הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בבית
    ספר מוגן
     
  • בבית
    הרלן קובן | תרגום: שאול לוין
    כנרת זמורה-דביר | אפריל 2018 | מתח ופעולה | 336 עמ' מודפסים
    שני ילדים נחטפו לפני עשור ממשפחות עשירות ומכובדות. נשלחה דרישת כופר, ואז דממה דקה.
    במשך עשר השנים שחלפו לא נמצא כל סימן וזכר לילדים, חיים או מתים. המשפחות נותרו עם זיכרונות כואבים וסימני שאלה. התקווה לפתרון התעלומה הלכה והתפוגגה.
    כעת מיירון בוליטר וחברו סבורים שמצאו את אחד הילדים, שהתבגר כמובן. 
    היכן היה במשך השנים ומדוע לא יצר קשר עם המשפחה או שלטונות החוק?
    מה הוא יכול לגלות על אותו יום חטיפה גורלי?
    והשאלה המטרידה מכול: מה עלה בגורל חברו?
    גם בספר ה־11 בסדרה, מיירון בוליטר סוחב את הפציעה הישנה שקטעה את קריירת הכדורסל המבטיחה שלו. הוא עדיין מחוספס אם כי רגיש יותר, עדיין שנון אך קשוב. מבין דפי התעלומה מגיחות הדמויות האהובות - זורה, סינדי הגדולה, אספרנזה, וכמובן האחיין הצעיר מיקי. 
    הרלן קובן הוא מחברם של יותר מ־30 ספרים שנמכרו ביותר מ־70 מיליון עותקים ותורגמו ל־43 שפות. ספריו האחרונים "אדם זר" ו"הטעות כולה שלך" ראו אור בהוצאת כנרת.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    הילד שנעדר כבר עשר שנים נכנס לעיגול האור.
    אני לא בן אדם שנוטה להיסטריה או אפילו לתחושה כמו תדהמה. ראיתי הרבה בארבעים־ומשהו שנותי. גם כמעט נהרגתי — גם הרגתי. ראיתי רשעות שרבים יתקשו לעכל, אם יצליחו לתפוס אותה בכלל — ויהיו שיגידו שנהגתי באופן דומה. למדתי עם השנים למשול ברגשות שלי, וחשוב יותר, בתגובות שלי במצבי לחץ נפיצים. אני יודע להכות במהירות ובאלימות, אבל אני לא עושה שום דבר בלי מידה של התכוונות ושיקול דעת.
    התכונות האלה, אם תרצו, הצילו אותי ואת האנשים החשובים לי פעם אחר פעם.
    אבל אני מודה שכשאני רואה את הילד בפעם הראשונה — בעצם הוא כבר נער, לא? — אני מרגיש את הדופק שלי מאיץ. קול פועם מהדהד באוזני. בלי מחשבה מודעת, ידי נקפצות לאגרופים.
    עשר שנים — ועכשיו חמישים מטר, לא יותר, מפרידים ביני ובין הילד הנעדר.
    פטריק מור — כך קוראים לילד — נשען על עמוד בטון מכוסה גרפיטי של מעבר מתחת גשר. כתפיו מכונסות. עיניו מתרוצצות סביב ובסוף מתמקמות על המדרכה הסדוקה מולו. שערו קצוץ, מה שקראנו פעם תספורת מלחים. יש עוד שני נערים שמסתובבים מתחת לגשר. אחד מהם מעשן סיגריה במרץ כזה, שאני חושש שהסיגריה העליבה אותו. לשני יש קולר ניטים של כלב וחולצת רשת, מדים מובהקים של עיסוקו הנוכחי.
    למעלה, המכוניות עוברות בשאגה, אדישות למה שמתחת להן. אנחנו בקינג'ס קרוס, שרובו עבר "הצערה" בשני העשורים האחרונים, עם מוזיאונים וספריות והיורוסטאר ואפילו שלט ברציף ¾9, שהארי פוטר יצא ממנו ברכבת להוגוורטס. חלק גדול ממה שמכונה הגורם הלא רצוי ברח מהעסקאות האישיות המסוכנות האלה אל בטיחותו היחסית של מסחר מקוון — הרבה פחות דרישה לתעשייה המסוכנת של מין־וסע, עוד תוצר לוואי חיובי של האינטרנט — אבל אם עוברים לצד השני של המסילה, מילולית ופיגורטיבית, הרחק מהמגדלים החדשים הנוצצים, עדיין יש מקומות שהגורם הנאלח ממשיך לשרוד בצורה מרוכזת.
    שם אני מוצא את הילד הנעדר.
    חלק אחד בי — אותו צד נמהר שאני כובש — רוצה לחצות את הרחוב בריצה ולתפוס את הילד. אם זה באמת פטריק, ולא איזה כפיל או טעות מצדי, הוא צריך להיות עכשיו בן שש־עשרה. מהמרחק הזה, זה נראה לי די נכון. לפני עשר שנים — תעשו לבד חשבון לדעת בן כמה הוא היה — באלפיין, קהילה עשירה בטירוף, פטריק היה במה שמתעקשים לכנות "פליידייט" עם הבן של בת דודה שלי, ריס.
    זאת כמובן הדילמה שלי.
    אם אני תופס את פטריק עכשיו, פשוט חוצה את הכביש בריצה ותופס אותו, מה יהיה עם ריס? אני בטווח ראייה מאחד הילדים הנעדרים, אבל באתי להציל את שניהם. שזה אומר לפעול בזהירות. בלי תנועות פתאומיות. אני צריך לנהוג בסבלנות. לא משנה מה קרה לפני עשר שנים, לא משנה איזה טוויסט אנושי אכזרי (אין לי הרבה אמון באכזריות הגורל, העבריין הוא בדרך כלל אחד מרעינו בני האדם) שלף את הילד הזה מעושר בית האבן הגדול שלו אל האסלה המטונפת שמתחת לגשר, מדאיג אותי עכשיו שאם אעשה צעד לא נכון, אחד הילדים או שניהם עלולים להיעלם שוב, הפעם לנצח.
    אני אצטרך לחכות לריס. אני אחכה לריס ואתפוס את שני הילדים ואביא אותם הביתה.
    שתי שאלות בטח עלו בראשכם.
    הראשונה: איך אני יכול להיות כל כך בטוח שברגע שאראה את הילדים אצליח לתפוס את שניהם? אתם בטח אומרים לעצמכם, מה אם הם עברו שטיפת מוח ויתנגדו? מה אם אלה שחטפו אותם או מי שמחזיקים את המפתחות לחירותם — מה אם הם רבּים ואלימים ונחושים?
    לזה אני עונה: שזה לא יטריד אתכם.
    השאלה השנייה, שהרבה יותר בוערת לי: מה אם ריס לא יופיע?
    אני לא כל כך טיפוס של "נעבור את הגשר כשנגיע", אז אני מתווה תוכנית גיבוי, לארוב בשטח ולעקוב אחרי פטריק ממרחק בטוח. אני מתכנן איך זה בדיוק יעבוד כשמשהו משתבש.
    התנועה מתגברת. החיים הם עניין של תגיות. משתנת הרחוב הזאת אינה שונה. מעבר תחתִי אחד פונה לגברים הטרוסקסואלים שמחפשים חברה נקבית. המעבר הזה הכי עמוס. ערכים שמרניים, כנראה. אפשר לדבר עד מחר על מגדר והעדפות וקינק, אבל רוב המתוסכלים מינית הם עדיין גברים הטרוסקסואלים שלא מקבלים מספיק. האסכולה הישנה. בחורות עם עיניים כבויות תופסות עמדות ליד מחסומי הבטון, מכוניות עוברות על פניהן, בחורות עולות ונוסעות, בחורות אחרות תופסות את מקומן. זה כמעט כמו להסתכל על מכונה למזיגת שתייה מוגזת בתחנת דלק.
    במעבר השני יש דבוקה קטנה של טרנסג'נדרים או גברים בלבוש נשים בכל מיני שלבים, ובהמשך, בקצה הרחוק, שפטריק עומד בו עכשיו, שם מתנהלים עסקי הגייז.
    אני צופה בגבר עם חולצה בצבע מלון מתקדם ביהירות לעבר פטריק.
    ברגע שפטריק הופיע, תהיתי מה אעשה אם אחד הקליינטים יבחר לדרוש את שירותיו. במבט ראשון, נדמה שהכי טוב הוא להתערב מיד. נדמה שזה המעשה הכי הומני מצדי, אבל מצד שני, אסור לי לשכוח את המטרה שלי: להחזיר את שני הילדים הביתה. האמת היא שפטריק וריס נעלמו כבר לפני עשר שנים. אלוהים יודע מה עבר עליהם, ולמרות שאני לא מתלהב מהרעיון לאפשר לאף אחד מהם לסבול אפילו עוד התעללות אחת, כבר סיכמתי את הבעד והנגד והגעתי להחלטה. אין טעם להמשיך להתעסק בזה.
    אבל חולצת־מלון הוא לא קליינט.
    אני יודע את זה מיד. קליינטים לא הולכים בכזה ביטחון יהיר. הם לא זוקפים ראש. הם לא מחייכים מאוזן לאוזן. הם לא לובשים חולצות מלון צעקניות. קליינטים שנואשים מספיק לבוא הנה כדי למצוא סיפוק לדחפים שלהם מרגישים בושה או פוחדים להיחשף או, ברוב המקרים, גם וגם.
    לחולצת־מלון, לעומת זאת, יש הליכה ויציבה וארשת של מישהו מסוכן שחש בנוח. אם אתה רגיש לדברים כאלה, אתה יכול לחוש בזה. להרגיש את זה במוח הלטאה שלך, איזה רטט אזהרה פרימיטיבי שאי אפשר להסביר. גבר מודרני, שיותר חושש לפעמים להיות נבוך משהוא חושש לביטחונו האישי, מתעלם מזה לא פעם ומסתכן.
    חולצת־מלון מעיף מבט אחורה. שני גברים נוספים נכנסים לתמונה עכשיו, משני צדיו של מלון. שניהם גדולים מאוד, לבושים מדי הסוואה וגופיות של בריונים על שרירי חזה מבריקים. שאר החבר'ה שעושים את המעבר התחתי — המעשן וזה עם קולר הניטים — בורחים ברגע שהם רואים את חולצת־מלון ומשאירים את פטריק לבד עם שלושת החדשים.
    זה לא טוב.
    פטריק עדיין עם העיניים באדמה, והראש החצי־מגולח שלו מבהיק. הוא לא מודע לאנשים שמתקרבים עד שחולצת־מלון כמעט עומד עליו. אני מתקרב. סביר מאוד להניח שפטריק עושה רחובות כבר כמה זמן. אני חושב על זה רגע, על איזה מין חיים היו לו אחרי שתלשו אותו מהבועה המנחמת של פרבריות אמריקאית וזרקו אותו לתוך... מי יודע מה?
    אבל יכול להיות שבמשך כל הזמן הזה פטריק פיתח מיומנויות מסוימות. אולי הוא ידבר איתם ויצא מהמצב. אולי המצב לא חמור כמו שהוא נראה. אני צריך לחכות ולראות.
    חולצת־מלון נדחק לתוך הפנים של פטריק. הוא אומר לו משהו. אני לא שומע מה. ואז, בלי שום הקדמה נוספת, הוא מושך אחורה את האגרוף ותוקע אותו כמו פטיש במקלעת השמש של פטריק.
    פטריק קורס ומנסה לתפוס אוויר.
    שני הבודי־בילדרים מתחילים לסגור עליו. אני זז מהר עכשיו.
    "רבותי," אני קורא.
    חולצת־מלון ושני הסוואה מסתובבים כשהם שומעים אותי. ברגע הראשון יש להם הבעה של ניאנדרתלים ששומעים רעש מוזר בפעם הראשונה. אחר כך הם קולטים אותי ומצמצמים עפעפיים. אני רואה את החיוכים נמרחים להם על השפתיים. אין לי גוף מאיים. אני קצת גבוה מהממוצע ודי רזה, אפשר לומר, עם שיער בלונדיני־בדרך־לאפור, צבע עור שמשתנה מחרסינה בחום לאדמדם בקור, ותווי פנים שיש מי שיכנו אותם עדינים, בצורה נאה, אני מקווה.
    היום אני לובש חליפה מחויטת של סאביל רואו בצבע תכלת, עניבה של לילי פוליצר, ממחטה של הרמס בכיס החזה ונעלי בדפורדשייר בהזמנה מיוחדת מהאומן המוביל של ג'י־ג'יי. קלברלי באולד בונד סטריט.
    גנדרן אמיתי, מה?
    אני צועד בנחת לעבר שלושת הבריונים, מצטער שאין לי מטרייה שאוכל לסובב לתוספת רושם, ומרגיש איך רף הביטחון שלהם עולה. זה משמח אותי. בדרך כלל יש לי אקדח, לא פעם שניים, אבל באנגליה החוקים קשוחים מאוד בעניינים כאלה. אני לא מודאג. היופי בחוקים הבריטיים הקשוחים הוא שבסבירות גבוהה מאוד גם שלושת יריבי לא חמושים. העיניים שלי עורכות סריקה תלת־גופית מהירה אחר מקומות מסתור סבירים לאקדחים. הבריונים שלי מחבבים לבוש צמוד מאוד, שמתאים יותר להתגנדרות מאשר להסתרת נשק.
