הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אספלט
  • אספלט
    כתר | 2012 | פרוזה מקור | 314 עמ' מודפסים

    שתי בנות מ"משפחות טובות" הגדלות בירושלים של שנות התשעים עומדות במרכזו של רומן נועז זה, העוסק באלימות המחלחלת לחיי היום-יום בארץ. מורן בת החמש-עשרה, נערה מרדנית ויוצאת דופן, חיה חיים של בדידות עד שהיא פוגשת נער מבוגר שתפיסת המציאות המשונה שלו ורמזים למיניותו הסדיסטית מעוררים את סקרנותה. האהבה המיוחדת הנרקמת ביניהם סוחפת אותה למחוזות המעוררים בה ריגוש ופחד, ובינה לבין עצמה היא תוהה מתי יגיע הרגע שבו תגיד די. עפרי בת האחת-עשרה סופגת מכות מהבנים בכיתתה כעניין שבשגרה: הם משפילים אותה, חונקים אותה, זורקים אותה מאוטובוס נוסע. איש מן הסובבים אותה לא נחלץ להגנתה, וכולם אומרים לה שזו דרכו של עולם, ושתכף היא אפילו תתאהב באחד הבנים האלה. עפרי לא מאמינה שתתאהב אי פעם, אולם החיים מתכננים   לה תוכניות אחרות. סיפוריהן של השתיים, שפגיעותן וחוסר האונים שלהן פוצעים את הלב, הולכים ונכרכים זה בזה עד לסופם המפתיע והמטלטל.
     
    אספלט מאת מיכל פיטובסקי הוא רומן יוצא מגדר הרגיל. המחברת משרטטת באומץ ובכישרון לא מצוי דמויות של נשים צעירות הלכודות בעולם אכזרי ואדיש ומנסחת אמירה מפוכחת על התפרקות המערכות המעצבות אותנו כבני אדם.
     
    מיכל פיטובסקי , ילידת 1984, גדלה בירושלים, למדה ספרות ותולדות האמנות, וכיום מתגוררת בתל אביב. אספלט הוא ספרה הראשון.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    96 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק א



    השמים והאספלט היו בדיוק באותו גוון של אפור. עפרי שובל בת האחת־עשרה פסעה במגרש בית הספר ועיניה באדמה. ילדים רבים פסעו באותה הדרך, מן השער אל פתח הבניין, הכו, קיללו, משכו בילקוטים, צווחו, השפילו את ראשיהם. באור הזה לא היה אפשר להסתיר דבר. החולשות נחשפו כולן: כל סדק במדרכה, כל שטף דם שהכחיל לאטו מתחת לעור, כל אדמומית בעיניים שהסגירה בכי. עפרי השתרכה בכבדות. שערה היה אסוף ברישול בגומייה. מעיל הגשם שלה החליק מכתפיה בעקבות הילקוט, ושניהם נגררו מאחוריה. כמו מרבית הילדים, היא לא הלכה בחשק רב.
    כמה בנים מכיתתה החלו לעקוב אחריה, ודידו בעקבותיה ברגליים פתוחות, בהליכה המזכירה את צ'רלי צ'פלין. הם הלכו בשקט, ועפרי לא הבחינה בהם כלל. רק כשאחד מהם צחק והאחרים הצטרפו השגיחה בחבורה וסבה לאחור. היא מיהרה להשיב את מבטה לפָנים. אסור להביט בהם, ידעה. כל מבט יעודד אותם להמשיך. אלון רוט, שהלך במרכז, אמר בקול נמוך, "נֶקסט, נקסט," והאחרים חיקו את קולו הנמוך: "נקסט, נקסט."
    היא הסמיקה, והגבירה את מהירות הליכתה כמעט לכדי ריצה. גם הם הגבירו את מהירותם. בהליכתם הברווזית ובצחוקם הפרוע נראו עליזים במיוחד. כמעט הדביקו את עפרי בצחוקם. פעמון בית הספר צלצל "גשר לונדון מתמוטט" בצלילי אוטו גלידה. זה כבר הוחלף צלצול הפעמון המסורתי במנגינה מוקלטת. "כדי להפחית את האלימות," כך נאמר במזכר המנהלת. הבנים חדלו מהליכתם המשונה בבת אחת ועקפו אותה באדישות. היא לא הביטה בהם. האחרון דחף אותה דחיפה הגונה בגבה בטרם עקף אותה. היא השתטחה על האספלט וברכיה ולסתה נחבטו בו.
    כשהתרוממה כבר נכנסו לבניין. בינתיים השתתקה חצר בית הספר. עפרי ניערה את כפות ידיה, שהחצץ הותיר בהן סימנים אדומים. ברכיה כאבו. היא הפשילה את מכנסי הג'ינס שלה וראתה שברכיה מדממות. היא צלעה לכיוון הבניין ונכנסה לשירותים כדי לשטוף את הפצעים. היא לא יכלה להרים את ברכיה עד הכיור הגבוה, ולכן חפנה מים בידיה ושפכה אותם על ברכיה. הדם המדולל זחל במורד השוק וצבע את גרביה הלבנים בוורוד. לרגע התפתתה להישאר בשירותים. להישאר כך עד סוף היום. ובכל זאת פנתה לעבר כיתתה. רק צעקותיהן העמומות של המורות מאחורי הדלתות המוגפות הפרו את דממת המסדרון. היא נעצרה מול דלת הכיתה שלה, ו'/3. ידה ליטפה בזהירות את הידית בלי שתפתח אותה. על פרק ידה התנדנד הצמיד הרקום של אביב גפן, שקנתה בחנות המתנות בקניון ומאז לא הסירה אותו. בקצה ציפורניה היו שאריות של לק ורוד מגורד ואכול. היא הביטה בידה ולא הצליחה לפתוח את הדלת. היא ידעה שאין כל אפשרות אחרת, וככל שתתמהמה, כך תגדל צרתה.
    היא דפקה בדלת ואחר כך פתחה אותה לאט. דליה המחנכת עמדה לפני הלוח ונעצה בה מבט זועם. "עפרי, למה את מאחרת?" צעקה כמאבדת את עשתונותיה. זה היה הטון שבו אמרה כל דבר. עפרי הביטה בה, משותקת. "לא רק שאת הורסת לעצמך, ומפסידה חומר, את גם קוטעת את הרצף של השיעור! עשית שיעורי בית?" צווחה. היא היתה גבוהה ורחבה יותר משאר המורות, וכעת, בהיריון מתקדם עם ילדהּ הרביעי, אף היתה גדולה מהרגיל. נוסף על כך התאפרה בכבדות, ונראתה כמו ליצן מרושע.
    "בנוסף לאיחור גם לא עשית שיעורי בית?!" צווחה המורה.
    "עשיתי שיעורים," התעשתה עפרי, "עשיתי."
    "שבי במקום."
    עפרי פסעה אל שולחנה, שחָלקה עם ברק. הוא היה אחד מהבנים שעקבו אחריה קודם לכן. היא נשמה נשימה עמוקה והוציאה מילקוטה את המחברת והקלמר. ברק עקב אחריה בעיני נץ. עפרי ידעה שאסור שיִראה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. הוא ינצל את חולשתה אם רק יבחין בכך.
    ביום הראשון ללימודים סימֵן ברק קו בעיפרון לאורך השולחן. "זה הצד שלך, זה הצד שלי. דיר באלק אם את עוברת את הקו." במרבית השיעורים שלאחר מכן ציפה לרגע שבו יחליקו לה אצבע או מרפק אל מעבר לקו. על פי רוב היו לו עונשים ונדליסטיים: הוא היה גוזר את מחברותיה, מדביק את הדפים בספרי הלימוד שלה, שופך את תכולת הקלמר שלה לפח. היה לו חוש הומור. לפעמים העמיד את המספריים ואת הדבק שלו סמוך לקו והרקיד אותם מצד לצד כאילו הם מפטרלים בגבול. מדי פעם דיברו ביניהם, לעגו לה.
    "איפה היינו? מי זוכר איפה היינו?" דליה התיישבה בכיסאה ונאנחה. "מיכאל, תפסיק להתנדנד בכיסא, אתה תפתח בסוף את הראש. אז איפה היינו? אתם רואים?! זאת הסיבה שאסור לאחר, זה מאוד קוטע את הרצף של השיעור. אה, נזכרתי. מי יודע מה ההבדל בין משל לאגדה? מי עשה שיעורי בית? בואו נראה, בואו נראה. דורית, עשית שיעורים? מיכאל! תפסיק להתנדנד או שאני אקח ממך את הכיסא ואתה תשב על הרצפה."
    עפרי נשענה על שורש כף ידה. היא היתה מודעת לחלוטין למיקום של כל אחד מאיבריה על השולחן.
    "היא תעבור את הקו?" שאל הדבק את המספריים. "תראה, תראה איך המרפק שלה קרוב לקו."
    "היא לא תעז," ענו המספריים בקול בס עמוק. "היא יודעת שאנחנו נהרוג אותה."
    עפרי פזלה אל ברק. הוא היה יכול להישמע חמוד לולא מימש את איומיו. מדי פעם, כשעלתה לו על העצבים, היה מחטיף לה מכות. הוא נשך אותה, הטיח את ראשה בקיר, ופעם אחת נתן לה אגרוף בעין שהשאיר פנס. היה קשה לִצפות מתי תהיה תגובתו חריפה ומתי תהיה מתונה.
    "עברת!" ברק חבט בשולחן. "עברת!"
    "לא נכון." עפרי הצביעה על המרפק שלה, שהיה במרחק כשני סנטימטרים מהקו.
    "השיער שלך עבר את הקו מקודם, אני ראיתי. עכשיו מגיע לך עונש."
    "זה לא פייר," קראה, אבל כבר ידעה שהגינות אינה נחלתם של מי שחיים במשטר של כוח הזרוע. כל הבנות בו'/3 למדו את השיעור הזה מזמן.
    "אני יודע מה נעשה." המספריים התקרבו אליה. עפרי נרתעה, היתה בטוחה שברק עומד לעקור לה עין, אבל המספריים התקרבו לקווצת שיער שנחה על כתפה ובצליל גירוד מהיר גזרו אותה. הם קפצו באוויר. "הה־הה! עשינו לה תספורת."
    עפרי לא הגיבה. אובדן קווצת שיער היה עונש מתון.
    אחר הצהריים שכבה עפרי על מיטתה והביטה באור הנאבק לחדור מבעד לתריסים. הוא ריחף מעל גופה, שלח זרועות חיוורות והתנפץ על הקיר שמנגד, על הפוסטרים של אביב גפן שהיו תלויים מעל מיטתה. בפוסטר אחד בקע אביב מתוך זרי שושנים, חשוף חזה, מכוסה כולו בפודרה לבנה, שפתיו אדומות כמו הפרחים, עיניו מושחרות כעיני דוב פנדה. אישוניו השחורים בהו בזרועות האור בפיתוי ובייאוש. בַּשני עמד לבוש מכנסי עור שחורים וחולצת כותנה הודית, מוקף סמלי שלום, וסימֵן וי באצבעותיו. בשלישי צווח לתוך מיקרופון, פניו מכורכמים סביב פיו העצום, שערו הצבוע אדום נוטף זיעה ונדבק לקרקפת. הפודרה נרטבה גם היא, נמסה בטלאים קטנים על פניו. עפרי לא חיבבה במיוחד את הפוסטר השלישי, אף על פי - ואולי מפני - שהיה אמיתי יותר. אבל הוא עצבן את אחותה כל כך עד שלא היה מנוס מלתלות אותו.
    אביב שר בתוך ראשה. קולו בקע משתי האוזניות של הווקמן והסתחרר בחלל הגולגולת. "לא רוֹ־צֶה להתאבד," צרח בחדר המואפל. לאוזניה לא הגיעו לא רעש הטריקה החזקה של דלת הכניסה, לא קולות גרירת הרגליים והרהיטים ולא שיחתן הערה והעצבנית תמיד של אחותה סיגל וחברתה גליה.
    "לא," התנמך קולו שוב, בודד, כשנפתחה דלת החדר בחבטה.
    "רוֹ," המשיך באותו תו, וקולותיהן של אחותה וחברתה נשמעו בקושי, כמו מתוך מים. היה נדמה לה שגליה אומרת, "ווי, היא ישנה."
    "צֶה." נשימתו נקטעה.
    "להתאבד," צווח, ותרועה רגשנית של סינתיסייזר ליוותה אותו. סיגל משכה את רצועת התריס והוא התגלגל ברעם לתוך עצמו. החדר הוצף אור, ולפתע נחשפו כל החלקים שעפרי רצתה להעלים: המיטה של סיגל, שולחן הכתיבה שלה, הבגדים שלה, שהיו פזורים בכל מקום, הרדיו־טייפ הצווחני שלה ופוסטר בשחור־לבן של זוג בלונדינים בג'ינס מתמזמזים על אופנוע במדבר, שהיה תלוי מעל מיטתה. עפרי הגבירה את הווליום בווקמן בתנועת אצבע בלתי נראית.
    גליה גהרה עליה. "יו, היא ערה," אמרה והביטה לתוך עיניה הפקוחות. עפרי ניסתה להתעלם ממנה ונעצה את מבטה בכתם רטיבות בתקרה. הכול, רק לא להתייחס לחברה של אחותה. אולי הפעם סוף־סוף תעזוב אותי במנוחה, קיוותה בעודה חשה על עורה את נשימותיה הלחות של גליה, בריח מנתה. אבל גליה מחאה כף ממש מול אפה, כאילו מבטה הוא זבוב שנמחץ בין ידיה. עיניה של עפרי נעצמו לשנייה. גליה התפוצצה מצחוק.
    עפרי פנתה אל סיגל במבט מתחנן, אבל זו התעלמה ממנה, כפי שהתעלמה מכל בני משפחתה בשנתיים האחרונות, בשיטתיות ובעקשנות. מחבֵרתה גסת הרוח והקולנית גליה, שהיתה חסינה בפני עלבונות, ציניות, קור, אפילו דחיפוֹת, לא היה אפשר להתעלם. כל מטרתה היתה להציק, להציק, להציק. עפרי היתה בעיניה צעצוע מושלם שפוּתח במיוחד בעבורה. כל סימן של אנושיות בצעצוע הזה, למשל הבעת רצון או דיבור, עורר תדהמה ולאחריה צחוק מתגלגל. עפרי למדה מזמן שעדיף פשוט לשתוק.
    גליה שלפה את האוזניות מאוזניה של עפרי, וקולו של אביב הלך ורחק עד שנהפך לזמזום. עפרי כיסתה את פניה והתהפכה אל הקיר. גליה דגדגה אותה בבתי השחי ובבטן. אחר כך מחצה את לחייה. "יואו, יש לך כאלה עיניים יפות! אני גם רוצה כאלה עיניים יפות!" אמרה, והיה נדמה שעוד רגע תשלוף את עיניה מחוריהן בציפורניה המלאכותיות ותחליף אותן בשלה. סיגל עמדה מול המראה והתעלמה מהן. בכל פעם שנעמדה שם עשתה כמה תנועות קבועות: משיכת הג'ינס, שהגיעו לה עד הטבור, והחלקתם, סידור החולצה הגזורה בתוכם ומשיכתה לצד באופן שיציצו כתף ורצועת חזייה, הנפת כל השיער לצד אחד והברשתו, צעד אחד אחורה, כיווּץ שפתיים וסגירת עפעפיים, הישענות על רגל שמאל ואחר כך על ימין, ולבסוף אנחת מיאוס: "אני כזאת מכוערת!"
    "אוף, סְתמי כבר. אם את מכוערת, אז מה אני אגיד?"
    "את לא מכוערת - אני מכוערת."
    "לא נכון, אני מאוד מכוערת."
    סיגל היתה חסרת מנוחה מהרגיל, פתחה וסגרה מגירות וארונות, קמה והתיישבה, סידרה חפצים ושבה ובלגנה אותם. "מה יש לך?" שאלה גליה בקוצר רוח ואצבעותיה בוחשות בשערה של עפרי. "יואו, גם אני רוצה שיער חלק כמו שלך."
    "זאת הבת זונה הזאת. בא לי להרוג אותה. הבת שרמוטה הזאת."
    גליה ניתקה מעפרי לרגע ופנתה לסיגל. "מי?"
    "מי?! תגידי לי, את סתומה?!" התרעמה סיגל, ועיניה השקדיות כמעט התפקעו מזעם. עפרי, שזחלה חרש מאחורי גליה בתקווה לנצל את ההפוגה ולחמוק לסלון, נתפסה בקלקלתה, וגליה הטיחה אותה במזרן, הרימה את חולצתה ורפרפה בשפתיה על בטנה. "מורן הכּוּנפה!" צעקה סיגל בניסיון להתגבר בקולה על חדוות הדגדוגים של גליה.
    גליה התרוממה לרגע מבטנה של עפרי, ושפתיה הענקיות הבריקו מרוק. "די, נו, טיפלנו בזה כבר. מה כבר אכפת לך ממנה, סתם עַוַורית מִכת השטן."
    "מורן בכת השטן?" שאלה עפרי ונאנחה בעודה מתאוששת מהצחוק הכפוי. היה לה זיכרון רחוק של ילדה ושמה מורן שבאה לבקר את סיגל. זה קרה לפני שנים, כשסיגל עדיין היתה ביסודי ועפרי היתה בגן. מורן היתה שונה מהחברות שהביאה סיגל הביתה בדרך כלל. היא היתה נחמדה ומנומסת, אבל היו לה רעיונות חדשניים איך להעביר את זמנן הפנוי, למשל להחליק על מזרן במורד המדרגות. מאז עברו שנים, וכל ילדה אחרת כבר היתה שוכחת את הביקור, אבל לעפרי היה זיכרון יוצא דופן, היא זכרה פרטים משונים ומדויקים מן העבר שאחרים נטו לשכוח, דברים שאף פעם לא הועילו ושההיזכרות בהם רק העיקה.
    "יו, זה חרוז!" גליה הצביעה עליה בהשתוממות ומחאה כף פעם אחת.
    "את מוכנה שנייה להיות רצינית? אני עוד הולכת לפרק לה את הפרצוף, נשבעת לך."
    "טוב, תירגעי. אפשר לחשוב, גם כן, סתם תרנגולת ג'ינג'ית זאתי."
    "מורן לא ג'ינג'ית," צייצה עפרי.
    "עכשיו היא כן, צבעה לאדום," הסבירה גליה ברצינות שגרמה לעפרי לחבב אותה לרגע. ככה מנהלים שיחה, חשבה, בהחלפה מתונה ורגועה של מידע ודעות.
    "היא נראית כמו פסיכית," הוסיפה סיגל, "ועוד לי היא קוראת פרחה. לי! שאני רק הולכת טבעי. צבע טבעי, איפור טבעי, מה פרחה בזה?"
    "סתם היא מקרקרת, מה עוד יש לתרנגולת לעשות?"
    סיגל התהלכה בחדר הלוך ושוב, וכבר החלה לפטפט על נושאים אחרים. היא וגליה השמיצו חברות אחרות שלהן. לפתע עצרה והתכופפה בהתרגשות אל אחותה. "את זוכרת שהיתה לך קסטה כזאת 'תרנגולת ג'ינג'ית'?"
    עפרי נעצה בה מבט ממושך. היא לא רצתה להיות שותפה במזימה של אחותה. מעולם לא העריכה במיוחד את שיטותיה של סיגל. כשיצאו לקניות היתה סיגל מסוגלת לומר לאמן, "נו, מה אכפת לך שאני אקנה את זה בכסף שלי? למה את מסתכלת עלי עם פרצוף תחת והורסת הכול?" על פי רוב גוננה עפרי על אמה וענתה לה בפטרונות, "אל תקראי לאמא תחת." וסיגל אמרה, "לא קראתי לה תחת, רק לפרצוף שלה. אז נו, אמא, את קונה לי?" ואילו עפרי היתה מחושבת, מכונסת, וניסתה להימנע מעימות בכל מחיר. לעתים הניפה את אצבעותיה בווי לעבר אחותה הצורחת. היא התכוונה לסמל את השלום. אחותה חשבה שהיא מסמנת ניצחון.
    "נו, זה בא יחד עם ספר, ובקסטה מקריאים את הספר ויש גם שירים. היה לך אותה לפני שידעת לקרוא," אמרה סיגל. עפרי ראתה לנגד עיניה את העתיד להתרחש: תחילה סיגל תתחנף, תתחנן, אחר כך תתעצבן, תצרח עליה שהיא מאבדת כל הזמן דברים, שהקסטה הזאת היתה בכלל שלה (היא לא היתה שלה, עפרי קיבלה אותה ליום ההולדת שש מסבתא), אחר כך תתחיל לבכות: לא אכפת לך ממני בכלל! את לא מנסה אפילו לחפש אותה!
    "אה, כן," העמידה פני נזכרת, "עם הדובי והעץ."
    סיגל הרצינה. "את יודעת איפה זה?"
    "לא. אולי. בטח איפה שכל הקסטות, מתחת לטלוויזיה."
    הן קפצו מהמיטה ויצאו מהחדר, מצחקקות. עפרי נשארה על המיטה. לא היתה לה שום סיבה לקום.
    היא הפכה את הקלטת בווקמן שלה וניסתה לשוב לאותו מצב דמוי מדיטציה שהיתה שרויה בו קודם לכן, אבל הבנות הסיחו את דעתה. באוזניות התנגן השיר "מסיבת מתגייסים", שצייר את עתידה בצבעים שהיו מוכרים לה.

    שישים אנשים נפלו מחוסר משקל על הדשא
    מלכת הכיתה פתאום הקיאה
    וכולם אחריה בריכה מסריחה
    האיפור שם נמרח את היופי מעך
    שני ילדים התחילו ללכת מכות וקצת דם שם נמרח...

    עפרי שנאה את הבנים בכיתה שלה, כמו רוב הילדות, וגם הם שנאו אותן. אבל לאחרונה היה נדמה לה שהרגש הזה אינו זמני, שהסיבות לשנאתה מוצדקות ושהשנאה לעולם לא תתחלף באהבה. איך אפשר להתאהב ביצורים גסים ומפחידים כאלה? הבנים היו חוזרים ממגרש הכדורגל רטובים ומסריחים מזיעה ויורקים לכל עבר כדורי קצף לבנים. הצחוק שלהם נשמע כמו טריקת דלת והבכי נשמע מזויף. הגוף שלהם נראה כאילו הוא עשוי כולו מאגרופים.
    כיוון שמעולם לא הרימה יד על איש, וגם לא התכוונה לעשות זאת, היא הסיקה שאופן החשיבה של הבנים אחר לגמרי, שהוא הופך הרמת יד על אדם לפעולה הגיונית וכדאית. כל זה לא היה הוגן, ודומה שלא יהיה הוגן עד היום שבו תמות. כל ימיה תסבול ממלחמות שמחוללים בנים. אם כך, מדוע כל הבנות הנחמדות והאדיבות צריכות לסבול את הבנים האלה עד קץ חייהן? מדוע המינים נאלצים בכלל לחיות בסמיכות?
    אלה היו שאלות שלא היה להן מענה.
    "ורק אני משתכר ולא מתגייס," צייץ אביב גפן בתום השיר.
    בערב חזרו הוריה הביתה עמוסי שקיות. אף שלא שמעה שנכנסו, יכלה לחוש זאת על עורה, כמו שינוי פתאומי במזג האוויר. ברגע ששבו נרגע הכול, שוב התמלא הכול טוּב. היא זחלה מהמיטה והשתרכה למטבח. הם שוחחו על משהו. אמה צחקה ואביה הניף את ידיו באוויר בהיתממות.
    אביה איציק היה לבורנט במעבדה פרטית. הכנסתו לא היתה גבוהה אך הוא אהב את עבודתו, אהב לבוא במגע רק עם אנשים מתחומו, שנטו להיות סגורים ובלתי מזיקים כמותו. אשתו אהובה עבדה בחנות בגדים במדרחוב בן יהודה. היא היתה מוכרת ותיקה בחנות ותיקה, וכל לקוחותיה היו נשים מבוגרות מאוד. לאהובה היתה סבלנות עצומה לזקנות, ומרבית הקונות היו שבות לחנות בזכות טוב לבה ומזגה הנוח, לאו דווקא בגלל הבגדים. אהובה עבדה על פי רוב עד שמונה בערב, ואחרי כל מיני סידורים בעיר היתה נוסעת באוטובוס ומגיעה הביתה מאוחר, לעתים אחרי שעפרי שכבה לישון. היום הפתיע אותה בעל הבית - הוא נשאר בחנות ושחרר אותה מוקדם.
    "שלום, שלום, בם־בם־בם־בם, איך היה לך היום? בם־בם־בם־בם," זימר איציק בקול בריטון עמוק כשראה את עפרי נכנסת למטבח - עוד שיר מאותן קלטות ילדוּת אגדיות שהיה לחלק מהמסורת המשפחתית, דבוק לעולם האסוציאציות של הוריה כאילו הוא שייך בכלל לילדותם שלהם - "כמו אתמול ושלשום, בם־בם־בם־בם, השתדלתי לנשום, בם־בם־בם־בם."
    "זה לא מה שהוא אומר שם," אמרה עפרי וגיחכה.
    "זה לא?" היתמם אביה. "אז מה הוא אומר?"
    "לא זוכרת."
    אמה התרוצצה במטבח בין השקיות, טרודה. "לא אכלת צהריים," הכריזה והרימה לעבר עפרי את הצלחת שהשאירה לה במקרר, כמו תמיד, לחמנייה עם טונה ועגבניות שרי, "את בטח נורא רעבה?"
    עפרי משכה בכתפיה. אביה קרע את הניילון הנצמד מן הצלחת והתנפל על הכריך.
    "את חייבת לאכול צהריים, מאמי, מה יהיה?" שאלה האם וליטפה את פני בתה. אהובה אהבה מאוד את עבודתה בחנות, אבל הרגישה אשמה על ששבה הביתה בשעה מאוחרת. כשבנותיה היו קטנות היתה קונה להן אחרי העבודה צעצוע קטן וזול באחד הבזארים במדרחוב, בובה או אבזר שעולים שקלים ספורים ומתפרקים בתוך יומיים. עתה, כשהחלו להתבגר, הביאה מתנות לִנערות, תכשירי קוסמטיקה זולים ותכשיטים מפלסטיק. השידות הקטנות לצד מיטותיהן היו עמוסות תמרוקים עם שמות לא מוכרים, ערכות קטנות של צלליות לעיניים, טבעות "מצב רוח" מחליפות צבעים, עגילי קליפס של טרולים ומוצצי פלסטיק שקופים. סיגל השכילה לנצל את רגשות האשם של אמה ולסחוט מתנות נוספות. כדי שאהובה תסכים לקנות עוד, הקפידה להתאפר ולענוד את התכשיטים שקנתה לה. עפרי עדיין התביישה להתאפר. התכשיטים המצחיקים מהבזארים מצאו חן בעיניה, אבל היא ידעה שאם תענוד אותם בבית הספר, הבנים יתלשו אותם וירמסו אותם בנעליהם. דברים דומים קרו לילדות אחרות. הקשקושים הזולים הצטברו בשידת הלילה שלה ללא שימוש, כמו זיכרונות שמעולם לא קרו.
    "הבאתי בורקסים!" אהובה שלפה אריזת קרטון מאחת השקיות. הריח של הבורקסים עורר את תאבונה של עפרי. לעתים היה עובר עליה יום שלם בהרהורים בטרם נזכרה לאכול. ובלאו הכי האוכל בערב היה טעים יותר, כי אהובה קנתה אוכל מוכן.
    "אז יהודית אמרה לי שכשמעבירים את הנכס על השם של אחד מבני הזוג..." המשיכה אהובה את השיחה שניהלה עם בעלה, ותשומת לבה של עפרי נדדה. מעבר לחלון המטבח היה הרחוב חשוך וערפילי. לחות נעה מתחת לפנסי הרחוב כמו אזהרה, והרעידה ענפים. הטלפון צלצל.
    עפרי התרוממה אל המכשיר, אך סיגל הגיחה מחדרה בדהרה והקדימה אותה. היא הרימה את השפופרת וטרקה אותה. בני המשפחה הביטו בה וגיחכו, חוץ מאהובה, שחדלה ממלאכתה ושילבה את ידיה, מה שבישר צרות. "מה קרה?" צרחה אהובה. "השתגעת?"
    "כלום," ענתה סיגל, הביטה בנעלי העקב שלה והתאפקה לא לצחוק.
    "כלום?! זה פה לא הטלפון הפרטי שלך, סיגל! עוד אנשים מנסים לצלצל אלינו! וחוץ מזה, מי מתקשר אלייך שאת מנתקת לו ככה בַּפנים?"
    "אף אחד," הרימה את קולה ברוגז, "זה היה צליל ניתוק."
    "מה אני נראית לך, מטומטמת?"
    הטלפון צלצל שוב. סיגל ואמה הביטו זו בזו בקשיחות אך בקצות פיהן כבר הסתמנו חיוכים. אהובה ניסתה לכעוס על סיגל, אבל על פי רוב התקשתה להתמיד בכעס. סיגל פסעה פסיעה אחת לעבר הטלפון, אך אמה צעקה, "לא! עפרי, תעני לטלפון!"
    עפרי הרימה את השפופרת.
    "הלו! הלו!" נבח עליה קול עצבני. "מי זה?"
    "שלום. זאת עפרי."
    "לא אומרים את השם שלך בטלפון לזרים," הפטיר אביהן מתוך הסנדוויץ'.
    "עפרי?" שאל, מהורהר. "איזה עפרי? אה, רגע. את אחות של סיגל?"
    "כן." היא פזלה אל אחותה, שהתיישבה בעצבנות על הכורסה וקיללה בלחישה.
    "עפרי, מותק, איזה קטעים. שלום. קוראים לי מורן. אחותך לידך? את יודעת מה, לא משנה, תגידי לאחותך בדיוק כמו שאני אומרת לך, תגידי לה, 'חכי, חכי.' אוקיי?" והשיחה נותקה.
    כשהשיבה את השפופרת למקומה, ועדיין הרהרה בטון הידידותי שבו נאמרו הדברים, הבחינה עפרי ששערות ידיה סומרות. בני משפחתה הביטו בה. היא הסתובבה לכורסה והקפידה לשמור על ארשת רצינית. "חכי, חכי," אמרה, ובטרם הספיקו לשאול שאלות הרכיבה את האוזניות והסתלקה.

    משפחת שובל גרה בשיכון רכבת אופייני לשכונה. השיכונים הונחתו שם מוכנים מראש, אדישים לטופוגרפיה ההררית ולצורכיהם של האנשים שיתגוררו בהם. הם נבנו מבטון מצופה טיח קוצני צבעוני, ובלטו לצד הבניינים החדשים, שהתהדרו באבנים ירושלמיות. גם הבניינים החדשים לא נבנו מאבנים של ממש, אלא מבטון מצופה חיקוי של אבן ירושלמית. האגף לשיקום שכונות החל לצפות גם את השיכונים בחיקוי האבן, תחילה את הבניינים הגבוהים יותר, שאפשר לראותם משאר חלקי העיר. השיכון של משפחת שובל שכן לרגלי ההר. הציפוי המשקם עשה את דרכו הספירלית במורד ההר באיטיות.
    בכל שיכון, מצופה וחשוף, היו ארבע כניסות, מסודרות בשורה בקומת קרקע פרוצה, ומעליהן ריחף השיכון עצמו, נסמך על עמודי בטון. על פי רוב שימש החלל המקורה את הילדים להחלקה על סקטים ולמשחקי כדורגל דלי משתתפים. כל דבר שילד עלול להיחבט או להתנגש בו היה מבטון מזוין ומאספלט. עפרי פסעה לתוך החלל הזה ואחזה ברצועות ילקוטה כדי להקל על גבה בנשיאת ספרי הלימוד. היא לא שמה לב שמישהו רואה אותה עד ששמעה את ההד: "היי, עפרי!"
    מול הבניין, ממש בכניסה שלה, ישבה בחורה על מכסה המנוע של מכונית חונה. היא לבשה ג'ינס קרועים תחובים בנעלי ד"ר מרטינס שחורות וחולצת פלאנל משובצת שהיתה תלויה עליה כמו שק. שיער צבוע באדום דהוי כיסה את מרבית פניה, ואף על פי כן זיהתה אותה עפרי. זאת היתה התרנגולת הג'ינג'ית. מורן קמה לאט והתקרבה.
    בימים כתיקונם היתה עפרי ממשיכה בקו ישר ויוצאת בין עמודי הבטון לכיוון בית הספר. עתה, בלי שתדע מהי הסכנה שמאיימת עליה, נטו רגליה מיד לכיוון ההפוך. "היי, חכי שנייה," הפציר קולה של מורן בתהודת הבטון, "אני רק רוצה לשאול אותך מש..." ההד נקטע, כי עפרי יצאה אל הרחוב מבין עמודי הבטון. במבט חטוף מעבר לכתף התברר לה שמורן שבה אל מכסה המנוע, אבל עפרי לא הסתכנה והחלה לרוץ.
    הבוקר היה אדיש למנוסתה. אישה גוצה התנדנדה על נעלי פלטפורמה וחסמה את הדרך, מכונית אדומה ניסתה שוב ושוב לצאת מהחניה ולפַנות את המדרכה, ללא הצלחה. והרחוב, הוא ושיכוניו החוזרים על עצמם ופחי הצפרדע המגושמים, נראה כמו סרט נע המתגלגל לצדה בעודה דורכת במקום. פניה כוסו זיעה ולבה הלם בחוזקה, הכאיב בתביעתו. היא אחזה במותניה והאטה לכדי הליכה. בגלל יכולותיה הספורטיביות הדלות כמעט מעולם לא פתחה במנוסה. כשהכו אותה, בדרך כלל לא נלחמה ולא ברחה. טיפות גשם קטנות נימרו את האספלט. היא פתחה את מעילה כדי לצנן את גופה, עצמה את עיניה ודמיינה אותם רצים אליה, נערים ארוכי שיער.
    לפתע אחז בה מישהו ולא הניח לה להמשיך. היא משכה את גופה קדימה אבל רצועות הילקוט כבלו אותה. היא פזלה לאחור. מאחוריה עמד ברק, אחז בילקוטה וחייך ברשעות.
    "מה אתה עושה פה?" נשפה.
    ברק עיווה את פניו. "אני גר כאן," אמר והצביע על הבניין מולם. עפרי ידעה היכן הוא גר. כתובתו הופיעה בדף הקשר והיא טרחה לברר היכן ביתו ולהימנע מלהתקרב אליו. כעת היתה ההימנעות הזאת כמו בדיחה גורלית. כיצד הצליחה לברוח ממורן היישר לביתו?
    "תעזוב אותי!" היא טלטלה את גבה, אבל לא הצליחה להתקדם, כמו צב שהפכו אותו על גבו.
    "סְתמי," אמר והנחית את כפתו על ראשה, לא חזק במיוחד אבל די היה בכך לשחרר כמה שערות מלפיתת הגומייה. היא הסירה את רצועות הילקוט ונעמדה מולו משוחררת. לרגע חייכה בניצחון קל, כאילו הערימה עליו. הוא הביט בתרמילה, אחר כך הרים את עיניו והפעם לא חייך. ידיו הלבנות השליכו את התיק לצד, התרוממו לעברה ולפתו את צווארה. "מה אתה עושה?" שאלה, וניסתה להסיר אותן, אך הן התהדקו לנוכח המחאה. מבטו ננעץ בה, קודר.
    מישהו חלף על פניהם בלי שיעצור, ואישוניה חיפשו אותו. את ראשה לא יכלה להניע בגלל הלפיתה. עפרי חשה שהאוויר אוזל בין ידיו המזיעות המהודקות סביב גרונה. היא שמעה נקישות של נעלי ד"ר מרטינס במדרכה. מורן ושערה האדום נקלטו מקרוב. הנערה התעכבה רק כדי להצית סיגריה. היא שאפה עשן וקצה הסיגריה הבזיק. ואז הרימה את מבטה והבחינה בהם. "הלו, ילד!" צעקה ונופפה בידה.
    ברק נרתע ועזב את עפרי. היא כשלה לאחור ואוויר קר התפרץ לריאותיה.
    "מה זה?" מורן התכופפה אליו ונשפה את העשן על פניו. "השתגעת?"
    "יאללה, יאללה," צעק ברק והחל להתרחק משם, "מה את מתערבת? זו... זונה."
    "את בסדר?" שאלה את עפרי, שהביטה בה בחשדנות. עפרי משכה בכתפיה, אספה את ילקוטה ומיהרה ללכת בעקבותיו לבית הספר.

    • מיכל פיטובסקי
    • מיכל פיטובסקי

      מיכל פיטובסקי (נולדה ב-1984) היא סופרת ישראלית.

      מיכל פיטובסקי נולדה בפרובידנס, רוד איילנד, ארצות הברית, וגדלה בירושלים. אביה היה איתמר פיטובסקי, פרופסור לפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים. החל מגיל 19 החלה לתקלט תחת שם הבמה "אלטרנטיב צ'יק", מעל במות שונות בירושלים. היא תקלטה רוק אלטרנטיבי, אייטיז ואלקטרו, משלח יד בו עסקה במשך תשע שנים.

      פיטובסקי היא בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית ובתולדות האמנות, מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

      "אספלט" הוא הרומן הראשון שלה שיצא לאור. הרומן פורסם בהוצאת כתר בשנת 2012. בנוסף לכך פירסמה טקסט אחד, בכתב העת "הכיוון מזרח". היא זוכת מלגת "פרדס".‏

      כיום היא מתגוררת בתל אביב.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • לא כך תיארתי לי
    • פתח גדול מלמטה
    • ספר הגברים
    • נערות למופת
    • ערות
    • דיאטלנד
    • דרך הייסורים של הגוף
    • גוף זר
    • נפש ערומה
    • מין אסור, מין מותר
    • על התשוקה
    • התעוררות וסיפורים אחרים