הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ארצות דמים
  • ארצות דמים
    טימותי סניידר | תרגום: יוסי מילוא
    כתר | 2012 | עיון, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 570 עמ' מודפסים

    בלב אירופה, באמצע המאה העשרים, נרצחו 14 מיליון בני אדם, מרביתם אזרחים. מפגש אינטרסים של שני רודנים חסרי מעצורים, היטלר וסטלין, הפעיל מכונת מוות משומנת. המקום שבו נספו כל הקורבנות האלה משתרע ממרכז פולין ועד מערב רוסיה. הקורבנות היו בעיקר יהודים, בלארוסים, אוקראינים, פולנים, רוסים ובלטים.

    בספרו ארצות דמים, הנסמך על תשתית עובדתית ומחקרית ומרשימה, מתעד טימותי סניידר בכתיבה רזה ונוקבת את מנגנון הקטל, ומנסה לתקן כמה מהטעויות הרווחות במערב – רוב היהודים, למשל, לא הומתו במחנות דוגמת אושוויץ, אלא בירי ובגז ובמפעלי מוות אחרים. בקור רוח של חוקר מיומן מנתח סניידר את שיטות הפעולה שרווחו בזירה הרצחנית ביותר בהיסטוריה המודרנית, ומשחרר את הקורא מאחיזה בתפיסות בנאליות של טובים ורעים, כובשים ומשחררים.

    טימותי סניידר הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ייל, מחברם של חמישה ספרים עטורי פרסים. ארצות דמים זכה לביקורות נלהבות מיד עם צאתו לאור, כיכב ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס"  ונבחר לספר השנה בעיתונים אחרים.

     

    "הספר החשוב ביותר בנושא זה שנים" – טוני ג'אדט (מחבר "אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945")

     

    • "מחקר מדוקדק ומעמיק, נרטיב רב עוצמה" (וושינגטון פוסט)

    • "ספר יוצא מן הכלל, רצוף גילויים הנסמכים על מקורות נדירים, כתוב להפליא" (סאנדיי טיימס)

    • "מקיף ועוצר נשימה... היסטוריה מהפכנית במיטבה" (אקונומיסט)

    • "ספר יוצא דופן וטורד מנוחה... סניידר מציג מקורות שרק לחוקרים מעטים מן המערב יש גישה אליהם" (פייננשל טיימס)

    • "תחקיר יסודי... הראשון בשפה האנגלית שבוחן את פשעיהם של הגרמנים והסובייטים יחד" (טלגרף)

    • "כשרונו של סניידר מאפשר לו לקשר בין עובדות שבעיני אחרים נראות כאוטיות... ספר חשוב ביותר" (ניו ריפבליק)

    • "סניידר הוא אולי המוכשר מבין ההיסטוריונים הצעירים החוקרים כיום את אירופה המודרנית... הישג יוצא דופן וחד פעמי" (דה ניישן)

     

     

    ***הגרסה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח העניינים***

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    119 83.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    רעב בברית־המועצות

     

     

    שנת 1933 היתה שנת רעב בעולם המערבי. רחובות הערים באמריקה ובאירופה מלאו גברים ונשים שאיבדו את עבודתם והתרגלו להמתין בתורים ארוכים לקבל את מזונם. עיתונאי ולשי נמרץ, גארֶת ג'וֹנס, ראה גרמנים מובטלים בברלין מתקבצים יחד ושותים בצמא את דבריו של היטלר. בניו־יורק התרשם עד כמה חסר אונים העובד האמריקאי שלוש שנים לאחר תחילת השפל: "ראיתי מאות רבות של ברנשים מסכנים עומדים בתור, מקצתם בבגדים שהיו טובים בעבר, וכולם ממתינים לקבל שני כריכים, סופגניה, ספל קפה וסיגריה." במוסקווה, שם ביקר ג'ונס באותה שנה בחודש מרס, היה הרעב בארצות הקפיטליסטיות סיבה למסיבה. דומה היה שהשפל הגדול מבשר את בואה של מהפכה סוציאליסטית עולמית. סטלין ואנשי חוגו התפארו בניצחון הלא־נמנע של המשטר שכוננו בברית־המועצות.1

    ואולם 1933 היתה שנת רעב גם בכרכי ברית־המועצות, בייחוד באוקראינה הסובייטית. בערי אוקראינה — חַרקוֹב, קִייֶב, סטָלינוֹ, דניֶיפּרוֹפֶּטרוֹבסק — המתינו מאות אלפים מדי יום ביומו לכיכר לחם פשוטה. בחרקוב, בירת הרפובליקה, ראה ג'ונס אומללות מסוג חדש. בשתיים בלילה כבר עמדו בני אדם בתור לפני חנויות שלא נפתחו אלא בשבע בבוקר. ביום ממוצע המתינו ללחם כ־40,000 איש. העומדים בתור חששו כל כך לאבד את מקומם עד שהחזיקו בחגורותיהם של העומדים לפניהם. מקצתם היו חלשים כל כך מרעב עד שלא יכלו לעמוד בלי תמיכת שכניהם. ההמתנה נמשכה יום שלם ולפעמים יומיים. נשים הרות ונכי מלחמה איבדו את זכותם לקנות בלי תור ונאלצו להמתין בתור עם כל האחרים אם רצו לאכול. אי שם באמצע התור היתה אישה מתחילה ליילל, והאנחות היו מתפשטות לכל אורך התור עד שכל הקבוצה, אלפי בני אדם, נשמעה כמין בעל חיים אחד שרוי בפחד קיומי.2

    בני אדם בערי אוקראינה הסובייטית פחדו לאבד את מקומם בתור הלחם ופחדו למות ברעב. הם ידעו שרק בעיר יש להם סיכוי לאכול לחם. ערי אוקראינה צמחו במהירות בחמש השנים שלפני כן, קלטו איכרים רבים והכשירו אותם להיות פועלים ופקידים. בניהם ובנותיהם של איכרי אוקראינה, וכן גם היהודים, הפולנים והרוסים שישבו בערים האלה זמן רב הרבה יותר, היו תלויים במזון שחולק בחנויות. למשפחותיהם בארץ הכפרית לא היה דבר. זה היה מצב חריג, שכן בדרך כלל בימי רעב היו תושבי העיר יוצאים אל הכפרים. בגרמניה ובארצות־הברית לא רעבו האיכרים כמעט מעולם, אפילו בימי השפל הגדול. הפועלים ובעלי המקצועות החופשיים בעיר נאלצו למכור תפוחים או לגנוב אותם, אבל אי שם, באַלטֶס לַנד או באָיוֹבָה, אפשר היה תמיד למצוא מטע, ממגורה, מזווה. לתושבי הערים באוקראינה לא היה לאן ללכת והם לא יכלו לבקש עזרה בחוות החקלאיות. לרובם היו תלושי הקצבה שתמורתם היו מקבלים לחם. פיסת נייר מוכתמת בדיו היא שהעניקה להם סיכוי כלשהו לחיות, והם ידעו זאת.3

    ההוכחות לכך נראו בכול. איכרים מורעבים קיבצו פירורים לאורך תורי הלחם. בעיר אחת התחננה נערה בת חמש־עשרה עד שהניחו לה להגיע אל ראש התור ואז הוכתה למוות בידי החנווני. עקרות הבית העירוניות שעמדו בתורים נאלצו לצפות בנשות איכרים מזות רעב גוועות על המדרכות. נערה שהלכה יום יום אל בית הספר ובחזרה היתה רואה את הגוססים בבוקר ואת המתים אחר הצהריים. קומוניסט צעיר אחד כינה את ילדי האיכרים שראה "שלדים חיים". חבר מפלגה אחד בעיר התעשייה סטלינו הזדעזע למראה הגופות שמצא ליד דלתו האחורית. זוגות שטיילו בגנים הציבוריים לא יכלו להחמיץ את השלטים האוסרים לחפור קברים. רופאים ואחיות לא הורשו לטפל בגוועים ברעב שהגיעו אל בתי החולים ולהזין אותם. משטרת העיר לכדה ברחובות זאטוטים מזי רעב כדי להרחיק אותם מעין הציבור. כמה מאות ילדים ביום עצרה המשטרה בערי אוקראינה מדי יום ביומו; ביום אחד בראשית 1933 הוטלה על משטרת חרקוב מכסה של אלפיים ילדים. כעשרים אלף ילדים המתינו למותם דרך קבע בקסרקטין בחרקוב. הילדים התחננו לפני השוטרים שיניחו להם לפחות למות במקום פתוח: "תנו לי למות בשקט, אני לא רוצה למות בצריפי המוות."4

    הרעב בערי אוקראינה הסובייטית היה חמור הרבה יותר מבכל עיר בעולם המערבי. ב־1933 אמנם גוועו ברעב כמה עשרות אלפים מתושבי הערים באוקראינה, אבל רוב רובם של המתים והגוססים באוקראינה הסובייטית היו איכרים — אותם איכרים שבזכות מאמציהם הגיע הלחם המועט אל הערים. ערי אוקראינה הוסיפו להתקיים, אם גם בקושי רב, אבל אזורי הכפר גוועו והלכו. תושבי הערים לא יכלו שלא לראות את סבלם של האיכרים, שבניגוד לכל היגיון נטשו את השדות בחיפוש אחר לחם. תחנת הרכבת בדנייפּרופטרובסק הוצפה איכרים הלומי רעב, חלשים מכדי לקבץ נדבת לחם. על הרכבת פגש ג'ונס איכר אחד שהצליח להשיג לחם, אבל השוטרים הפקיעו אותו מידו. "הם לקחו לי את הלחם," חזר ואמר שוב ושוב, בידיעה שמשפחתו הגוועת ברעב תנחל אכזבה. בתחנת סטלינו התאבד איכר מורעב בקפיצה אל מתחת לגלגלי הרכבת. העיר הזאת, מרכז תעשייה בדרום־מזרח אוקראינה, נוסדה בתקופה האימפריאלית בידי ג'ון יוּז, תעשיין וֶלשי שאמו של גארת ג'ונס עבדה אצלו. לפנים נקראה העיר יוּזוֹבקה על שם יוז, ועכשיו הוסב שמה לסטלינו, על שם סטלין. (כיום שמה דוֹנֶצק.)5

    תוכנית החומש של סטלין הושלמה בשנת 1932 ואכן הביאה תיעוש לברית־המועצות, אבל במחיר אומללותו של עם שלם. מותם של איכרים לאורך מסילות הברזל היה עדות מזוויעה לניגודים החדשים האלה. בכל רחבי אוקראינה הסובייטית נעשו נוסעי הרכבות לשותפים בעל כורחם לתאונות איומות. איכרים רעבים היו הולכים אל הערים לאורך פסי הרכבת, ולא פעם התעלפו מחולשה על המסילה. איכרים שגורשו מתחנת הרכבת בחַרציסק תלו את עצמם על עצים סמוכים. הסופר הסובייטי וָסילי גרוֹסמַן, שחזר מביקור משפחה בעיר מולדתו בֶּרדיצֶ'ב, נתקל באישה שביקשה לחם ליד חלון תאו. הגולה הפוליטי ארתור קֶסטלֶר, שבא לברית־המועצות כדי לסייע בבניית הסוציאליזם, חווה חוויה דומה. מחוץ לתחנת חרקוב, כך סיפר לימים, היו "הנשים מרימות אל החלונות תינוקות איומים למראה, נפוחי כפן, בעלי אברים דקים כמקלות וראשים עצומים שהתנדנדו אנה ואנה." ילדי אוקראינה נראו לו כמו "עוברים שהוצאו מבקבוקי כוהל". שנים רבות עברו עד ששני הסופרים האלה, שהיום הם נחשבים לשניים מעדי המוסר של המאה העשרים, העלו על הכתב את מה שראו.6

    תושבי הערים היו מורגלים יותר למראה האיכרים בכיכר השוק, הפורשים כל טוב על דוכניהם ומוכרים את מרכולתם. ב־1933 הלכו האיכרים אל השווקים שהכירו בערים, אבל כדי לקבץ מזון ולא כדי למכור. כיכרות השווקים שממו מסחורה ומלקוחות גם יחד ורק הדיסהרמוניות של המוות עלו מהם. הקולות היחידים שנשמעו שם עם שחר היו נשימותיהם הרכות של הגוועים המתגוללים תחת סחבות שהיו פעם בגדים. בבוקר אביב אחד, בתוך ערמות האיכרים המתים בשוק חרקוב, ינק עולל משדי אמו שפניה אפורים וחסרי חיים. העוברים והשבים כבר ראו מחזות שכאלה, לא רק מתים מוטלים בערבובייה, לא רק אם מתה ועולל חי, אלא את המראה הזה בדיוק, את הפה הזעיר, את טיפות החלב האחרונות, את הפטמה הקרה. היה לאוקראינים ביטוי מיוחד לכך, כשעברו במקום היו אומרים חרש בינם לבינם, "אלה ניצני האביב הסוציאליסטי."7...

    • טימותי סניידר
    • טימותי סניידר

      טימותי דייוויד סניידר (באנגלית: Timothy David Snyder;‏ נולד ב-18 באוגוסט 1969) הוא היסטוריון אמריקאי המתמחה בתולדות מזרח אירופה, מופקד הקתדרה להיסטוריה ע"ש בירד וייט חוּסוֹם באוניברסיטת ייל.

      ב-2012 מונה סניידר לפרופסור הקתדרה ע"ש הוסום בייל. כמו כן, הוא עמית קבוע במכון למדעי הרוח בווינה ופרופסור באוניברסיטה החופשית של בריסל (ULB), אוניברסיטת ליידן ובית הספר לכלכלה של לונדון, בנוסף לתקנים אקדמיים אחרים.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הארנב מפטגוניה
    • כך היה אושוויץ
    • לפני המבול
    • אהבה זה לא פרקטיש
    • גטו וילנה
    • לגיהינום ובחזרה
    • מרד באושוויץ
    • בלב הגיהינום
    • מחנה Z
    • שנת אפס
    • בין קראוס לקסטנר
    • חליפת מכתבים