הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בארבע ידיים
    ספר מוגן
     
  • בארבע ידיים
    U ספרות שנוגעת | יולי 2017 | רומן רומנטי , רומן ארוטי | 503 עמ' מודפסים
    חטיפתן של שלוש נערות, בנות טובים, משטחו של בית ספר יוקרתי במנהטן מעוררת אימה וגעש תקשורתי בארה"ב. 
    סמנתה רדפילד, עיתונאית חוקרת במדור הפלילים בעיתון ה"דיילי בוסטון", נשלחת מטעמו לניו־יורק כדי לכסות את ההתפתחויות בפרשה. הודות למוניטין שצברה ובזכות קשריה, מצליחה סאם ליצור אינטראקציה דינמית עם מחלקת הפשעים החמורים שבמטה המשטרה, ולקבל לידיה את הידיעות המעודכנות להתרחשויות שהולכות ומסתעפות. 
    בתמורה, מתחייבת סאם לשקיפות מלאה בסיקוריה – היא נדרשת להעביר את כתבותיה העתידיות לבחינה תחת עיניו הקפדניות של מפקד המחלקה, ג'ייקוב טורס.  
    למורת רוחו ובלית ברירה משלים הצ'יף עם נוכחותה של סאם. בין השניים קיים עבר אניגמטי, וההיתקלות הפתאומית מעוררת עוינות ואינטריגות על רקע מקצועי ואישי מצד אחד, ומשיכה עזה ובלתי נמנעת מצד שני.    
    סאם מנסה לאתר כיוונים חדשים כדי להעניק עומק וגוון לאייטמים יוצאי-דופן. כך נחשף בפניה פרט אקוטי אשר גורם למפנה מטריד ורציני במהלך החקירה. לימים, הוא יעמיד אותה בסכנה הנרקמת מאחורי גבה, נושפת בעורפה, ומאיימת על חייה.
    העלילה המתרחשת במשכם של שלושים ימים, חופנת בתוכה רומן מורכב וסוער. היא נוגעת בנימים החשופים שבדינמיקה שבין אנשים, ובמיוחד במשמעות החיים שאנחנו מעניקים לעצמנו על רקע היותנו בני-תמותה.
    בכתיבה קולחת רקחה המחברת סיפור המתעתע בגבולות המציאות, מעמיד סימני שאלה על האבחנות הדקות שבין טוב לרע, מערער את ההבדלים שבין השפיות לשיגעון, וחוקר את הקשר שבין אמון לאהבה.     
    "בארבע ידיים" הוא מותחן אפל וחושני, עוצר נשימה, הנע בהתפתחויות בלתי צפויות ובקצב מהיר ומסחרר לכל אורכו. גם בסיומו הוא עוד ממשיך ומהדהד.
     
    ענבל אלמוזנינו בת 42, נשואה ואם לשני בנים. "בארבע ידיים" הוא ספרה השלישי. קדמו לו הספרים: "אנג'ל" ו"גבריאל" שהפכו לרבי מכר, כיכבו ברשימות עיתון "הארץ", וזכו לביקורות נלהבות מהסוקרים ומהקוראים. 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    לא הייתי נכונה לעמוד אל מול פני המוות.
    באותו הבוקר החל היום שלי דווקא במערכת העיתון ולא בשטח, ונמשך שעות ארוכות. הייתי כה עסוקה בהקלדת כתבת עומק שעליה עבדתי בשבועות האחרונים עד כי לא הבחנתי שהערב ירד. שלחתי אותה לוולטר, הבוס שלי, להצצה אחרונה כדי שיאשר אותה לדפוס. היה סביר להניח כי טלפון ממנו יגיע ביום המחר, קיוויתי שדבריו יהיו מחמיאים. הכתבה הייתה תוצר של עבודה בלתי נלאית, חריגה אפילו מבחינתי.
    השעה הייתה שבע בערב. מחוגי השעון תקתקו את שיגרתם, מקרבים אותי בִּבְלי דַּעַת למה שעמד להגיע וחיכה לי כמארב אפל.
    גשם זלעפות קידם את פניי בצאתי מבניין החדשות. הוא לווה ברעמים ובברקים שבישרו על סופה שעומדת להתחולל. מיהרתי להגיע לרכבי ולנסוע לביתי. חניתי במרחק קצר מפתח הדלת, ודוממתי את המנוע. צעדתי במהירות, נזהרת שלא להחליק ממעטה הקרח הדק שהצטבר על אבני המדרכת. הרחוב שבו התגוררתי התרוקן מתושבי השכונה כצפוי בעיתים אלה.
    טרקתי את הדלת אחריי, תליתי את המעיל הרטוב וחלצתי את נעליי בהוֹל הכניסה. נכנסתי כשאני עוד מטפטפת את שאריות המים על רצפת העץ. הזדרזתי לעלות אל חדר השינה כדי להסיר את בגדיי.
    עדיין רעדתי מקור כשנכנסתי לחדר הרחצה, ממלאת אמבטיה שאדיה כבר החלו להתערבל באוויר. שיקעתי את גופי במים הלוהטים, ונתתי למחשבותיי לנדוד לעבר הכתבות הבאות שעליהן תכננתי לעבוד. הערב הזדחל בעצלתיים. הרגשתי מותשת.
    התנגבתי היטב ולבשתי פיג'מה חמה. ויתרתי על ארוחת הערב ועברתי ברחבי הבית במעין ריטואל קבוע שלפני השינה: וידאתי שהדלתות והחלונות סגורים, כיביתי את האורות בקומה התחתונה, למעט אור שהשארתי דלוק במטבח. גררתי את עצמי במדרגות לקומה העליונה, והדלקתי את האור במסדרון המוביל אל חדר השינה. התיישבתי על המיטה והעליתי אור במנורות הלילה שבשתי השידות שמצדי המיטה.
    ברק הצית את השמיים, ורעם אימתני הגיע אחריו. קפצתי מהמיטה בבהלה, המראה היה מרהיב ומבעית כאחד.
    משכתי את הווילונות הכהים כך שאוכל לישון היטב. החלקתי את גופי אל תוך המצעים הרכים, כיוונתי שעון מעורר למחרת בבוקר, והנחתי את הטלפון הנייד צמוד לכר. העפעפיים שלי כבדו והשינה לא איחרה להגיע.
    אין לי מושג כמה זמן עבר.
    אינסטינקט פנימי, מידי, גרם לי לפקוח את עיניי.
    אני בעלטה.
    הזדקפתי ונצמדתי למסעד המיטה.
    הבהלה השתלטה עליי. הלב החל להאיץ פעימותיו.
    טרור החשיכה.
    בקושי רב שלחתי יד רועדת כדי ללחוץ על מתג התאורה. לא כלום. החשמל לא עבד. חשתי עווית בבטן התחתונה, והאדרנלין הזרים את עצמו לתוכי בקילוחים מהירים. נכנסתי לפניקה.
    הבזק אור מסנוור. משב רוח זר העיף את שיערי.
    הסטתי את פניי לעבר המקור ממנו הגיע. הווילונות הוסטו, והחלונות היו פתוחים.
    פלטתי צווחה בלתי רצונית כשרעם נוסף השמיע קול פיצוץ. תפסתי את הטלפון הנייד שליד הכר ולחצתי על המקשים. עוד ברק ושוב רעם. שמטתי את הטלפון שנפל ונחבט אל הרצפה. המסך נדלק.
    "סאם, סאם," עלה מהדממה קול מתלחש. לפתי בכוח את הסדינים.
    התעוררי מהחלום, פקדתי על עצמי, התרכזי! אל תתני לקול להפחיד אותך.
    שמעתי טיפוף רגליים חרישי. מי פה? מי איתי בחדר? גרוני ניחר, פי נפער בצעקה שלא נשמעה.
    נשימותיי הפכו מקוטעות. גופי החל לרעוד. עצמתי את עיניי בחוזקה, מטלטלת את ראשי ומתפללת שאתעורר.
    הסיוט תיכף יחלוף, אמרתי לעצמי, עוד מעט, ממש עוד רגע יעלה ויפציע השחר.
    המיטה זזה? אני לא הוזה, המיטה זזה!
    שמעתי צרחה והבנתי שהיא בקעה מתוכי.
    מישהו נגע לי בכף הרגל והעביר עליה את אצבעותיו.
    מישהו קרא בשמי.
    פקחתי את עיניי והתקף חרדה השתלט עליי. לא יכולתי לנסות להרגיע את עצמי עוד, לדבר לתוכי בקול ההיגיון.
    ראיתי תנועה מהירה שחלפה בחדר.
    קפאתי במקומי.
    ההבנה שאני לא לבדי, ההכרה בכך שמישהו נוכח בחדר, קנו אחיזה על המציאות.
    ברק ארוך זמן הכה בחלון, והאיר דמות כהה שעמדה מול המיטה.
    רעם ועלטה.
    הגבר שעמד מולי עטה על גופו גלימה ארוכה שחורה ובעלת מצנפת רחבה שהסתירה את פניו. משהו ממנו החזיר אור – שרשרת צלב על צווארו.
    ידיי התאגרפו וציפורניי חדרו לבשרי, ננעצות עד זוב דם. כפות ידיי הפכו לחות. חשתי בכאב העמום הנובע מהחתכים וידעתי שזה לא חלום בלהה. הוא עמד שם ללא זיע וצפה בי בחסות האפלה. בלי לומר מילה.
    מעולם לא חשבתי באמת על הדרך שבה אמות. גם לו הייתי מהרהרת בכך, לא הייתי מעלה, גם לא בחלומותיי הפרועים ביותר, רגע כזה.
    חלל החדר היה חשוך. יכולתי להרגיש שהאיש עומד מטרים ספורים ממני. הוא הגיע במטרה לקחת את חיי. החושים המחודדים קלטו את ריח הזיעה והבושם שנדפו ממנו.
    לא התקתי מבטי. חרדת האימים הייתה לתפילת תחנונים: עשה שזה יגמר מהר, שלא איאנס, שארצח ללא ייסורים, הלחש שנאמר בתוכי היה לי כמנטרה אבודה. למה הוא לא עושה שום דבר? למה הוא לא הורג אותי בהלימת ראש ומרסק לי את הגולגולת? חיתוך מדויק של העורק הראשי ואדמם למוות.
    החלון נטרק.
    חיבקתי את גופי. פניי נרטבו. זיעה קרה שטפה את שורשי שיערותיי.
    הבזק האור גרם לי להתמקד. הוא נגלה למולי – מניף את זרועותיו בתנועות מהירות.
    פסיעותיו התקרבו.
    לא רציתי לראות כלום יותר.
    רעש הזכוכית המתנפצת הלם באוזניי.
    נשימותיי הקצרות החלו לגרום לי להיפר-ונטילציה, ומחנק שהתלפף סביב צווארי גרם לי להשתנק. בית החזה שלי עלה וירד במאמץ להכניס לתוכו חמצן.
    משמאלי, נדלק נר והאיר דמות גברית נוספת. בזה אחר זה נדלקו נרות נוספים. קלטתי שאני מוקפת בצללים רבים, כולם עטויי גלימות.
    "טורו, טורו, טורו, טורו, טורו." הקולות המונוטוניים הלכו וגברו. חזק. חזק יותר.
    טקס פולחני? הם עומדים להעלות אותי כקרבן?
    באחת, הגבר שמולי פשט מעליו את כיסויו. הנרות הלוהבים האירו את גופו הגדול והשרירי. קעקוע של שור אימתני נגלה במעלה האגן שלו.
    הוא תפס בשתי רגליי ומשך אותי אליו. בעטתי בו בשארית כוחותיי, תוך שאני ממלמלת, "לא, לא, לא!"
    סכין בעלת להב משונן חדרה את עורי.
    מצאתי את עצמי ישובה על המיטה, חולצתי ספוגת זיעה. ניתרתי לעבר מראת הקיר בחדרי, בוחנת וטופחת על פניי, בודקת את גופי, מנסה להרגיע את רעד איבריי.
    אף לא סימן אחד.
    חלום ארור. קיללתי את הגבר העלום ששב לפקוד את חלומותיי, מטריד את מנוחתי.
    • ענבל אלמוזנינו
    • ענבל אלמוזנינו
     
  • המלצות נוספות