הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אנשי הצעצועים
  • אנשי הצעצועים
    רוברט דינסדייל | תרגום: נעה בן פורת
    אריה ניר | אפריל 2019 | פרוזה תרגום | 456 עמ' מודפסים
    1906. קתי ריי, נערה בת חמש-עשרה, נמלטת מביתה כדי למנוע מהוריה למסור את התינוק שברחמה לאימוץ. מודעה שבה מחפשים עובדים לחנות הצעצועים של פאפא ג'ק בלונדון, צדה את עינה ונותנת לה תקווה למצוא מחסה לה ולתינוקה שטרם נולד.
     
    קתי מגלה שזו אינה חנות צעצועים רגילה. פאפא ג'ק ושני בניו בונים צעצועים קסומים שלוכדים את דמיונם של צעירים ומבוגרים: סוסי נדנדה שלוחי רסן, כלבי טלאים נאמנים, ארגזי צעצועים שיכולים להכיל הרבה יותר מכפי שנראה מבחוץ, וחיילי צעצוע שמנהלים קרבות עד שהאחרון שבהם נופל. עד מהרה מאמצים בני המשפחה את קתי אל חיקם והיא מוצאת את השלווה שייחלה לה.
     
    אולם מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לאידיליה. בנו הבכור של פאפא ג'ק מתגייס ללחימה יחד עם אלפים מתושבי לונדון, וכשהוא חוזר, דבר לא נותר כשהיה. היחסים בין האחים מתערערים במהירות והקרע ביניהם משפיע גם על חייה של קתי ועל גורלה של חנות הצעצועים.
     
    אנשי הצעצועים הוא רומן היסטורי שבלבו סיפור אהבה המתפרס על פני כחמישה עשורים, ומתאר את קורותיה של משפחה שסודות אפלים מאיימים להרוס אותה עד ליסוד.
     
    רוברט דינסדייל גר בלי־און־סי שבבריטניה. שלושת ספריו הקודמים היו לרבי מכר במדינות רבות ברחבי העולם.
     
    "מרתק וקסום... אגדה למבוגרים, עם כל הפלא – והאימה – שסבוכים זה בזה." The Observer
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הניחו את נשקכם! 
    חנות הצעצועים של פאפא ג'ק
     
    לונדון 1917
     
    חנות הצעצועים נפתחת תמיד עם הכפור הראשון של החורף. כך זה מתרחש בכל שנה. כשילדים בכל רחבי העיר מתעוררים ורואים שרכים לבנים צומחים על חלונותיהם, או הולכים לבית הספר ושומעים חריקת קרח מתחת לרגליהם, הלחישות עוברות מפה לפה: חנות הצעצועים נפתחה! חג המולד קרב ובא, והאווז המפוטם משמין...
    אם גם אתם שוטטתם בשעה מסוימת בליל חורף מסוים בחלק העיר המאוכלס בצפיפות שבין רחוב ניוּ בּוֹנד לסמטת אֵייוֶורי, אולי ראיתם את זה במו־עיניכם. רגע אחד היה שם רק חושך, דומיית חנויות סגורות שתריסיהן מוגפים. ובמשנהו מסך פתיתי השלג המרקדים באוויר נפתח ומגלה מבני מגורים משופצים שלא הבחנתם בהם קודם — וביניהם חלון ראווה מקושט בשרשראות של אורות. אולי האורות הללו קטנים כראשי סיכה ולא שונים בהרבה מפתיתי השלג, ולמרות זאת הם מושכים את עיניכם. כי אורות כאלה מושכים את העין ומגרשים את החושך. אורות כאלה שובים בקסמיהם גם את הנפשות הספקניות ביותר.
    שימו לב, כי נפש אחת כזאת קרבה ובאה, מגיחה בצעדים מהירים מתוך החושך.
    זהו גבר גוץ, בעל גוף מלא בעיני מי שמביט עליו בעין טובה, שמן כחבית בעיני מי שלא. הוא נעצר מחוץ לחנות הצעצועים ומביט למעלה, אבל זאת לא הפעם הראשונה שהאורות הללו שובים אותו בקסמיהם, ולכן הוא נכנס פנימה. ריחות של קינמון וכוכבי אניס מקדמים את פניו. סרטי משי כחולים משתלשלים מהתקרה הגבוהה הקמורה ופעמונים זעירים מצלצלים ומעוררים בו זיכרונות שהוא עושה מאמץ אדיר לשכוח: החלקה במזחלת בפארק שהזיכרון ממנה מכאיב מדי, השקת כוסות בגן הציבורי של העיירה, חג מולד בזמנים טובים יותר, תמימים יותר.
    בואו, היכנסו ולכו אחריו. אתם לא תהיו הראשונים במקום. ילדים כבר מושכים בידי הוריהם; זוג נאהבים צעירים ממהרים לשמור בסוד את המתנות שקנו זה לזה; וגבר קשיש מתיר את הצעיף הכרוך לצווארו בעודו מדדה לאטו פנימה, ולו רק כדי להרגיש עוד פעם כמו ילד. אם תעשו כמוהו, יהיה לכם הרבה מה לראות.
    הוא כבר נעלם בקהל כשאתם נכנסים בדלת. מה שנראה מבחוץ כחנות קטנטנה, מתגלה מבפנים כמבוך רחב ידיים. לרגליכם גולש קטר קטנטן על מסילה הקבועה ברצפה, ומאחוריו מתפצל כל מעבר לתריסר מעברים אחרים, וקומה צומחת מעל קומה כמו אשליה אופטית של מתמטיקאי אמן. קונים נעלמים באחד המעברים ומופיעים שוב, מבולבלים לגמרי, ביציע שמעליו.
    קל מאוד ללכת לאיבוד במקום כזה, אבל האיש שאנו עוקבים אחריו מכיר את הדרך. הוא היחיד מבין הקונים שאינו נעצר להביט בתצוגה — ולכן גם אנחנו לא נתעכב הפעם. מאוחר יותר יהיה לנו זמן לשוטט בחנות בנחת. בינתיים אל תיתנו לדובים שעיניהם עוקבות אחריכם מהמדפים להסיח את דעתכם, גם לא לחייל העופרת שנעמד בדום מתוח כשאתם חולפים על פניו (הוא רק מבצע תרגיל אחיזת עיניים כדי לפתות אתכם לקחת אותו הביתה). שִׁכְחוּ, לפי שעה, את צניפת הסוסונים על מקל שמייחלים לצאת לרכיבה. אם תראו פתח שמעבר לו משתרע מטע חורפי מקושט באורות, התעלמו ממנו. אל תגרעו את עיניכם מהאיש הפוסע לפניכם, כי הוא כמעט הגיע ליעד שלו.
    האיש, ובואו נחשוב עליו כעל חבר, נעמד בתור מול הדלפק. לפניו עומדת משפחה עמוסה בקן של עכברי סאטן כסופים, וגברת שמצליחה רק בקושי למנוע מבובות המַטריוֹשקָה הרוסיות שבסל שלה מלטפס זו על זו מרוב להיטות להימכר. עד שמגיע תורו של החבר שלנו לגשת לדלפק, פניו כבר סגולות מקוצר רוח.
    "גברתי," הוא פותח, "אולי את זוכרת אותי. אני חוזר הנה בחגי מולד רבים יותר מכפי שאני מסוגל לזכור. הייתי כאן רק לפני שבוע, לקנות מתנות לבנים שלי."
    הזבנית שבדלפק אולי הייתה ואולי לא הייתה זו ששירתה את האדון. חנות הצעצועים הייתה מקום שוקק פעילות עוד מלפני תחילת המאה הנוכחית; עובדים בה זבנים רבים, ומספרם עולה משנה לשנה. כל צעצוע חדש דורש מומחיות משלו. חצרות פנימיות חדשות ובתי בובות חדשים מתגלים בכל סיור נוסף במקום.
    אז היא לא זוכרת, אבל מהנהנת בכל זאת. כולם מתקבלים בברכה בחנות הצעצועים של פאפא ג'ק, כי כולם היו פעם ילדים, ולא משנה מה הם עשו מאז או אילו אנשים הפכו להיות בבגרותם.
    "ואיך הבנים שלך נהנים מהצעצועים שלהם?"
    החבר שלנו מתלהט. הוא מניח את תיק העור שלו על הדלפק ופותח אותו. בפנים נגלה לעין גדוד שלם של חיילי צעצוע, עטופים בקפידה בנייר הקרפ שבו נעטפו בזמן הקנייה. הוא מוציא אותם בזה אחר זה ומעמיד אותם כמו במסדר, יצירות מבהיקות של עץ ולכה.
    "טוב," הוא אומר ומשתהה רגע, כאילו הוא עצמו נדהם מהדברים שעומדים לצאת מפיו. "דמייני את התמונה הזאת, במחילה מכבודך. זהו בוקר חג המולד, ושני בנים פותחים את המתנות שלהם. תארי לעצמך את התרגשותם למראה החיילים האלה. אצילים וגאים כל־כך, נראים ממש כמו חיילים אמיתיים! הם היו רוצים להתחיל לשחק במלחמה בו־במקום, אבל זה חג המולד — צריך קודם ללכת לכנסייה, ולאחר מכן לאכול את סעודת החג, ואז, רק אז, יכולים הבנים ללכת לשחק. אני מספר לך את כל זה כדי שתוכלי להבין — הם חיכו כל היום למשחק המלחמה הזה. וכך, כשהגיע הזמן והם ערכו את החיילים שלהם על רצפת חדר המגורים, את יכולה לתאר לעצמך כמה נרגשים הם היו."
    "ומה קרה?"
    "אולי עדיף שאראה לך את זה."
    הלקוח לוקח שלושה חיילים ומעמיד אותם בשורה ישרה בקצה אחד של הדלפק. בזהירות רבה הוא מעמיד את הכוח הנגדי בקצה האחר. "אם תואילי," הוא אומר למוכרת ומותח את הקפיצים של החיילים בשורה הראשונה, והיא מותחת את הקפיצים של החיילים בשורה האחרת.
    משני צדי הדלפק, החיילים מתחילים לצעוד.
    "את יכולה לתאר לעצמך את ההתרגשות של הבנים. נוֹאה צועק שהוא ינצח. ארתור מצליח בקושי לכבוש את שמחתו. מי משניהם ינצח? הם מתחילים לנחש. אבא! צועק ארתור. בוא תראה! ואני בא. ומה לפי דעתך אני מגלה?"
    על הדלפק, שתי השורות מתקדמות חזיתית. לקוחות אחרים ניגשים לראות על מה המהומה. אתם רואים את האישה עם הכלוב של הציפורים העשויות ממנקי מקטרות, ואת החייל הנווד שמתפעל מכלבי הפרווה הרובצים בסליהם? הביטו בהם היטב; אתם תיפגשו איתם שוב. אבל ברגע זה, חזרו להסתכל על הקרב. החיילים כבר כמעט מתנגשים אלה באלה. עוד שלוש פסיעות והחזית תתמוטט; בהתאם לכללי הקרבות הילדותיים, החייל האחרון שנשאר עומד מוכיח את עליונותו על האחרים.
    פסיעה אחת, הרובים עדיין מכוונים לאויב. שתי פסיעות, וקני הרובים האלה קרובים כל־כך לשורה הנגדית עד שהחיילים יכולים להביט לתוך לועיהם השחורים. כעת הגיע סוף־סוף הרגע שכל הצופים בקרב מחכים לו.
    ואז החיילים נעצרים. שני הצדדים מפנים את קני הרובים כלפי מעלה. ובקצה הקנים של הרובים האלה מתנוסס דגל לבן.
    וכל חייל מרים את ידו ללחוץ את ידו של החייל שהיה אמור להרוג.
    "נו?" אומר החבר שלנו. "מה זה צריך להיות?"
    המוכרת מתכופפת לבחון את החיילים. הכוחות היריבים דומים כל־כך עד שרק ילד חד עין ביותר יכול להבדיל בין חייליו לחיילים של חברו למשחק. החבר שלנו מספר לה איך זה קרה פעם אחר פעם, ואיך חג המולד של הילדים נהרס, ולכן מגיע להם פיצוי. אבל המוכרת שותקת, וכל הנוכחים רואים בבירור את השמחה שנשקפת מעיניה למרות מאמציה להסתיר אותה.
    החיילים הפשוטים האלה, שנראים אמיתיים כל־כך ושעליהם נבנתה האימפריה של חנות הצעצועים, הצעצועים האלה שהיו מונחים על המדפים מאז היווסדה של החנות, שגרמו לדורות של ילדים הנאה בלתי נדלית, הניחו את נשקם בפעם הראשונה בתולדותיה.
    "הם נכנעו," לוחשת המוכרת — ולא אכפת לה כלל מכעסו של החבר שלנו, ומהכסף שתצטרך להוציא מהקופה ולהחזיר לו. החיילים שהיא מביטה בהם מאושרים עכשיו, וזה הדבר הנפלא ביותר שהיה יכול לקרות.
    • רוברט דינסדייל
    • רוברט דינסדייל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות