הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אשת הפיראט היהודי
  • אשת הפיראט היהודי
    כנרת זמורה-דביר | מאי 2017 | פרוזה מקור | 496 עמ' מודפסים
    אביו של שמואל פלאח הועיד אותו מלידתו להיות לרב,
    רב־חובל ורב־חבלה — לנקום במלכות ספרד הרשעה שגירשה את יהודיה מעל אדמתה, כשישים שנה קודם לכן. 
    בבגרותם הופכים שמואל ואחיו לפיראטים הרודפים על פני הימים את ספינותיה של ספרד ומפתחים כלפיה יחס של הערצה ואיבה.
    סיפורו האמתי של שודד הים היהודי, שמואל פלאח, דיפלומט ורב, סוחר ומרגל, שפעל בשירות סולטן מרוקו במהלך המאה ה־16, נשזר בידיו האמונות של אילן שיינפלד בסיפורה הבדוי של מאליקה, רעייתו האדמונית, אוצרו ואסונו_ אם ולוחמת עשויה ללא חת, אכזרית ורחומה, עמוקה לאין חקר, כים עצמו. 
    את סיפור אהבתם רב־התהפוכות מדריכה האגדה על זהבו האבוד של כריסטובל קולון, הוא כריסטופר קולומבוס, היהודי המומר שהחביא את אוצרותיו כדי לשוב אליהם יום אחד ולהקים מולדת לבני עמו הנרדפים.
    כמו ברב־המכר הגדול שלו, מעשה בטבעת, גם באשת הפיראט היהודי חושף אילן שיינפלד פינה סמויה מן העין של הגורל היהודי וחושף את הסיפור שחבוי מאחוריה, ממתין להתגלות_ סיפורם של שודדי הים היהודים, שעל קברותיהם באיים הקאריביים מופיעה מורשתם הכפולה באותיות עבריות ומעליהן עצמות מוצלבות. 
    אשת הפיראט היהודי הוא הרפתקה רווית תשוקה, אלימות ויופי עז ומכשף, האוחזת בקורא מבלי שיוכל להניחה מידיו — ומשלחת אותו על פני מרחבי ימים.
    זהו הרומן החמישי של אילן שיינפלד, סופר ומשורר עטור שבחים ופרסים. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    96 76.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    מדריד, 1492
    כריסטובל קולון, הוא כריסטופר קולומבוס, נחפז מן הכנסייה אל ארמון המלך ולבו הולם בקרבו. אוצֵר הממלכה, סנטנגל, זימנו אליו בדחיפות. אם כך עשה, ודאי נפל דבר. אולי סוף־סוף אישרו פרדיננד ואיזבלה את בקשתו לצאת למסע.
    לילה סמיך כיסה את מדריד. עם שקרב אל מבואת הארמון, הגיחה דמות מבין הצללים, כמו מתנתקת מן האופל שסבב אותה. הדמות היתה עטופת שחורים, ומתחת לברדס הבחין בפני סנטנגל, שמתיחות עמדה בהן. הוא פתח את פיו לשאול מה הדבר, מדוע הבהילו כך מן התפילה, אך סנטנגל הסה אותו באצבע על פיו והובילו אחריו במבוכים חשוכים, עד שיצאו מחצר הארמון ועמדו בקצה גינתו, הרחק מכל אוזן שומעת.
    רוח קרירה נשבה בין שיחי הגן המטופח. משפעת החושך עלו חדוות צרצרים בחיזורם ושירת רמשים המתענגים על יופיין של גינות הארמון.
    "זמננו קצר," פתח סנטנגל בדבריו, כאילו הם עומדים בעיצומה של שיחה קודמת. קולומבוס נדרך. "המלך חתם בחשאי על צו גירוש של כל יהודי קסטיליה ואראגון," ירק סנטנגל את הסוד שכמס, "הגירוש יתבצע בתוך ארבעה חודשים."
    עיני קולומבוס רחבו. הוא פער את פיו וסגר אותו לסירוגין כמי שאלם הכהו. הייתכן שמלך ספרד, פרדיננד, ואשתו, איזבלה, יורו על גירוש היהודים מממלכתם? הרי היהודים תפסו משרות בכירות בחצר המלכות והיו מעשירי אראגון וקסטיליה. ואף על פי שפרעו בהם פרעות, הטילו עליהם מסים חדשים לבקרים או חידשו גזרות ישנות, השכילו לשרוד את התלאות האלה, צברו רכוש והקימו נחלות.
    "אבל מדובר במאות אלפי בני אדם. זקנים, נשים וילדים, בעלי משפחות," גימגם.
    "כולם יגורשו ביום אחד," שיסעו סנטנגל, "איש מהם לא ייוותר כאן, מלבד אנשים כמונו, שהמירו את דתם, כלפי חוץ או בתוך נפשם."
    "ומדוע אתה מספר לי זאת?" התחלחל קולומבוס. אף על פי שמוצאו היה יהודי, כבר עברו כמה דורות במשפחתו, שבניה הקפידו על שמירת הנצרות. מלבד מגן דוד שטמן בתוך חתימת ידו, לא ניכרה בו דתו כלל.
    "מפני שכעת גדולה עוד יותר חשיבות יציאתך למסע," השיבו סנטנגל, "עליך למצוא נחלה חדשה לבני עמנו."
    קולומבוס ניטע תחתיו. זה זמן רב ניסה לשדל את המלך ואת אשתו ליתן בידיו ספינות להפליג בהן באוקיינוס כדי להראות כי העולם עגול הוא ולמצוא יבשות חדשות. אבל עניינו בזה היה מדעי. לא עמדה מאחוריו דחיפות כזו שעלתה מדבריו של אוצר המלך.
    "אני אשכנע את המלך ליתן לך אישור הפלגה ולהפקיד בידך את כל הדרוש לשם כך," הבטיחו סנטנגל, "מבוקשי ממך הוא אחד — שכתנאי ראשון לצאתך לדרך תדרוש ממשפחת המלוכה שכל יבשה חדשה שרגלך תדרוך בה תניף בה את דגל ספרד — ואתה ויורשיה תהיו למושליה ולקובעי עתידה."
    "לשם מה?!" התרעם קולומבוס, "לא כוח דרוש לי. גם לא נחלה. רק הסיפוק בידיעת תבל ומלואה."
    "כדי לכונן בה בית לבני עמנו, להתקבץ בו מכל המקומות שיגלו אליהם."
    קולומבוס, ששאיפתו לצאת אל הים לא ידעה מנוח, ומורשת אבותיו עוד פיכתה בו, נתן לו את הסכמתו.
    בימים הבאים דיבר סנטנגל על לב המלכה איזבלה. הוא סיבר את אוזנה במנותו בפניה את האוצרות הרבים שעשוי קולומבוס למצוא במסעו. אוצרות אלה ייטיבו עם קופת הממלכה המרוקנת, ויסייעו לה לעמוד מול אויביה וגם להתמיד במחשבת התפשטותה. התנאי החדש שהציב בפניה קולומבוס, להיות שליט בכל יבשה שימצא, רק יבטיח את זיקת המושבות שיקים לספרד. "טבעו של אדם שהוא שואף כוח," אמר לה, "מעריך סמכות ומלא יראה מפני המלוכה. חזקה עליו שישמור על זיקתן של כל היבשות שימצא לממלכתנו ויגדיל בזה את עושרה."
    המלכה איזבלה, ששאיפתה להגדיל את הממלכה היתה גדולה אפילו מזו של בעלה, הבטיחה לו כי תדבר על לב בעלה, וכך עשתה. היא השיגה בשביל קולומבוס, המלח הנלהב, את מה שאיווה לו משחר נעוריו. אישור הפלגה מסביב לעולם וצי ספינות שיוכל להפליג בו למסעותיו.
     
    חלק ראשון
     
    1
     
    חותם אחֵרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכל אחיו, כי ידם של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת כי הילד הזה לא יילוד רגיל הוא. יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו.
    כזה היה שמואל פלאח. מאז לידתו ביקשו הוריו וקרוביו להסתיר ממנו את פחדם מפני הצפוי לו ועשו מה שביכולתם כדי ללמדו תורה, להכשירו כרב ולהביאו לחופה. אלא שיש גזרות מידי שמים שאין ביכולתו של אדם להסתירן או להפֵרן, ולמן לידתו נכרכו בשמואל סימן גדלותו ושפלות תולדותיו.
    שמואל נולד בעיצומו של חג שמחת תורה, שבו התכבד סבו בתואר חתן בראשית, העתיד לפתוח מחדש את הקריאה בתורה. רגע לפני גלילת התורה, בטרם עמדו שפתי סבו בתיבת "בראשית ברא", אירע בבית הכנסת, שהיו מתפללים בו סבו ואביו בעיר פאס, הדבר שעתיד לחרוץ את גורלו ולקבוע את אורחותיו.
    רק ניגש סבו אל הפרוכת של ארון הקודש, לבוש בגלימה צחה כשלג ולרגליו מנעלי בד רך, לבו נרעש מן הכבוד שהקהל העתיר עליו, להיות זקן המתפללים ושליח הציבור שלהם שיאחז בספר התורה, יחבקו בחיקו ויביאו, בחרדת קודש ממש, אל הדוכן כדי להתחיל ולקרוא בו, רתע לאחור, ובעיניים קרועות מיראה ראו המתפללים מפני מה: נחש עקלתון זהוב גוף ומנומר בכתמי זהב, שעינו בהירה וגופו בשרני ונפתל, הגיח מבין הספרים — ושילח כלפיו את ראשו המשולש.
    הנחש הזדחל מבין סתרי התורה, התנפל ארצה, ובפיתולי גחון מיהר בין שורות המושבים לדוכן העץ של היכל קודשם וחמק החוצה.
    המתפללים פרצו בקולות יראה ונהי, סופקים כפיהם למול מה שראו בו אות לאסון הממשמש ובא על ראשם. בדיוק אז התבהלה אל היכל התפילה שכנתה של משפחת פלאח, ופיה מתרונן במה שחשבה כי יהיה בשורה של שמחה לבעליה.
    "מזל טוב, ר' יצחק," קראה מפתחו של בית התפילה, "בן בכור נולד לך, ונימול הוא מרחם אמו!"
    המתפללים הנרעשים נפנו אליה, ואז הסבו את ראשיהם אל יצחק. והוא, האב שבנו בכורו נולד בשמחת תורה, השיב להם מבט שכל ייסוריו של עולם מזוגים בו.
    הרי רק גדולי האומה נולדו כשהם נימולים, ובהם אדם הראשון ושת בנו, זרובבל בן שאלתיאל, יעקב אבינו ובנו יוסף, משה רבנו, שמואל הנביא ודוד המלך עליו השלום. אך איש מהם לא נולד כשנחש נושך בעקביו.
    הוא הביט כה וכה, והמתפללים חיוורי הפנים הביטו בו. הוא פתח וסגר את פיו כמה פעמים, ואז אימץ את קולו ונדר נדר בפני הקהל, כי לבנו היילוד יקרא שמואל, כשמואל הנביא בשעתו, שאף הוא נולד נימול, וכי כמוהו יקדישו לשרת כל ימיו את התורה הקדושה, ובלבד שיגדל בשלמות ובבריאות טובה.
    המתפללים נדו לו בראשיהם. נחש שנגלה בין כתרי התורה בבוקרה של שמחת תורה מביא בשורת איוב. יום חגם יתהפך במהרה ליום איד ומכאוב. ואם נולד ילד ברגע כזה, שהכול מכירים בו כי הוא רגע נורא, ספק אם יועילו לו נדר אביו או מילתו מלידה. מי שהברייה הקדמונית, המסכסכת חיי אדם וחוה מאז גן עדן, כרוכה בעקביו, לא יכלה את ימיו.
    בזה אחר זה ניגשו אליו ולחצו את ידו, לא כמי שמברכים אותו על הולדת בכורו, אלא כמי שמביעים בזה נחמה והשתתפות ביגון שהוטל על כתפיו.
    אט־אט שככו הרוחות בבית התפילה. סבו של היילוד שב ונעמד אל הדוכן, אימץ את לבו ואת נפשו וקרא בתורה. אחרי כן ירד מן הדוכן אל בין המתפללים ויצא עמם במחול ובשיר כנהוג בשמחת תורה. אך לא מתוך דיצה ושמחה רקד עמם, אלא כמי שאנוס לעשות כן, שעה שפניו חיוורות ולבו מפרפר מאימה.
    יצחק ואביו שירכו את דרכם מבית התפילה אל ביתם. כשנכנסו אל הבית, ראו כי לא אווירת חג שורה בו, כי אם עכרוריות עגומה. אשתו היתה שרועה בוכייה על יצועה. לידה, בתיבת הקש שהכינה מבעוד מועד, שכב היילוד, נם את שנתו הראשונה בעולם אחרי שהיניקה אותו משדיה, ועל פניו נסוכה שלוותו של תינוק, שאינו יודע מה צופנים לו ימיו.
    ראה יצחק את אשתו מתגוללת בדמעותיה והכיר מזה שכנראה כבר גונבה לאוזניה השמועה מה אירע בשעת לידתה בבית התפילה. בא והתיישב לידה על המיטה.
    "אין דבר, אין דבר," לחש, "נדרתי נדר כי נקדיש את הבן הזה לשם, ובעזרת השם יעמוד לו נדרי ויצילו מכל רע."
    עוד באותו היום הזדרזו אל ביתם גברי הקהילה. הם הדליקו קטורת בחדר שהתינוק שהה בו והטמינו מתחת לכריתו סכין ותהלים קטן. אחרי כן קראו יחד פסוקים שיש בהם סגולה ושמירה מפני הלילית. הרי אֵם השדים נוהגת לחזר אחרי בתי יולדות ולפגוע בילדיהן ומסתלקת רק משעה שנותנים לה להריח את ריח הדם, דם הברית בין ישראל לאלוקיו. אם לא יותן לה ריח הדם, מכוח זה שהילד נולד כבר נימול, היא עלולה להטיל בו מום או מיני פורענות.
    אך כנגד זה היתה בידם תרופה בדוקה — טקס התחדיד. על פי אמונתם, היה הברזל, החדיד, מפחיד ומבריח שדים. על כן הביאו עמם חרב ברזל גדולה, אותה הטמין יצחק מתחת לכרית היולדת. מדי ערב התכנסו סביב מיטת היולדת ובנה, הניפו מעליהם את החרב, מקפידים לנופף בה בכל פינות החדר, שמא חבוי בהן איזה שד זומם רע, ברכו את התינוק שלוש פעמים בברכת הכהנים ושרו את שיר התחדיד.
    במשך שבעה ימים הקפידו גברי פאס לקיים את התחדיד בבית המשפחה. הם אף הגדילו עשות והדפיסו במיוחד לצורך זה אָל־חָזַאבָּאת, דפי קריאה שהיו בהם שמות האבות, אברהם, יצחק ויעקב, דברי תורה, פסוקים מן הקבלה שיש בהם קטרוג נגד השטן, וברכות ליולדת ולבנה. מסביב לכל אלה היו ציורי חמסה להגנה, דג לפוריות וגלגל המזלות, להזכיר למזלו של היילוד כי חולף הוא, ובזה גם להיטיבו.
    מדי לילה התייצבו שנים־עשר מתלמידיו של יצחק, כמספר שבטי ישראל, ליד מיטת בנו בכורו. כל ילד החזיק בידו דף חזאבּא וקרא ממנו בפני היולדת ובנה. ואחרי שסיימו קריאתם, תלו את דפיהם בסיכות על בד שעיטר את מיטת היולדת, כאילו הם מקימים מסביבה חומת מגן, שכולה עשויה מפסוקי התורה הקדושה.
    אחרי כן, כדרכם של ילדים, נהנו מממתקים מעשי ידי שכנותיהם של יצחק ואשתו. הן ביקשו להמתיק את אימת ההורים בשל נסיבות הולדתו של בכורם והכינו מגשים מלאים בספינג', צרורים בעלי דקל, שיקל עליהם להחזיקם, ושבקייה מבצק מטוגן טבול בדבש, עוגיות עריבה פריכות וערמות של בּוּנְקִיר, עלי בצק דקים, מרוחים בשמן ומטוגנים על מחבת.
    מקץ שלושים יום, ביום פדיון הבן, שהחליף את בריתו של שמואל לפי שנולד נימול, התכנסו בביתם בני הקהילה לתפילת שחרית. יצחק העלה תרומה יפה לבית הכנסת, אף הגדיל עשות והודיע כי ברוח דברים ל"א האומר, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, וברוח הגמרא, שלפיה כל המקיים מצווה זו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל תורה מהר סיני, יממנו הוא ואביו, במשך שנותיו הראשונות של בנו בכורו, את כתיבתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת. ואם ייוולד לו עוד בן אחריו, יכתוב עוד ספר, וספרים אלה יהיו לבית הכנסת כבעז ויכין, עמודי בית המקדש. יצחק קיווה בלבו כי אם לידתו של הבן בהיותו כבר נימול לא תועיל לו, וגם לא נדרו, אולי יעמדו לזכותו התרומה שהרים לבית התפילה והתנאי שהתנה כלפי ריבונו של עולם — שני ספרי תורה כלילי יופי בעבור בן בריא, ואחריו בן נוסף.
    • אילן שיינפלד
      צילום: דיןדין
    • אילן שיינפלד

      אילן שיינפלד (נולד ברמת השרון ב-22 באפריל 1960) הוא משורר, סופר עברי ואיש יחסי ציבור, מראשוני היוצרים ההומוסקסואלים שיצאו מהארון בישראל והצהירו על נטייתם המינית. שיינפלד הוא חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, בו זכה פעמיים, לראשונה בגיל שלושים (בשנת 1990) ובפעם השנייה בגיל 55 (בשנת 2015).

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • תרנגול כפרות
    • מעשה בטבעת
    • מרדף מלכותי
    • חוף פרטי
    • ספינת הכלות
    • החיים החדשים של לילי שפרד
    • אהובת הקצין הצרפתי
    • אור בין האוקיינוסים
    • הדייגים
    • בבטן הלווייתן
    • סירת ההצלה
    • אתי החיים משחק הרבה