הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בארי כהן בדרכים
  • בארי כהן בדרכים
    גארי שטיינגרט | תרגום:  ניצה פלד
    ידיעות ספרים, סימנים | מרץ 2019 | פרוזה תרגום | 376 עמ' מודפסים

    בארי כהן, נרקיסיסט בהכחשה, מנהל קרן גידור בעלת הון של 2.4 מיליארד דולר ומנותק מן העולם האמיתי כפי שרובנו מכירים אותו. לחץ קשה בגלל חקירת רשות ניירות ערך, ומפני שבנו בן השלוש אובחן כאוטיסט, גורם לו לברוח מניו יורק באוטובוס ׳גרייהאונד׳ בחיפוש אחר חיים פשוטים ורומנטיים יותר עם אהבתו הישנה מימי הקולג'. אשתו המתוחכמת, סימה, בת מהגרים שאפתנית שהתמסרה לחיים המושלמים של העשירים, מתמודדת בינתיים עם שֵדים משלה. שתי הדמויות הפגומות האלה מפלסות דרכן בכאוס השטיינגרטי שהן עצמן יצרו, בסיפור נוקב על האלפיון העליון ועל כמיהה למשפחה. על רקע הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 , הספר הזה הוא שיר הלל נטול סנטימנטליות למה שבאמת מחולל את גדולתה של אמריקה.

     

    "נוסטלגיה ודיסאוריינטציה תרבותית מתניעות את הרומן השנון הזה... חריף, נוקב ונחוש לחקור את הדיסוננסים ואת האשליות - הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי - האוחזים בארץ הזאת, שהולכת ונעשית מוזרה יותר."

    The New York Times Book Review

     

    “שטיינגרט, אולי יותר מכל סופר אמריקאי בן דורו, הוא... קל, צורב, חצוף ומלנכולי... הרעיון לחצות בעקבות שטיינגרט את אמריקה בימי עלייתו של טראמפ מבטיח מאוד וגם לא מאכזב."

    The New York Times

     

    גארי שטיינגרט נולד בלנינגרד בשנת 1972 והיגר לארצות הברית בגיל שבע. ה”ניו יורק טיימס” הכתיר אותו כ”אחד הסופרים המקוריים והמלהיבים ביותר של דורנו”. שטיינגרט נכלל ברשימת ‘עשרים הסופרים הטובים ביותר עד גיל ארבעים’ של ה’ניו-יורקר’ וברשימת הסופרים הטובים של המגזין ‘גרנטה’. ספריו נבחרו לרשימות עשרת הספרים הטובים של המוספים הספרותיים ותורגמו לעשרים וארבע שפות.

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. היעד אמריקה
     
    בּארי כהן, מי שבניהולו נכסים בשווי 2.4 מיליארד דולר, נכנס מתנודד למסוף האוטובוסים פּוֹרט אוֹת'וֹריטי, ניו יורק. שיכור ומדמם לעין כול. חתך נקי מעל גבתו השמאלית — שחרצה ציפורן ידה של המטפלת, ותחת עינו שריטה דמוית דמעה מידי אשתו. השעה היתה 03:20 לפנות בוקר.
    הפעם האחרונה שבה הגיע לפורט אות'וריטי היתה לפני עשרים וארבע שנים. הוא נסע באוטובוס לריצ'מוֹנד, וירג'יניה, אל החברה שלו מהקולג'. את נסיעת העלומים הזו שלו היה רואה בעיני רוחו כל אימת שמדדי שוק המניות סטַנדַרד אנד פּוּרס דיכאו אותו, או בכל פעם שגילה עוד עובדה מזעזעת חדשה על מצבו של בנו. כשבארי עצם את עיניו, יכול היה לדמיין לעצמו את עיקולי הכביש המהיר, את נוף מולדתו הקורא לו משני צדי הדרך. יכול היה להרגיש שהוא יושב על ספסל עץ נוקשה באיזה מזנון קטן לצד הדרך. אישה עבת בשר עם הליכה של סרטן והרבה סיפורים תגיש לו צלחת שעועית בתחמיץ ונתחי בשר חזיר. הם ידברו בגובה העיניים על מה שהשתבש להם בחיים, היא תוותר לו על עלות הארוחה אבל הוא בכל זאת ישלם. והיא תגיד, תודה, בארי, כי למרות ההבדל העצום בין הנכסים שהם מנהלים, הם כבר יִפנו זה אל זה בשמות פרטיים.
    הוא דידה לעֵבר שורת השוטרים והשוטרות השומרים על מחסומי הלילה שאמורים להנחות את הנוסעים מן הרחובות אל שערי המסוף. "איפה האוטובוסים?" שאל. "אני רוצה להסתלק מכאן."
    לשוטרים הוא נראה סתם ניו־יורקי. גבר מדמם; שׂיער לֵילי פרוע מדובלל מזיעה; אפודה של פָּטגוניה מעל חולצה של וַייניַארד וַיינס ועליה מודפסת רק המילה סיטי. גבוה ובעל מבנה גוף רחב של שחיינים, כתפיים עבות שהולכות ומצטמצמות עד למפרקי כפות ידיים נשיים — חיסרון ברור בכל הזמנים אך ביתר שׂאת בשנת 2016, עם ראשית הקיץ הראשון של טראמפ. הוא התנשם בכבדות מאחר שגרר איתו מזוודה קטנה על גלגלים מדירתו במֶדיסון סקווֶר פארק, לאורך מרחק של כעשרים צמתים. הלילה היה חמים ונשבה רוח, לילה מנהטני מושלם מזן "אני לא רוצה למות", ועם כל צומת שעבר הוא הרגיש בטוח יותר במה שהוא עומד לעולל לחיי הנישואים שלו.
    "למטה," אחד השוטרים אמר.
    בארי ציית, והמזוודה הקטנה שלו היטלטלה בעקבותיו. האוויר כאן היה שונה. יכול היה לומר בוודאות שלא זכור לו כי נשם לאחרונה, או בעצם אי־פעם, אוויר באיכות שכזאת. הדרך הקלה לתאר אותו תהיה לומר ריח של כף רגל. אבל כף רגל של מי? האיש לא בדיוק נהג להריח כפות רגליים, מלבד אולי במלתחה של מועדון הכושר אֶקווינוֹקס, היכן שכפות רגליו שלו הדיפו ריח כלור אחרי השחייה. כפות רגליה של אשתו, היה משוכנע, מדיפות ריח יערה כמו כל גופה, אבל לא היתה לו שום כוונה לחשוב עליה עכשיו.
    הדלפק של חברת האוטובוסים גרֵייהאוּנד היה סגור, ולא היה כתוב שם מתי ייפתח מחדש. "סוציאליזם," בארי אמר בקול רם, אף שידע כי גרייהאונד, שמרכזה בדאלאס, היא חברה בת של החברה הסקוטית פֵרסט־גרוּפּ, ולא שירות ממשלתי — הוא כבר שתה בלילה הזה ויסקי קארוּיזאווה בשווי עשרים אלף דולר. סביר שיטעה.
    היה שם דוכן עיתונים של הדסון, ובארי פנה לעבר הקשיש הדרום־אסיאני שמאחורי הדלפק. "איפה האוטובוסים?" שאל.
    "למטה," הקשיש ענה.
    "אבל אני למטה."
    ההודי הקשיש משך בכתפיו. הוא הסתכל בעיניו שמוטות העפעפיים על בארי ועל פניו המדממות כאילו הוא חשוד בחוּרבּנוֹ. בארי שנא אותו. סביר שישנא אותו — כי אשתו הודית.
    "יש לך מגזין ווֹץ'־טיים?"
    "לא."
    "ווֹץ' ג'וּרנל?"
    "לא."
    "משהו אחר על שעונים?"
    "לא."
    כאן הסתיימה האינטראקציה ביניהם. הוא העיף עוד מבט סביבו. הדלפק הסוציאליסטי של גרייהאונד נותר סגור. פאקינג לא יאומן. היה שם שלט: לשערים 78-1. אז אולי שם האוטובוסים. המדרגות הנעות שהוליכו למטה היו מקולקלות, אבל הודי נוסף באפוד של הדסון ניוּז ישב עליהן וראשו בין ידיו. הוא נראה בוכה. אחד הסוחרים הבכירים של בארי היה בחור בשם אָקאש סינג, אבל הוא היה קילֶר בזירה.
    הוא גרר את המזוודה שלו במורד הדרגנוע המקולקל וחשש לשלום השעונים שבתוכה. האוטומטיים שבהם היו מוגנים בתוך מותחני השעונים של סוויס קיוּבּיק, אבל את הידניים אסור היה לחשוף לזעזועים כאלה, במיוחד לא את השעון של יוניברסל ז'נבה טְרי־קוֹמפַּקס שהיה משנות הארבעים המוקדמות ובמצב שברירי למדי. בארי אף פעם לא יצא לנסיעה בלי ששלושה שעונים לפחות יארחו לו לחברה — כל אחד מהם היה לו חבר ותיק ומופלא. אבל הפעם היה זקוק ללא פחות משישה כדי להשלים את המסע. הוא הרים את המזוודה שלו, אבל נתקף מיד בחילה. הוא התיישב על אחת ממדרגות הדרגנוע והתבונן בהודי הבוכה היושב מעליו. הוא יעמוד בזה. אין דבר שלא יוכל לעמוד בו אחרי כל מה שעבר השנה. אשתו לא אוהבת אותו. ולא חושקת בו. הוא מצדו רצה אותה, אבל כבר לא היה בטוח שהוא אוהב אותה. הוא חשב על הנסיעה ההיא לפני שנים לריצ'מונד, וירג'יניה, אל החברה שלו מהקולג', לַיילָה, על הרוח שנשבה בשׂערו כשהאוטובוס שעט אל תוך מנהרת לינקולן ואז אל ניו ג'רזי. האומנם נשבה הרוח בשערו? היו אז בכלל חלונות נפתחים באוטובוסים? כן, כנראה שכן. האם הם נפתחים כיום? כנראה שלא. אבל הוא כבר דמיין את הרוח בשערו, במעט שנותר ממנו. כי למרות דבריה של אשתו, לא חסר לו דמיון. הוא קם ממקומו, החזיק את המזוודה שלו עם השעונים קרוב לחזה וירד במורד המדרגות הנותרות.
    לא טוב היה המקום הזה. לא טוב בכלל. הסריח כאילו אכלו שם כריך דגים. אנשים ישבו שם על ספסלים, על המזוודות שלהם, על רצפת הלינוליאום החומה. היו שם שלטים של שערים ויעדים, כמו בנמל תעופה, ומחוץ לשערים חיכו האוטובוסים בצחנה קודרת. אבל אפשר לנסוע בהם לכל מקום בארץ הזאת. על הכביש הפתוח! בארי לקח פעם בתור הרפתקה רכבת אקספרס לבוסטון עם ג'וֹאי גוֹלדבּלַט מבית ההשקעות איקָרוס קָפּיטל. הרכבת מהירה ונעימה יותר, אבל כאן מדובר בכביש פתוח, וברגע שעולים על הכביש הפתוח, הארץ כולה רצה לקראתך להגיד שלום ולמלא לך עוד תה קר בכוס. אתה הופך לנווד, ואז אף אחד לא יכול להגיד לך שאין לך דמיון או נשמה או כל דבר אחר שאשתו אמרה כדי להעליב אותו בנוכחות הסוֹפר הגואטמלי ואשתו הרופאה ההונג־קונגית, שאת דירתם הוא עזב בבושת פנים לפני שעות אחדות בחום הלילה והוויסקי. להיות מושפל בפני אחרים, מבוזה בפני פחותים ממך — הוא כבר ראה את זה אצל הנשים העוקצניות של חבריו, וזה תמיד היה צעד ראשון לפני גירושים. בענף שלו, כבוד הוא לא עניין לפשרות.
    בארי הסתכל על היעדים. וושינגטון אקספרס. קליבלנד אקספרס. קזינו אקספרס. הכול כאן אקספרס. ואז מצא את מה שחיפש. שער שכתוב עליו ריצ'מונד, וירג'יניה. האוטובוס היחיד שלא היה אקספרס. מצוין. הוא ייסע לריצ'מונד. בחודשיים האחרונים, מאז האבחון של בנו, הוא ערך חיטוט יסודי נמרץ בפייסבוק, והתברר לו שליילה נמצאת דווקא באֶל פּאסוֹ, טקסס. אבל ריצ'מונד היא נקודת התחלה. ריצ'מונד היא זיכרונות. אולי הוריה עדיין שם. יכול להיות נחמד אם הוא פתאום יופיע אצלם, לא? ולא במטוס פרטי של חברת נֶטגֶ'טס אלא באוטובוס גרייהאונד.
    הוא זכר משהו מאותה נסיעה באוטובוס אל ליילה לפני שנים. את הגרייהאונד היוצא שהסתובב שוב ושוב במסתרי המעברים החשוכים של פורט אות'וריטי, ואז הגיח לפתע על גבי גשר עילי מוזהב שמתחתיו בהקה העיר, מפתה ומזמינה, עם כל האַר־דֶקוֹ המתכתי שלה. בשלוש השנים האחרונות בארי חשב בתדירות הולכת וגוברת על היציאה הזאת, על אותו כבשׁ עלייה לשמים, בכל פעם שמִספָּרים אדומים משַספֵי נשמה התגנבו למסוף בּלוּמבֶּרג שלו, שלידו הוא הציב תצלום ממוסגר גדול של בנו שיווָה — יפה וכהה עיניים, עגמומי ומחזיק בובת תינוק בשם מוריס בלי להביט בה. לתחתית המסגרת בארי צירף את המילים אוהב אותך, ארנבון באותיות זהב עליזות, רק כדי להזכיר לעצמו שהוא אוהב אותו, יותר מכל דבר בעולם.
    צעיר שחור באפוד ירוק עמד לפני שער ריצ'מונד. קשה היה לדעת מה הוא עושה שם, אבל היה לו הרי אפוד ירוק. "אני רוצה לקנות כרטיס," בארי אמר לו.
    "וואו," הבחור אמר. "מה קרה לפָּנים שלך?"
    לראשונה בלילה הזה מישהו שם לב שכואב לו. "אשתי הרביצה לי," בארי אמר. "וגם המטפלת של הבן שלי."
    "אוהו." היו לבחור פצעונים בשוּרה על הפנים.
    "אני רוצה לנסוע לריצ'מונד."
    "אוהו," הבחור באפוד הירוק אמר.
    "אין לי כרטיס."
    "תעלה למעלה, לדלפק הכרטיסים."
    "הוא סגור."
    "כן, אבל בסוף פותחים אותו."
    "איפה יש שירותים?"
    "הם הרוסים."
    "הרוסים?"
    "יש בקומה השלישית, אבל יש לי מפתח למעלית כדי להביא אותך לשם."
    "עדיף שאקנה קודם כרטיס."
    "האוטובוס לא זז לשום מקום. עדיף כבר שאפתח לך את המעלית ותעלה. הפנים שלך לגמרי הרוסות."
    זה היה הזמן הנכון לסגור את העסקה, ממש כאילו מדובר במשקיע פוטנציאלי. "אני בארי כהן. נעים מאוד."
    "אני וֵיין. אתה בטוח שאתה לא רוצה קודם לשירותים?"
    "קודם אני אקנה כרטיס, ויין. אתה חבר של ממש. הלוואי שהיה לי טיפוס כמוך בצוות שלי."
    "אתה עובד בסיטיבנק?" ויין שם לב לאפודה שלו שכתוב עליה סיטי.
    "לא."
    "אז תרשה לי לחלוק על טעמך בבחירת הבגד הזה," ויין אמר. הוא חייך ובארי חייך אליו בחזרה. החיוך הראשון שלו בכל הערב הזה.
    בארי פסע עם המזוודה שלו בחזרה לדרגנוע. האיש באפוד של "הדסון ניוז" כבר הפסיק לבכות ובהה בעיניים נפוחות במורד המדרגות המקולקלות. האוטובוס לריצ'מונד עמד לצאת בעוד עשרים דקות, אבל קופת הכרטיסים עדיין היתה מוגפת בתריס. אישה שחבשה אוזני ארנבת סגולות מרשת ולבשה גופייה שבחזיתה הכיתוב פריז עשוי מאבנים מבריקות, תפסה ברפפות התריס והביטה בקופה הריקה כמו אשת ספן שמביטה בספינה היוצאת אל הים.
    "אני חייב להסתלק מפה," בארי אמר לה.
    האישה בחנה בעיניה את פניו. קשה היה לומר אם היא בת שלושים או בת חמישים, ובארי תיאר לעצמו שכל שנייה מחייה היתה ודאי כואבת. "מה אתה אומר," היא אמרה.
    "למה הם לא פותחים את זה?"
    "יש דלפק כרטיסים למעלה, אבל הבחור אמר שהוא סגור בגלל בעיה טכנית."
    "בעיה טכנית?"
    "זה מה שהוא אמר."
    "זה לא בסדר. האוטובוס שלי יוצא עוד עשרים דקות."
    "אתה מספר לי?"
    "זה לא בסדר," בארי חזר ואמר.
    "מה אתה רוצה שאני אעשה?" האישה אמרה. אחת מאוזני הארנבת שלה נשמטה על פניה. שיניה התחתונות נראו במקום שצריכות להיות שיניה העליונות, ולא היו לה שיניים תחתונות. היא היתה לבנה. רק שעה עברה מאז החל במסע שלו, ובארי כבר התחיל להבין משהו על התופעה ששמה טראמפ. הוא זרק כמו אידיוט 1.7 מיליון, כמעט שני מיליון דולר על מַרקוֹ רוּבּיוֹ. איזו ברירה היתה לו? הרי ישב חמש שעות בסעודת ערב עם טֶד קרוּז בחדר פרטי בגראמֶרסי טָבֶרן, ואחריה ג'ואי גולדבלט פנה אליו ולחש לו, "הוא פסיכופת." אז הם כולם הימרו במיליונים על רוביו. חבל שהם לא פגשו קודם את האישה הזאת. לרוביו לא היה מה להציע לה.
    הוא לא יכול לעלות לאוטובוס בלי כרטיס. אבל דלפק הכרטיסים לא נפתח. הוא מישש את הטלפון שלו.
    לא.
    עצור.
    כל העניין במסע הזה הוא שיהיה לבדו בעולם ויפתור בעצמו את הבעיות שלו, בדיוק כמו האישה עם אוזני הארנבת, בדיוק כמו שהוא עצמו היה בגיל תשע־עשרה, סטודנט שנה שנייה בפּרינסטון. איפה באמת אבד לו אותו בן תשע־עשרה? זה שהיה בָּשל כל כך לאהבה ובשל כל כך לשיברון לב, לא שיברון לב מהסוג שבנוֹ שיווה גרם לו, אלא כזה שמתרפא.
    האישה עם אוזני הרשת דיברה עם אישה טרנסית שאכלה בריכוז רב שקית חטיפי צ'יפס. בארי עמד במרחק שלושים סנטימטר מהן, אבל הן התעלמו ממנו לגמרי.
    הוא התקשר למספר החירום של סנדי. השעה היתה שלוש וחצי בלילה, אבל היא כמובן תענה, ובתוך שתי שניות לכל היותר תצליח למחות את השינה מקולה. סנדי עבדה באותו תפקיד עבור פָּטאקי כשהיה מושל מדינת ניו יורק, מה שכבר מוכיח את היכולות שלה. הוא דמיין אותה שוכבת ישבן אל ישבן לצד בת זוגה הדומיניקנית רחבת הגרם. אמנם בארי רפובליקני, אבל מזמן כבר החל לתמוך בנישואים חד־מיניים, עוד מהרבע השלישי של 2014. בעצם לא הפסיק לדבר על זה. פעם אפילו נשא באוזני סנדי נאום ענק כדי לשכנע אותה שהיא צריכה להתחתן עם המה־שמה שלה, כי הבעיה של המולדת שלנו היא —
    "מה קרה?" סנדי אמרה.
    "אני צריך שתזמיני מקום באוטובוס גרייהאונד לווירג'יניה, ריצ'מונד. עכשיו."
    "רק אומרת," סנדי אמרה. "אתה לא נשמע הכי טוב." ואמרה עוד כמה דברים ברצף מהיר. היא רצתה לדעת אם קרה משהו מבחינה משפטית שעליו הם לא יכולים לדבר בטלפון, כי היא מוכנה להגיע מיד במונית אם הוא רק יחכה לה. ובכל מקרה הבוקר בטח יביא איתו "פתרון". היא נקבה במילה "התבהרות". האם הוא יודע בכלל איך זה לנסוע בגרייהאונד? כי אם הוא ממש חייב לנסוע, יש מטוסי נטג'טס שיוצאים מנמל התעופה טֶטֶבּוֹרוֹ. הוא יכול להגיע לשם תוך שעתיים. ויש טיסות ישירות לריצ'מונד של גֶ'טבּלוּ דֶלתא ושל יונייטד. אפשר לקחת רכבת אקספרס ואז רכבת מקומית. ולמה הוא עושה את זה? היא הפגינה יכולות נהדרות. סנדי היתה האישה היחידה בחברה שלו, מלבד החתיכות של קשרי משקיעים. היתה תקופה שהם העסיקו ביולוגית לשעבר חדת לשון מאוקספורד בראש מחלקת ניהול סיכונים, עוד לסבית אחת שפעם אפילו קראה לו בפרצוף "מפגר", אבל אחרי שלוש שנים גדושות אסונות שבהן הנכסים שלהם הצטמצמו ביותר מחצי, וגם בגלל העניין ההוא, היא עברה לסטארט־אפ בעמק הסיליקון.
    בעוד היקף יכולותיה של סנדי ועוצמת קולה הולכים וגוברים מעבר לקו, בארי הסתכל על האישה עם אוזני הארנבת מרשת ועל הטרנסית עם חטיפי הצ'יפס. הן המשיכו להתעלם ממנו. הזעם שאולי עלה לו זה עתה במחיר המשפחה שלו עדיין זרם בעורקיו. גברים ונשים, נשים וגברים. זעם בלתי ניתן לעצירה. "כשלקחת אותי למשׂרת ראשת הסגל, אמרתי לך שאני חייבת לסמוך על הבוס שלי," סנדי אמרה עכשיו. "אז אני חייבת לדעת. אני יכולה לסמוך עליך?"
    "פשוט תעשי את העבודה המחורבנת שלך!" הוא צרח.
    הטרנסית לידו הפסיקה לאכול את הצ'יפס שלה. היא וחברתה בחנו בעיניהן את פניו הפגועות. אינסטינקטיבית הן חיפשו הגנה, אבל למרות שמה של התחנה, פורט אות'ורוטי — "פורט הרָשוּת" — שום רָשות לא נראתה שם מתחת למחוזות העיר האימפריאלית. אז זה מה שנהיה ממנו עכשיו. גבר שצורח על נשים. שמפחיד ילדים מוגבלים. הרי ראה את פניהם המבוהלות של סימה ושל שיווה. הוא היה חייב לברוח לפני שיגרום עוד נזק. "אוקיי, אוקיי," סנדי אמרה. "רק תישאר במקום." בשלב זה בת הזוג שלה ודאי כבר התעוררה לגמרי והצמידה לגבה שפתיים מבריקות, מבוהלת מן ההמולה המהדהדת בתוך תא הזכוכית הברוקליני שלהם — שמונים מטר מרובע, 1.3 מיליון דולר — וחושבת כמו כל ניו־יורקי בשעת מצוקה: אני אצטרך לעזוב?
    והנה כך, אחרי ששבר את אשתו ואת המטפלת הפיליפינית, הרס את הלילה גם לעוד שתי נשים.
    הטרנסג'נדרית עם הצ'יפס ואוזני־ארנבת חצו את האולם והעיפו בו מבט לסירוגין. הן מלמלו משהו, בטח אמרו שהוא משוגע, שהן מכירות טיפוסים כמוהו, אולי הן אפילו יוצאות עם טיפוסים כמוהו, רק לא כאלה שלובשים אפודה מטופשת כמו שלו. הוא היה חייב להירגע. האלימות פעמה בו באדום בקצות אצבעותיו. תמיד כשהרגיש שהוא יוצא ככה משליטה, שהעולם סביבו רעוע והגוף שלו עצמו מזייף, הוא זכר את מה שאמר לו הפסיכולוג שלו: "תסתכל בשעון."
    הוא הסתכל בשעון שלו. נוֹמוֹס מינימָטיק עם לוח בצבע שמפניה. נומוס היה השיגעון החדש שלו. שעונים לא יקרים, עשרים אלף לכל היותר, אבל מיוצרים בעיירה גרמנית זעירה ששמה גְלאסהוּטֶה, הרחק מכל הרעש והצלצולים של שווייץ היקרה, ודבקים בעיצוב באוהאוס מוקפד אך שובבני. השעון אכן עשה את שלו. הרגיע אותו. הצבע הקרֶמי של הלוח, הזרימה הנהדרת של השטח הפתוח שבין הספָרות, והכי חשוב — מחוג שניות זעיר בצבע כתום, כמו כף יד של ילד, נע באלגנטיות מהירה סביב לוח מִשנִי משלו כאילו החיים קלילים וזוהרים. השעון שאב לתוכו את הברק הבלתי אנושי מן החלל סביבו והמיר אותו ביופי ובתקווה. הוא נזכר איך בגיל שלושה שבועות שיווה ישן בזרועותיו, ארנבון שחום ומתוק כזה, וכבר אז הוא לחש עם כל הבולשיט האגנוסטי הבּדַל־יהודי שלו, "בבקשה, אלוהים, רק אל תפגע בו, אוקיי? החטאים שלי הם רק שלי."
    הוא נשם עמוק. וחייך. איזה קטע מטורף. שעון טוב גורם לו לחייך ממש כמו שהבן שלו גרם לו לחייך כשעוד היה רק יצור קטן מושלם וחסר אונים. וכמו שסימה גרמה לו לחייך לפני שהם התחתנו, כשהתווכחה עם כל דבר שהוא אמר על החיים ועל פוליטיקה ועל אסתטיקה. הוא חשב שזה מגניב שמישהו במעמדו מתחתן עם מישהי שחולקת עליו בכל עניין ועניין. אופוזיציה נאמנה. "היא האישה הכי יפה והכי חכמה שפגשתי אי־פעם," אהב לומר לחבריו אחרי שהם הפסיקו לאהוב זה את זה.
    יכול היה להצביע במדויק על הרגע שזה קרה. הם היו במסיבת יום הולדת במסעדת אילֶווֶן מדיסון, עשרה זוגות מקרנות גידור והשקעות, והיא שוחחה עם ג'ואי גולדבלט ועם אשתו החדשה והבקושי בגירה דאז. מאז האבחון סימה הקדישה כל שעה מהיום שלה לשירותו של שיווה וכמעט לא התייחסה אל בארי. כבר אז הוא הרגיש בודד. אבל עכשיו גם שמע לראשונה זה שבועות את הקול שלה, והוא היה צעקני ושתוי מכדי להועיל כשאמרה לאשתו החדשה והצעירה של ג'ואי: "הפינוק האמיתי היחידי שלנו הוא שֶף אישי." מין התחסדות רברבנית אופיינית ומתחמקת. זה נשמע מזויף כל כך. כל כך לא סימה. כמו וידוי גלוי באוזני כל חבריו: עכשיו רק הכסף שלנו מחבר בינינו.
    אבל מיהם חבריו? כל כך מעט נשארו לו. היא היתה החברה הכי טובה שלו. היתה מקריאה לו את הטור של פּוֹל קרוּגמן בארוחת הבוקר, והוא היה מקריא לה במיטה את סיפורי ניק אדמס של המינגוויי ומרגיש עם זה גברי ומלא און. היא היתה החברה הכי טובה שלו, ולפני שעתיים הכריזה שהוא חסר דמיון (או אולי נשמה?). לפני שעה היא תפסה לו את הפרצוף, הטביעה את אצבעותיה עמוק בתוך העור מתחת לעינו השמאלית, והדפה אותו מעל בנם המצווח. איך בכלל מתאוששים מדבר כזה?
    "אתה בארי כהן?" גבר לטיני בגיל העמידה פנה אליו. הוא לבש אפוד סגלגל עבה וענד מין סיכה שכנראה ציינה את מעמדו הרם במִסדר קַווי גרייהאונד. אפילו בזוהר הגרעיני הצורב שקרן מקירות האריחים הכתומים של פורט אות'וריטי הוא הצליח לשמור על שלמות התסרוקת של שערו המשוך לאחור.
    האיש החל לפתוח את התריסים של דלפקי הכרטיסים, סימן לבארי לבוא איתו, ואז חזר והגיף אותם.
    "רגע!" אוזני־ארנבת צעקה כשהדלפק נטרק בפניה ובפני אשת הצ'יפס. "גם אנחנו צריכות כרטיסים! זה לא פֵייר!" האיש ניגש למין צג מחובר למדפסת. המכשיר הזכיר לבארי את קומודור 64 שהוא אהב לתכנת בנעוריו.
    "אתה מכיר את ויין מהקומה למטה?" בארי שאל את הלטיני. "זה עם האפוד הירוק."
    כרטיס לריצ'מונד הגיח מהמדפסת. בארי הביט בשעונו. שלוש דקות נדרשו לסנדי כדי לסדר בשבילו את העולם. אוזני־ארנבת וצ'יפס טלטלו את שרשרות התריס ותבעו את כבודן, אבל לאיש הכרטיסים באפוד הסגלגל לא היה שום כבוד בשבילן.
    בארי גרר שוב את המזוודה שלו במורד הדרגנוע המקולקל לעֵבר השערים. ההודי על המדרגות הנעות כבר נרדם, ראשו על ברכיו, וכל תוגת היום מאחוריו. בארי ניגש אל ויין בעל האפוד הירוק שעמד ליד שער ריצ'מונד. "יש לי כרטיס!" בארי אמר.
    "ידעתי שתצליח," ויין אמר.
    "אני יכול להשתמש בשירותים?"
    "כן, אבל הם הרוסים. אז —"
    "אני יודע, אתה צריך לפתוח לי את המעלית לקומה השלישית."
    "יש לך תפיסה מהירה, בארי," ויין אמר.
    עד שבארי הגיע לקומה השלישית, שהצטיינה גם היא בקירות כתומים ובמחסומים צהובים, הזעם שלו כבר התחלף בעצב. חבל שהתקשר לסנדי! הוא לא אמור לבנות על סנדי במסע הזה. הוא חייב לקחת על עצמו את מלוא האחריות. בלי סנדי, בלי סימה, בלי מטפלות פיליפיניות, בלי טבחים אֶסטונים, בלי נהגים בנגלדשים. רק בארי כהן לבדו אחראי לגורלו. הוא הוציא את הטלפון שלו וכיבה אותו. והתבונן סביבו. השירותים היו ריקים. הוא פתח את מְכל האשפה וזרק לתוכו את הטלפון ומעליו השליך כמה מגבות נייר.
    הוא שקל לזרוק גם את הארנק שלו, אבל איך ישלם על דברים? בִּמקום זה הוא ניגש לאסלה שבורה והקיא.
     
    האוטובוס של בארי עצר מאחורי השער בצליל עולץ של בלמים פנאומטיים שהוא זכר במדויק מהנסיעה שלו לריצ'מונד בימי הקולג'. ליד השער היה תלוי תצלום שחור־לבן של חברת גרייהאונד בימי זוהרה — טקס גזירת סרט בכיכובה של כלבת גרייהאונד אמיתית שהמילים גברת גרייהאונד כתובות על קולרה. על האוטובוס נרשם היעד אמריקה.
    נוסעים רבים עדיין יָשנו על הספסלים המטונפים, כובעי צמר מופשלים על העיניים נגד האור הבוהק של פורט אות'וריטי, פיות פעורים. למה הם חובשים כובעי צמר בקיץ? בגלל הסמים? הסמים גורמים להם לחוש קור? יש משהו רך בשנתם של אומללים. לזקֵנה שלפניו — נשימה כבדה ועיניים ורודות חולניות — היה כתוב על תג המזוודה קלארקסדייל, מיסיסיפי. זו בטח נסיעה של כמה ימים. כשהעיף מבט סביבו בארי החל לראות בגרייהאונד אמצעי תחבורה שנועד לאפרו־אמריקנים, דרך לאיחוי משפחות ברחבי הארץ העוינת. גם כמה לטינים היו שם, יוצאי צבא במַדי אימונים, ואנשים בני כל הגזעים עם תגים סביב מִפרק כף ידם — לאות שכנראה השתחררו או ברחו מאיזה מִתקן, ועם חולצות לחות שמדיפות ריח רע. יכול היה עדיין לחזור בו. בחזהו עדיין חש את חמימות גבה החלק כגרניט של אשתו. אבל הוא לא יכול לעשות את זה לשיווה, שפניו ההמומות מאימה היו הדבר האחרון שראה לפני שהנשים הרחיקו אותו ממנו בכוח. הוא שלח אינסטינקטיבית יד לכיסו, אבל הטלפון כבר לא היה שם.
    הוא היה חופשי.
    ויין עזר לאישה בדרכה לקלארקסדייל, מיסיסיפי, עם המטען הכבד שלה. לפני הלימודים בפרינסטון בארי הרגיש מסוגל יותר להבין את מה שאומרים ברחוב, אבל עכשיו נזקק לתרגום בגוף הסרט. אולי סימה צדקה. יותר מעשרים שנים בפיננסים חיסלו לו את הדמיון. הוא חייב ללמוד מחדש איך אנשים מדברים בארץ הזאת. ויין סחב את התיקים של הקשישה לאורך האולם עד לאוטובוס. הלוואי שכולם בארץ הזאת היו נחמדים כמו ויין. "אני רוצה רק להודות לך על כל מה שעשית בשבילי," בארי אמר לו כשעבר לידו והושיט לו יד ללחיצה.
    "מה עשיתי?"
    "פשוט שמת לב אלי."
    "תהיה טוב לעצמך, בארי," ויין אמר.
    בארי דמיין לעצמו בר עירוני אפלולי שבו הוא וויין היו יכולים לדפוק את הראש כהוגן, ועל רקע דקל של נורות ניאון וברמנית חתיכה בחולצת טי של בירה קוּרס הוא היה מספר לוויין על שיווה. היה לי בן־דוד כזה, ויין היה אולי אומר בעודו מלטף את הבד הנעים של האפוד הירוק שלו. לא אמר מילה, הסתובב במעגלים. עכשיו הוא עובד במחלקה לחיילים משוחררים. שלושה ילדים. אל תאמין לְמה שאומרים לך. אף אחד לא יודע כלום. הדוקטורים האלה.
    מחוץ לשער הם נדרשו למסור את הכרטיסים שלהם לנהג האוטובוס, גבר שחור נמוך במשקפי שמש ובז'קט עור עם הכיתוב מארינס. בארי הראה לו את התדפיס וציפה שהוא יסרוק אותו, אבל נהג האוטובוס רצה לקבל את הכרטיס עצמו. "אדוני!" הוא אמר. "אני צריך לתת את הכרטיס לגרייהאונד."
    "חשבתי לשמור אותו לעצמי," בארי אמר. "בתור מזכרת."
    "אדוני! אתה צריך להעביר אלי את הכרטיס הזה או שלא תעלה על האוטובוס הזה."
    בארי היסס. השִכרות שלו כבר החלה להתפוגג, אבל הזעם נשאר. לאן לכל הרוחות נעלמו האנשים האדיבים כמו ויין? "שְמע, אני לא רוצה לריב איתך על חתיכת נייר —"
    "אדוני! אתה מתכוון לבזבז כאן לכולם את הזמן או למסור לי את הכרטיס? תחליט כבר."
    בארי הסתכל על נהג האוטובוס מלמעלה למטה — כי היה לו עליו יתרון גובה של לפחות חמישה־עשר סנטימטרים. אבל הוא כבר היה בלי טלפון ובלי סנדי, אז לא היתה לו ברירה. הוא היה חייב להיכנע ליוצא וייטנאם מסוקס ונמוך שקיבל ממדינת ניו יורק רישיון נהיגה באוטובוס. הוא היה חייב לתת לו את הכרטיס, את ההוכחה היחידה שלו שהוא זכאי לעלות לאוטובוס, שהוא יכול להשלים את המסע שלו לריצ'מונד. הוא היה חייב לסמוך על זה שהאיש מולו, נהג האוטובוס, לא ישליך אותו בשלב כלשהו מהאוטובוס, כמו שהאנשים שלו עצמו סומכים על בארי שידאג להם לבונוס אחרי שנה מוצלחת במיוחד. לא שבכלל יש לו עוד שנים מוצלחות במיוחד.
    הוא נתן לו את הכרטיס. "תודה!" נהג האוטובוס אמר, וגלגל את עיניו בגלוי מאחורי משקפי השמש שלו כדי להזכיר לכל שאר האנשים בתור שאם לא יתנהגו יפה צפויה להם התבזות. הוא לא שם לב בכלל שבארי פצוע, שהוא מדמם.
    בִּפנים היה האוטובוס מואר בניאונים עמומים כמו מועדון לילה חשאי. הוא הדיף צחנת שתן וגם אקונומיקה, שהמתיקות החריפה שלה רק החמירה את סירחון השתן. בארי לא רצה לשאול אם זו הפרוצדורה הרגילה או שמשהו לא בסדר, אבל הוא שם לב שמרבית הנוסעים הצטופפו הרחק מן השירותים. וכך למד עוד כלל של גרייהאונד. שֵב בקדמת האוטובוס.
    הוא גם הבין שהתָאים מעל הנוסעים ממש לא יספיקו לאחסון המזוודה שלו על ששת השעונים היקרים שבתוכה. יכול היה להפקיד את המזוודה בתא המטען של האוטובוס, כפי שעשו אחרים, אבל המחשבה על השעונים מתנגשים שם מתחת בתיקים גסים של אחרים, היתה קשה מנשוא. הוא מסוגל להיכנע, להתמסר, לפתוח את הנחיריים שלו לאימפריית הריחות של גרייהאונד, אבל בשום אופן לא ירשה לפגוע בשעונים שלו. עכשיו דחק את המזוודה שלו במושב לצדו.
    נהג האוטובוס נכנס. "קוראים לי [משהו לא ברור] ואני אהיה הנהג שלכם לריצ'מונד. האם השקעים החשמליים עובדים? לענות רק כן או לא."
    כמה כֵּנים רדומים עלו מפי אנשים שחיברו את המכשירים האלקטרוניים שלהם. הנהג פנה אל אישה שישבה בשורה הקדמית.
    "גברתי, המושב הזה שמור לנכים."
    קרקור לטיני עדין: "אני נכים."
    "את נכה? מה יש לך?"
    "אני תמיד יושבת מקדימה."
    "גברתי, אם תתחצפי אלי את לא תיסעי באוטובוס הזה. נקודה. אני שאלתי אותך שאלה ואת תעני לי. מה הנכות שלך? מה יש לך?"
    "הברך שלי, היא כואבת."
    "נו, גם הברכיים שלי כואבות. אז מה באמת יש לך? מה הנכות שלך? אל תתחצפי, גברת. גברתי! תעני לי על השאלה: מה הנכות שלך?"
    בארי עקב אחרי השיחה עד לסיומה ההגיוני, שבו האישה בעלת הברך החלושה דשדשה לאחור אל החלק המושתן יותר של האוטובוס בעודה רוטנת בעניין הברכיים שלה. היה מדהים לחזות בזה. בעולם של בארי אתה לא מצליח להשיג שליטה מלאה על אשתך או הילד שלך או על רבים מהעובדים שלך בלי שיהיו לעניין השלכות. ויש אמצעי ביטחון מובְנים. עורכי דין, עובדים סוציאליים, התקשורת. אבל הסמכות של נהג האוטובוס היא מוחלטת. בארי החל לחשוד שבתוך תוכנו אנחנו מיליטריסטים בארץ הזאת ושוחרי משמעת נוקשה. שלמרות אתוס הקאובוי שלנו כולנו בעצם מקבלים פקודות, וכל דבר שנגיד או נעשה במחאה ייחשב ל"התחצפות", וכולנו עלולים להיזרק מהאוטובוס. הגרייהאונד כמוהו כשלוחה של כוחותינו המזוינים, ובארי לא היה אלא טוראי פשוט.
    המנוע התעורר לחיים. בארי הביט בנוֹמוֹס שלו. לוח הבאוהאוס הקרמי נעלם באפלולית, אבל הזיזים בלטו בבירור, מעודנים ונשיים. ואז הוא ידע. שבניגוד לגירושיו הרבים והצהובים של ידידו ג'ואי גולדבלט, הוא יסיים את נישואיו באצילות יוצאת דופן. אפילו בכישלונות הוא יהיה למופת, ויום אחד בעוד שנים רבות סימה תגיד לו: "אני שמחה שהיה לך האומץ לשים לזה סוף. אני שמחה שידעת מתי הגיע הזמן להימלט."
    ועכשיו יתחולל הדבר הגדול, זה שחלם עליו ימים רבים כל כך כשהשקיף לפנות ערב מבעד לחלון משרדו באַסטוֹר פּלֵייס לעבר צעירות ניו־יורקיות בסווצ'רים סגולים, שהתגודדו סביב פלאפליוֹת בסנט מַרקס פלייס. האוטובוס עמד לבצע כמה עיקולים בפינות חשוכות ומסוכנות, ואחר כך הוא יגיח במלוא המהירות קדימה אל האור, אל זוהרו של גשר עילי גבוה במנהטן, והעיר תחתיו תלך ותתפוגג עד שתיעלם.
    אבל זה לא קרה ככה. הם עברו ליד עמדת שילוח עם שלט: בטיחות מעל הכול, ומיד אחר כך יצאו לרחוב 41 חסר החיים, עברו על פני משהו בשם יוֹטֶל ושלט שאמר: שוקולד סַנספַּייר. התמכרות שאפשר לסמוך עליה. וכבר דהרו דרך שפופרת הניאונים הריקה של מנהרת לינקולן.
    בעֶברו השני של ההדסון, בארבע לפנות בוקר, מנהטן נראתה בעיקר חשוכה, כמו בגרסתה הטרום־הולנדית. וחסרת אונים, לשם שינוי, כממתינה לאיזה גורל לא נודע. הוא הציץ מעבר לכתפו, ניסה לשווא לזהות את הזכוכית הכהה והשקופה של גורד השחקים שבו התגורר, שבו נמצא שיווה, צורח מן הסתם כל הלילה, פוצח בסדרת ההשתנקויות המיוסרות שלו בעוד סימה והמטפלת יושבות לצדו בסבלנות, וכל אחת בתורה מעסה את גופו הקטן של בנו כדי להעניק לו את הגירוי החושי שהוא זקוק לו כדי לדעת שהוא עדיין חי וקיים בעולם הזה.
    • גארי שטיינגרט
    • גארי שטיינגרט
      גארי שטיינגרט נולד ב-1972 למשפחה יהודית מברית המועצות. הוא נולד בעיר לנינגרד. אביו היה מהנדס מצלמות ואמו הייתה מוזיקאית ומורה לפסנתר. יותר מאוחר בחייו, גארי כינה את העיר הולדתו בשמה הציני "סנט לנינגרד" או "סנט לנינבורג". סבתו של גארי עבדה כעיתונאית באחד עיתונים של העיר והיא עודדה אותו להתחיל לכתוב בגיל צעיר מאד, לפי זיכרונותיו בכל פעם שהיה כותב סיפור היא הייתה מפנקת אותו במשהו טעים.
       
      בשנת 1979 משפחתו עזבה את ברית המועצות והגרה לארצות הברית. בזכרונותיו גארי מתאר שההתחלה בארצות הברית הייתה קשה מאד, במיוחד מבחינה חברתית. בבית שבו התגררו לא הייתה טלוויזיה והשפה שבה דיברו בבית הייתה רוסית, היא נשארה רוסית גם שנים אחר כך. גארי מתאר שבנעוריו התקשה להתחבר לאנשים בני גילו בגלל מוצאו, השפה שבו דיבר והיחס של האמריקאים ליוצאי ברית המועצות בגלל המצב שבו היו שרויות שתי המדינות (מלחמה קרה).
       
      בארצות הברית למד גארי בבית ספר יהודי, לאחר שסיים את לימודיו הוא התקבל למכללת אוברלין שם למד וסיים תואר ראשון בפוליטיקה. בשנה הראשונה שלו בלימודים הוא טייל וחיי בפראג, משם נשארו לו זיכרונות טובים והוא מתאר את השנה ההיא כאחת השנים היותר יפות בחייו. בהיותו בעיר פראג הוא התחיל לכתוב את הספר הראשון שלו "המדריך לרוסי מתחיל" שהוא סאטירה פוליטית. יותר מאוחר גארי סיים תואר בכתיבה יצירתית במכללת הנטר (האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק).
       
      נכון להיום גארי גר במנהטן בעיר ניו יורק. הוא מרצה לכתיבה באוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת פרינסטון. בשנת 2010 יצא ספרו השלישי "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" שהוא סאטירה קומית וביקורתית לעתיד הקרוב של ארצות הברית.
     
    רן בן-נון
    |
    ביקורת העורך
    |
    19/05/19
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות