה הלך מאחורי הכלב העיוור ושמר עליו. כשחצו את הרחוב או נעצרו לשתות מים נתן הכלב הרואה זכות קדימה לכלב העיוור. בכתבה ציינו גם שהכלבים הניחו את ראשיהם זה לצד זה כשהתעייפו, או שאחד היה משעין את ראשו על הבטן של השני. בכל פעם שהכלב העיוור נעצר, הכלב הרואה שהלך אחריו נעצר גם הוא.

    האם מדובר באימון או באינסטינקט?

    אומרים שכלב לא יוביל מרצונו כלב אחר שלא רואה, אבל יש כלב כזה. אז מה זה אומר? הסערות חזקות מאוד בזמן האחרון. כשיורד גשם אני מרגיש כאילו הושלכתי החוצה בעיניים מכוסות אל הרחובות המקיפים את האוניברסיטה. נעצתי מבט נוקב וממושך בתמונתם של שני הכלבים שנחו כשראשיהם צמודים או שראשו של האחד על בטנו של האחר.

    - המחברת החומה 1

    • קיונג סוק שין
    • קיונג סוק שין

      שין קיונג-סוק (בהנגול: 신경숙, נולדה ב-12 בינואר 1963) היא סופרת דרום קוריאנית, הקוריאנית הראשונה והאשה הראשונה שזכתה בפרס "Man Asian Literary Prize". את הפרס קיבלה בשנת 2011 על ספרה "בבקשה תשגיחי על אמא". 

      קיונג-סוק נולדה בכפר השוכן בדרום מערב קוריאה הדרומית, כילדה רביעית והבת הבכורה לששה אחים. הוריה היו חקלאים שלא יכלו לשלוח אותה ללימודים בבית ספר תיכון. בגיל 16 היא עברה לסיאול שם גר אחיה הבכור. לפרנסתה עבדה במפעל אלקטרוניקה ובמקביל למדה בתיכון ערב. קיונג-סוק למדה כתיבה יוצרת באקדמיה לאמניות בסיאול. ספר הביכורים שלה פורסם בשנת 1985.
      כתיבתה כוללת נובלות וסיפורים קצרים. במהלך השנים זכתה במספר פרסים.
      ספרה המפורסם ביותר הוא "בבקשה תשגיחי על אמא" שיצא לאור בדרום קוריאה בשנת 2009, והגיע למיליון עותקים עשרה חודשים לאחר יציאתו לאור. הספר הומחז להצגה. באפריל 2012 הגיע ל-2 מיליון עותקים. הספר יצא לאור ב-19 מדינות ביניהן ארצות הברית וסין. בישראל יצא הספר בשנת 2011 בהוצאת ידיעות אחרונות. המהדורה העברית תורגמה מאנגלית. הספר מספר על אמא שנעלמת ומשפחתה המחפשת אותה. הספר מסופר מזווית הראיה של בני המשפחה השונים. כל בן משפחה בתורו מספר על אמו ועל זיכרונותיו ומערכת יחסיו עם אמו. האמא היא אשה פשוטה שאינה יודעת קרוא וכתוב החיה בכפר שהקדישה את כל חייה לילדיה, בתקופה של שינויים חברתיים רבים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הלבד הגדול
    • סודה של אלמנת הספירים
    • בית הרעיות
    • פונטי
    • המאהב היפני
    • הציירת משנחאי
    • בבקשה תשגיחי על אמא
    • הבודהה בעליית הגג
    • על שפת המים
    • האוהד
    • הבית העגול
    • מארז דיינה ג'יפריס