הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אסירה 2 - בת ערובה
  • אסירה 2 - בת ערובה
    אניקה מרטין, סקיי וורן | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | דצמבר 2018 | רומן אירוטי | 324 עמ' מודפסים
    "אף פעם לא ידעתי מתי הוא יגיע אליי. רק ידעתי שהוא יגיע.
    הייתי נערה תמימה, עוד לפני הנשיקה הראשונה, עד הלילה שבו פגשתי את סטון. הלילה שבו ראיתי אותו הורג. הלילה שבו חס על חיי. זו הייתה רק ההתחלה."
    ברוק מבינה כעת שעל אף האזהרות הנוקבות של המשטרה לאובססיה המסוכנת של סטון אליה, היא אינה מצליחה להוציא אותו ממחשבותיה. היא מפתחת כלפיו אובססיביות משל עצמה והתהיות והספקות נותרות מאחור. 
    העתיד מצוי תחת סימן שאלה אחד בלבד: מתי הם יהיו יחד.    
    לאחר הלילה שבו סטון חס על חייה, הוא שב ומופיע במכוניתה שוב ושוב. הוא פוקד עליה לנסוע והיא נוהגת תחת איום, מבלי לדעת לאן. אלה הופכות לפגישות אסורות, אך ברוק מרגישה שסטון הוא הדבר האמיתי היחיד בעולם גדוש בתגיות מעצבים ובאחוזות פאר.
    היא מוצאת את עצמה בדרך המהירה לשום־מקום, במסלול שבו היא לא רוצה להימצא, אלא שמאוחר מדי לחזור לאחור.
    בחלקו השני של הדואט, שקדם לו הספר "אסירה", אנו פוגשים את ברוק וסטון. העלילה מוסיפה להתפתל ושופכת אור על הקצוות שנותרו פתוחים. השניים נלכדים בכמיהה בלתי פוסקת שהופכת את תפיסת עולמם ואת חייהם, אך הם מתמכרים למציאות החדשה שנוצרה עבורם ובועטים במוסכמות. 
    האם יש להם סיכוי?
    רומן המתח "בת ערובה" מעניק רבדים מהדהדים למשמעותה של האהבה. במציאות מורכבת מאין כמותה, במבחנים קשים ומלאי מתח עוצר נשימה וכשהימים החולפים לא מותירים מקום לתקווה, ברוק וסטון אוחזים ידיים ומחברים את עצמם זה לזה בהשתוקקות אלמותית. 
    סקיי וורן ואניקה מרטין זכו בפרסים רבים על עבודתן וספריהן העפילו לרשימות רבי המכר של Wall Street Journal, USA Today, NY Times ועוד...
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29 26
    ספר מודפס
     
    96 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1 
    ברוק
     
    אני מחייכת חיוך רחב למצלמות של העיתון פרנקלין סיטי הראלד־סטאר. התמונות שייכנסו מחר לעיתון יציגו בחורה בת־מזל מוקפת בחבריה ובהוריה המעריצים, בת לאחת המשפחה העוצמתיות ביותר בפרנקלין בנשף יום הולדתה השישה־עשר. אם תסתכלו על התמונות ברשת, תוכלו להגדיל אותן ולראות את הוורדים הרקומים בצבע ורוד בהיר לאורך השרוולים והמחוך של שמלת הז'יבנשי הלבנה שאני לובשת.
    מה שלא תראו זה את הדם במים.
    אבא שלי תמיד אומר שאסור לתת להם להריח דם. אם העולם מלא כרישים, אז המסיבה היא שחייה ביניהם וסביבם — לעבוד עליהם כדי שיחשבו שאנחנו בסדר.
    התמונות לא יַראו לעולם שאכלתי רק שני תותים היום, כי אחרת לא הייתי נכנסת לשמלה שאימא קנתה לי בחנות יד שנייה. היא קטנה עליי במידה אחת, אבל היא הייתה זולה והיא של העונה הזאת. אמרתי לה שזאת לא בעיה, אני אתאים אותה אליי. אנשים צריכים לחשוב שהיא חדשה.
    שמלה משנה שעברה היא דם במים.
     
    המצלמות לעולם לא יקלטו שהחיוך על פניו של אבי מבטא ייאוש צרוף. אנשים רואים את שם המשפחה שלנו — קרסון — על מנופים בכל רחבי העיר. אז למה שלא יהיה מאושר?
    הם לא יודעים שאימפריית הבנייה האדירה של קרסון קורסת אט־אט ושהמסיבה היא חבל הצלה, או שבקושי ישנתי בלילות האחרונים כי יש לי סיוטים ששכחתי לאשר את הפרחים, או לעדכן את הקייטרינג ברשימת המוזמנים שאישרו הגעה, או לשלם את המקדמה לדי־ג'יי, ואז גורלה של המסיבה נחרץ.
    אימא לא יכלה לעזור בתכנון, היא עבדה משמרות כפולות במאפייה בעיר הסמוכה כדי לשלם עליה. אסור שאף אחד יֵדע.
    אסור שאף אחד יֵדע שהמסיבה הזאת היא העמדת פנים מפוארת.
    כל חבר באליטה של העיר פרנקלין עורך לבתו מסיבת יום הולדת בהגיעה לגיל שש־עשרה. זו הגרסה שלנו לנשף יציאה לחברה. אם לא עורכים נשף כזה, יוצאים מהחבורה. אנשים עושים עסקים עם הדומים להם.
    מחר בבוקר, כשאנשים יגלשו לאתר של ההראלד־סטאר בטלפונים או בטאבלטים וילגמו את הקפה ויעלעלו בתמונות, הם יראו את אימא מחייכת בגאווה ואת זרועה הצנומה כרוכה סביב כתפיי.
    הם לא יראו את המקום הקטן והצורב על גב זרועי, שם היא צבטה אותי כדי להזכיר לי איך לעמוד. הם לא יראו כמה התביישתי ששוב שכחתי. כי אני עייפה כל כך. כי אני משתדלת כל כך.
    המצלמות לא יקלטו את מה שלחשה לי הרגע בשיניים חשוקות, תנסי להיראות כאילו אכפת לך אפילו קצת, ברוק.
    הם לא יקלטו שהמילים שלה הן אגרוף בחזי, כי אני יודעת שאני לא מה שהיא צריכה. אני יודעת שאני מאכזבת את הוריי במיליון דרכים שונות.
     
    אבל אני משתדלת. באמת. הם לא רואים כמה מתחשק לי להצטנף בפינה ולמות. כי אני אוהבת אותם ואני יודעת שהם אוהבים אותי, אף על פי שאני לא הבת הפופולרית דקת הגזרה עם העור והנימוסים המושלמים, שהם זקוקים לה כרגע.
    אז כן.
    אף אחד לא יֵדע לעולם שהחיוך הזוהר שלי בעצם מפרק אותי. אני יודעת לחייך כאילו הכול תקין. כישרון אדיר שניחנתי בו.
    אני אחת מבנות המזל בעיר פרנקלין, אני יודעת. הרבה אנשים מדרום למרכז העיר הלכו לישון רעבים אמש, ואילו אני מוקפת בהררי כבד אווז ולובסטרים, שרובם ייזרקו לפח. לא זו בלבד שאני מרגישה אשמה על מסיבת יום ההולדת שלי, אני מרגישה אשמה על תחושת האשמה.
    אני שואפת אוויר מבעד לשיניים חשוקות וממשיכה לחייך כמה שאפשר.
    כבר עברתי חצי דרך.
    הראייה שלי כמעט מיטשטשת, אך אני מחייכת ואומרת שלום לאחד המשקיעים שאבי מחזר אחריהם, כדי לסגור את עסקת קניון החוצות הגדול שהוא עובד עליה. אני מנסה להיזכר בפרטים. הוא ביקר אצלנו בבית. נתנו לו לגור בבית הנופש שלנו לפני שמכרנו אותו בחשאי.
    המשקיע שואל אותי על הלימודים, ואנחנו מנהלים שיחה נעימה, כך לפחות אני חושבת עד שאני רואה את פניה החיוורות של אימי ואת פיה המתוח תחת אפה המפודר.
    ליבי מתחיל לפעום בטירוף כי אני לא מבינה איפה טעיתי, ואני כל כך רעבה ומותשת, שפתאום אני מתבלבלת במילים ואומרת אה ו־אממ, אף על פי שהתאמנו על זה שעות רבות. הוא מאחל לי הצלחה בבחינות ומסתלק.
     
    אימא לופתת את זרועי בכוח עד שעורי מלבין. נשימתי נעתקת ואני תוהה במה פישלתי. אני חוששת לדעת אבל חייבת. ״קראת לו מר קימבול,״ היא מסננת.
    ״אבל זה...״ אני עומדת לומר את שמו, ואז אני קולטת שזה לא השם — מר קימבול הוא אחד מיריביו. הם שיננו איתי את השמות של כולם ממש לפני המסיבה, אבל אני לא חושבת בהיגיון. גרוני נחנק. ״הוא לא —״
    ״תיקן אותך?״ מבטה רודף אחריו. הוא מנומס מדי. היא לא צריכה להגיד.
    ״את רוצה ש—״
    ״לא!״ היא אומרת. ומתכוונת, אל תלכי אחריו, אל תתנצלי. כלומר, הנזק כבר נעשה.
    אך היא לא תגיד את זה. לא כאן ולא ככה. משום מה זה רק מחמיר את המצב.
    איך זה שהדברים שהורים אינם אומרים מכאיבים יותר מכל דבר אחר?
    בדיוק אז התאומות שאפר ניגשות אליי. הן יפהפיות ומוצלחות בכול. הן היו החברות שלי במחנה הטניס, אבל בני נוער מריחים דם מהר יותר ממבוגרים. ברכות נלהבות הופכות לחיוכים קפואים ולתירוצים נבוכים לעזיבתן.
    עזיבה לפני הארוחה זה לא סימן חיובי.
    לאט אבל בטוח, אני הורסת את זה. מונח כאן על כף המאזניים הרבה יותר ממסיבה. זו החברה של אבא שלי. המעמד החברתי של אימא שלי. אני מרגישה את עיניה מביטות בי כשאני מחייכת ומודה להן על שבאו.
    ואז זה קורה. אני מרגישה כאילו חזי מתרחב, מתמלא ביפחות חנוקות שאינני יכולה להכיל עוד. עיניי לוהטות ואני בטוחה שהפנים שלי אדומות כמו סלק.
    אני ממלמלת משהו על זה שאני הולכת לשירותים.
    אימא לוחצת לי על הכתף. ״קחי את הזמן, מותק,״ היא לוחשת.
    ואני יודעת שהיא אומרת זאת גם כי היא צריכה שאירגע ואפסיק להרוס הכול וגם כי היא אוהבת אותי, וזה באמת קשה לכולנו, מה שמגביר את היפחות פי כמה. אני מרגישה שהן כמו אגרופים שהולמים בחזי ובגרוני. וכך אני מסתובבת במסיבה שלי ובוכה, אבל למזלי אני יודעת לחייך מאוזן לאוזן, כך שאנשים לא מבחינים בעיניי הנוצצות.
    אני רואה שלישיית שכנות ממועדון הברידג' של אימא ניגשות לשירותים. אז אני לא הולכת לשם. אני עוברת לידן ונכנסת לדלת הבאה, דלת הדיפה, שמובילה לאזור הכנת האוכל.
    חלק מעובדי הקייטרינג שולחים אליי מבט מוזר. אני מצליחה לנופף להם. ״נראה מצוין. אולי עוד סיבוב של מתאבנים בצד השני.״ אני ממשיכה ללכת, נערה פרועה בשמלה מפוארת יד שנייה, עם לחיים בוערות, ואני מרגישה שהחזה שלי עומד להתפוצץ מרוב יפחות עצורות.
    אני עוברת בעוד דלת הדיפה וניגשת למטבח. דלפקים מפלדת אל־חלד מציגים את האוכל הטעים שאסור לי לאכול. עיניים סקרניות עוקבות אחר התקדמותי. אני ממשיכה ללכת אל עבר שלט יציאה אדום.
    אני יוצאת מהדלת בסערה וסוגרת אותה מאחוריי.
    יפחה נמלטת מפי ואז עוד אחת ועוד אחת. אני עומדת שם ופורצת בבכי מר.
    אני נשמעת פתטית.
    אני נערה מטורפת בשמלת ז'יבנשי, שעומדת במגרש החניה המבודד של אולם הנשפים סְטָארְלָייט שבפרנקלין.
    אפילו עכשיו, כשאני בוכה, אני מוטרדת מאיך שאני נראית; על המשפחה ועל החובה.
    אני בוכה אסטרטגית, נמנעת מכתמי מסקרה על השמלה. אני ממשיכה לעמוד, כי אם אשב אני עלולה לקרוע תפר. זאת לא השמלה שלי. אני אפילו לא מרגישה שזאת המסיבה שלי. מראית עין.
    עש עף אל תוך התסרוקת שלי ואני מגרשת אותו בנפנוף. ואז מגיע עוד אחד. פתאום אני פוצחת בריקוד יפחות מגוחך. האור שמעל הדלת מושך חרקים. ״שיט!״ אני מועדת ומתייפחת, חובטת בשערי, נכנסת אל תוך הצללים שבין רכבי הקייטרינג.
    אין עוד אסטרטגיה, אין עוד חובה.
    השיער שלי הרוס לחלוטין ואולי אפילו יש בו עש מת. לפחות הוא תואם את עיניי המרוחות במסקרה. אני מוכרחה לצחוק ולבכות בגלל המראה שלי. אני נראית ממש נורא.
    האמת היא שזה משפר לי קצת את מצב הרוח. כמה טיפשי.
    אני חייבת לחזור. לנקות את הפנים, לסרק את השיער לפקעת פשוטה. רק עוד דקה, אני אומרת לעצמי.
    זה גרוע שיצאתי אבל הרבה יותר גרוע לחזור לשם. אני פותחת את התיק המעוטר באבני חן, שתלוי על מפרק ידי, ובעיניים מטושטשות בודקת את הטלפון שלי. נשארו עשרים דקות עד הארוחה.
    אני מתחילה להתעשת ואז שומעת צעדים. צעדים קולניים. אולי מישהו רץ בסמטה, מתקרב אל המקום שבו אני עומדת. הלב שלי הולם בפראות.
    אני בכלל לא אמורה להיות כאן.
    אני מנגבת את לחיי ונחושה להיות שקטה כמו עכבר.
    עוד סדרת צעדים נשמעת. סדרת הצעדים הראשונה ששמעתי מתקרבת.
    מרדף? אני נכנסת עמוק לתוך הצללים ושומעת חצץ נרמס. הם קרובים עכשיו, רק כמה מטרים מאחורי הוואן.
    קרובים עד כדי כך שאני שומעת נשימה כבדה. גניחה מופתעת.
     
    אני מתאבנת. פתאום נשמעות חבטות קולניות וגניחות גרוניות של כאב. השיער שעל עורפי סומר.
    מעולם לא שמעתי קולות כאלה, אבל האינסטינקט החייתי שבי מזהה אותם כעמוקים ואמיתיים וחמוּרים. חומרה של חיים ומוות. במסיבה יש דם במים ברמת המטאפורה, אבל כאן הדם אמיתי.
    עוד חבטות נשמעות. אני עוצרת את הנשימה, המומה ומזועזעת. האם יכול להיות שזה קורה? מישהו נפצע אנושות. זה לא קשור למתאבנים. זה לא קשור למראית עין.
    גבר — התוקף, לדעתי — מסנן שאלות. משהו על שוטר. ״אתה תגיד לי... תן לי שם.״ ואז משהו על פורמן או דורמן. ״...שעבד אצל דורמן. מי שמפליל את החבר שלי משלם.״
    האיש בוכה ומתחנן. ״אני לא יודע. אני לא יודע. בבקשה.״
    חצץ נרמס. הקולות נעשים ברורים יותר. ״בדיוק, תתחנן. תתחנן על החיים שלך.״
    אוי אלוהים. אני מוכרחה לעשות משהו. מוכרחה.
    אני לופתת את התיק, זוחלת אל חלון הוואן, ואז אני רואה אותם: בחור אחד מכה בחור אחר. חובט בו. המוכה מבוגר יותר ושערו אפור. הוא נראה מוכר. האם הוא היה במסיבה? או במטבח? האם שודדים אותו?
    אולי אוכל לעזור. אוכל לצאת החוצה. אוכל...
    ואז אני רואה את פני התוקף, זועמות ופראיות.
    אני קופאת.
    הוא אליל פראי, ויש לו עיניים ירוקות ושיער שחור עבות. הוא שקוע בתוך הכעס, עד שהוא נראה יותר חיה מאשר אדם. הוא כורע ליד ראשו של המבוגר ומרסק את פניו שוב ושוב.
    בידיים רועדות אני מקישה את קוד הנעילה של הטלפון שלי. אני חייבת להתקשר למישהו. אני חייבת להציל את האיש הזה.
     
    אבל אני מקלידה את הקוד הלא נכון והמכות נמשכות, ואני יודעת עמוק בלב שהוא גוסס ושלא נשארו לו עשרים או עשר או אפילו חמש דקות לשרוד עד שיגיע סיוע.
    הוא או אני. לעמוד כאן ולתת לאדם למות או לעשות משהו. לראשונה בחיי, לעשות משהו שלא קשור ללבישת שמלה ולחיוכים ולטעויות.
    ולכן אני רצה לשם. אני רואה את עצמי עושה את זה, כמעט כמו בסרט. ״תפסיק,״ אני צועקת.
    התוקף פשוט ממשיך, סערה אפלה, כולו אגרופים וחמת זעם. נוכחותי חסרת משמעות בעיניו. המילים שלי לא נוגעות בו. כאילו אני צועקת על רעם.
    ליבי כמעט מתפקע בחזי. סיכנתי הכול, יצאתי החוצה אבל זה לא מספיק. אני רוקעת ברגלי כדי לתפוס את תשומת ליבו ומועכת חצץ מתחת לנעלי הלבוטן של אימא שלי.
    ״השוטרים בדרך,״ אני אומרת.
    האיש עוצר ומרים את עיניו. אני המומה כשזה קורה, אף על פי שניסיתי לגרום לו לראות אותי. עיניו קודחות בתוך חזי, מלובנות ובוהקות.
    אני נסוגה לאחור בלי אוויר.
    הוא קם ועוזב את האיש בערמה גונחת ומייבבת.
    אני נסוגה לאיטי ומראה לו את הטלפון שלי, כאילו הוא עשוי להגן עליי. ״המשטרה בדרך,״ אני חוזרת ואומרת. שקר. לא הצלחתי להקיש את הקוד.
    הוא מתקרב אליי בהבעה חתומה. הוא מבוגר ממני בכמה שנים, כנראה בסוף שנות העשרים לחייו.
    הגב שלי מתנגש במשהו קשיח. הוואן.
    הוא ממשיך להתקרב. אני מנסה להסתובב ולברוח, אבל הוא תופס בזרועי ומטיח אותי בחזרה אל הוואן. ״לאן נראה לך שאת הולכת, ילדונת?״
    אני מביטה בו ומתנשפת.
    הבל פיו החמים הוא כמו נוצה על אפי. הלהט בעיניו פולש אליי. הוא תופס בשערי ומטה את ראשי לאחור, מאלץ אותי להביט בפניו כאילו הוא מנסה לקרוא את עיניי.
    כעבור רגע הוא מביט אל שמי הלילה. הוא נראה זאבי כמעט, ופתאום אני מודעת לעורפי החשוף, שנמצא קרוב כל כך לפיו הנוהם. אני תוהה אם הוא מסתכל על הירח. נדמה שהוא עומד ליילל או משהו כזה.
    ואז אני קולטת. הוא מטה אוזן לסירנות.
    ״את חתיכת שקרנית קטנה ומזדיינת.״
    ״לא,״ אני לוחשת.
    הוא בוחן את עיניי. האם הוא יודע? לא נראה לי. לפחות אני לא בטוחה כל כך. ״פאק,״ הוא אומר. הוא כורך זרוע סביב צווארי ונובר בכיסו. אני משתנקת כשהוא מוציא משהו נוצץ — סכין או חתיכת מתכת או משהו. הוא מטיח אותה בחלון הנוסע של הוואן, ישר בדלת, הולם וחובט. ואז הוא מרים את המשהו הזה ופותח את הדלת. האזעקה שואגת אל תוך החשכה.
    ״תיכנסי פנימה.״
    הוא לא מחכה שאזוז. הוא דוחף אותי פנימה וסוגר את הדלת. ואז הוא עוקף את הרכב ופותח את מכסה המנוע.
    האם עליי לנסות לברוח? האם אני יכולה לברוח בנעלי העקב האלה?
    האזעקה משתתקת. הוא טורק את מכסה המנוע, תופס את הגבר החצי מת וגורר אותו אל מאחורי הוואן. אני שומעת את הדלת נפתחת, ומרגישה את החבטה כשהוא משליך את האיש פנימה.
    גרוני חנוק. למה ניסיתי לעזור? למה יצאתי מהמסיבה? אני מניחה את היד על הידית.
    ״אל תעשי את זה אם את רוצה לחיות,״ הוא נוהם ונכנס למושב הנהג. אין סיכוי שהוא רואה את היד שלי. נדמה שהוא יודע. ״אם את רוצה לחיות, אל תזוזי.״ הוא תולש משהו ממוט ההיגוי. הוא פועל בשלווה, כמו מכונה. אזעקות ועדים ורציחות לא מפריעים לו. ואני לא יכולה שלא להתפעל, כי אני עמדתי כאן בחוץ ובכיתי מפני שטעיתי בשם של מישהו. הבחור הזה קר כמו קרח.
    הוואן מותנע. הוא נוסע לאחור. ואז הוא מעביר הילוך ואנחנו נוסעים.
    ״תראי לי את הטלפון שלך.״
    אני מרימה אותו. ידי רועדת. התחושה סוריאליסטית. אולי אני בחלום.
    הוא תופס את מפרק ידי בכוח. זה לא חלום. ״תדליקי אותו.״
    ״איי,״ אני אומרת.
    הוא מרפה. אני לוחצת על הכפתור והמכשיר נדלק. צבע אדום נראה סביב מפרק ידי. דמו של האיש השני.
    ״אסור לך להרוג אותו סתם ככה,״ אני אומרת בקול רועד.
    הטלפון שלי מאיר את פניו מלמטה, ושפתיו העבות זוהרות. אני רואה את רטט נחיריו שבבסיס אפו העבה ואת עפעפיו העבותים שמעטרים את עיניו הירוקות והענקיות. הוא נראה כמו השטן — השטן כבריון צעיר ופרימיטיבי, חדור שנאה.
    ואז הוא מחייך. החיוך שלו לא דומה לשום דבר שראיתי. כאילו יש בו כל כך הרבה שנאה וכעס, עד שאלה הפכו למעין יופי מרושע.
    הוא שוב מדבר. ״תדליקי. את. הטלפון.״
    אני שוב מנסה להקיש את הקוד. אנחנו עוצרים ברמזור והוא צופה בי. הפעם אני מצליחה.
    ״שיחות אחרונות,״ הוא נוהם. ״ואם תיגעי בדלת הזאת, אשבור לך את המפרקת.״
    אני מביטה בטלפון שלי. אם אראה לו, הוא יֵדע שאני משקרת, ואם לא אראה — הוא יהרוג אותי.
    אני לוחצת על שיחות אחרונות ומפנה אליו את המסך. הוא תופס את המכשיר ומביט ברשימת השיחות שאין בה שום שיחה למשטרה. ״ככה חשבתי.״ הוא מכניס את הטלפון לכיסו. האור הופך ירוק והוא מאיץ.
    אני מעיפה מבט לאחור, אל הצל הנייח שבירכתי הוואן. ״אתה לא יכול להרוג את הבחור הזה סתם ככה.״
    ״הוא כבר מת,״ הוא אומר.
    ״אני שומעת אותו נושם. תוריד אותו בבית חולים. העברת את המסר שלך.״
    הוא פונה אליי. לזעם המשתולל בו יש כובד. משקל. הוא מאלץ את האוויר לצאת מריאותיי. ״נראה לך שהעברתי את המסר?״
    אני שומעת זמזום באוזניים. הכול נראה לא אמיתי או אמיתי מדי. אני מנסה לומר משהו, אבל הפה שלי יבש.
    אפילו אין לו קעקועים כמו לאנשים רעים רגילים. יש לו מעין שרטוט מעוצב על זרועו הימנית — צלקות גסות בצורת איקס. כשאני מעיזה להתבונן בהן מקרוב, אני רואה שאלה כלי נשק מוצלבים מסוג כלשהו.
    קולו רועם כאילו הוא בוקע משאול של שנאה צרופה. ״יכולתי להכניס וו בשר בבטן שלו ולהרים אותו, לעקור לו את השיניים אחת־אחת עם צבת, ואז לכרות לו את הביצים ולהכריח אותו ללעוס אותן בפה מדמם וחסר שיניים, וגם אז לא הייתי מתחיל אפילו להעביר את המסר. ברור?״
    אני פוערת את פי לעברו.
    ״אם הוא רוצה להציל את עצמו, שימסור לי שם.״
    ״שם של מי?״
    ״אולי תפסיקי לדאוג לו ותתחילי לדאוג לעצמך?״ הוא שוב מפנה את מבטו אל הכביש וממשיך לנסוע, מקפיד לנהוג במהירות המותרת בלבד.
    ליבי הולם בטירוף. האיש שמאחור משמיע קול אָיום, קול של אדם הזועק מתוך פנים מעוכות.
    ״סתום!״ הוא קורא אליו.
    אני מביטה מהחלון. רוגע שורה עליו. ״אתה מתכוון להרוג גם אותי?״
    ״בינתיים לא הוכחת שאת מבצעת פקודות היטב, נכון?״
    ״לא אלשין עליך,״ אני פולטת.
    הוא נוחר.
    אנחנו נוסעים מערבה אל מחוץ לעיר. נדמה שהמסיבה נמצאת במרחק מיליון שנה מאיתנו. הם בטח יושבים לאכול עכשיו, תוהים בליבם איפה אני. האם יחשבו שעזבתי?
    פניו של האיש מוצללות. מנורות הרחוב מבזיקות על פניו ככל שהרכב מתקדם, חושפות אף חצוב מגרניט ולסת חזקה. לא הייתי אומרת שהוא יפה תואר. הוא מחוספס מדי, כאילו מישהו שכח ללטש את הזוויות שלו.
    ״בבקשה —״
    ״תהיי בשקט.״ האיום השקט שלו מכוון אליי הפעם. אני מתכווצת בכיסאי.
    אנחנו נוסעים לתוך פרוור מוזנח, ווסטדייל או פרנדייל או משהו כזה, מקום עם הרבה בתים קופסתיים קטנים. מקום שאני לא הולכת אליו לעולם. אנחנו נוסעים ברחובות ונכנסים עמוק יותר ויותר לתוך השכונה.
    קשה לי אפילו להסתכל עליו. פירוש הדבר שאני מכירה במה שקורה לי, שזה אמיתי. ייתכן שלעולם לא אצא מכאן בחיים. כך אני חושבת כשאני מפנה את ראשי הצידה ומביטה בו מבעד לעפעפיים מושפלים. חולצת הטי האפורה והג'ינס הכהים שלו נראים שגרתיים מדי. אם זה יום מותי, הוא לא אמור ללבוש משהו דרמטי יותר?
     
    אבל זו רק משאלה בראשי המבוהל. הוא יכול לפגוע בי וללבוש כל דבר. אני שקועה עמוק בסכנה עד שקשה לי לנשום.
    הוא מאט ברחוב מרוחק ופונה. פנסי הוואן מאירים על עשבים שגדלו פרא ועל חורבות חרוכות של בית. המקום נשרף פעם, מזמן.
    הוא עוקף את הבית ונכנס לסמטה שמאחוריו. הוא מעביר להילוך חניה ועושה משהו בחיווט שגורם לרכב לכבות. הוא פונה אליי. ״אני אצא החוצה ואטפל בבחור הזה. אם תצאי מהרכב, אהרוג אותך. ואם יקרה נס ותצליחי לברוח, אני אהרוג את כל מי שהתקשרת אליו בטלפון הזה בחודש האחרון. את יודעת איך? אזרוק לך ניחוש. זה קשור לוו בשר.״
    אני נושמת עמוק. הוא לא טורח לחכות לתשובה. הוא יוצא החוצה, פותח את הדלת האחורית וגורר את האיש. אני מבינה לפי החבטות. עוד קולות של אגרופים בוקעים מאחורי הוואן. הגניחות והתחינות המעוותות נשמעות גרועות יותר ויותר.
    אני מצטנפת בכיסא ושומעת איך מכים אדם למוות.
    מיצי מרה עולים בגרוני. נשארו לי שניות אחדות להחליט מה לעשות — להקיא בתוך הוואן או להקיא בחוץ. הוא אמר לי לא לצאת. הוא איים על חיי, איים שישבור לי את המפרקת. אבל חייתי חיים שלמים בליווי קולה של אימי בראש. שש־עשרה שנים של התנהגות נאותה מחייבות אותי לגשש אחר ידית הדלת ולצאת החוצה.
    אני פוסעת מעט ואז נופלת על ארבע ומקיאה בצמחייה שמאחורי הבית. למיטב ידיעתי, הוא יהרוג אותי בגלל זה. למיטב ידיעתי, הוא היה הורג אותי אם הייתי מקיאה בתוך הוואן. הוא לא שפוי.
    לא הרבה נוחת על הקרקע. בקבוק מים וכמה תותים לא משאירים הרבה קיא, אבל הבטן שלי מתכווצת שוב ושוב, ואני נחנקת ממיצי מרה שהתייבשו.
    אני מתיישבת על רגליי ומנגבת את פניי תוך כדי התנשמות, ידי מונחת על בטון נוקשה וראשי מורכן.
    הקולות מאחוריי השתנו. קול של גניחה וכתישה ואז קול שבירה. שוב בא לי להקיא.
    אם הוא יהרוג אותי, אני מעדיפה לא לדעת. אני כנראה מקווה שהוא יעשה את זה מהר. ככה תמיד אומרים בסרטים.
    אני שומעת חבטה בירכתי הוואן, ואז קול דלת נטרקת. פסיעות מגיעות אליי.
    אני מכריחה את עצמי להאט את הנשימה. הוא מאחוריי. אני לא זזה.
    ״אף פעם לא ראית חרא כזה, אה?״ הוא שואל, וקולו כמעט יומיומי.
    אני מתחילה לרעוד. איך הוא מסוגל להישמע רגיל כל כך אחרי שרצח מישהו?
    קולי שקט. ״לא.״
    ״ראית רק — מה? מסיבות? דברים יוקרתיים?״
    קולו חדור שיפוטיות ועוד משהו. סקרנות? אני יכולה לנצל את זה. אני מוכרחה לנצל את זה כי זה הכלי היחיד שעומד לרשותי. אני יושבת על רגליי ומחככת את ידיי כדי להיפטר מהחצץ. השמלה הלבנה־ורודה שלי מוכתמת בדם ובלכלוך. הטלפון הנייד שלי בכיסו. אם אני רוצה לשרוד את זה, אני חייבת לשכנע אותו לשחרר אותי.
    ״מסיבות,״ אני מכריחה את עצמי לומר בהסכמה. תגרמי לו לראות את האדם שבך. ״הערב הייתה מסיבת יום ההולדת שלי.״
    הוא לא אומר מילה.
    אני נושאת אליו את עיניי. פניו מוצללות. כמו שד. אכזרי. מעניין איך אני מצטיירת בעיניו, רכונה על האדמה בסמטה מלוכלכת.
    ״בבקשה תן לי לחזור לשם,״ אני לוחשת. ״אף אחד לא צריך לדעת.״
     
    הוא יורד על ברכיו ומסיט שיער מפניי. אגודלו משתהה על לחיי ומלטף את עורי. ״צודקת,״ הוא אומר בקול מהורהר. ״אף אחד לא ראה אותי לוקח אותך. אף אחד לא יֵדע בכלל שהייתי שם. אף אחד לא צריך לדעת.״
    ״מה זאת אומרת?״ אני לוחשת.
    הוא קם ושואף שאיפה קטועה. ליבי הולם כשעיניו סורקות את גופי.
    מעולם לא הרגשתי חסרת אונים ובודדה כל כך. אני קורבן שכורע ברך מול שד אכזר ויפהפה.
    הוא מטה את ראשו אל הוואן. ״תיכנסי.״
    • אניקה מרטין
    • אניקה מרטין
     
    • סקיי וורן
    • סקיי וורן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות