הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בא מלבנון & בכל מקום שהם
  • בא מלבנון & בכל מקום שהם
    ידיעות ספרים | 2007 | פרוזה מקור | 302 עמ' מודפסים

    שבת בבוקר. דלת נפתחת. פתק נופל: חייל מילואים- התייצב מיד! אחרי שלושה ימים אני מוצא את עצמי בשערי לבנון. מי חלם שבשבת הבאה אתהלך ברחובות מארג` עיון תחת הפגזות אויב?בא מלבנון הוא סיפור מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבטו של חייל מילואים. בצל מחדלים ובלבול, ומול משימות משתנות במהירות, נחשפת דווקא עוצמתם של הרגעים הקטנים: געגוע אל הבית, לחישת נדר ותפילה, הרעות המיוחדת והתמודדות עם הפחד המזדחל אל הלב. זהו סיפורו של מי שבא מלבנון ובאמתחתו כאב ותקווה, של חייל ושל עם. קובץ הסיפורים בכל מקום שהם הוא מסע מרתק בעולם הצבאי הסדיר המלווה את החיילים ברגעי שמחה וקושי, אמונה והכרעות, קרבה, געגוע והרצון לשוב הביתה.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בא מלבנון

    סיפורה של פלחה"ן 724 במלחמת לבנון השנייה

    שבת בבוקר. הטלית והסידור מונחים תחת ידי. עשרים לשבע, והתפילה החלה לפני עשר דקות. מה קרה הבוקר שהתקשיתי להתעורר, מושך מן השינה עוד ועוד? בדרך כלל מעיר אותי השעון המעורר בשש וחמישה ואני מזנק מן המיטה. והבוקר?
    אצבעות ידי נחות על הידית. שני סיבובי מפתח זריזים, שיניו נעות במגרעות המנעול. הדלת נפתחת באחת. פתק לבן מוארך נופל, משתלשל לרצפה. אני מתכופף להרימו.
    נשימה מתפזרת כמו מנחשת מה יבוא.
    אני קורא:

    חייל מילואים,
    1. צו הקריאה האישי לא נמסר לך מאחר שביתך נמצא נעול. טופס זה משמש במקום צו קריאה אישי.
    2. עליך להתייצב לשירות מילואים פעיל במקום המפגש של יחידתך, מיד.

    אם לא יבואו לאסוף אותך, עליך להגיע בכוחות עצמך ליחידתך.
    מפקד היחידה
    לב מקשקש כמו ענבל פעמון, מתנודד מצד לצד. אני לרגע נצמת.
    עכשיו אני מקשר דבר לדבר. אתמול, באמצע סעודת ליל שבת, צלצל הטלפון שלוש פעמים ושתק. לא חשדתי שמדובר בהקפצה. זו לא הפעם הראשונה שמתקשר לכאן מספר טועה. מה גם שהשבוע, לאחר שגויסו הרבה מחברי לישיבה בצו שמונה, ביררתי מה הסיכוי שגם אותנו יקפיצו. צביקה אמר לי שבמשרד הקישור מסרו שלא צפוי לנו גיוס בקרוב. נכון לעכשיו אנחנו בכוח עתודה. לרגע לא חשדתי שצלצולי הטלפון הם הקפצה מהצבא. עכשיו אני מבין שטעיתי.
    חוזר לחדרי, מתחיל לארוז. שולף מהארון גופיות וכמה זוגות גרביים, זורק לַתיק כלי רחצה ומגבת, ומנסה לעכל את משמעות הפתק על הדלת.
    מעיר את ההורים. "אני הולך לצבא," אני אומר.
    לא יודע מה מותר לי לארוז ומה אסור. שבת היום, והתפילין הן מוקצה והארנק והפלאפון והמַטען...
    שבע וחמישה. אני ממהר אל בית הכנסת הסמוך לביתי, תכף מתחילים שם להתפלל. אשאל את הרב בטיסט, הוא בקיא בהלכות שבת, הוא בטח ידע.
    הילכתי אנה ואנה בכניסה לבית הכנסת, ממתין לרב. הוא טרם הגיע. כמה מתפללים החלו מתעטפים בטלית, כורכים אותה סביב צווארם, מברכים "לְהִתְעַטֵּף בַּצִיצִית," ונותנים לה ליפול ולכסות את גופם. הבטתי בהם. הם מתחילים כעת תפילת שחרית ואני צריך למהר לצפון, לימ"ח שלנו בפילון. שם במחסנים נמצא הציוד שלנו למלחמה.
    הרב נכנס. אני ניגש אליו. "שבת שלום, הרב. גויסתי עכשיו בצו שמונה, ואני לא יודע מה מותר לי לקחת איתי."
    הרב, אגלי זיעה הצטברו במצחו מההליכה הארוכה מביתו עד לבית הכנסת, ניגש בזריזות אל ארון הספרים, הוציא "שמירת שבת כהלכתה". "הרבה שאלות אני מקבל מחיילים," אמר, "אבל שאלה על גיוס בשבת לא שמעתי מאז יום כיפור. אז, פרסמנו רשימות של דברים, מה מותר לקחת ואיך, אבל עכשיו?"
    נעמדתי לצדו, דרוך וממהר. מי יודע, אם אתמול התחיל הגיוס ייתכן שרוב החברים כבר בצפון, אולי ממש ברגעים אלו הם כבר מתאמנים, מאפסים נשקים. צריך למהר.
    הרב הביט בספר ואז הרים עיניו, חוכך בדעתו, מתלבט. "זה לא כל כך פשוט," אמר, ואני רציתי כבר ללכת, אין זמן לחשבון הִלכָתי מפורט. ברגעים קצרים כִּלכל חשבונו. אולי ראה שאני קצר רוח. "מצד אחד הארנק הוא בסיס לדבר האסור, ויהיה קשה מאוד להתיר לטלטל אותו, אבל אולי כלאחר יד ובשינוי יהיה מותר, אף על פי שיש גם בעיה של תחומין, אתה יודע לאן אתם נוסעים?"
    התפללתי בזריזות, תפילה מהירה, שבתי הביתה ולקחתי מה שלקחתי, אורז את דברי המוקצה יחד עם דברי מאכל, "בסיס לדבר האסור והמותר".
    התפילה שהתפללתי לפני רגע בחופזה, טעם אחר היה בה. החשש החמיץ והציפייה העמיקה. אני עדיין מבולבל. הגיוס הפתאומי הזה מחסיר ממני נשימה. התפללתי, מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. גם תפילת מוסף התפללתי ביחידות. בצאתי מבית הכנסת שמעתי אנשים ממלמלים שראו בקצה הרחוב, ליד מרכז הגיוס, עשרה אוטובוסים ממתינים לחיילים. "כל הלילה היו גיוסים," אמרו. "את כולם שולחים לצפון." שמחתי שלא איחרתי את המועד ושישנם עוד אוטובוסים שיאספו אותי אל שאר החברים. חששתי, אולי כולם כבר שם.
    בבית אמא הכינה כמה שקיות אוכל. דחפתי אל התיק. אמרתי, "אני הולך." ההורים ביקשו להתלוות אלי. הדלת נסגרה אחרינו בשתיקה מאופקת.
    בצאתנו מן הבית אמא פגשה חברה שהיתה בדרכה לבית הכנסת.
    "גייסו אותו?" שאלה.
    המדים והתיק הגדול ענו כאלף עדים.
    התהלכנו ברחוב בצעדים נמרצים. תחושה מאופקת, מתוחה. פסעתי בזריזות. מי יודע מתי יוצאת ההסעה הבאה. בקצה הרחוב נפרדתי מהם לשלום. הם ביקשו להמשיך איתי עד למקום הגיוס עצמו. אמרתי, אין צורך, עדיף כך.
    נעצרתי מולם. קשה היה להכיל את הרגע. לרגע קצר הבטתי בפניהם.
    הם ניסו להתאפק אך בעיניהם נקוו דמעות.
    אני יודע, חיילים נהרגים שם, ייתכן שזה מבט אחרון. הרגשתי, עוד רגע ואבכה גם אני. השתדלתי לחנוק את המחשבה, נשקתי להם לשלום, הסתובבתי מהר והלכתי.

    בבית הספר "יבנה" התרוצצו כמה אנשים במדים. כמעט שלא היו חיילים כמוני, עם תיקים עמוסים על גבם. נכנסתי לאחת הכיתות.
    "שֵׁם? מספר אישי?"
    הוסיפו אותי לטבלה ארוכה.
    "מתי יוצא אוטובוס?" אני שואל.
    "הרגע יצא אחד. יש לך לפחות עוד שעה, שעה וחצי."
    לחדר נכנס חייל נוסף. איני מכיר אותו. שואלים גם אותו לפרטיו. ליאור. אני מביט בו, עכשיו אנחנו מחכים ביחד.
    "בית הכנסת שלי קרוב, רוצה לקפוץ לשמוע את קריאת התורה?" אני שואל אותו.
    "בשמחה. העיקר שנחזור בזמן."
    "אל תדאג."
    בית הכנסת מלא מפה לפה. דווקא השבת יש שמחת בר מצווה ושבת חתן. מקום אחד פנוי אין למצוא. "שבת עמוסה יצאה לנו," אני אומר לליאור כמתנצל.
    הקרוא השישי עלה לתורה.
    הקורא קרא:
    "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ... אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ... וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'."
    הקשבתי לפסוקים היטב. המילים נגעו בי נגיעה שאיני יודע להסביר. בין העליות גילה אבא שאני כאן. ניגש אלי. הסברתי לו שיש עוד שעה עד שאוטובוס נוסף יֵצא. הוא נשם לרווחה. אמרתי לו שאני רוצה להתפלל מאחור, שישוב למקומו. מרחוק ראיתי את היושבים בסמוך לו שואלים על הגיוס המהיר.
    הקורא המשיך:
    "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ. הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם... לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם. וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים. הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ. לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם."
    הקשבתי למילים, שומע אותן אחרת.
    "תראה איזה פסוקים סידרו לנו," אמרתי לליאור. הוא חייך.
    הקהל התיישב וקריאת ההפטרה החלה. האם אלי הנביא מדבר? מבקש לומר דברי נחמה, מכיר בלבי הסוער, הגדוש, החושש?
    "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַים וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ... עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָים. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם."
    נרעדתי כשקרא המפטיר את דברי הנביא: "וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה."
    לאחר ברכת ההפטרה האחרונה, הכורכת את ישראל עִם השבת, נעמד רב בית הכנסת, פנה אל הבימה שבמרכז בית הכנסת ופניו אל ההיכל. דלתות הארון נפתחו והרב קרא בקול גדול:
    "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'".
    הקהל חזר אחריו מילה מילה, בקול גדול מלא זעקה.
    הרב המשיך:
    "ה' שִׁמְעָה בְקוֹלִי, תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי. אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ, ה' מִי יַעֲמֹד. כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי, וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי... יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת. וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו."
    דלתות הארון נסגרו. מאחורי גבי שמעתי מישהו אומר לחברו: "כזה דבר מוזר מזמן לא ראיתי. לא מקובל בהלכה לזעוק בשבת."
    רציתי לומר לו דבר ולא אמרתי.
    הקהל התיישב, הרב ניגש לדוכנו. ליאור ואני עמדנו בקצה בית הכנסת.
    אל חתן בר המצווה דיבר הרב. על התפילין דרש. פתח במסכת ברכות וקרא: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מניִן שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין? שנאמר: 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'. בימִינו זו תורה, שנאמר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ', ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר: 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'."
    הביט הרב בפניו של בר המצווה ואמר, "ומה כתוב בפרשיות התפילין של הקב"ה? הגמרא שם ממשיכה ואומרת שבתפילין של הקדוש ברוך הוא כתוב: 'וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. ואומרת הגמרא כי משתבח הקדוש ברוך הוא בישראל ואומר: 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.' ימים קשים עוברים על עם ישראל," המשיך הרב, "והשבוע יחול ט"ו באב, יום שנאמר בו כי לא היו לעם ישראל ימים טובים כמוהו. ולמה? כי הותרו בו שבטים לבוא זה בזה." כך דיבר הרב גם אל החתן העתיד לבוא בברית הנישואין השבוע, על ברית האהבה והאחדות, בין איש לאשתו ובין אדם לעמו.
    הקשבתי לכל מילה.
    בסוף התפילה שבנו אל מרכז הגיוס. הרבה חיילים נאספו שם בינתיים, אחדים מלוּוים בנשותיהם ובתינוק קטן המתרפק על צווארם. ראיתי בעיניהם את צער הפרֵדה. הקצין עבר בחצר והודיע, "עוד חמש דקות יוצא האוטובוס."
    הגענו בזמן.
    פגשתי שם את יואב. כמה שמחתי לראות פנים מוכרות. הוא שמע עוד בלילה את צלצולי הטלפון והבין. כל הלילה לא עצם עין. מחר הוא אמור לטוס עם כל המשפחה לבלגיה.
    שתי נשים עברו במסדרון בית הספר שבו חיכינו. "צאתכם לשלום ותחזרו לשלום," אמרו, מציעות לנו ממתקים. סירבנו להן. "השם ישמור עליכם," הוסיפו.
    התכווצתי.
    אחרי כמה דקות עלינו לאוטובוס. אנשים נפרדו מבני משפחותיהם ועלו בשתיקה. במושבים שוחחו החיילים שנשלפו מבתיהם. כל אחד מספר את סיפורו, כיצד הודיעו לו שעליו להתייצב. גם יהודה בן שושן קיבל את ההודעה בלילה, ורק עכשיו בבוקר באו לאוספו מעֵלי. יש מי שהוציאו אותו באמצע סעודת השבת. אני בין היחידים שעד הבוקר לא ידעו דבר על הגיוס. שמחתי. ישנתי טוב הלילה, מי יודע כמה אזדקק לשינה בימים הקרובים. צער עלה בי שלא הסתייע בידי ללמוד אמש לפני שהלכתי לישון. חשבתי לעצמי, אלמד מחר בצהריים, והנה אני כאן. כשארזתי, אספתי עמי את מסכת סוטה, אולי אלמד בזמנים הריקים. הגענו בלימודנו לפרק שמיני. אולי אמצא זמן.
    האוטובוס נסע מנומנם. ניסיתי להניח ראש ולעצום עין. לעתים הצלחתי. באחת מחניות הביניים התפללנו מנחה. אחרי שהורדנו קבוצת חיילים ברגבים ובאליָקים המשכנו ליעדנו. הימ"חים שלנו נמצאים בפילון. לשם הגענו לפנות ערב.
    בעמדת רישום עשוית פח עמדנו, מול שני חיילים עייפים מדפדפים בקלסרים, מוצאים את שמותינו ומאמתים פרטים.
    חתמנו שהגענו והמתַנו שייקחו אותנו מכאן.
    קצינת הקישור אמרה שחיילי הגדוד נרשמו במשך כל הלילה ונסעו עם הציוד לרגבים. כולם כבר מתאמנים, אנחנו בין האחרונים שהגיעו. אי-ודאות. לאן ניסע עכשיו?
    "הפלוגה ברגבים," אמרה שוב הקצינה.
    רגבים? היינו שם לפני שלוש שעות.
    "משם הם נוסעים לאליקים, ללינה ולהמשך אימונים," הוסיפה.
    אליקים? הרי גם שם היינו בצהריים. בשביל מה הגענו עד כאן?
    מבין האוטובוסים הגיח אדם גבה קומה והתקרב לעברנו. מרשים היה במראהו, מבעו רציני ועם זאת מחויך. "שלום," פנה אלינו, "אני המח"ט החדש שלכם."
    החיילים התנפלו עליו בשאלות.
    מה המשימה? למה הקפיצו אותנו בשבת? נכנסים ללבנון? לכמה זמן התגייסנו? מה המשימה של החטיבה?
    המח"ט חיכה שמטח השאלות יחלוף, חייך ואמר, "אנחנו נכנסים עמוק פנימה, מגלחים איזה שטח בלבנון, וחוזרים. שיהיה בהצלחה לכולנו," והלך.

    בלילה הגיעה הפלוגה לאליקים. אני כבר הייתי שם, מחכה לכולם אחרי שעליתי על טרמפ מפילון.
    עוד קודם שהם הגיעו הלכתי אני לבית הכנסת הסמוך לשער הבסיס. התיישבתי על ספסל עץ חורק. מחשבות רצו בי ללא סדר. תמיד באנו לכאן להתאמן לפני תעסוקה מבצעית, והפעם? בבסיס הסתובבו המוני חיילים. אנשי מילואים שהוקפצו ושעתידים לעלות לצפון, למלחמה. רעד קל עבר בי. החששות ביקשו להידפק על דלתות נפשי. מיהרתי לפתוח את מסכת סוטה. אולי יהיה בלימוד כדי להרגיע ולהשקיט מהבלבול שאחז בי.
    כשנכנסו חברי הפלוגה הבדלנו. עמדנו סביב לבימת בית הכנסת. אור הסתכסך בפתילות נר קלוע. "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלַיִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן... כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא..."
    עשבי בשמים עברו מיד ליד. שאפתי מן הריח אל תוכי. הושטתי אצבעות ידי קדימה, אור נפל עליהן, נוגע.
    החזרתי את הספר שבו למדתי למדף ויצאתי מבית הכנסת, יורד אל אוהלי הפלוגה.
    "הספקתם להתאמן היום?" שאלתי את דורון.
    "איפסנו נשקים, זהו. לא הפסדת יותר מדי. אמרו שמחר יתחילו אימונים אינטנסיביים יותר."
    "יודעים מה התפקיד של הגדוד במלחמה?"
    "לא אמרו לנו עדיין כלום, רק שאנחנו נכנסים. יותר מזה - כלום."
    הדי פחד הכו בי, ובכל זאת, השמחה לראות את החברים ריככה את התחושות. סוף סוף פנים מוכרות. עכשיו כולנו יחד.

    עשר שנים אנחנו יחד באותה פלוגה. נפגשים פעם בשנה לאימון או לתעסוקה מבצעית. מגוונים הם אנשי הפלוגה שאליה אני שייך, חצייה בני ישיבות שבסוף שירותם בגולני עברו קורס חבלה, חצייה לוחמי פלוגת חיל הנדסה יוצאי יחידות שונות. על אף הפערים, השנים ביחד קירבו בינינו ומפעם לפעם גדלה הקִרבה. ואם דרכה של שגרה לקרב על אחת כמה וכמה - מלחמה. בשנה האחרונה הצטרפו פנים חדשות. חיילים שהשתחררו לפני שנתיים וזה להם שירות מילואים ראשון. משב רוח צעירה הם מביאים עמם, רוח נעורים שצחוק יש בה ושמחה קלילה, מרפדים הם את שיחותיהם בסיפורים מן הסדיר. לא פעם ישבתי סמוך אליהם באוטובוס. צחקתי למשמע שיחתם. הכול קליל, זורם, שמח. עוד אין עליהם מועקת דאגה.
    גם קצין חדש יש לנו למחלקה. איתמר, תנועותיו נמרצות, חיוך דרך קבע על שפתיו ובכל זאת אין הוא גורע מרצינותו. כיפה גדולה לראשו, לא פעם מטעים דבריו בדברי לימודו.
    הגעתי מאוחר. ציוד לא היה לי. לא נשק ולא קיטבג. פניתי לשי פלבר הרס"פ, ביקשתי ממנו שידאג לי. אמר, תחפש את ברבי הנהג, קח ממנו את הציוד שלו. הוא לא נכנס.
    טוב היה שהשגתי ציוד. לא לכולם היו אפוד ונשק. בימ"חים אין די ציוד לכל הלוחמים. מי שהגיע אחרון נותר ללא ציוד והיה בכל אותם ימים "תומך לחימה". קיבלתי נשק וקיטבג והצטרפתי למחלקה.

    רבע לתשע. מתכוננים לשינה. טענתי את הפלאפון והתקשרתי הביתה. הם נשמעו מודאגים. "בימים הקרובים אנחנו מתאמנים," אמרתי. "אין סיבה לדאגה."
    בינתיים.
    אחרי כמה שיחות עם חברים פניתי לישון. מחר יום אימונים עמוס. צריך לאגור כוחות.

    בוקר יום ראשון מפוזר, ממהר, מנסים להשלים חוסרים בציוד. לי אין שכפ"צ. לא יודע איך אשיג. אומרים שיש הרבה בעיות. גם בִּרכיות אין לכולם, אולי כל אחד יקבל אחת. אולי תבוא תובלתית בצהריים עם ציוד נוסף. אולי לא.
    המחלקה נאספת לתדריך שלפני ירידה לשטח. אני פוגש את כולם. את שיפוני, שחזר באמצע טיול באיטליה מיד כששמע את ההודעה על הצו המיוחד, את שניצקי ואת אפשטיין, את מור, עידו, הרטוב, חגי, את אריאל ואת עידן, הסמל.
    איתמר מציג בפנינו את סדר התנועה המחלקתית, מזכיר לנו את חלוקת הכיתות בתוך המחלקה. אני מרכז מבטי בדף שעליו שִרטט את תרשים ההליכה ומחפש את שמי. הנה אני, בקצה הדף, הולך כמעט אחרון, בטור הימני, לפנֵי אריאל ואחרי דורון. כמה דקות אחר כך אנחנו עולים לאוטובוס ממוזג ונוסעים לשטח. כשהדלתות נפתחות, סמוך למטווחים, מתנפל עלינו החום. "לפחות זה לא צאלים," אחד אומר, מזכיר לנו שהיינו אמורים להיות ממש עכשיו באימון בדרום הרחוק, אם לא היתה פורצת המלחמה בצפון. "בתקופה הזאת צאלים זה גיהנום," מוסיף. ואחרי שעתיים של תרגולות אנחנו ממהרים לצִלִייה, לארוחת צהריים. אני לוגם מים קרים. בדרך חזרה מהמטווחים איתמר מספר סיפורי צדיקים. מספר גם על מופתים מימי הבבא סאלי. על נס שנעשה במקווה הטהרה ועל מי גשמים שירדו באמצע הקיץ.

    בערב, אחרי תרגולים נוספים, הפלוגה נאספת באחת הכיתות בבסיס. אריק המ"פ מפרט את הפקודה, את משימת הפלוגה בימים הקרובים. מולנו מפת הגִזרה. כולנו מביטים בו דרוכים.
    "לא יצא לי לומר שלום לכולם, אז קודם כול שלום," הוא פותח. "אני שמח לראות שכמעט כל הפלוגה הגיעה. אני יודע שגיוס בשבת לא תמיד הולך חלק, אבל הנה אנחנו כאן. קיבלנו משימות, ואני בטוח שנבצע אותן על הצד הטוב ביותר. עכשיו תסתכלו כולם במפה, אני רוצה שתכירו את הגזרה שבה נפעל."
    הוא מוליך אותנו בשלוחת החמאמיס, ברכס המשקיף על אל-חיאם, מאורת חיזבאללה רצינית, מספר על תפקיד החטיבה כולה ועל תפקידה של הפלוגה שלנו בהשתלטות על בתים בקליאה עם מגמה להמשך. "תדריך מפורט יותר יעבירו לכם מפקדי המחלקות, אני רק רוצה להרגיע אתכם שהתפישה בצבא עכשיו היא לא להכניס מיד כוח חי"ר לכפר, אלא רק אחרי שנכנסים עם די-9 וטנקים ומיישרים את השטח, לא כמו שהיה בבינת ג'ביל. זהו. שאלות?"

    אור מסתנן דרך יריעות האוהל ומעיר אותנו לבוקר שני באליקים. אחרי ארוחת בוקר קלה אנחנו יורדים רגלית לאזור המטווחים. שוב מתַרגלים סדר תנועה מחלקתי. כל אחד צריך להכיר את ההולך לפניו, מצדדיו ומאחוריו; לזהות את גובה הצללית ואת דרך הילוכו. הקוצים שורטים בנו ללא רחם. איתמר אומר שזה טוב כי בלבנון השטח דומה. הקוצים ננעצים ברגליים והברכיים מתכסות נקודות אדומות. אני שולף קוץ עקשן ומחפש את השביל שסלל קודמי והנמיך בו את גובה הקוצים.
    אנחנו מתקדמים, כל המחלקה, אל קטע חשוף באמצע שדה הקוצים. נעצרים. "למי יש אתי חפירה?"
    שניים מוציאים.
    האדמה כאן קשה ועיקשת.
    איתמר מסביר לנו כמה עקרונות לחפירת שוחה. ומוזר כי פתאום זהו לא שבוע שדאות, לא משחק משעשע של התחבאות מפני אויב מבוים. "אתם רואים? כדאי להתחיל קודם עם המסגרת, לחפור בצדדים, ואז נוח יותר להעמיק, למוטט את העפר שבאמצע." האת מונף באוויר וננעץ באדמה קשה, מפזר חול ושאלות: מה יקרה אם כשנלך שם בלילה, נאלץ לחפור שוחות במהירות? מה אם האדמה שם תסרב להיבקע, את החפירה יישבר ונישאר חשופים בעומק האויב?
    איתמר משיב לבנימין את האת השבור. "למישהו יש את אחר?"
    תוך כדי הליכה למטווחים עידן אומר לי לחתום על R.P.G כשנגיע למאהל.
    "מה R.P.G?" אני שואל אותו, "בחיים לא יריתי R.P.G."
    "לא משנה. תחתום. יהיה בסדר."
    מה יהיה בסדר?
    גם את הנשק החליפו לי למקוצר. שוב אני יורד למטווחים, לאפס את הרובה.
    בין מטווח למטווח אני מתקשר לרב סבּתו ומבקש את ברכתו. אני נרגש לדבר עמו. נוצר את מילותיו בלבי, מקשיב לעצתו.
    באמצע שיעור על הסתוות בשטח מסמן לנו הסמ"פ לעלות לטיולית ולחזור לבסיס. "לא הספקתי הכול," ממלמל הקצין שמעביר לנו את השיעור. אין ברירה, מסמנים לו בידיים נכנעות.
    שוב אנחנו בבסיס. אחרי ארוחת צהריים הולכת כל הפלוגה לשיעור תודעת אויב במבנה שמול חדר האוכל. בדרך לשם מדווח שדרן טלוויזיה על פגיעת קטיושה בחיפה. יש נזק עצום למבנה, הרבה נפגעים. אנחנו נכנסים לכיתה ומתיישבים.
    חיילת נמוכה מחכה לשקט. מדי פעם מישהו זורק הלצה. חייל מאחת הפלוגות האחרות שעולות מחר לצפון חלף על פנינו בכניסה לבניין, אמר שלא כדאי להיכנס לשיעור הזה. "יוצאים ממנו הרבה יותר מודאגים ממה שנכנסים אליו."
    "אני יכולה להתחיל?"
    היא מספרת על החיזבאללה. על ההתחמשות בשנים האחרונות, על הצורך בשינוי התפישה, ההבנה שלפנינו ארגון מאומן וממומן, בעל אמצעים ויכולות. על הקיר הלבן רצה מצגת. אנחנו רואים צילומים שנאספו. מחיצות בטון וכלי נ"ט. שטחי אימון ונשק מתקדם. היא מספרת על מטענים שבהם הם מרבים להשתמש. "יכול להיות שתתקלו גם במטענים על עצים או בכניסה לבית. לפעמים הם מניחים רימון עם נצרה משוחררת בתוך כוס זכוכית, וכשאתם פותחים את הדלת הכוס נופלת ומתנפצת, הנִצרה משתחררת והרימון מתפוצץ."
    אני מדמיין את הפיצוץ ומתכווץ.
    אנחנו מקשיבים לה. היא מראה סרטון שנתפס אצל אחד מלוחמי חיזבאללה. מראה תמונות מהשטח שבו הם נפרשים. לאט לאט פוחתות ההערות. כשהשיעור נגמר הסמ"פ נעמד, אומר, "אין פה כוונה להפחיד אתכם. השיעור הזה רק מראה את האיומים שעומדים לפנינו. יש לנו את היכולת להתמודד איתם."
    ולמה למרות דבריו אנחנו יוצאים מהכיתה שקטים?

    הקצינים הולכים לקבל פקודת מבצע. אנחנו עוברים על הציוד בפעם המאה. אני לוקח מפלבר שלוש פצצות וח"נות. מניח אותן על המיטה. אין מנשא מתאים. חתמתי על מנשא חי"ר.
    אני מתקשר הביתה. "כן, אנחנו עדיין באליקים. לא יודעים עדיין לאן הולכים מכאן, כנראה משהו על הגבול. לא פנימה, לא. בטוח שלא."
    ההקפצה בשבת ציירה בבית תמונה לא קלה. קשה לשנות אותה.
    "מה אתה מספר להורים שלך?" אני שואל את דורון בתוך האוהל, מתיישב על המיטה, מוציא מהתיק את קופסת העוגיות שהבאתי מהבית ומכניס אליו את הבגדים המלוכלכים.
    "אני אומר להם שאנחנו על הגבול במטולה, בסיורים."
    "כן? ולמה בדיוק לא תוכל לדבר איתם כמה ימים אם אתה בסיורים?"
    הוא פוסק לרגע מלקשור חוט נוסף של אִבטוח באפוד ומביט בי, "כי לא רוצים שיִראו מאיפה יש הרבה שיחות ויבינו שיש שם חיילים. כמו שקרה בכפר גלעדי."
    אני שותק. הדאגה בקולה של אמא לא מניחה לי. מה אעשה? מה אומר להם? איזה חלקי אמת ארכיב כך שלא ירגישו בחלקי השקר?
    "מחלקה אחת, מחוץ לאוהל עכשיו!" צעקה שולפת אותנו מעיסוקינו. אנחנו יוצאים בזריזות, נאספים.
    "תקשיבו, מחלקה אחת," איתמר אומר ופניו אחרות, "שינוי משימה. כנראה נשתלט על הרכס המערבי, נתפוס בתים בכפר קליאה, ולא נלך לכיוון אל-חיאם כמו שהיינו אמורים. אנחנו יוצאים מחר בלילה ולכן חשוב לי שנתרגל עכשיו גם תנועות לילה, דבר שעוד לא עשינו. אל תדאגו, לא נעייף אתכם. נצא לשטח לחצי שעה, ארבעים דקות, לא יותר. תהיו כאן כולם עם הציוד עליכם תוך חמש דקות."
    לילה. מי יזהה דמויות בחשֵכה? שני טורי חיילים נבלעים בסבך יער עלטה. מי יעיף מבט עייף אל משקפתו ויבחין בנו, מחלקה אטית מתהלכת? שוב אריאל מעביר לי התפקדות ואני ממשיך את מרוץ הספרות קדימה, אל דורון, הוא אל הרטוב ואז שניצקי ואדם דרך שיפוני עד לאפשטיין ולאיתמר. גם עכשיו כבד המשא על כתפי, אם כי מעט נוח יותר. אולי קרירות הערב נוטלת אחד משישים במשא, אולי ההרגל מקשיח את גבי, ואולי מקלה הידיעה שבעוד עשר דקות נתפזר לאוהלינו ונשקע אל שינה משכיחה, לפני יום אשר מי יודע מה יהיה באחריתו.
    כשאנחנו חוזרים אל הבסיס ועוברים בעמדת הש"ג, עומד שם נער צעיר בלבוש חרדי, בידו האחת שקית גדולה ובשנייה הוא מגיש לנו ספרון תהילים קטן.
    "השם יברך אתכם," הוא ממלמל לחיילים הלוקחים את הספרונים.
    "תודה," אני אומר לו ומכניס את הספרון לתוך כיס חולצתי.
    "תחזרו לשלום," אני שומע אותו מאחורי גבי, ושוב מכה בי החולשה, זו שבאה אחרי איחולי מלחמה.
    ליד חדר האוכל נאסף המון חיילים. מוסיקה רועשת, אורות, ריקודים. אני ממשיך אל האוהלים.
    אחרי מקלחת מהירה אני נערך לשינה. במרכז האוהל, על עמוד בטון, נערמו ספרוני תהילים רבים. חלקם נפלו על הרצפה. שלי נותר בכיס חולצתי, זו שהנחתי מעל האפוד סמוך למיטתי. הברגת נורה מכבה את היום ואת מחול התחושות הרודף.

    • מיכאל שיינפלד
    • מיכאל שיינפלד

      מיכאל (מיקי) שיינפלד (נולד ב-1976) הוא סופר ואיש חינוך דתי.

      את ספרו הראשון בכל מקום שהם כתב במהלך שירותו הצבאי בגדוד 12 של גולני, הספר מורכב מקטעים קצרים המספרים את מה שעובר על החייל הדתי במחלקת ההסדר. הסיפורים יצאו בספר בהוצאה של הישיבה ובמקביל פורסמו קטעים מהם בחוברות לחיילים שמוציאה הישיבה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות