הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אריק שרון - ראש ממשלה
  • אריק שרון - ראש ממשלה
    ידיעות ספרים | 2012 | ביוגרפיה | 310 עמ' מודפסים

    לאחר שנים ארוכות של ביקורת נוקבת, רדיפה ולעתים אף נידוי זכה אריאל שרון, כראש ממשלה, לשפע של אהדה, תמיכה ואף אהבה. התנהלותו השקטה והבוטחת,  המקרינה נחישות, מכובדות וסמכות, יצרה תחושה שיש על מי לסמוך. כאיש שהגשים את פסגת שאיפותיו- להיות "ראש הממשלה של היהודים", כדבריו- שרון התפייס עם עצמו, עם סביבתו ואף עם יריביו.

     

    עו"ד ויסגלס, שהיה לצדו 24 שנים כפרקליט, כיועץ וכחבר,  ובשנים 2002-2005 כיהן כראש לשכתו, משרטט בספרו אריק שרון:ראש ממשלה את דיוקנו של שרון, אולי הבולט מבין אישי הציבור בישראל בעשורים האחרונים. ממבט אישי קרוב מתאר ויסגלס את שרון המנהיג והאדם: התבונה, האומץ, קור הרוח, המנהיגות הטבעית ושפע ההומור.

     

    בספר, העשיר בגילויים ובסיפורים שלא פורסמו עד כה, מספר ויסגלס על המהלכים המדיניים והביטחוניים שהוביל שרון: מיגור האינתיפאדה ודחיקת ערפאת לשולי החיים המדיניים, בניית יחסי אמון ושיתוף-פעולה חסרי תקדים עם המימשל האמריקני, ההתנתקות מעזה והקמת "קדימה".

     

    ברגישות ובגעגועים פורש ויסגלס את מהלכו המרתק של "המהפך" שעבר שרון מנהיג ימין קיצוני, ממחוללי ההתיישבות בשטחים, שהיה למדינאי מתון ומעשי, אך בד בבד אמיץ ונחוש; מנהיג שהוביל את ממשלתו להחלטה על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מדינאי אשר בעברו היה כמעט "מוקצה" בדעת הציבור בישראל ובעולם, וסיים את כהונתו כראש ממשלה אהוב וכמושא להערצה ולחיבה של הקהילה הבינלאומית.

     

    דב ויסגלס, מבכירי הפרקליטים בישראל, היה יועצו וידידו של אריאל שרון מאז ייצג אותו בוועדת החקירה לאירועי סברא ושתילה (1982). ויסגלס נטל חלק, כפרקליט, במרבית האירועים המשפטיים הציבוריים המרכזיים בישראל.

     

     

    ***הגרסה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח העניינים***

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

    "אני צריך אותך לידי"

     

     

    ב־7 במרס 2001, כ־28 שנים לאחר שהכרתיו לראשונה, החל אריאל שרון לכהן כראש הממשלה ה־11 של ישראל.

    במהלך 28 השנים של ההיכרות והקשר בינינו, לפני בחירתו לראשות הממשלה, התקיים ביני לבין אריאל שרון מעין "טקס" קבוע וידוע מראש: כמעט בכל תפקיד רשמי שבו כיהן, נהג שרון להציע לי משרה ממלכתית כזו או אחרת, ואני, בקביעות, סירבתי בנימוס. מעולם לא הפעיל עלי לחצים "כבדים" מדי; אני השבתי בסירוב, והוא כיבד זאת. נוסף על זה, חשתי כי הוא רוצה בי בסביבתו הקרובה כפרקליט וכיועץ, לאו דווקא כמי ש"עובד אצלו".

    אריק, לדעתי, ייחס יותר חשיבות ומשקל לאנשים שלא היו תלויים בו בעיסוקם או בפרנסתם. פעילותי המקצועית כעורך דין היתה תמיד עצמאית לחלוטין, לא קשורה בו או במשרותיו השונות כלל. כך, למשל, כשכיהן כשר המסחר והתעשייה בממשלתו של יצחק שמיר, במחצית השנייה של שנות ה־80. ישבתי פעם במשרדו בקריה בתל אביב. אחד מעוזריו הפוליטיים דיווח, בגאווה, אודות הסדר שהושג עם אנשיו של שמיר לגבי הרכב בית הדין של תנועת החירות. העוזר מנה את שמות האנשים, תוך ציון מי "משלנו", והוסיף כי גם אני נכלל בין שופטי בית הדין של הליכוד. אריק, בקול שקט אך נחרץ, תבע ששמי יימחק מהרשימה - ומיד.

    "תקשיב," הסביר לעוזר הנבוך, "הוא [הכוונה אלי] בעל כנף מלהקה אחרת. תשאיר אותו איפה שהוא נמצא ואל תיתן לו להתעסק בדברים הללו," פסק. שמי נמחק באחת.

    או, למשל, בתקופת מערכת הבחירות ב־2001, הוגשה עתירה לבג"צ שביקשה לפסול את מועמדותו של שרון לראשות הממשלה, בשל מסקנות דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כּהַן, שחקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה ב־1982, והמליצה כי שרון יועבר מתפקידו כשר הביטחון. כנציגו המשפטי של שרון באותה ועדה נחשבתי ל"מומחה טבעי" בסוגיה זו. אחד החברים במטה הבחירות של שרון פנה אלי על מנת שאטפל בתשובה לעתירה, והחומר נשלח למשרדי. כעבור שעות ספורות התקשר אלי הפונה וביקש שאחזיר לו את כל החומר. תהיתי מדוע, והתשובה היתה: "זו הנחיה של אריק."

    זמן קצר לאחר מכן, אריק עצמו התקשר. "תראה," אמר, "לא רציתי לדבר על כך בנוכחות אנשים, אך אני מבקש שלא תעסוק בדברים האלה. אל תיכנס לפעילות מטה הבחירות ואל תתערב במערכה הפוליטית. אני מייעד אותך לדברים אחרים, ואינני רוצה שתהיה מעורב בעניינים שכאלו."

    ואכן, במשך עשרות שנות היכרותנו הקפיד אריק שלא "אתערבב" במעגל הפוליטי שמסביבו, והקפיד לשמור, ככל שהדברים נוגעים בו, על מעמדי כפרקליט עצמאי, בעל מקצוע חופשי, קשור ומחובר לכולם, ועל מנת שלא תיפגע "עצמאותי" בהקשר זה, נזהר שלא אקושר לענייניו הפוליטיים.

    עוד בראשית מערכת הבחירות ב־2001, אמר לי אריק לראשונה כי אם ייבחר לראשות הממשלה, ברצונו לפעול למינויי לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. השבתי בסירוב חד־משמעי. משרה זו כרוכה מטִבעה בעימות ובמתח עם ראש הממשלה, ובכך לא רציתי. נוסף על זה, לא ראיתי כל סיכוי של ממש לאישור המינוי שלי, בשים לב למעמדי כפרקליטו האישי במשך שנים רבות.

    בשנה הראשונה לכהונתו כראש הממשלה, הקשר בינינו נשמר, אך בשל עיסוקיו הרבים היה אינטנסיבי פחות: מספר שיחות טלפון בשבוע, בדרך כלל בימי שבת, כשהיה פנוי יותר, או בשעת לילה מאוחרת בדרכו מירושלים הביתה, אל חוות השקמים בנגב. במהלך אותה שנה התבקשתי לסייע לצוות עוזריו להיערך כראוי להדיפת הליכים משפטיים שננקטו נגדו בבלגיה בנושא מעורבותו באירועי סברה ושתילה. נטלתי חלק במספר ישיבות צוות של עובדי מדינה, שבהן השתתפו אנשים מלשכת ראש הממשלה, המחלקה הבין־לאומית בפרקליטות המדינה והפרקליטות הצבאית. למעט נושא זה לא הייתי מעורב בענייניו של שרון.

    החל בינואר 2002 גבר הטרור הפלסטיני, והגיע לשיאו בחודש "מרס השחור", שבו נרצחו 135 ישראלים. ב־27 במרס, בליל הסדר, בוצע הפיגוע הזוועתי במלון "פארק" בנתניה, שבו נהרגו 30 אנשים שישבו לשולחן החג. שרון הורה לצה"ל לצאת למבצע "חומת מגן", והוכיח שיש תשובה צבאית לטרור. לאזרחי ישראל התברר ששרון הוא ראש הממשלה הנכון לעת הזו, והתמיכה בו גאתה.

    ביום ו', 19 באפריל 2002, נמסר על התפטרותו - במפתיע, וללא הסבר - של מנהל לשכת ראש הממשלה, אורי שני. שמעתי על כך ברדיו, בחדשות הצהריים של יום שישי. מיהרתי להתקשר לחברי, הפרסומאי ראובן אדלר, יועצו הפוליטי של שרון, וביקשתי לדעת מה קרה. אדלר חמק מתשובה, אך הבהיר כי החלטתו של אורי שני היא סופית.

    בערב התארחנו, רעייתי לואיז ואני, בביתם של דנה ושמעון שבס, שהיה מנהל משרד ראש הממשלה במהלך כהונתו של יצחק רבין, ולאחר מכן נעשה איש עסקים עצמאי. תוך כדי כך צלצל הטלפון הנייד שלי. אריק היה על הקו. "ודאי שמעת שאורי פרש? מחר אנחנו נפגשים, כמה חברים, בחווה. צריך לדבר בדחיפות על מועמד, ומאוד הייתי רוצה שתהיה נוכח בהתייעצות," הוא אמר. בלי לחשוב פעמיים השבתי שאהיה שם. אריק אמר תודה, הדגיש שזה "חשוב מאוד", והשיחה תמה.

    חזרתי לשולחן. דקות ספורות לאחר מכן הטלפון צלצל בשנית, ואריק שוב היה על הקו. "תראה, קורה לפעמים שאתה אומר שתגיע, ומסיבות כאלה או אחרות אינך מגיע. אני מצלצל לוודא שאכן תהיה מחר. זו התייעצות חשובה, וחשוב שגם המועמד יהיה נוכח."

    שבתי והבטחתי: אגיע.

    רק בדרכי חזרה לשולחן קלטתי לפתע את אשר אמר: "חשוב שהמועמד יהיה." כלומר - אריק מתכוון להציע לי את תפקיד מנהל הלשכה. הפתעתי היתה מוחלטת.

    למחרת, שבת, 20 באפריל 2002, השכם בבוקר, נסעתי מביתי ברמת השרון לחוות השקמים. הייתי מתוח מאוד. העדפתי לנסוע במונית במקום לנהוג. בדרך חלפו בראשי מחשבות על חיי העומדים להשתנות כליל: איאלץ לפרוש ממשרדי. מאז 1983 אני פרקליט עצמאי, אדון לעצמי; לחזור ולהיות עובד, במשכורת לא גדולה - במסגרת משמעתית הדוקה כבשירות המדינה - איך זה יהיה? יתרה מזו: מעולם לא עבדתי "אצל שרון", תמיד עבדתי לצִדו, איתו ועבורו; אף לא פעם לא "אצלו". איך זה יהיה?

    גלגלתי בראשי את הדו־שיח שמן הסתם עתיד להתקיים: מה הוא יאמר ומה אשיב. בחנתי בראשי מיני תשובות "אוטומטיות" להצעתו, בנוסח: "אני צריך לשקול, לחשוב, להתייעץ." וכיוצא באלה אמצעים "להרוויח זמן".

    הגעתי לחווה, פטפטתי מעט עם הבנים, עמרי וגלעד, ואז נשארנו לבד, אריק ואני, במטבח, המקום החביב עליו בסופי השבוע. אריק פתח. הוא חזר והזכיר לי כי במשך שנים הציע לי משרות שונות, תמיד סירבתי ו"אני הנחתי לך לחמוק." הכול: שפת הגוף, הבעת הפנים, טון הדברים ובחירת המילים הבהירו לי כי הפעם זו הצעה שלא ניתן לסרב לה. שלא כדרכו, הוא היה רציני להחריד, בלי חידודים, הלצות ועקיצות. באחת נמחקו "כל המענים והתשובות" שהכנתי אגב הנסיעה. פשוט נעלמו.

    "אנו נתונים בחזית קשה," הסביר. "יש עלי אחריות כבדה ואני צריך אותך לידי. אני מאוד מבקש שלא תגיד לי לא." לא היה מקום לוויכוח או להסברים מפורטים יותר.

    ואכן, אחריות כבדה הוטלה על כתפיו. האינתיפאדה השנייה היתה בשיאה. תוצאותיו של מבצע "חומת מגן" (שלאחר מכן התבררו כמוצלחות מאוד) עדיין לא היו ברורות. הציבור עדיין היה נרעש ונפחד מהפיגועים הזוועתיים של החודש הקודם. זו היתה חזית קשה ושעת מבחן אמִתית; אי־אפשר היה לסרב.

    מאחורי היו כבר למעלה משלושים שנים של עריכת דין, שנים מרתקות ומלאות עניין, אך כבר קצת נמאס לי; עיתוי בהחלט מתאים לנסות משהו חדש, שונה, מרתק מאין כמוהו. אף שמעולם לא מילאתי תפקיד ציבורי פעיל, תמיד גיליתי עניין רב בהוויה הממלכתית ובהתרחשויות הפוליטיות, ובמובן ידוע גם לא התחלתי מ"אפס": בזכות פעילותי המשפטית בוועדות החקירה הממלכתיות, בסנגוריה הצבאית, קשרַי ההדוקים עם נושאי משרה בכירים: בממשלה, בשב"כ, במוסד ובצה"ל, וכמובן, ובעיקר, הקשר עם אריק - הייתי בקי מאוד במתרחש.

    השבתי בחיוב. שעה ארוכה שטח אריק בפני את מהות התפקיד של מנהל לשכת ראש הממשלה, ופירט את קשיי תפקודה של הלשכה בעבר; הבהיר מהן ציפיותיו וכיצד היה רוצה שהדברים יתנהלו מכאן ולהבא, ואני הקשבתי ברוב קשב. משסיים חזרתי והזכרתי שהמילה "מנהל" אינה מתאימה לי: אינני מסודר ואינני מקפיד בזמנים. אריק חייך, אמר, "הרי אני מכיר אותך היטב, לא נפגשנו אתמול," והסביר כי אין לו כל כוונה או צורך להסתייע בי לשם ניהול יומן פגישות או שאר מטלות טכניות מסוג זה.

    הודיתי לו על ההזדמנות שהעניק לי; בתמימות מה הוספתי שאזדקק לחודשיים-שלושה כדי לארגן כהלכה את פרישתי ממשרד הפרקליטים. אריק גיחך: "על מה אתה מדבר? מה זה חודשיים-שלושה? מחר בבוקר!"

    שוב לא היה טעם להתווכח.

    הפניתי את תשומת לִבו של שרון לעובדה כי נחקרתי באזהרה בפרשה המכונה "חברות הקש" (חקירת משטרה שעסקה באיסוף תרומות עבורו למימון הבחירות המקדימות בליכוד). אמנם מעורבותי בנושא הצטמצמה לרישום הפורמלי של התאגידים, זמן רב לפני שנקבעו הבחירות המקדימות בליכוד, אך סברתי כי ראוי ששרון יבדוק את המינוי הצפוי עם היועץ המשפטי לממשלה, שמא החקירה התלויה ועומדת עלולה לסכלו. אריק הבטיח לעשות כן. שיחתנו תמה, ונסעתי לביתי.

    היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הוא שומר מצוות. אריק המתין עד צאת השבת והתקשר אליו. היועץ ביקש לבחון את הסוגיה; לאחר ימים אחדים מסר לי אריק כי היועץ המשפטי החליט לאשר את המינוי, בתנאי שאתחייב בכתב כי אם בעתיד יוגש נגדי כתב אישום בפרשה זו - אתפטר מיד. מובן שהסכמתי.

    לאחר עריכת ההסדרים הנדרשים - הסדרים למניעת ניגוד עניינים והתנאים לשובי למשרד עורכי הדין בתום כהונתי - נכנסתי לתפקידי ב־23 באפריל 2002, וב־1 במאי 2002 נערך טקס חילופי מנהל לשכת ראש הממשלה.

     

    ***

     

    בבוקר יום שישי, ימים ספורים לאחר תחילת עבודתי בלשכה, התקשרה אלי מזכירת ראש הממשלה, מרית דנון, ומסרה כי ממחלקת המדינה (ה"סטייט דיפרטמנט" - משרד החוץ של ארצות הברית) מבקשים לקיים שיחה טלפונית בין מזכיר המדינה דאז, קולין פאואל, לבין ראש ממשלת ישראל, בשעה 2 אחר הצהריים, וכי הודעה על כך נמסרה לשרון. שיחה מדינית כגון זו אינה אירוע של מה בכך: היא נרשמת ביומן המשרד, צוותי הלשכות מכינים דפי רקע והסבר, יועצים ועוזרים נערכים להקשבה ולרישום. ובפרט כאשר המשוחח הזה הוא מזכיר המדינה האמריקני, שהוא, לכל הדעות, מחשובי המדינאים בעולם.

    דקות אחדות לאחר מכן התקשר אלי שרון ואמר: "דובי, אתה הרי יודע שמדי יום שישי בצהריים נפגשים פה אצלנו במשק, בסככה, עם החקלאים מן האזור, ומדברים על דברים חשובים כמו מים, יבולים, מחירים וכו'. כדי לדבר עם פאואל אני צריך לעזוב את הסככה ולחזור הביתה. חבל. אולי תדבר אתה עם פאואל ותראה מה הוא רוצה."

    קצת נבהלתי, אך הסכמתי. למען האמת, לא ידעתי מה עושים בדיוק. על מה בכלל תיסוב השיחה? התקשרתי ללשכת מזכיר המדינה וביקשתי לדבר עם אחד העוזרים הבכירים. שאלתי אותו על מה מבקש פאואל לדבר עם ראש הממשלה. התברר כי נושא השיחה הוא תלונה שהובאה בפני המזכיר, שעל פיה חלק ממגרש כדורגל של מוסד חינוכי נוצרי אמריקני במזרח ירושלים נתפס על ידי צה"ל.

    השבתי לעוזר המזכיר כי הנושא מוכר; העניין הובא לידיעתנו על ידי השגריר, וראש הממשלה כבר הורה לצבא לפנות את המגרש ולהחזירו - כולו - לרשות המוסד החינוכי. הוספתי כי אפשר בהחלט לקיים את השיחה בין שרון ופאואל, אך פרשת "מגרש הכדורגל" הסתיימה.

    עוזר המזכיר הקשיב, הודה ואמר כי יחזור אלי במהרה. דקות ספורות לאחר מכן התקשר והודיע לי כי נחה דעתו של המזכיר וכי מבחינתם השיחה התייתרה. וכך היה: השיחה בוטלה.

     

    ביום ראשון התעניין שרון לדעת מה אירע בשיחה המתוכננת עם מזכיר המדינה. סיפרתי לו. "טוב שהכול הסתדר," הפטיר - וזהו. מרית דנון ביקשה לדעת מדוע בוטלה השיחה. סיפרתי לה את השתלשלות האירועים. מרית חייכה ואמרה: "עבדתי בלשכה עם חמישה ראשי ממשלה. תמיד, כשהודיעו לראש ממשלה שמזכיר מדינה אמריקני מעוניין לשוחח עמו, עבר על ראש הממשלה גל של התרגשות. הוזעקו העוזרים, החלו ההכנות, שיחות וניתוחים. כשטלפנתי לשרון ביום שישי והודעתי לו על הבקשה של פאואל לשוחח איתו, תשובתו המיידית היתה, 'תני לי לדבר עם דובי, אולי הוא יפטור אותי מהדבר הזה...' שהרי ביום שישי בצהריים הוא מבלה עם חבריו החקלאים..."

     

    לימים הבנתי טוב יותר את פשרה של אותה משאלה. אחד הסממנים של שרון האחר: בשנת 2002, אריאל שרון, ראש הממשלה בן ה־75, כבר אינו מתרגש. אף לא מאחד. נפלה עליו שלווה של מי שכבר ראה הכול, שמע הכול, עשה הכול ועבר הכול; דחף ה"אני" נעלם; אין כבר צורך "לקפוץ בראש", אין כבר צורך להרשים, לא את האחרים ולא את עצמו. שיחה עם קולין פאואל היא עניין חשוב ורב־כבוד לכל אחד; אך אם מישהו אחר יכול לטפל בכך - עדיף; הוא רוצה בשיחה הבטלה עם ידידיו החקלאים; "הכבוד" המוחמץ כבר לא מטריד.

    • דב ויסגלס
    • דב ויסגלס

      דב (דוּבּי) ויסגלס (נולד ב-4 באוקטובר 1946), עורך דין ישראלי, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה אריאל שרון.

      ויסגלס גדל והתחנך ברמת גן במשפחה אמידה, והוא בוגר בית הספר התיכון אהל שם בעיר. לאחר שירותו בצה"ל למד משפטים במסלול הערב של שלוחת תל אביב של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, אותם סיים בשנת 1969.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נתניהו ביוגרפיה
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • הרועה
    • בן–גוריון של שמעון פרס
    • רבין – צמיחתו של מנהיג
    • סיכומו של דבר
    • בן-גוריון, אפילוג
    • בן-גוריון דמותו של מנהיג
    • יצחק רבין- חייל מדינאי מנהיג
    • חמקן
    • ולטר רתנאו