    יכול להיות שהם נושאים סכינים — קרוב לוודאי שכן — אבל אין אקדחים.
    סכינים לא מטרידים אותי במיוחד.
    פטריק — אם זה באמת פטריק — עדיין על הארץ מנסה לתפוס אוויר כשאני מגיע. אני נעצר, פורש את זרועותי ושולח את החיוך הכי מנצח שלי. שלושת הבריונים לוטשים בי עיניים כאילו הייתי יצירה מוזיאלית שהם לא מצליחים להבין.
    חולצת־מלון עושה צעד לכיווני. "מי אתה חושב שאתה?"
    אני עדיין מחייך. "כדאי שתעזבו עכשיו."
    חולצת־מלון מסתכל על הסוואה־אחת לימיני. אחר כך הוא מסתכל על הסוואה־שתיים לשמאלי. גם אני מסתכל לשני הכיוונים ואחר כך שוב בחולצת־מלון.
    כשאני קורץ לו, הגבות שלו קופצות גבוה.
    "בואו נחתוך אותו," אומר הסוואה־אחת. "נחתוך אותו לחתיכות קטנות."
    אני מעמיד פני מופתע ומסתובב לעברו. "אוי, לא ראיתי אותך שם."
    "מה?"
    "עם מכנסי ההסוואה האלה. אתה ממש משתלב בנוף. דרך אגב, הם מאוד מחמיאים לך."
    "נהיית לי חוכמולוג?"
    "אני חוכמולוג ממזמן."
    כל החיוכים גדלים, כולל שלי.
    הם מתחילים להתקרב אלי. אני יכול לנסות לדבר איתם, אולי להציע להם כסף כדי שיניחו לנו, אבל לא נראה לי שזה יעבוד, משלוש סיבות. אחת, הבריונים האלה ירצו את כל הכסף שיש לי ואת השעון וכל דבר אחר שיצליחו למצוא עלי. להציע כסף לא יעזור. שתיים, כולם הריחו דם — דם קל, חלש — והריח מוצא חן בעיניהם. ושלוש, הכי חשוב, גם אני אוהב ריח דם.
    עבר יותר מדי זמן.
    אני מנסה לא לחייך כשהם מתחילים להסתער. חולצת־מלון שולף סכין ציידים גדול. זה משמח אותי. אין לי בעיה מצפונית מיוחדת לפגוע במי שמרושע בעיני. אבל נחמד לדעת שאם מישהו זקוק לרציונליזציה כזאת כדי שאהיה "חביב" בעיניו, אוכל לטעון שהבריונים היו הראשונים לשלוף נשק ואני פעלתי אך ורק מתוך הגנה עצמית.
    אף על פי כן, אני נותן להם הזדמנות אחרונה לסגת.
    אני מסתכל לחולצת־מלון ישר בעיניים ואומר, "כדאי שתעזבו עכשיו."
    שני הסוואה נפוחי שרירים צוחקים לי בפרצוף, אבל החיוך של חולצת־מלון מתחיל להתפוגג. הוא יודע. אני רואה את זה. הוא מסתכל לי בעיניים ויודע.
    השאר קורה בשניות.
    הסוואה־אחת נעמד מולי, נכנס למרחב האישי שלי. הוא גבר גדול. אני עומד פנים אל פנים מול שרירי החזה המתוחים והמבריקים שלו. הוא מחייך אלי מלמעלה כאילו הייתי חטיף שהוא עומד לזלול בביס אחד.
    אין סיבה לעכב את הבלתי נמנע.
    אני משסף לו את הגרון בתער שהסתרתי בכף היד.
    דם משפריץ עלי בקשת כמעט מושלמת. לעזאזל. זה יצריך עוד ביקור בסאביל רואו.
    "טֶרֶנס!"
    זה הסוואה־שתיים. יש דמיון, ועכשיו, כשאני גולש לעברו, אני תוהה אם הם אחים. העצב של הבריון מהמם אותו מספיק בכדי שהחיסול שלו יהיה קל מאוד, אבל אני לא חושב שהיה עוזר לו במיוחד להיות מוכן יותר.
    אני טוב עם תער.
    הסוואה־שתיים הולך באותה דרך כמו טֶרֶנס היקר, אחיו האפשרי.
    מה שמשאיר את חולצת־מלון, המנהיג האהוב, שבטח השיג את הדרגה בזכות היותו אכזרי וערמומי יותר מחבריו שנפלו. חולצת־מלון, ברוב חוכמתו, כבר התחיל להסתער עלי עוד בזמן שגמרתי עם הסוואה־שתיים. באמצעות הראייה ההיקפית שלי, אני רואה את נצנוץ סכין הציידים שלו מתקדם לעברי מלמעלה.
    טעות מצדו.
    לא תוקפים אויב מלמעלה ככה. קל מדי להתגונן מפני זה. היריב יכול לקנות זמן על ידי התכופפות או הרמת אמת היד כדי להסיט את המכה. אם אתה יורה במישהו עם אקדח, מאמנים אותך לכוון לאמצע המסה, כדי שאם לא תכוון כל כך טוב, עדיין תפגע במשהו. אתה מתכונן לאפשרות של טעות. זה אותו הדבר עם סכין. צריך לדקור ממרחק קטן ככל האפשר. לכוון לאמצע, כדי שאם היריב זז, עדיין תצליח לפצוע אותו.
    חולצת־מלון לא עושה את זה.
    אני מתכופף ובאמת היד הימנית, כפי שציינתי קודם, מסיט את המכה. אחר כך, בברכיים כפופות, אני מסתובב על ציר ומעביר את התער על הבטן שלו. אני לא מחכה לראות איך הוא מגיב. אני מזדקף ומחסל אותו כמו שחיסלתי את השניים האחרים.
    כמו שאמרתי, זה נגמר תוך שניות.
    המדרכה הסדוקה מכוסה עיסה אדומה שהולכת ומתפשטת. אני נותן לעצמי שנייה, לא יותר, ליהנות מההַיי. גם אתם הייתם נותנים, אם לא הייתם מעמידים פנים.
    אני מסתובב אל פטריק.
    אבל הוא איננו.
    אני מסתכל שמאלה, אחר כך ימינה. הנה הוא, כמעט מחוץ לטווח ראייה. אני ממהר אחריו אבל מהר מאוד אני מבין שזה חסר טעם. הוא בדרך לתחנת קינג'ס קרוס, אחת התחנות העמוסות בלונדון. הוא יהיה בתחנה — חשוף לעין הציבור — לפני שאוכל להגיע אליו. אני מכוסה דם. אני אולי טוב במה שאני עושה, אבל למרות העובדה שתחנת קינג'ס קרוס היא באמת המקום שהארי פוטר יצא ממנו להוגוורטס, לי אין גלימת היעלמות.
    אני נעצר, מעיף מבט לאחור, אומד את המצב, מגיע למסקנה.
    פישלתי.
    הגיע הזמן להיעלם. אני לא מודאג ממצלמות במעגל סגור שמתעדות את מה שעשיתי. יש סיבה שהגורם הלא רצוי בוחר לו אתרים כאלה. הוא נסתר מכל העיניים הבוחנות, אפילו דיגיטליות ואלקטרוניות.
    אף על פי כן. פיקששתי. אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל כך הרבה חיפושים עקרים, סוף־סוף מצאתי קצה חוט, ואם אאבד אותו...
    אני זקוק לעזרה.
    אני מזדרז להסתלק ולוחץ על ה־1 בחיוג המקוצר. לא לחצתי 1 כבר קרוב לשנה.
    הוא עונה בצלצול השלישי. "הלו?"
    לשמוע את הקול שלו שוב. אמנם התחשלתי לקראתו, אבל הוא מעביר בי צמרמורת. המספר חסום, אז אין לו מושג מי מתקשר אליו.
    אני אומר, "התכוונת 'רהיטות', לא?"
    השתנקות. "וִין? אלוהים, איפה היית —?"
    "ראיתי אותו," אני אומר.
    "את מי?"
    "תחשוב."
    שתיקה קצרצרה. "רגע, את שניהם?"
    "רק את פטריק."
    "וואו."
    אני מזעיף פנים. וואו? "מיירון?"
    "כן?"
    "תתפוס את המטוס הבא ללונדון. אני צריך את העזרה שלך."
    • הרלן קובן
      צילום: Wikimedia Commons
    • הרלן קובן

      הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

      הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
      הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.
     
  • המלצות נוספות