הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אשה בורחת מבשורה
  • אשה בורחת מבשורה
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 2008 | פרוזה מקור | 633 עמ' מודפסים

    אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו. "אשה בורחת מבשורה" הוא סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', המאמץ הכמעט הרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית. זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד. "הספר המכונן של המאה ה-21" אריאנה מלמד

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הֵי, אַת, שקט!
    מי זה?
    שקט כבר! הערתְּ את כולם!
    אבל החזקתי אותה
    את מי?
    בסלע, ישבנו יחד
    איזה סלע בראש שלָך? תני לישון
    פתאום נפלה לי
    צועקת, שָׁרה
    אבל ישנתי
    וצעקתְּ!
    עזבה את היד שלי, נפלה
    די, תישני כבר
    תעשה אור
    השתגעתְּ?
    שכחתי
    יהרגו אותנו אם נדליק
    חכה
    מה?
    אני שרתי?
    שרתְּ, צעקת, הכל ביחד, שקט עכשיו
    מה שרתי?
    מה שרתְּ?!
    שֶׁישנתי, מה שרתי
    אני יודע מה שַׁרְת? צעקות. זה מה ששַׁרְת. מה שרתי, מה שרתי
    אבל אמרת ששרתי
    זה שיר בלי... לא יודע, יאללה, אני
    אתה לא זוכר איזה שיר?
    תגידי, את פסיכית? בקושי אני חי
    אבל מי אתה?
    חדר שלוש
    אתה גם בַּבִּידוד?
    צריך לחזור
    אל תלך... הלכת? חכה, הלו... הלך... אבל מה שרתי?

    ובלילה הבא שוב העיר אותה, ושוב כעס שהיא שרה בקולי-קולות ומעירה את כל הבית-חולים, והיא התחננה שינסה לזכור אם זה היה אותו שיר מאתמול. היא היתה נואשת לדעת, בגלל החלום שחלמה, שחזר ונחלם לה כמעט בכל לילה בשנים ההן, חלום לבן לגמרי, הכל היה בו לבן, הרחובות והבתים והעצים והחתולים והכלבים, וגם הסלע שבקצה הצוק. גם עדה, חבֶרתהּ אדומת השיער, היתה לבנה כולה, בלי טיפת דם אחת בפניה ובגופה. אך גם הפעם לא זכר איזה שיר שרה. הוא רעד בכל גופו, והיא, במיטתה, רעדה לעומתו. "כמו שתי קַסטַנייטות אנחנו", אמר, והיא, להפתעתה, פרצה בצחוק רענן, שדיגדג בתוכו. את כל כוחו כילה במסע מחדרו לחדרה, שלושים-וחמישה צעדים, צַעַד ומנוחה, צַעַד ומנוחה, נאחז בקיר, במשקופי דלתות, בעגלות-מזון ריקות. כעת צנח ורבץ בפתח חדרה על רצפת הלינוליאום הדביקה. רגעים ארוכים התנשמו שניהם. הוא רצה להצחיק אותה שוב, אבל כבר לא היה יכול לדבר, ואחר-כך נרדם, כנראה.
    תגיד
    מה? מי זה?
    זאת אני
    את
    תגיד, אני לבד בחדר?
    מאיפה לי לדעת?
    לא רואים כלום. הלו, יש פה מישהו?
    זה אני פה
    לא. יש עוד מישהו?
    הנה, עמדתי
    מה זה היה?
    נפלתי
    אתה רועד ככה?
    רועד. כן
    כמה יש לך?
    היה ארבעים בערב
    אצלי ארבעים נקודה שלוש
    מוכרח לחזור לחדר
    תגיד
    מה?
    מתי מתים?
    בארבעים-ושתיים
    זה קרוב
    לא-לא, יש לָך עוד זמן
    זה קרוב נורא
    בבוקר תרגישי יותר טוב
    אל תלך, אני פוחדת
    את שומעת?
    מה?
    איזה שקט פתאום
    היו בּוּמים קודם?
    תותחים
    כל הזמן ישֵׁנה, ופתאום עוד פעם לילה
    אפילו שאני שוכב, מרגיש נופל
    כל פעם שפותחת עיניים - לילה
    כי יש הַאֲפָלה
    אני חושבת שהם מנצחים
    מי?
    הערבים
    מה פתאום?
    כבשו את תל-אביב
    מה את... מי אמר לך?
    לא יודעת. אולי שמעתי
    חלמת
    לא, אמרו פה, מישהו, קודם, שמעתי קולות
    זה מהחום, סיוטים, גם לי יש
    החלום שחלמתי
    אני מוכרח לחזור עכשיו
    הייתי עם חבֵרה שלי
    רק לקום מהרצפה
    תהום כזאת, ולמעלה יש סלע
    אולי את יודעת
    מה?
    מאיזה כיוון באתי
    לא מכירה פה כלום
    כמה זמן את?
    לא יודעת
    אני ארבעה ימים, אולי שבוע
    חכה, איפה האחות?
    בלילה היא בפנימית א׳
    כל הלילה?
    לפעמים עוברת פה. ערבייה
    איך אתה יודע?
    שומעים בַּדיבור
    אתה רועד
    הפה, כל הפנים
    תגיד, איפה כולם?
    אותנו לא לוקחים למקלט
    למה?
    שלא נדביק
    מה, אז רק אנחנו
    והאחות
    חשבתי
    מה?
    אם אתה יכול לשיר לי
    עוד פעם אַת?
    רק תזמזם
    לשיר לה, לזמזם לה, חושבת אני איזה
    אם היה ההיפך, הייתי שרה לך
    אני הולך
    אל תלך
    מוכרח לחזור
    לאן?
    לאן, לאן, לשכב עם אבותי, לרדת ביגון שאולה, זה לאן
    מה? איך אמרת? רגע, אולי אני מכירה אותך? הֵי, תחזור

    וגם למחרת בלילה, לפני חצות, בא אליה, אל פתח חדרה, ושוב נזף בה והתלונן שהיא שרה בשנתה ומעירה אותו ואת כל העולם. וגם הפעם שאלה אם הוא זוכר איזה שיר שרה, והוא רטן שנמאס לו להתעורר בגללה כל לילה ולזחול לאורך המסדרון הארור, והיא חייכה בלבה ושאלה אם החדר שלו באמת רחוק כל-כך, ורק אז הבחין שקולה לא בא מן המקום של אתמול ושלשום.
    כי עכשיו אני יושבת, הסבירה, והוא בדק בזהירות, למה בעצם את יושבת? והיא, כי לא ישנתי, והוא, אז מה עשית? והיא, ישבתי וחיכיתי לך, והוא, אז למה שרת? והיא, בכלל לא שרתי, והוא, אה, והיא, אהה. לשניהם היה נדמה שהחושך מאפיל עוד יותר. גל חום חדש, שאולי לא היה שייך כלל למחלה שלה, פשט באורה מבהונות רגליה ועלה והצית כתמי אודם בצווארה ובפניה. מזל שחושך, חשבה, והידקה אל צווארה את שולי הפיג׳מה הרפויה. ולבסוף הוא, שבַּפֶּתח, כיעכע חלושות ואמר, אז אני צריך לחזור, והיא שאלה, למה בעצם? והוא אמר שהוא חייב, דחוף, לגלגל את עצמו בזפת ובנוצות, והיא לא הבינה, ואחר-כך הבינה וצחקה מעומק לבה, בוא, טמבל, מספיק עם ההצגות שלך, הכנתי לך כיסא לידי.
    הוא גישש בידיו על-פני משקוף וארוניות-פח ומיטות, עד שעצר אי-שם ונשען בזרועותיו על מיטה ריקה והתנשף בקולי-קולות. אני פה, גנח, והיא, תתקרב עד אלי, והוא, רגע, תני לנשום. והחושך מילא אותה אומץ, והיא אמרה בקול רם, קול הבריאות שלה, קול חוף הים והמטקות ותחרויות השחייה אל הרפסודות בחוף השקט, ממה אתה מפחד? אני לא נושכת, והוא מילמל, בסדר, בסדר, שמענו, אני בקושי חי, ונימת התלונה שלו, וגרירת רגליו הכבדה, נגעו ללבה. אנחנו קצת כמו זוג זקנים, חשבה.
    איפה את בכלל?
    בקצה החדר שמו אותי
    אָאוּחחח!
    מה קרה?
    איזה מיטה החליטה פתאום... אָחחח!
    עוד מיטה?
    סְסְאֶמוֹ. תגידי, על חוק זדוֹניוּת -
    מה אמרת?
    על חוק זדוֹניוּת החפצים שמעת?
    אולי תגיע כבר?
    הרעידות לא פסקו, ולפעמים התעצמו לצמרמורות ממושכות, וכשדיברו, היה הדיבור קטוע וחטוף, ולא פעם היה עליהם לחכות להפוגה ברעד, עד שיירגעו מעט שרירי הפנים והפה, ואז היו פולטים במהירות את המלים בקולות גבוהים ומתוחים, והגמגום ריסק בפיהם את המשפטים. בת-כ-מה-את? שש-עשרה, ו-א-תה? וָ-ר-בע. לי-יש-צָ-ה-בת, אמרה, ומה-יש-לְךָ? לי? אמר, א-ני חו-שב דַ-לֶ-קת-ש-חָ-לות.
    דממה. הוא נשף בכבדות: דרך-אגב, זאת-הי-תה-בדי-חה. לא מצחיק, אמרה. הוא גנח: ניסיתי להצחיק אותה, אבל החוש-הומור שלה יותר מדי - היא נדרכה ושאלה עם מי הוא מדבר שם. הוא אמר, עם כותב-הבדיחות שלי, אני כנראה אצטרך לפטר אותו. אם אתה לא בא לשבת פה מיד, אִיימה, אני מתחילה לשיר. הוא צימרר את עצמו וצחק. היה לו צחוק חורק כנעירת חמור, מין צחוק שמפרנס את עצמו, והיא, בחשאי, ליעלעה את צחוקו כמו תרופה, כמו פרס.
    וכל-כך צחק מהבדיחה הקטנה והטיפשית שלה, שבקושי התאפקה מלספר לו שבזמן האחרון היא כבר לא יודעת להצחיק כמו שפעם ידעה, לגַלגֵל אנשים מצחוק - "בתחום ההומור היא קצת קרש", שרו עליה במסיבת פורים השנה - וזה לא סתם חיסרון פעוט, אצלה זה כבר ממש פגם, מום חדש שעוד עלול להתפתח ולהסתבך, והיא מרגישה שבאופן כלשהו הוא קשור לעוד תכונות, שגם הן הלכו וקהו בה בשנים האחרונות. אינטואיציה, למשל. איך אפשר בכלל שתכונה כזאת תיעלם, ועוד במהירות כזאת? או החוש לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. היה לה פעם, ואיננו. או אפילו סתם שנינות, הרי פעם היא היתה ממש פלפל, ניצוצות עפו ממנה (אבל אולי הם רק לא מצאו חרוז טוב יותר ל׳זרש׳, ניחמה את עצמה). או חוש האהבה, חשבה פתאום, אולי גם זה קשור להידרדרות שלה - לאהוב מישהו באמת, לבעור מרוב אהבה, כמו שהבנות מספרות, כמו בסרטים. ומיד נדקרה באבנר, בפַיינבְּלָט אבנר, הידיד שלה מהפנימייה הצבאית, שעכשיו הוא כבר חַיָל; במדרגות בין פבזנר לרחוב יוסף אמר שהיא ידידת נפשו, אבל גם אז לא נגע בה, אפילו פעם אחת לא שם עליה יד או אצבע, ואולי גם זה קשור, הלא-נגע-בה, ובסתר לבה היא כבר מרגישה שהכל קשור איכשהו, ורק לה יֵלכו הדברים ויתגלו לאט-לאט, בכל פעם יתברר לה עוד חלק קטן ממה שמחכה לה, וייתכן שאנשים שמתבוננים בה מבחוץ כבר רואים ויודעים לפניה, ובעצם, לפי כל הסימנים שמצטברים גם היא-עצמה כבר יכולה להתחיל לדעת.
    ולרגע יכלה לראות את עצמה בגיל חמישים, גבוהה ורזה וכמושה, פרח בלי ריח, פוסעת בצעדים רחבים מהירים, בראש נוטה ארצה ובכובע-קש רחב שמסתיר את פניה, והנער עם צחוק החמור המשיך לגשש את דרכו לעֶברהּ, התקרב והתרחק - כאילו בכוונה, חשבה בפליאה, כאילו זה מין משחק אצלו - וציחקק, ולעג לעצמו על גולמנותו, ושט במעגלים על-פני החדר, ומדי פעם ביקש שתאמר משהו כדי לכוון אותו אליה: כמו מגדלור, אבל של קול, הסביר לה. חוכמולוג, חשבה, וגם די יוצמך. עד שהגיע סוף-סוף למיטתה, וגישש ומצא את הכיסא שהכינה לו, וצנח עליו והתנשם בכבדות של זקן. היא הריחה את זיעת המחלה שלו, וקילפה מעליה אחת משמיכותיה והגישה לו, והוא התעטף בה ושתק. שניהם היו מותשים, וכל אחד מהם התכווץ ורעד בנהמות, מרוכז מאוד בעצמו.
    בכל-זאת, אמרה אחר-כך מתוך שמיכתה, הקול שלך נשמע לי מוכר, מאיפה אתה? מירושלים, אמר. אני מחיפה, אמרה בהטעמה קלה, הביאו אותי לפה באמבולנס, מרמב"ם, בגלל הסיבוכים. גם לי יש, צחק, כל החיים שלי סיבוכים. הם שתקו, הוא התגרד בחוזקה בבטנו ובחזהו ורטן, היא רטנה אחריו, זה הכי משגע, נכון? והתגרדה גם היא, בעשר ציפורניים: לפעמים אני מתה לקלף לעצמי את כל העור, רק שיפסיק. בכל פעם שהתחילה לדבר, היה שומע את שפתיה הנפשקות ניתָּקות זו מזו בצליל של צמיגות רכה, והיה חש לפתע את קצות אצבעותיו פועמים, בידיים וברגליים.
    אורה אמרה: הנהג של האמבולנס אמר שבזמן כזה צריכים את האמבולנסים לדברים יותר חשובים. תגידי, שמתְּ לב, שאל, שכולם כועסים עלינו פה, כאילו שאנחנו בכוונה? והיא אמרה, בגלל שנשארנו אחרונים מכל המגפה. והוא אמר, מי שרק טיפה התאושש, העיפו אותו הביתה, ובייחוד את החיילים, צ׳יק-צ׳ק העיפו אותם חזרה לצבא, שיספיקו למלחמה. והיא שאלה, אז באמת תהיה מלחמה? והוא אמר, השתגעת? כבר לפחות יומיים יש. והיא נדהמה, מתי היא התחילה? שלשום, אני חושב, וגם אמרתי לָך את זה אתמול או שלשום, לא זוכר מתי, מתערבבים לי הימים. והיא נאלמה, נדהֶמֶת, נכון, אתה אמרת... וסחיפי חלומות מוזרים ומבעיתים צפו בה. והוא מילמל, איך לא שמעת? כל הזמן יש אזעקות ותותחים, ושמעתי הליקופטרים נוחתים, בטח יש כבר מיליון פצועים והרוגים. אבל מה קורה בַּמלחמה? שאלה, והוא אמר, לא יודע, גם אין עם מי לדבר פה, אין להם ראש בשבילנו, ואורה שאלה, והאחות וִיקִי? איפה היא? והוא היסס, אולי היא עזבה כשהמלחמה התחילה, בטח רוצה לטפל בפצועים אמיתיים, ואורה שאלה עוד, אז מי מטפל בנו? והוא, עכשיו יש רק את זאתי, הערבייה הרזה הקטנה, שבוכה, שמעת אותה? ואורה נדהמה, זה בנאדם שבוכה? חשבתי שזאת חיה מייללת, אתה בטוח? והוא אמר, זה בנאדם, בטוח. ואורה אמרה, אבל איך לא ראיתי אותה? והוא, היא כזאת באה והולכת, היא לוקחת את הבדיקות, והיא שמה לך את התרופות ואת האוכל בַּמגש, ורק היא פה עכשיו, ביום ובלילה.
    הוא מצץ את לחייו והירהר, מצחיק שהשאירו לנו פה רק ערבייה, לא? בטח לא מרשים לערבים לטפל בַּפצועים. ואורה לא יכלה להירגע, אבל למה היא בוכה? מה קרה לה? והוא, מאיפה לי לדעת? והיא, לא שאלת אותה? והוא, היא תמיד באה כשאני ישן, מאז שהתחילה המלחמה לא ראיתי אותה. ואורה הזדקפה וגופה התקשח, ובשקט קפוא פלטה, הם כבשו את תל-אביב, אני אומרת לך, נאצר וחוסיין כבר שתו קפה בבית-קפה בדיזנגוף. והוא נבהל, מאיפה הִקרצת את זה? והיא, שמעתי אתמול בלילה, או היום, אני כמעט בטוחה, אולי אמרו ברדיו, שמעתי, הם כבשו את באר-שבע ואת אשקלון ואת תל-אביב. והוא אמר, לא, לא, זה לא יכול להיות, אולי זה מהחום, זה בא לך מהחום, כי מה פתאום? את השתגעת, לא יכול להיות שהם ינצחו. יכול, יכול, מילמלה בינה-לבינה, וחשבה, מה אתה יודע על מה שיכול להיות ומה שלא.

    • דויד גרוסמן
      צילום: יח"צ
    • דויד גרוסמן

      דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

      בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
     
    גליה בנזימן
    |
    הארץ, מוסף הספרים
    |
    09/05/08
     
    אריאנה מלמד
    |
    ynet ספרים
    |
    03/04/08
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ספר הדקדוק הפנימי
    • סוס אחד נכנס לבר
    • הבשורה על פי יהודה
    • שארית החיים
    • עקודים
    • אחד משנינו
    • סוף הגוף
    • עם, מאכל מלכים
    • סטונר
    • שיח לוחמים - צוק איתן
    • מאהבה של ליידי צ'טרלי
    • עלובי החיים