הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אשת הסנדלר
  • אשת הסנדלר
    אדריאנה טריג'יאני | תרגום: הדסה הנדלר
    ידיעות ספרים | 2013 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 502 עמ' מודפסים

    אנצה וצ'ירו נפגשים לראשונה בנעוריהם בתחילת המאה הקודמת על רקע יופיים המלכותי של האלפים האיטלקיים. אולם ניצוץ האהבה שניצת בלבם נגדע באיבו כשצ'ירו נשלח אל מעבר לאוקיינוס לעבוד כשוליית סנדלר ב"איטליה הקטנה" שבניו יורק. אנצה נותרת מאחור, אולם שבר קשה שמשפחתה מתמודדת עמו מאלץ גם אותה להיפרד מכול שיקר ללבה ולהגר לאמריקה. למרות שהגורל יפגיש שוב בין האוהבים, הוא יפריד ביניהם – שוב - באבחה אחת. צ'ירו נשלח לאירופה להילחם במלחמת העולם הראשונה, ואילו אנצה נמשכת כבמטה קסם אל עולם האופרה המופלא של המטרופוליטן בניו יורק.

     

    אשת הסנדלר הוא רומן אפי רחב-יריעה על אהבה ומשפחה, מלחמה ואבדן, בחירה וגורל, הנושא את הקוראים מן הנידחים שבכפרי איטליה ללבה של ניו יורק התוססת, מן הוותיקן שברומא ועד לעיירות הבתוליות שיישבו את ארצות הברית. זהו סיפורם של מהגרים שעזבו את מולדתם כדי למצוא את גורלם בעולם החדש ובנו את אמריקה בזיעת אפם, אולם יותר מכול זהו סיפורה של אהבה שיבשות וימים, מלחמות ואבדן, מסורת ומודרנה אינם יכולים לה.

     

    אדריאנה טריג'יאני היא אחת הסופרות האהובות בארצות הברית. ספריה תורגמו לארבעים שפות וזכו להצלחה ולשבחים ברחבי העולם. אשת הסנדלר, המבוסס על תולדות משפחתה, הוא הרומן העשירי של טריג'יאני, והראשון המתורגם לעברית.

     

    "רומן עשיר ואלגנטי... הנאה צרופה."

    Washington Post

    "רומן אפי סוחף על עידן של אפשרויות בלתי-מוגבלות, שבלבו סיפור אהבה בלתי-נשכח."

    New York Times

    "את הרומן הזה תתקשו להניח מידיכם."

    USA Today

    "רומן היסטורי עוצר נשימה, עשיר בתיאורים מלאי חיים ובפרטים ויזואליים הבונים עולם

    שהקוראים פוקדים בכול חושיהם."

    Huffington Post

    מכר אלפי עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    טבעת זהב

     

    קטרינה לָצארִי חצתה את הפיאצה הריקה. שוליו המסולסלים של מעיל הקטיפה הכחול שלבשה טאטאו את השלג הטרי והותירו אחריהם שובל ורדרד של אבני מרצפת. הצליל היחיד שנשמע היה הרחש הקצבי של צעדיה, כמו ידיים המפזרות קמח על קרש חיתוך ישן עשוי עץ.

    סביב־סביב הזדקרו האלפים האיטלקיים כמו פגיונות כסף על רקע שמי עופרת. שמש החורף העולה, דקירת סיכה מוּזהבת הקבורה במרחבים של אפור, הבליחה בקושי. באור ראשון נראתה קטרינה בלבושה הכחול כמו ציפור.

    היא פנתה, ונשיפה ארוכה נפלטה מפיה אל אוויר החורף הקר.

    "צ'ירוֹ?" קראה בקול. "אדוּאַרדוֹ!"

    היא שמעה את הצחוק של בניה מהדהד בסטָיו הריק, אך לא הצליחה לאתר את מקומם. היא סקרה את עמודי האכסדרה הפתוחה. הבוקר הזה לא מתאים למחבואים, לא מתאים למשחקים. היא קראה להם פעם נוספת. במוחה רחשו כל המשימות הגדולות והסידורים קטנים שכבר השלימה, אינספור הפרטים שטיפלה בהם, המסמכים שתייקה, המפתחות שהחזירה, כל אלה במאמץ לנצל עד תום את הלירות המעטות שנשארו לה למילוי חובותיה.

    השלב הראשון של האלמנוּת הוא ניירת.

    קטרינה לא העלתה בדעתה שתעמוד כאן לבדה ביום הראשון של 1905 ודבר לא יצפה לה, לְמַעט תקווה קלושה שבסופו של דבר תמציא את עצמה מחדש. כל הבטחה שהובטחה לה הופרה.

    קטרינה נשאה את מבטה אל חלון שנפתח בקומה השנייה של חנות הנעליים ואל הזקנה שניערה שטיח באוויר הקר. מבטיהן הצטלבו. האישה הסבה את עיניה, משכה את השטיח פנימה וטרקה את החלון.

    בנה הצעיר, צ'ירו, הציץ מאחורי אחד העמודים. עיניו הכחולות־ירוקות היו זהות בצבען לעיני אביו, עמוקות וצלולות כמו הים של סֶסְטְרי לֶוואנְטֶה. הילד בן העשר, שהיו לו כפות ידיים ורגליים גדולות ושיער בגון החול, היה העתק של קַרלוֹ לָצארי. הוא היה הילד החזק ביותר בווילמינוֹרֶה. כשילדי הכפר ירדו לעמק כדי לאסוף זרדים ולצרור אותם למכירה כחומר בעירה, הוא תמיד קשר לגבו את המשא הכבד ביותר, שכן היה מסוגל לשאת אותו.

    בכל פעם שקטרינה הביטה בו עברה בה מדקרת כאב; פניו של צ'ירו אצרו את כל אשר איבדה ולעולם לא תקבל בחזרה. "הֵנָה." היא הצביעה על הארץ, סמוך למגף העור השחור שלה. "עכשיו."

    צ'ירו הרים את תיק העור של אביו, רץ אל אמו וקרא לאחיו שהסתתר מאחורי הפסלים.

    אדוארדו בן האחת־עשרה דמה לקרוביה של אמו, בני משפחת מוֹנטיני. תמיר, דק ושחור עיניים. גם הוא הרים את תיק הנסיעות שלו והצטרף אליהם בריצה.

    לרגלי ההר, בעיר בֶּרגַמוֹ שבה נולדה קטרינה לפני שלושים ושתיים שנה, הקימה משפחת מונטיני בית דפוס שהפיק נייר כתיבה עשוי סיבי פשתן, כרטיסי ביקור מעוטרים וספרונים שנמכרו בחנות בווִיָה בּוֹרגוֹ פַּלאצוֹ. למשפחה היו בית וגינה. כשעצמה את עיניה, ראתה את הוריה יושבים לשולחן בסוכת הגפנים שבחוץ ואוכלים פרוסות עבות של לחם טרי, מרוחות בגבינת ריקוטה ודבש. קטרינה זכרה כל מה שהיו וכל מה שהיה להם.

    הבנים שמטו את תיקיהם על השלג.

    "סליחה, מאמא," אמר צ'ירו. הוא הרים את עיניו אל אמו ולא היה לו ספק שהיא האישה היפה ביותר בעולם. עורה המשיי הדיף ניחוח של אפרסקים. שערה הארוך גלש בגלים רומנטיים רכים, ומהיום שהוא זוכר, בכל פעם ששכב בזרועותיה גלגל על אצבעו תלתל עד שנעשה לחבל שחור ומבריק.

    "את יפה," אמר צ'ירו בכובד ראש. בכל פעם שקטרינה התעצבה אל לבה הוא ניסה לעודד את רוחה במחמאות.

    קטרינה חייכה, "כל בן חושב שאמא שלו יפהפייה." לחייה הוורידו בקור וקצה אפה הנשרי נצבע באדום עז. "אפילו כשזה לא נכון."

    קטרינה חיטטה בתיקה ודגה מתוכו מראה קטנה ופודרייה. היא פידרה את אפה והאודם נעלם. היא חשקה את שפתיה והשפילה מבט ביקורתי אל בניה. היא יישרה את צווארונו של אדוארדו ומשכה את שרוול מעילו של צ'ירו אל שורש כף ידו. המעיל היה קטן מדי, ושום משיכה לא תוסיף את חמשת הסנטימטרים החסרים לשולי השרוול כדי שיתאים באורכו. "אתה כל הזמן גדל, צ'ירו."

    "אני מצטער, מאמא."

    היא נזכרה ביום שבו הזמינה להם את המעילים, וגם מכנסי קורדרוי וחולצות כותנה לבנות. כשנולדו המתינו להם בעריסותיהם שמיכות קטיפתיות ומבחר שלם של כותנות כותנה רכות עם כפתורי פנינים. צעצועי עץ. ספרים מאוירים. בניה גדלו, בגדיהם קטנו, ולא היו אחרים במקומם.

    לאדוארדו היו זוג אחד של מכנסי צמר ומעיל שנתן לו שכן. צ'ירו לבש את הבגדים הנקיים של אביו, אבל הם היו גדולים מדי, ושמונה סנטימטרים בשוליהם של מכנסי העבודה קופלו ונתפרו בתפרים עקומים. תפירה לא היתה אחד מכישרונותיה של קטרינה. את החגורה הידק צ'ירו עד הלולאה האחרונה, ובכל זאת היא היתה רופפת מדי ולא עמדה במשימה בהצלחה.

    צ'ירו הלך אחרי אמו. "לאן אנחנו הולכים, מאמא?" שאל.

    "היא אמרה לך מאה פעמים. אתה לא מקשיב." אדוארדו הרים את התיק של אחיו ונשא אותו.

    "אתה חייב להקשיב בשבילו," הזכירה קטרינה לאדוארדו.

    "אנחנו הולכים לגור במנזר סן ניקוֹלָה."

    "למה אנחנו צריכים לחיות עם נזירות?" התלונן צ'ירו.

    קטרינה הסתובבה אל בניה ונעמדה מולם. הם הרימו אליה את עיניהם בתקווה לשמוע הסבר מתקבל על הדעת על כל הדברים המסתוריים שהתרחשו בימים האחרונים. הם אפילו לא ידעו אילו שאלות לשאול ומה עליהם לדעת, אבל היו בטוחים שיש סיבה להתנהגותה המוזרה של מאמא. היא היתה מודאגת. היא בכתה בלילה כשחשבה שבניה ישנים. היא כתבה המון מכתבים בשבוע האחרון, יותר מכפי שכתבה אי־פעם.

    קטרינה ידעה שאם תספר להם את האמת, תכזיב אותם. אם טובה לעולם לא תכזיב ביודעין את ילדיה, לא כשהיא האדם היחיד שנותר להם בעולם. חוץ מזה, בשנים הבאות צ'ירו יזכור רק את העובדות, ואילו אדוארדו יצבע אותם בצבע רך. שתי הגרסאות יהיו לא אמיתיות, לכן זה לא משנה.

    קטרינה, שנאלצה לקבל את כל ההחלטות לבדה, לא יכלה לשאת את כובד האחריות. בערפל אֶבְלָהּ נאלצה לחשוב בהיגיון על כל פתרון אפשרי לבניה. מצבה הנפשי לא אפשר לה לטפל בהם, והיא ידעה את זה. היא ערכה רשימת שמות, נזכרה בכל אדם שהיה קשור אי־פעם למשפחתה ולמשפחת בעלה, כל שם שעשוי לעזור. היא בחנה את הרשימה וידעה שרבים מהאנשים שהופיעו בה זקוקים לעזרה לא פחות ממנה. שנים של עוני דלדלו את האזור ואילצו רבים לעקור לברגמו ולמילנו בחיפוש אחר עבודה.

    אחרי מחשבה רבה נזכרה שאביה הדפיס ספרי תפילות לכל הכנסיות באזור לומברדיה ואפילו דרומה יותר, במילנו. הוא תרם את שירותיו כאינדוּלגַנציָה לכנסייה הקתולית הקדושה, ולא ציפה לקבל תשלום. קטרינה ניצלה את הדבר כדי להבטיח לבניה מקום אצל הנזירות של סן ניקוֹלָה.

    קטרינה הניחה את ידיה על כתפי ילדיה.

    "תקשיבו לי. זה הדבר הכי חשוב שאגיד לכם אי־פעם. תעשו מה שאומרים לכם. תעשו כל מה שהנזירות מבקשות. תעשו את זה טוב, אפילו יותר ממה שהן מבקשות מכם לעשות. תנסו לנחש. תסתכלו סביב. תעשו מה שצריך לפני שהנזירות מבקשות.

    "כשנזירה מבקשת מכם לאסוף עצים, תעשו את זה מיד. בלי להתלונן! תעזרו זה לזה - תהיו מועילים.

    "תבקעו את העצים, תכניסו אותם פנימה ותבעירו את האש לפני שיבקשו מכם. תבדקו את הלוח שמווסת את כניסת האוויר לפני שאתם מדליקים את חומר הבעירה. וכשהאש נכבית, תנקו את האפר ותסגרו את צינור העשן שמחבר בין האח לארובה. תטאטאו מסביב כדי שהכול ייראה כמו תמונה. תזינו את האח בבולי עץ יבשים ובחומר בעירה לפעם הבאה. תחזירו למקום את המטאטא, היעה והמַחְתָּה. אל תחכו שנזירה תזכיר לכם.

    "תעזרו ואל תסתבכו בצרות. תתפללו מכל הלב. שבו בשורה הראשונה בזמן המיסה, ובקצה הספסל בארוחת הצהריים. קחו את המנות שלכם אחרי כולן, ואף פעם אל תיקחו מנה נוספת. תזכרו שאתם במנזר בזכות הנדיבות של הנזירות ולא מפני שאני משלמת להן. אתם מבינים?"

    "כן, מאמא," אמר אדוארדו.

    קטרינה הניחה את ידה על פניו של אדוארדו וחייכה. הוא חיבק בחוזקה את מותניה של אמו. אחר כך היא קירבה אליה את צ'ירו. מעילה הרך היה נעים על פניו. "אני יודעת שאתה יכול להיות ילד טוב."

    "אני לא יכול," פלט צ'ירו כשניתק מחיבוקה של אמו, "ואני גם לא אהיה."

    "צ'ירו."

    "זה רעיון גרוע, מאמא. זה לא המקום בשבילנו," התחנן צ'ירו.

    "אין לנו איפה לגור," אמר אדוארדו המעשי. "איפה שאמא שמה אותנו זה המקום בשבילנו."

    "תקשיב לאחיך. זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כרגע. כשיגיע הקיץ אני אעלה בהר ואקח אתכם הביתה."

    "בחזרה לבית שלנו?" שאל צ'ירו.

    "לא. למקום חדש. אולי נעבור לגור בראש ההר, באֶנדינֶה."

    "פאפא לקח אותנו לאגם שם."

    "כן, העיר עם האגם. אתם זוכרים?"

    הבנים הנהנו. אדוארדו שפשף את ידיו כדי לחמם אותן. הן היו נוקשות וורודות מהקור.

    "הנה. קח את הכפפות שלי." קטרינה הסירה את הכפפות השחורות שהגיעו עד מרפקיה. היא עזרה לאדוארדו להכניס לתוכן את ידיו ומשכה אותן מעלה, מתחת לשרווליו הקצרים מדי. "יותר טוב?"

    אדוארדו עצם את עיניו; החום שהיה אצור בכפפות של אמו נע במעלה זרועותיו והתפשט בכל גופו עד שהרגיש עטוף בחום. הוא הסיט את שערו לאחור. ריח הכותנה הסרוקה, ריח רענן של לימון ופְריסיָה, נסך בו ביטחון.

    "מה יש לך בשבילי, מאמא?" שאל צ'ירו.

    "הכפפות של פאפא יחממו אותך." היא חייכה. "אבל אתה רוצה גם משהו של מאמא?"

    "בבקשה."

    "תן לי את היד שלך."

    צ'ירו הסיר בשיניו את אחת מכפפות העור של אביו.

    קטרינה הסירה מהזרת שלה טבעת חותם מזהב והשחילה אותה על הקמיצה של צ'ירו. "פאפא שלי נתן לי אותה."

    צ'ירו השפיל את מבטו אל הטבעת. האות C, שהתעקלה בהידור רב־השראה על פני אליפסה של זהב צהוב וכבד, נצצה באור הבוקר. הוא סגר את אצבעותיו על טבעת הזהב שעדיין אצרה את חמימות ידה של אמו.

    חזית האבן של מנזר סן ניקולה היתה מאיימת. פסלי קדושים שעל פניהם הבעה של צער חלול עיטרו את ראשי העמודים המרשימים שהתנשאו מעל שביל הגישה. כשאדוארדו פתח את הדלת הראשית העבה, העשויה עץ אגוז, הוא הבחין שהיא מעוצבת ככובעו של בישוף. קטרינה וצ'ירו נכנסו אחריו לחדר כניסה קטן. הם רקעו ברגליהם על שטיחון ארוג מענפים של עץ סחוף כדי לנער את השלג מנעליהם. קטרינה הרימה את ידה וצלצלה בפעמון פליז קטן שהשתלשל משרשרת.

    "הן כנראה מתפללות. זה כל מה שהן עושות כאן. מתפללות כל היום," אמר צ'ירו בעודו מציץ מבעד לסדק בדלת.

    "איך אתה יודע מה הן עושות?" שאל אדוארדו.

    הדלת נפתחה. האחות דוֹמֶניקָה השפילה את עיניה אל הבנים ואמדה אותם במבטה.

    היא היתה נמוכה וגופה נראה כמו פעמון קטן עם ידית. החצאית הרחבה של תלבושתה השחורה־לבנה הרחיבה אותה עוד יותר. היא הניחה את ידיה על ירכיה.

    "אני סיניורה לצארי," אמרה קטרינה. "אלה הבנים שלי. אדוארדו וצ'ירו." אדוארדו הרכין את ראשו ביראת כבוד. צ'ירו הרכין את ראשו במהירות, כאילו אמר תפילה חפוזה. האמת היא שרצה להתפלל דווקא להיעלמות השומה מסנטרה של הנזירה.

    "בואו איתי," אמרה האחות דוֹמֶניקָה.

    הנזירה הצביעה על ספסל כדי לציין שעל הבנים לשבת ולחכות. קטרינה הלכה אחריה לחדר אחר וסגרה את דלת העץ הכבדה מאחוריה. אדוארדו הסתכל היישר לפנים, ואילו צ'ירו שרבב את צווארו והסתכל סביבו.

    "היא מוכרת אותנו," לחש צ'ירו. "בדיוק כמו את האוכף של פאפא."

    "זה לא נכון," לחש לו אחיו בחזרה.

    צ'ירו בחן את המבואה שעמדו בה, חדר עגול ובו שתי גומחות תפילה עמוקות, אחת לכבוד מריה, האם הקדושה, והשנייה לכבוד הקדוש פרנציסקוס מאָסיזי. לרגלי פסלה של מריה היו הרבה יותר נרות תפילה. צ'ירו חשב שהסיבה היא שתמיד אפשר לסמוך על אישה. הוא נשם נשימה עמוקה. "אני רעב."

    "אתה תמיד רעב."

    "מה אני יכול לעשות?"

    "אל תחשוב על זה."

    "רק על זה אני חושב."

    "יש לך מוח פשוט."

    "לא נכון. זה שאני חזק לא אומר שאני טיפש."

    "לא אמרתי שאתה טיפש. אתה פשוט."

    ניחוח של וניל טרי וחמאה מתוקה מילא את המנזר. צ'ירו עצם את עיניו ושאף. הוא באמת היה רעב. "זה כמו הסיפור שמאמא סיפרה לנו על החיילים שהלכו לאיבוד במדבר וראו מפל שבכלל לא היה קיים?" צ'ירו קם ללכת בעקבות הריח. הוא הציץ מאחורי הקיר. "או שאופים עוגה איפשהו?"

    "שב," ציווה אדוארדו.

    צ'ירו התעלם ממנו והמשיך ללכת במסדרון הארוך.

    "תחזור הנה!" לחש אדוארדו.

    דלתות עץ האגוז לאורך המעבר המקומר היו סגורות, ונהרות אור קלושים בקעו מהחלונות העליונים שנקרעו בהן. מבעד לדלת זכוכית שבקצה המסדרון ראה צ'ירו חצר מרובעת קטנה שחיברה בין המבנה הראשי של המנזר לבתי מלאכה. הוא רץ לאורך המעבר המקומר אל עבר האור. כשהגיע לדלת ראה מעבר לזכוכית חלקת אדמה צחיחה, כנראה גן, מוקפת בגוש צפוף של עצי תאנה מסוקסים ואפורים זרויים בשלג.

    צ'ירו הלך בעקבות הניחוח המפתה ומצא את מטבח המנזר חבוי בפינה, מנותק מהמבואה המרכזית. לבנה הוצמדה לדלת המטבח כדי שלא תיסגר. אוסף של סירים נוצצים היה תלוי מעל שולחן איכרים ארוך. צ'ירו סובב את ראשו כדי לראות אם אדוארדו בא אחריו. כיוון שהיה לבדו וחופשי, הוא החליט להסתכן. הוא רץ אל פתח המטבח והציץ פנימה. המטבח היה לוהט כמו ביום קיץ חם במיוחד. צ'ירו הניח לגלי החום ללחך את גופו.

    אישה יפהפייה, צעירה בהרבה מאמו, עבדה ליד השולחן. היא לבשה סוודר צמר ארוך, מפוספס באפור, ועליו חגרה סינר כותנה לבן. שערה השחור נכרך לפקעת הדוקה על קודקודה וכוסה במטפחת ראש שחורה. היא רידדה חוטי פסטה ארוכים על משטח עבודה עשוי שיש חלק, ועיניה החומות־כהות היו מכווצות. בעודה מזמזמת מנגינה קצצה בסכין חדה כוכבי בצק זעירים ולא הבחינה בצ'ירו הצופה בה. אצבעותיה הארוכות נעו בבטחה ובזריזות עם הסכין. עד מהרה החלו להיערם חרוזי פסטה זעירים על המשטח. צ'ירו החליט שכל הנשים יפהפיות, אולי חוץ מזקנות כמו האחות דוֹמֶניקָה. "קוֹרָליני?" שאל צ'ירו.

    הצעירה הרימה את מבטה וחייכה אל הילד בבגדים הגדולים ממידותיו. "סְטֶלינֶה," תיקנה והרימה מהשולחן חתיכת בצק קטנה שעוצבה לצורת כוכב. היא גרפה ערימה של כוכבים קטנה והטילה אותם לקערה גדולה.

    "מה את מכינה?"

    "רפרפת אפויה."

    "מהמסדרון יש לזה ריח של עוגה."

    "בגלל החמאה ואגוז המוסקט. הרפרפת יותר טובה מעוגה. היא כל כך טעימה שהיא מפתה מלאכים לרדת מהמקום שהם יושבים בו. לפחות זה מה שאני אומרת לשאר הנזירות. נעשית רעב בגלל הריח?"

    "אני תמיד רעב."

    האישה צחקה. "מי אתה?"

    "מי את?" הוא צמצם את עיניו.

    "אני האחות טֶרֶזָה."

    "סליחה, אחות. אבל, את... את נראית כמו ילדה. את לא נראית כמו נזירה."

    "אני לא לובשת גלימה יפה כשאני מבשלת. איך קוראים לך?"

    צ'ירו התיישב על שרפרף מול הנזירה. "צ'ירו אוגוסטוס לצארי," אמר בגאווה.

    "איזה שם מפואר. אתה קיסר רומי?"

    "לא." צ'ירו נזכר שהוא מדבר עם נזירה. "אחות."

    "בן כמה אתה?"

    "עשר. אני גדול לגיל שלי. אני מושך את החבל של גלגל המים בעיר."

    "זה מרשים."

    "אני הילד היחיד בגילי שיכול לעשות את זה. כולם קוראים לי שור."

    האחות טרזה הוציאה "נשיקה" של לחם מתוך ארגז שעמד מאחורי השולחן. היא מרחה אותה בחמאה ונתנה לילד. בזמן שצ'ירו אכל, היא גילפה מתוך הבצק עוד כוכבים והוסיפה אותם לקערה הגדולה שהיתה מלאה בבלילה של חלב, ביצים, סוכר, וניל ואגוז מוסקט. היא ערבבה את המרכיבים בכף אמייל גדולה. צ'ירו עקב בעיניו אחרי קפליה הרכים של הרפרפת, עתה מנוקדת בכוכבים, שהתלפפו זה על זה ככל שהבלילה הסמיכה. הנזירה העבירה את הרפרפת לתוך ספלי הקרמיקה שעל מגש המתכת בלי לשפוך אף טיפה. "באת לבקר?"

    "שלחו אותנו הנה כי אנחנו עניים."

    "כל האנשים בווילמינוֹרֶה די סקַאלווֶה עניים. אפילו הנזירות."

    "אנחנו ממש עניים. כבר אין לנו אפילו בית. אכלנו את כל התרנגולות, ומאמא מכרה את הפרה. היא מכרה ציור ואת כל הספרים. לא קיבלנו הרבה. וגם הכסף הזה כמעט נגמר."

    "זה אותו סיפור בכל הכפרים באלפים."

    "לא נישאר הרבה זמן. אמא שלי נוסעת לעיר, ובקיץ היא תבוא לקחת אותנו." צ'ירו הביט בתנור העצים העמוק והעריך שהוא יצטרך להזין ולנקות אותו עד שאמו תחזור. הוא תהה כמה תנורים יש במנזר ותיאר לעצמו שיש רבים. הוא בטח יעביר את כל שעות היום בחיתוך עצים ובהבערת אש.

    "מה מביא אותך למנזר?"

    "מאמא לא מפסיקה לבכות."

    "למה?"

    "היא מתגעגעת לפאפא."

    הנזירה הרימה את מגש המתכת עם קעריות הרפרפת והכניסה אותו לתנור. היא בדקה את פניהן של קעריות רפרפת שכבר נאפו והתקררו על רשת. כמה טוב לעבוד במטבח חמים בחורף הקר ולהכין אוכל. צ'ירו חשב שאנשים שעובדים במטבחים אף פעם לא רעבים.

    "לאן אבא שלך הלך?"

    "אומרים שהוא מת, אבל אני לא חושב כך," אמר צ'ירו.

    "למה אתה לא מאמין?" הנזירה ניגבה את ידיה במגבת מטבח ונשענה על השולחן כדי שתוכל להיישיר את מבטה אל הילד.

    "אדוארדו קרא את המכתב ששלחו למאמא מאמריקה. הם אומרים שפאפא מת במכרה, אבל לא מצאו את הגופה שלו. בגלל זה אני לא מאמין שפאפא מת."

    "לפעמים -" היא פתחה ואמרה.

    צ'ירו קטע אותה. "אני יודע - לפעמים אנשים מתים ואין גופה. דינמיט עלול להתפוצץ במכרה, ואז האנשים שנמצאים בפנים מתפוצצים, או שגופה יכולה להישרף באש, או להיעלם בבור, או לטבוע בנהר של לבה בתוך ההר או שאתה נפצע ולא יכול ללכת, ואז אתה נתקע מתחת לאדמה ומת מרעב כי אף אחד לא מוצא אותך, וחיות אוכלות אותך, ולא נשאר ממך שום דבר חוץ מעצמות. אני יודע על כל הדרכים שבהן אדם יכול למות - אבל אבא שלי לא היה מת בצורה כזאת. הוא היה חזק. הוא היה יכול לנצח כל אחד במכות, והוא היה מסוגל להרים יותר משקל מכל גבר אחר בווילמינוֹרֶה די סקאלווה. הוא לא מת."

    "הייתי רוצה לפגוש אותו יום אחד."

    "את תפגשי. הוא יחזור. את תראי." צ'ירו קיווה שאביו חי. המחשבה שאולי לא יראה אותו שוב הכאיבה לו. הוא זכר איך תמיד מצא את אביו בין ההמונים, כי הוא היה גבוה כל כך, גבוה יותר מכל האנשים בכפר. קרלו לצארי היה חזק עד כדי כך שהיה מסוגל לשאת את שני בניו יחד, אחד על כל ירך כמו שקי קמח, ולעלות ולרדת איתם בהר. הוא חטב עצים בגרזן וביקע אותם באותה קלות שהנזירה חתכה את הבצק. הוא בנה סכר לרגלי מפל וֶרטוֹבָה. אמנם גברים נוספים עזרו, אבל קרלו לצארי היה המנהיג.

    האחות טרזה שברה ביצה טרייה לתוך ספל והוסיפה כפית סוכר. היא מזגה לתוכו שמנת טרייה והקציפה את התערובת לקציפה רכה. "קח." היא נתנה את הספל לקרלו. הוא לגם ממנו, אחר כך הערה את תוכנו אל פיו עד שרוקן אותו.

    "איך הבטן עכשיו?"

    "מלאה." צ'ירו חייך.

    "מתישהו תרצה לעזור לי לבשל?"

    "בנים לא מבשלים."

    "זה לא נכון. כל השפים הגדולים בפריז הם גברים. לנשים אסור ללמוד בקוֹרדוֹן בּלוֹ. זה בית ספר לבישול ידוע מאוד בצרפת," אמרה לו האחות טרזה.

    אדוארדו התפרץ למטבח. "בוא, צ'ירו. אנחנו צריכים ללכת!"

    האחות טרזה חייכה אליו. "אתה בטח אדוארדו."

    "כן."

    "היא נזירה," אמר צ'ירו לאחיו.

    אדוארדו הרכין את ראשו במחווה של כבוד. "אני מצטער, אחות."

    "גם אתה רעב?"

    אדוארדו נד בראשו.

    "אמא שלך אמרה לכם שאסור לכם להסתבך בצרות?" שאלה הנזירה.

    הוא הנהן.

    האחות טרזה חזרה, הושיטה את ידה אל ארגז המתכת שמאחורי השולחן, הוציאה מתוכו פרוסת לחם ומרחה אותה בחמאה. היא נתנה את הפרוסה לאדוארדו והוא אכל אותה ברעבתנות.

    "אחי אף פעם לא מבקש כלום," הסביר צ'ירו. "גם הוא יכול לקבל ביצה עם קצפת?" הוא נפנה אל אחיו. "זה ימצא חן בעיניך."

    הנזירה חייכה, הוציאה עוד ביצה טרייה, הוסיפה סוכר ושמנת והקציפה את התערובת במטרפה. היא נתנה את הספל לאדוארדו שלגם באטיות מהקציפה והתענג על כל טיפה עד שהספל התרוקן.

    "תודה, אחות," אמר אדוארדו.

    "חשבנו שיהיה נורא במנזר." צ'ירו הניח בכיור את הספל שלו וגם את הספל של אדוארדו.

    "אם תתנהגו יפה ותתפללו לא נראה לי שיהיו לכם בעיות."

    האחות דוֹמֶניקָה עמדה בפתח המטבח עם קטרינה. אדוארדו עצר את נשימתו כשראה אותן וקד במהירות לנזירה המבוגרת. צ'ירו לא הבין למה אחיו פוחד מכל אחד ומכל דבר. הוא לא רואה שהאחות דוֹמֶניקָה לא מזיקה? עם הצווארון המעומלן והחצאיות השחורות שלה היא נראית כמו כדור השיש שמאמא השתמשה בו כמשקולת לניירות, הכדור משיש קררה, המשובץ בשחור ולבן. צ'ירו לא פוחד מאף נזירה, וחוץ מזה, זאת סתם זקנה שצלב עץ תלוי לה על החזה כמו מפתח ענקי.

    "מצאתי שני בחורים מוכשרים שיעזרו לי במטבח," אמרה האחות טרזה.

    "אדוארדו יעזור לי במשרד," אמרה האחות דוֹמֶניקָה לאחות טרזה. "וצ'ירו יעבוד בבית התפילה. אני צריכה ילד חזק שמסוגל להרים דברים כבדים."

    "אני צריכה ילד חזק שמסוגל להכין גבינה." האחות טרזה קרצה לאחות דוֹמֶניקָה.

    "אני יכול לעשות את שני הדברים," אמר צ'ירו בגאווה.

    קטרינה הניחה את ידיה על כתפיו של צ'ירו. "הבנים שלי יעשו כל מה שצריך, אחות."

     

    •••

     

    קילומטרים ספורים במעלה ההר, מעל וילמינוֹרֶה די סקאלווה, נצמד הכפר סקילְפַּריוֹ אל צלע ההר כמו נטיף קרח אפור. אפילו המתים נקברו במדרון, מוגנים בקיר גרניט גבוה מכוסה בצמחים מטפסים.

    בסקילְפַּריוֹ לא היו כיכר רשמית או סטיו מפואר, לא היו בו גם מזרקות ופסלים כמו בווילמינוֹרֶה די סקאלווה, אלא רק מבני עץ מטויחים, מבנים אלפיניים פשוטים ואיתנים שהיו מסוגלים לעמוד בפגעי החורף. הטיח היה צבוע בצהוב לימון, באדום דובדבן ושזיף, כמו סוכריות. הצבעים הזוהרים היו משובצים בהר האפור כמו אריחים שובבניים.

    סקילְפַּריוֹ היתה עיירת כורים שהתברכה בעורקים שופעים של עפרת ברזל ושל בַּריט שנחצבו מתוך האדמה והורדו מההר בעגלות למכירה במילנו. כל התעסוקה בכפר נועדה לשרת את הערים שמתחתיו, לרבות בנייתן ואחזקתן של התעלות שכלאו את מימיו הגועשים של נהר הווֹ ושילחו אותן בצינורות במורד הצוקים.

    האיכרים סיפקו בשר טרי לקצבים בעיר. לכל משפחה היה בית עישון שבו עושנו נקניקי סלמי, פרושוטו וירכי חזיר שלמות. בימי החורף הממושך התקיימו אנשי ההר מערמונים שכיסו את השבילים, כמו שטיח של אבנים מזוגגות חומות, ואוחסנו בכמויות גדולות במרתפי ירקות השורש שבבתיהם. הם ניזונו גם מהביצים שאספו בלולי התרנגולות ומהחלב והשמנת שנתנו להם הפרות. הם חבצו חמאה והכינו גבינה, וכל מה שלא הצליחו למכור, אכלו.

    ביערות ההר, גבוה מעל הכפר, גדלו זנים רבים של פטריות, בהם פּוֹרצ'יני ואפילו הכמהין הנחשקות, שנאספו בשלהי הקיץ ונמכרו במחיר מופקע למתווכים מצרפת, שמכרו אותן אחר כך לשפים הגדולים בכרכים ההדורים של אירופה. כדי לאתר את פטריות הכמהין שצמחו בתוך הקרקע נעזרו אנשי הכפר בחזיר המשפחתי ולימדו אפילו את הילדים הקטנים ביותר למצוא אותן. כבר בגיל צעיר מאוד סרקו הילדים את היערות על ידיהם וברכיהם, שק פשתן תלוי ברפיון סביב מותניהם, וחיפשו את הגושים הבולבוסיים הריחניים שקיננו במעמקי האדמה, סביב שורשיהם של עצים עתיקים.

    סקילְפַּריוֹ היה אולי האחרון בשורת הכפרים הצפוניים ששכנו בצל הפּיצוֹ קָמינוֹ, הפסגה הגבוהה ביותר באלפים, שהשלג אינו נמס בה לעולם, אפילו לא בקיץ. מגובה כזה בהרים נראו העננים שחלפו בעמק כמו רוזטות של מרנג.

    עם בוא האביב הפשיר השלג במצוקים שמתחת לפסגה, וכשענפים חדשים פרצו מאורן ההרים ומהערער, הכול זהר בירוק. הערוץ העמוק מתחת התמלא בשטיחים של נוריות צהובות. נשות הכפר אספו צמחי מרפא: בבונג להרגעת העצבים, שן־הארי לריפוי הדם, מנטה ריחנית לתחלואי הבטן וסרפד זהוב להורדת חום.

    הפַּאסוֹ פֶּרֶזוֹלַאנָה היה מעבר הרים, רצועת דרך יחידה שחיברה בין סקילְפַּריוֹ לווילמינוֹרֶה די סקאלווה והובילה מראש ההר אל העיר ברגמו. המעבר הותווה במאה האחת־עשרה כשביל גס וחד־נתיבי להולכי רגל. עם הזמן הוא הורחב כדי לאפשר מעבר של סוס ועגלה. אבל הדבר היה אפשרי רק במזג אוויר חמים. בחורף המעבר היה מסוכן.

    מַרקוֹ רָוואנֶלי הכיר כל בקע וכל עיקול במעבר, כל גשר סלעי שסיפק מחסה, כל כפר קטן לאורך הדרך, כל חווה, נהר ואגם. מאז ילדותו עלה וירד בהר כשהתלווה אל אביו, שהיה היחיד שסיפק שירות נסיעות בכרכרה רתומה לסוס.

    מרקו, הרכב של סקילְפַּריוֹ, היה דק גו, לא גבוה ולא נמוך, ואת פניו עיטר שפם שחור עבות שהסתיר את תוויו הנאים. עכשיו תקע שני מקלות ארוכים לתוך הקרח וייצב את עצמו על השביל שבין בית האבן ששכר לבין האסם שהיה בבעלותו. הוא נזהר שלא ליפול. הוא לא יכול להרשות לעצמו רגל שבורה או כל פציעה אחרת. הוא היה בן שלושים ושלוש ופרנס אישה ושישה ילדים, שהצעירה שבהן, סטלה, נולדה זה עתה.

    בתו הבכורה, אֶנצָה, הלכה מאחוריו, וכדי לא להחליק, תקעה מקלות משלה אל תוך הקרח. זה עתה מלאו לאנצה עשר שנים, אבל היא ידעה לעשות כל מה שאישה שגילה כפול משלה יכלה לעשות, ואולי אף טוב יותר, ובעיקר לתפור. אצבעותיה הקטנות נעו בזריזות ובדייקנות ויצרו תפרים ישרים בתכים קטנים, כמעט בלתי־נראים. כישרונה הטבעי היה לפלא בעיני אמה, שלא היתה מסוגלת לתפור במהירות כזאת.

    שערה הערמוני של אנצה לא נגזר מעולם, והוא התחכך במותניה בשתי צמות מבריקות שנחו על גבה, שטוחות ומסודרות כמו מושכות. פניה דמויות הלב הזכירו את פני אמה; לחיים מלאות, עור בגוון של שמנת טרייה ושפתיים מושלמות, שהעליונה בהן היתה מעוצבת כקשתו של קופידון. עיניה החומות הבהירות של אנצה נצצו כמו כפתורי ענבר.

    הבת הבכורה במשפחה מרובת ילדים אף פעם לא נהנית מילדות אמיתית.

    אנצה למדה איך רותמים סוס ברגע שהיתה גבוהה דיה כדי להגיע אל הכרכרה. היא ידעה להכין מחית ערמונים לפאי ובצק תפוחי אדמה לניוקי; היא ידעה לחבוץ חמאה, למלוק צוואר של תרנגולת, לכבס בגדים ולתקן אותם. בכל פעם שהיה לאנצה זמן פנוי לשחק היא ניצלה אותו כדי לתפור. בדים עלו ביוקר, לכן למדה לצבוע מוסלין בעצמה ויצרה בדים בדוגמאות ססגוניות ותפרה מהם בגדים לבני משפחתה.

    כשהגיע הקיץ היא ליקטה אוכמניות ופטל והכינה צבעים מהציפה הכהה כדיו. היא קיפלה וצבטה את הכותנה הגסה, החדירה את הצבעים לתוך הבד, ולאחר מכן ייבשה אותם בשמש כדי לייצב את הצבעים. בד מוסלין פשוט הפך יפהפה אחרי שאנצה צבעה אותו בגוונים של אזוביון, ורוד עדין וכחול צפחה. היא עיטרה את הבד הצבעוני בקישוטים וברקמה.

    לא היו לה בובות, אבל מי זקוק לבובה כשצריך לטפל בשני תינוקות שעדיין שוכבים בעריסה ובעוד שלושה ילדים באמצע, אחד זוחל ושניים הולכים, ולבצע אינספור מטלות נוספות בימי החורף החשוכים?

    היה קר באורווה, לכן מרקו ואנצה החלו מיד במלאכה. כשפאפא הבריש את צ'יפּי, סוסם האהוב, אנצה מירקה את ספסל הכרכרה הדו־אופנית. בכרכרה, הקטנה ממרכבה רגילה, היו שני מושבים בלבד, והיא היתה צבועה בשחור הדוּר כדי להדגיש את קימוריה החינניים. אנצה איבקה את המושב במגבת מטבח נקייה והקפידה להבריק את העיטורים.

    מי שעובדים בשירות העשירים צריכים להקדיש תשומת לב מיוחדת לפרטים. הצבע חייב להיות משוח בלכה, עיטור הזהב חייב להיות נוצץ, כל חריץ, מפרק וכפתור פליז חייבים להיות מבריקים. שיעור קומתו ומעמדו החברתי של הלקוח משתקף בברק עמלו של המשרת. על כך משלמים העשירים, זה מה שהם דורשים. מרקו לימד את אנצה שהכול חייב להיות מצוחצח, אפילו הסוס.

    בצד אחד של מושב הנוסע הניחה אנצה את הכיסוי לברכיים שתפרה מכותנה חזקה בצבע זהב, ובצד השני שמיכת זמש חומה. הם יחממו את הלקוח.

    "אני חושבת שלא כדאי לך לנסוע, פאפא."

    "זאת העבודה היחידה שהציעו לי כל החורף."

    "ומה יהיה אם היצול יתנתק?"

    "הוא לא יתנתק."

    "ומה יהיה אם צ'יפי ייפול?"

    "הוא יקום."

    מרקו בדק את מתלה הכרכרה. הוא לקח פחית שמן ושימן את הקפיצים.

    "תן לי." אנצה לקחה את הפחית מאביה והחליקה מתחת לכרכרה כדי לשמן את הצירים גם בחלקה התחתון. היא הקפידה להזליף עוד כמה טיפות, כדי שהכרכרה תוכל לעמוד בטלטלות ובפניות הפתאומיות על הדרך ההררית הקפואה בלי להתהפך.

    מרקו עזר לה לצאת מתחת לכרכרה. "השלג תמיד כבד ביותר על ההר. עד שאגיע לווילמינוֹרֶה די סקאלווה הוא יהיה קל יותר. יכול להיות שלמטה בברגמו בכלל אין שלג."

    "ומה עם הגשם?"

    מרקו חייך. "את דואגת יותר מאמא שלך וממני."

    "מישהו צריך לדאוג."

    "אנצה."

    "סליחה, פאפא. יש לנו מספיק קמח עד האביב. קצת סוכר. הרבה ערמונים. אתה לא חייב לקחת את העבודה הזאת."

    "מה בקשר לשכר הדירה?"

    "סיניור אַרדוּאיני יכול לחכות. הוא ישתמש בכסף בשביל לקנות עוד שמלות לבת שלו. למריה יש מספיק שמלות."

    "עכשיו את רוצה להגיד לאיש הכי עשיר בכפר איך להוציא את הכסף שלו?"

    "הלוואי שהוא היה שואל אותי. הייתי אומרת לו ועוד איך."

    מרקו ניסה לא לצחוק. "אני מקבל שלוש לירות כדי להוריד את הנוסע מההר."

    "שלוש לירות!"

    "אני יודע. רק טיפש ידחה שלוש לירות!"

    "תן לי לבוא איתך. אם יהיו בעיות, אני אעזור לך."

    "ומי יעזור לאמא עם הילדים?"

    "בָּטיסטָה."

    "הוא בן תשע, ויותר תינוק מסטלה."

    "הוא רק אוהב לשחק, פאפא."

    "עם התכונה הזאת לא מגיעים רחוק בחיים."

    "אֶליאָנָה עוזרת."

    "היא לא חזקה," הזכיר לה מרקו.

    "אבל היא פיקחית; זה בטח שווה משהו."

    "כן, אבל זה לא עוזר לאמא שלך עם עבודות הבית. ויטוֹריוֹ ואַלמָה קטנים, וסטלה יונקת. מאמא צריכה אותך כאן."

    "בסדר. אני אשאר. כמה זמן תיעדר?"

    "יום אחד לרדת מההר, ויום אחד לעלות אל ההר. אני אישן בעיר."

    "יומיים שלמים -"

    "תמורת שלוש לירות," הזכיר לה מרקו.

    מרקו היה שאפתן. הוא שרטט תוכניות לבניית מרכבה מפוארת, עם שלושה ספסלים, כדי להסיע את תיירי הקיץ שערגו אל השקט השורר בהרים בקיץ, אל הלילות הקרירים והימים שטופי השמש. אגמי האלפים הצלולים משכו אליהם קהל שוחים. תיירים יכלו לבחור לרחוץ במעיינות המרפא של בּוֹאָריוֹ, אם רצו, להשתזף בשמש שעל גדת נהר הבְּרֶמבּוֹ, או להשתכשך באמבטיות הבוץ של טרֶסקוֹרֶה. המרכבה החדשה תיקח את התיירים לאן שיירצו לנסוע! מרקו דמיין מרכבה מודרנית, חופה בפסים נועזים של שחור ולבן מחוברת אליה ברצועות פליז, וגדילים של כדורי משי משתלשלים משוליה כדי להוסיף לה ברק. ג'אקוֹמינָה ואנצה יתפרו כריות קורדרוי בצבע טורקיז להניח על הספסלים.

    מרקו קיווה להרוויח די כסף כדי שיוכל סוף־סוף להציע למשפחת אַרדוּאיני מחיר על בית האבן הישן. שכר הדירה היה גבוה, אבל הבית היה קרוב לאסם שבו היתה האורווה של צ'יפי ובו אוחסנה הכרכרה על כל ציודה. משפחת רָוואנֶלי לא יכלה להתגורר באסם. היא היתה זקוקה לבית.

    סיניור אַרדוּאיני מזדקן; בקרוב יחליף אותו בנו כפַּדרוֹנֶה. קופסת העץ, המלאה בגיליונות קלף ובהם שרטוטים של חלקות האדמה בסקילְפַּריוֹ, תימסר לדור הבא של משפחת אַרדוּאיני ולטיפולו. מרקו הבין שכדאי לו לשקול ברצינות את קניית הבית; הוא כבר קיבל רמזים. לא פעם כשבא לשלם את שכר הדירה היה סיניור אַרדוּאיני מפציר בו לקנות את הבית לפני מותו, לפני שבנו ישתלט על הנכסים ויסתום את הגולל על אפשרות המכירה. רצונו של הסיניורֶה למכור הניע את מרקו להרחיב את עסקיו; הכרכרה הנוכחית לא תספק את ההכנסות הנדרשות לו לקניית הבית.

    מרקו חלם שיוכל לקנות את הבית בווִיָה סְקָלינָה למען משפחתו.

     

    •••

     

    מרקו הגיע בשעה היעודה לווילמינוֹרֶה די סקאלווה. מעבר לפיאצה ראה את הלקוחה שלו ממתינה לו ונזירה עומדת לצדה. על הארץ היה תיק נסיעות קטן מבד חום. מעילה הכחול של קטרינה בלט על רקע גוני הוורוד והאפור של החורף. הוקל למרקו שהלקוחה ממתינה לו, כמוסכם. בזמן האחרון רוב הנוסעים הקבועים ביטלו את ההזמנות והעדיפו לעלות במעבר ברגל, סימן לעוני הקשה שפקד את תושבי ההרים האלה.

    מרקו כיוון את צ'יפי לעברה השני של הפיאצה, לכניסה למנזר סן ניקולה, ואז קפץ ממקום מושבו, בירך את הנזירה ועזר לקטרינה לצארי לעלות לכרכרה. הוא הכניס את התיק לארגז שלרגליה וסגר את המכסה, הניח את שמיכת הברכיים מעל מעילה הכחול וסגר את החופה.

    האחות דוֹמֶניקָה הושיטה לו מעטפה והוא תחב אותה לכיסו. הוא הודה לה וטיפס למושב הרכב. הנזירה שבה ונכנסה למנזר.

    כשמרקו הוביל את סוסו בפיאצה הוא שמע ילד קורא אל אמו. קטרינה לצארי ביקשה ממרקו לעצור, וצ'ירו המתנשף רץ אל צד הכרכרה. היא השפילה את מבטה אל בנה. "תיכנס פנימה, צ'ירו. קר בחוץ."

    "מאמא, אל תשכחי לכתוב לי."

    "כל שבוע. אני מבטיחה. ואתה חייב לכתוב לי."

    "אכתוב, מאמא."

    "תהיה ילד טוב ותקשיב לנזירות. הקיץ יבוא בקרוב."

    מרקו טלטל את המושכות והוביל את צ'יפי ברחוב הראשי אל עבר הדרך היורדת מן ההר. צ'ירו ליווה בעיניו את אמו המתרחקת. הוא רצה לרוץ אחרי הכרכרה, לתפוס בידית ולעלות אל המושב, אבל אמו לא הסתובבה להביט בו. היא גם לא רכנה אל דופן הכרכרה להושיט את ידה ולהזמינו להצטרף אליה, כפי שעשתה תמיד כשנסעה בכרכרה וברכבת, ואפילו על הנדנדה.

    צ'ירו רק ראה את אמו בוחרת לנסוע ממנו והלאה, להשאיר אותו שם, כאילו היה כיסא שבור בצד הדרך שמחכה לאוסף הגרוטאות. היא התרחקה עוד עד שראה רק את צווארונה ואת עורפה, ישר כמו גבעול של ורד. עד מהרה פנתה הכרכרה לעבר הכניסה לפאסו פֶּרֶזוֹלַאנָה, ואמו היתה לכתם כחול מרוחק.

    חזהו של צ'ירו עלה וירד כשאמו נעלמה מן העין. הוא השתוקק לפתוח את פיו ולצעוק אליה, אבל ידע שזה לא יועיל. צ'ירו לא למד את ההבדל בין עצב לכעס. הוא ידע רק שהיה רוצה לרסק את כל מה שעיניו ראו - את הפסלים, את תיבת הרוכל ואת החלונות בכל החנויות שבסטיו.

    צ'ירו כעס על כל החלטה גרועה שאמו קיבלה מאז עזב אביו. הוא כעס שהיא מכרה את כל רכושו של פאפא, לרבות את רובהו ואת אבזם החגורה שלו. הוא כעס על התנהגותו הסובלנית של אדוארדו נוכח כל מכשול ועל ההסכמה שלו לכל דברי אמו. ועכשיו הוא זעם שעליו לחיות במנזר, כאילו ביקשו מדג לחיות על עץ. שום דבר מהדברים שעשתה אמו לא נראה לו הגיוני. הסבריה לא השביעו את רצונו. הוא ידע ושמע רק שעליו להיות טוב, ומי מחליט מהו טוב?

    "בוא תיכנס, צ'ירו." אדוארדו החזיק את הדלת פתוחה.

    "תעזוב אותי."

    "עכשיו, צ'ירו." אדוארדו יצא וסגר את הדלת מאחוריו. "אני רציני."

    טון דיבורו של אדוארדו הצית את זעמו של צ'ירו כמו גפרור המצית חומר בעירה יבש. הוא לא אמא שלו ולא אבא שלו. צ'ירו הסתובב אל אחיו והתנפל עליו. הוא הלם בו באגרופיו, וראשו של אדוארדו נחבט בלבנים בקול פיצוח. צ'ירו שמע בבירור את הלמות המכות שהנחית, אבל הוא לא הפסיק, אלא המשיך לחבוט באחיו בחמת זעם. אדוארדו התכדר כדי להגן על פניו, ואחר התגלגל מגבו אל ברכיו וצעק, "זה לא יחזיר אותה."

    כוחו של צ'ירו עזב אותו, והוא צנח ארצה ליד אחיו. אדוארדו חיבק בחוזקה את ברכיו בשעה שצ'ירו כרע וחפן את פניו בידיו. הוא לא רצה שאדוארדו יראה אותו בוכה. צ'ירו ידע גם שאם יתחיל לבכות, הוא לא יפסיק.

    אדוארדו קם ומשך מטה את החפתים הקצרים של שרוולי חולצתו. הוא החליק את מכנסיו, תפס בחגורה והרים אותם. הוא טפח על שערו והחזיר אותו למקומו. "אם נלך מכות, יזרקו אותנו החוצה."

    "שיזרקו! אני אברח. אני לא אשאר כאן." עיניו של צ'ירו התרוצצו סביב כשתכנן את מנוסתו. היו לפחות שש דרכים לצאת מהפיאצה. ברגע שיצליח לצאת מהמקום הזה, הוא יעלה גבוה־גבוה אל מוֹנְטֶה איזוֹלָה, או ילך כמה קילומטרים עד לוֹבֶרֶה. אולי מישהו יאסוף אותו אל ביתו.

    אדוארדו הרכין את ראשו ופרץ בבכי. "אל תשאיר אותי פה לבד."

    צ'ירו הביט באחיו, בן המשפחה היחיד שנותר לו, והצטער עליו יותר משהצטער על עצמו. "תפסיק לבכות," אמר.

    שמש הבוקר כבר עלתה ועמדה בשמים, בעלי החנויות פתחו את דלתותיהם, הרימו את התריסים וגלגלו את דוכניהם אל הסטיו. הרוכלים, לבושים בגוונים של אפור דהוי, שהזכיר את צבעה של חומת האבן הנמוכה שהקיפה את הכפר, דחפו עגלות יד צבועות בגוונים בוהקים של אדום, צהוב ולבן. העגלות היו גדושות בתיבות של אגוזי מלך מבריקים, דליים כסופים מלאים בצמות של גבינה לבנה טרייה נתונים במי קרח נקיים, סלילים של חוט משי צבעוני על פינים מעץ, כיכרות לחם טריות בסלים, רטיות פשתן מלאות בצמחי תבלין - ערב רב של מוצרי צריכה למכירה.

    נוכחותם של אנשים אחרים עזרה לאדוארדו להשתלט על רגשותיו. הוא ייבש את דמעותיו בשרוולו וצפה על המקום שבו התעקלה הדרך כדי להתחבר אל המעבר, ואולם לא היתה לכך כל משמעות; זה לא יוציא אותו ואת אחיו מהמצב שהם נתונים בו. ערפל הבוקר התפזר, והאוויר היה קר כל כך שאדוארדו התקשה לנשום. "לאן נלך?"

    "אנחנו יכולים ללכת אחרי מאמא. אנחנו יכולים לשנות את דעתה."

    "מאמא לא יכולה לטפל בנו עכשיו."

    "אבל היא אמא שלנו," טען צ'ירו.

    "אמא שלא מסוגלת לטפל בילדים שלה לא שווה הרבה." אדוארדו פתח את הדלת והחזיק אותה בשביל צ'ירו. "בוא."

    צ'ירו נכנס למנזר ולבו כבד. הצורך באמו העיק עליו והוא חש מבוכה ובושה עמוקה על שהכה את אחיו. אחרי הכול, לא אדוארדו החליט שהם ישהו בסן ניקולה. הוא גם לא אשם באירועים שהובילו אותם לשם.

    אולי הנזירות יועילו במשהו, חשב צ'ירו. אולי הן יתפללו שאמם תחזור לפני הקיץ - צ'ירו יבקש מהן להקדיש לה את תפילות המחרוזת. אבל משהו בתוכו ידע שכל חרוזי הזכוכית על ההר לא יחזירו את קטרינה הביתה. לא משנה עד כמה ינסה אדוארדו להרגיע אותו, צ'ירו היה בטוח שלעולם לא יראה שוב את אמו.

    צ'ירו בכה באותו לילה עד שנרדם. בבוקר הוא מצא את אדוארדו ישן על הרצפה לידו, כי המיטות המתקפלות שסיפקו להם הנזירות היו צרות מלהכיל את שניהם. צ'ירו לעולם לא ישכח את מעשה החסד הקטן הזה, שאדוארדו יחזור עליו לילה אחר לילה, במשך חודשים רבים. אהבתו של אדוארדו תהיה הביטחון היחיד שיֵדע צ'ירו. האחות טרזה תאכיל אותם, האחות דוֹמֶניקָה תטיל עליהם מטלות, והאחות אֶרקוֹלינָה תלמד אותם לטינית, אבל אדוארדו יהיה מי שידאג ללבו של צ'ירו וינסה לפצות אותו על אובדנה של אמם.

    • אדריאנה טריג'יאני
    • אדריאנה טריג'יאני

      אדריאנה טריג'יאני כתבה 15 ספרים שהיו לרבי-מכר, בהם "אשת הסנדלר" (ידיעות ספרים, 2013), שתורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים.

     
    ויולט
    |
    בלוג "אנשי הספר"
    |
    01/01/13
     
    עלית קרפ
    |
    מוסף הספרים, הארץ
    |
    15/08/13
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות