הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אנשים מיותרים
  • אנשים מיותרים
    אליס ביאלסקי | תרגום: יעל טומשוב
    אפיק | נובמבר 2018 | פרוזה תרגום | 349 עמ' מודפסים
     "...בלי זנות, אף אדם סובייטי לא יכול להרים את עצמו. סטלין המציא את זה והוא ידע היטב שאפשר לתפוס בביצים כל אדם, מהקטן עד הגדול..."
     
    אנשים מיותרים מגולל את סיפורה של משפחת בלאנק – אליסה, גיבורת ראינו לילה והוריה ז'ניה וסבה – בתקופה בה פירוק ברית המועצות עוד לא הופיע אפילו בחלומות הפרועים ביותר של מתנגדי המשטר הקומוניסטי. ביאלסקי פורשת קנבס רחב, עליו היא מורחת זו על גבי זו שכבות פסטל עז, היוצרות את מרקם ה"חיים" - ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלה עצמה. המחברת מצליחה לעשות את המופלא מכל –  להתבונן בהתרחשויות כאילו יש לעיניה את היכולת לצאת מגופה ולהתבונן. הקורא מוצא את עצמו נע בתוך משטחי הציור ולפתע צונח ופוסע בבקיעים שהיא חורצת ומצביעה על השכבות כגיאולוג החושף סלעי משקע.
     
    אפריל 1976, שרב נוראי בטשקנט, השמש חורכת ללא רחם את סבה בלאנק – אינטלקטואל מוסקבאי ממוצא יהודי, בשעת יציאתו משערי נמל התעופה. "קוש קליביסיז!" הוא קורא בקול את הכרזה שנמתחה מעל הכיכר. אף על פי שאינו מבין את הכתוב בה, הוא מחייך. מכאן מתפתל סיפור העלילה בעקבות סבה, מדען שנטש את הקריירה המדעית ונסע אל האלדורדו שלו, אוזבקיסטן - המוצא מן העליבות והבינוניות שלהן נידון ככל אזרח בברית המועצות. סבה משוטט במרחבי העלילה שמתהווה ומסתעפת כקולאז' בטשקנט, אבל מושכת אל תוכו את סיפור אהבתו לז'ניה אשתו ובתו אליסה, שנותרו במוסקבה, וכמו מכוונת את מעשיו ועומדת בבסיס השרדותו. ביאלסקי לא נותנת לגיבוריה ליהנות מאושר שנמשך יותר מחיבוק בודד; האהבה תמיד עצובה או מגוחכת באמיתיות הכנה שלה, ולכן מסחררת וממיסה את הלב.   
     
     אנשים מיותרים הוא ספרה השני של אליס ביאלסקי, ספרה הראשון ראינו לילה ראה אור בהוצאת אפיק והפך אותה בין לילה לסופרת בעלת שם. 
     
    יפתח אלוני
    ספטמבר 208
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון. קוּשׁ קֵליבְּסיז!
     
    1.
     
    באחד באפריל 1976 שרר בטשקנט שרב נורא. השמש חרכה בלא רחם וסֵבָה, ביוצאו מבניין נמל התעופה טשקנט־דרום אל הרחוב, נתכסה זיעה. הוא פשט את מעילו וסקר בהנאה את הכיכר השמשית. על הכרזה שנמתחה מעל הכיכר התנוססה באותיות קיריליות הכתובת "קוש קליבסיז!".
    סבה מעולם לא ביקר בטשקנט, לא הכיר בה נפש חיה ולא עלתה בדעתו שום כתובת שאפשר היה לפנות אליה. אבל כמו כל אדם אחר במדינה, הוא ידע שבכל בית מרזח יגידו לך: "טשקנט — עיר של שפע". ממש באותו רגע עצרה לידו מונית. "יהיה אשר יהיה," החליט סבה, "אולי יש אמת בדברים."
    העיר מצאה חן בעיניו תכף ומיד. היא היתה יפה. אקלים נהדר. האחד באפריל, במוסקבה הטמפרטורה מעט מעל אפס מעלות ושלג רטוב, ואילו כאן — חמים ונעים. אגדה.
    "לאן נוסעים?" קטע נהג המונית את הרהוריו.
    "לבית מלון."
    "לאיזה בית מלון? העיר שלנו גדולה, יש לנו הרבה בתי מלון. לאיזה תרצה?"
    "למלון הכי טוב," הדגיש סבה.
    "לאיזה הכי טוב? יש לנו 'טשקנט' והמלון החדש 'אוזבקיסטן'."
    "איזה מהם נחשב הכי טוב?"
    "בית המלון החדש 'אוזבקיסטן', כמובן."
    "אז ניסע ל'אוזבקיסטן'. אגב, מה זה אומר 'קוש קליבסיז'?"
    "'ברוכים הבאים'."
     
    סבה לא תיאר לעצמו ש"אוזבקיסטן" יהיה מגדל מערבי מודרני בן עשרים קומות, עשוי זכוכית ובטון. "בן אדם שמתארח במלון כזה אמור להותיר רושם מובהק של רווחה כלכלית," חשב סבה בסיפוק ופנה בצעד קפיצי קליל אל אשנב הקבלה. הוא ידע, כמובן, שבמלון אין מקומות פנויים, לא היה צריך אפילו לשאול.
    "שמי סבליי מטבייביץ' בלאנק, הגעתי ממוסקבה. אני צריך, בבקשה, חדר. חדר טוב."
    המנהלנית הופתעה מהבקשה, אך לאחר שבחנה את החליפה, את מראהו הייצוגי ואת המבטא המוסקבאי של האורח הבלתי צפוי, החליטה לברר תחילה במה מדובר.
    "המסמכים שלך, בבקשה."
    סבה השחיל אל דרכונו שטר של חמישים רובלים והושיטו אל האשנב.
    "נו, איך המסמכים שלי? בסדר?"
    "כן, המסמכים בסדר," ענתה המנהלנית שלקחה את השטר. "לא משהו פנטסטי או יוצא דופן, אבל מספיק כדי לקבל חדר ליחיד."
     
    סבה עלה לחדרו, התקלח, החליף חולצה, התיז על עצמו מֵי קולון וירד למסעדה. המפות הלבנות, המפיות המעומלנות, ריח תבשילים טובים ויקרים ומוזיקה שקטה ונעימה שיפרו, כרגיל, את מצב רוחו של סבה.
    "את הארוחה האוזבקית, בבקשה," הוא חייך אל המלצרית הנאה. "שישליק, פְּלוֹב, לַגְמָן,1 מה עוד אתם מציעים?"
    "יש לנו גם מַנְטִי2 וסלט. תרצה?"
    "תביאי גם מנטי וגם סלט. ואנא, בטובך, בקבוק וודקה."
    סבה אכל לשובע, שתה והמתין. משהו מוכרח היה להתרחש, זאת הוא ידע לבטח. העלם בן שלושים וארבע, תאבונו גדול, לבוש חליפה, מעונב, מסורק עם שביל בצד, מרכיב משקפיים עם מסגרת זהב, סועד את לבו במסעדת מלון "אוזבקיסטן" וסביבו אין ולו פרצוף אחד בעל תווי פנים מערביים.
    ההמתנה לא התארכה. כעבור עשר דקות ניגשה אליו המארחת והציגה את עצמה.
    "מגיעים הנה כל כך מעט אנשים מהוגנים. אתה ודאי ממוסקבה?" היא שאלה.
    "כן, ממוסקבה."
    "ומי אתה? במה אתה עוסק?"
    "אני אמן. הגעתי לטשקנט לראשונה, בחיפוש אחר רשמים חדשים. אבל את יודעת, אני כאן רק כמה שעות וכבר מרגיש בבית. אני לא מכיר אף אחד בעיר ולכן סועד לבדי."
    היא הלכה וכעבור כמה דקות שוב ניגשה אליו.
    "שם, בחדר פרטי, יושבות שתי נשים. נשים מכובדות מאוד, אל תחשוב. עשית עליהן רושם טוב והן ישמחו לארח לך לחברה."
    "זה מחמיא מאוד," אמר סבה, ובחשבו בזחיחות הדעת "אלא מה?" הוסיף בקול: "ודאי, הן מוזמנות להצטרף אלי."
    "לא, הן לא תוכלנה להצטרף אליך. אתה יכול להצטרף לשולחן שלהן."
     
    לָלָיה וְדִינָארָה אכן היו נשים אוזבקיות אינטליגנטיות, שתיהן מבוגרות מסבה בכמה שנים. הוא הניח ששתיהן היו בנות יותר מארבעים, למרות שהיה קשה לדעת בוודאות; נשות המזרח מזדקנות מהר יותר. לליה עבדה במערכת של רדיו בינלאומי בטשקנט ודינארה, רקדנית בלט בעברה, עבדה ככוריאוגרפית בתיאטרון של טשקנט. הן פרשו את חסותן על האורח המוסקבאי והחלו לחשוב אילו אמנים, סופרים ומוזיקאים ראוי להכיר לו.
    "לב העניין הוא הסתבכות בקרב, ומה שיהיה יהיה" — סיסמה זו של נפוליאון היתה נר לרגליו של סבה לאורך כל חייו הבוגרים.
    בחלוף ימים ספורים מהגיעו לעיר בכוונה ברורה לכבוש אותה, ובלי שהכיר בה נפש חיה, התוודע סבה בעזרתן של לליה ודינארה לכל האליטה האמנותית של טשקנט. לליה זרחה מאושר כשנתנה לחבריה ליהנות ממנעמיו של סבה. והוא לא אכזב — פלרטט במידה ובטקט עם בעלת הבית, דן ברכילויות מוסקבאיות עם בעלה, התבדח, צחק, סיפר אינסוף סיפורים. היה, כמובן, נעים ואף מחמיא במובן מסוים, להכיר אנשים חדשים, להקסים ולכבוש, להיות במרכז תשומת הלב, אולם לביקורו של סבה באוזבקיסטן היתה מטרה מסוימת ועד כה הוא התקדם אך מעט בכיוון הרצוי.
     
    ובינתיים סבה למד את טשקנט, שבדומה לכל עיר מזרחית חולקה לשני חלקים ברורים: העיר העתיקה והעיר החדשה. העיר החדשה, שצמחה משום מקום אחרי רעידת האדמה הנוראה של שנת 66' שהרסה את כל מרכז העיר, לא היתה שונה בהרבה מערים סובייטיות רגילות. אולי רק הבתים, למרות הארכיטקטורה הטיפוסית, לא היו אפורים כברחבי המדינה, כי אם צבעוניים: ורודים, צהובים ואפילו אדומים. בעיקר מצאו חן בעיני סבה בני האדם: רגועים, מחויכים, ידידותיים וכלל לא דומים למוסקבאים הנרגנים תמיד. עירוניים רבים התלבשו בסגנון אירופי, אך מרבית האוזבקים העדיפו לבוש מסורתי. סבה טייל גם בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה. בעיני רוחו דמיין את עצמו כבן המאה השש־עשרה, הֶרְנָאן קוֹרְטֵס או קָבֵּסָה דה וָקָה, קונקיסטאדור בארץ כבושה, שעליו לנצל את משאביה החומריים: הכובש סָבֵלִיי בלאנק. בכל פינה מפינות העיר צָלוּ שיפודים, בישלו פְּלוֹב וריח סמיך וחריף של תבלינים היתמר מעל העיר. סבה לא אהב לאכול בעמידה וחיפש מקום שיוכל להשתחרר בו, לשבת ברוגע ולטעום מאכלים לאומיים שבושלו מול עיניו. בגבול שבין העיר העתיקה לעיר החדשה, מאחורי בניין מודרני שזה עתה נבנה, הוא גילה מזבלה שנחצתה לשניים על ידי פלג זעיר ומזוהם. משני צדי הפלג, אוזבקיות בשמלות רקומות ובמכנסי שרוואל צלו שישליקים והכינו שֹוּרְפָּה3 על גחלים. הסועדים ישבו על ארגזים ישנים, מתפרקים, רגליהם טבולות עמוק בבוץ. המקום הזה בעיר נקרא "יאמה".4 בשום מקום סבה לא טעם אוכל טעים יותר. אפשר לומר שהוא גר ב"יאמה" במשך שבוע שלם.
     
    "אני לא מסוגלת לחשוב עליך יושב ב'יאמה' הזאת. מקום עלוב ומזוהם. תטעם מזה, שם לא יגישו לך כזה." לליה הגישה לו כוס גבוהה, לחה, שהכילה משקה לבן, תוסס. הם ישבו במרפסת הפתוחה של ביתה. על השולחן נחו צלוחיות ובהן משמשים מיובשים, צימוקי קישמיש, פיסטוק, שקדים ותמרים.
    "מה זה, קוּמיס?5" סבה טעם קומיס בעבר וזה לא מצא חן בעיניו.
    "לא, זה האיירן האוזבקי שלנו, מתובל. הוא טעים, בריא ומרווה צימאון."
    "מעניין. זה דומה למָצוֹנִי,6 רק פחות סמיך. אני אוהב מצוני מילדות." סבה הצית סיגריה והביט באורחיה של לליה. "אוף, מאסתי באינטליגנציה. במוסקבה התעייפתי מהם, הגעתי במיוחד לטשקנט. אני מעוניין במשהו פשוט יותר, אנשי מעשה. את מבינה אותי?"
    לליה שקעה במחשבותיה.
    "מחר נפתח פסטיבל של קולנוע אפריקאי ואסיאתי, אני עובדת בו כמתורגמנית. במסגרת הפסטיבל תיערך הקרנה פרטית של סרט הודי חדש בדצ'ה של ראשידוב."
    "את מתכוונת לשאראף ראשידוביץ' ראשידוב, המזכיר הראשון של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן?"
    "אתה מכיר ראשידוב אחר? מובן שהוא. הזמינו אותי לתרגם שם."
    "או־הו, איזה קשרים יש לך, ועוד בסביבת האליטה הממשלתית."
    "אני בכל זאת המתורגמנית הסימולטנית היחידה מהינדי בטשקנט. אני יכולה לסדר לך כניסה. אצל ראשידוב ודאי תפגוש את בכירי המשק."
     
    כעבור כמה ימים נסעו סבה ולליה להקרנה. סבה בחן את סביבותיו בקפידה, שינן פרטים. במקומות כאלה לא הזדמן לו לבקר. בדרכו לשם ראה סבה רק דצ'ות: חוֹמות, מחסומים, תקשורת מוצפנת, אבטחת אישים — הכול כמו שצריך. לליה הלכה לתרגם וסבה פנה אל אולם הקרנות קטן, המכיל כמאתיים מושבים. ההקרנה החלה. בתמונות הפתיחה — מטוס, שעל סיפונו גיבורי הסרט, מתרסק בהרים. הגיבורה, נערה יפה ושחומת עור בסארי צבעוני השורדת את ההתרסקות, פוצחת מרוב אושר בריקוד ובשירה. הגיבור מגיח מתוך תלולית שלג ומצטרף אליה. בזה אחר זה החלו האנשים לעזוב את האולם. סבה, שלא הגיע לכאן כדי לראות סרטים, יצא לטייל במבנה. הדצ'ה של ראשידוב היתה דומה יותר לארמון של שֵׁיח' מאשר לנכס של פונקציונר מפלגתי. מבעד לתקרת הוויטראז' נפלו קרני השמש על רצפת השיש הציורית. במרכז המבואה ניצבה מזרקת מים. באולם נפרד נערך שולחן גדול לקראת קבלת הפנים שהמתינה לאורחיו של ראשידוב. בינתיים סבבו סביבו מלצריות יפהפיות שנשאו מגשי מתאבנים ומשקאות קרים. איש מבין האורחים לא יצא אל הגן האקזוטי שבשביליו טיילו טווסים. כולם ניסו להישאר קרובים אל אולם ההקרנות, כדי שיהיה ברור מי יצא ומי נכנס. לאורחים מזדמנים לא היה סיכוי להימצא בהקרנה של ראשידוב, לכן כל באי המקום אמדו זה את זה בעיניהם.
    ננס רחב גרם, קרחתו בוהקת, נעצר לצד סבה. כאשר מבעד לוויטרינה הוונציאנית הגדולה צדה עינו את הטווס שהילך בגן, הננס אחז במרפקו של סבה.
    "איזה יופי! ראית את זה?"
    "כן. טווס," ענה סבה ברוגע.
    "איזו דצ'ה בנה לעצמו שאראף ראשידוביץ'! איזה חיים. קומוניזם בשיא תפארתו."
    "אפילו במונחים של הפוליטביורו היא מדורגת גבוה. למרות שזה עניין של טעם... יצא לך, למשל, לבקר בדצ'ה של מיקויאן?"7
    "לא," הננס הביט בסבה במבט מלא הערכה, כיוון שהבין שסבה דווקא ביקר בדצ'ה של מיקויאן.
    "זה פשוט ארמון גותי. אפילו מבנה המטבח הוא דו־קומתי וגם הוא בנוי בסגנון גותי."
    בדצ'ה של מיקויאן רגלו של סבה לא דרכה, מן הסתם, מעולם, אך הוא קרא את זיכרונותיה של אלילוייבה8 באחד הסמיזדטים.
    "אפרופו מטבחים. הידעת שיש כאן שני מטבחים? אחד אוזבקי, מצויד בטנדור9 וכל מה שנחוץ לבישול האוכל המסורתי. ולצדו מטבח אירופי." את המידע הזה קיבל סבה מלליה בדרכם לדצ'ה.
    "טנדור אמיתי? מה אתה אומר!" פליאתו של בן שיחו של סבה הלכה וגברה.
    "ואיזה יער יש לו שם! אני מדבר על הדצ'ה של מיקויאן. למרות שצריך לסייג ולומר שבכל הנוגע לשטחים מיוערים, במקום הראשון נמצאת הדצ'ה של אוּסטינוֹב."
    "המרשל אוסטינוב?"
    "כמובן. הוא הרי צייד נלהב. היער בשבילו זה הכול בחיים. ואיזה יער! בעלי חיים מכל הסוגים והמינים! לאוניד אילאיץ' בכבודו ובעצמו צד אצלו באופן תדיר. אתה צד?"
    "אני? לא, לא יצא לי. אוי, מה אנחנו ככה? תרשה לי להציג את עצמי, ויקטור ויקטורוביץ' קים, סגן שר החקלאות."
    "בלאנק, סבליי מטבייביץ'. ממוסקבה," אמר סבה בכובד ראש.
    "אנחנו מוכרחים להיפגש. תשהה אצלנו עוד הרבה זמן?"
    "עוד זמן מה, כן. אני מתגורר במלון 'אוזבקיסטן'."
    "אז עוד נצליח להיפגש, לשוחח. אלה הפרטים שלי."
    זמן קצר לאחר מכן היו בידיו של סבה מספרי טלפון של כמה דמויות מבטיחות. התברר שהפורה מכולן היתה היכרותו עם אליק שוורץ, סגן שר הבינוי. בקבלת הפנים שנערכה בתום ההקרנה הם הספיקו להחליף מילים בודדות, אך מיד התחבבו זה על זה. שוורץ היה מבוגר מסבה בכמה שנים בלבד; גבר גדול ממדים, בעל עיניים חכמות וחיות וסנטר שקוע במשמניו. על פי התיאבון שהפגין שוורץ כשהתנפל על הכיבוד של ראשידוב, הסיק סבה כי גרגרנות היא תכונתו הבולטת. כיוון שתמיד הסתמך על האינטואיציה ועל כישרונו לקרוא בני אדם הבין סבה כי שוורץ הוא האדם שאותו חיפש.
    למחרת בבוקר הוא הגיע למשרדו של שוורץ בבניין של משרד הבינוי. כששוחחו סבה עבר מיד לגוף שני פמיליארי וחשף בפניו את הקלפים שלו.
    "אליק, אני מבין שיש לך משכורת טובה, אבל בטוח שאתה בעצמך יודע שזה לא מספיק. העובדה שאתה גונב ולוקח שוחד ברורה לחלוטין. אבל אני אתן לך יותר."
    "כמה יותר?" שאל אליק בטון מלגלג, אך מבטו היה רציני והוא הטה את גופו מעט קדימה. סבה נשען לאחור בסיפוק. נעים לעשות עסקים עם מי שמבין עניין.
    "בינתיים אני לא יכול לומר. אבל אני מסביר לך, אליק, כחבר — הרבה מאוד. כל מה שיש לך עכשיו מהצד זה גרושים לעומת מה שאני מציע לך."
    "חכה רגע. אני לא רוצה לדבר על עסקים במשרד." אליק יצר קשר עם מזכירתו: "לוּדה, יקירתי, יש לי סידורים חשובים. היום לא אחזור למשרד. את כל הפגישות שלי תעבירי למחר," ומיד חייג מספר אחר. "טומצ'קה, אני נוסע הביתה עם מנהל בכיר חשוב ממוסקבה. תדאגי, בבקשה, לארוחת צהריים."
    אחרי ארוחת הצהריים עברו השניים לשבת בחדר העבודה. רעייתו הכינה להם קפה, וכשיצאה מהחדר סגרה מאחוריה את הדלת.
    "ובכן, במה אני עוסק? אני עובד בקרן ממלכתית לפיתוח אמנות ומתפקידי למכור לכמה שיותר מפעלים כמה שיותר סחורה אמנותית. השיטה שלנו היא סובייטית — על פרופגנדה באמנות רק זוכים לשבחים ולהוקרה. כך שמבחינה פוליטית הכול פה חוקי ואפילו מתקבל בברכה. הפעילות הזאת כלולה בתקציב שלך, לפיכך את הכסף אתה מוציא על משהו לגיטימי לגמרי. מובן?"
    "בינתיים כן. אבל במה בדיוק מדובר? איזה עבודות אתה יכול לבצע?"
    "אם, לדוגמה, מדובר בבית ספר — אנחנו מעצבים אותו אמנותית. כלומר, מעטרים את הקירות בקומפוזיציות בעלות תוכן אידיאולוגי נכון. ציור גדול באולם הכנסים שנושאו פטריוטי. ופורטרטים בכיתות."
    "איזה פורטרטים?"
    "כל האוזבקים הנודעים שתרמו משהו למדע או לספרות. וטג'יקים בצוותא. כמו כן, מדענים רוסים וסובייטים, אנשי אמנות ודמויות היסטוריות. הכול מבוצע ברמה הגבוהה ביותר, באחריות. בכניסה לבית הספר נמקם פרוטומה, קרוב לוודאי של לנין. אני מומחה בתחום הזה והכול יבוצע בטוב טעם בהתאם לאובייקט, בין שמדובר בבית ספר, כפר נופש, מועדון או חדר אוכל במפעל. זהו, על רגל אחת."
    "ומה ספציפית נדרש ממני?" שאל אליק.
    "אתה צריך לקשר אותי עם מנהלים של מפעלים גדולים, עדיף ענפי תעשייה שלמים, אבל עם כאלה שאפשר לדבר איתם. אני אחתים אותם על חוזים שמנים ביותר. אתה תקבל מהם אחוזים. אני חושב שעדיין מוקדם מדי לדבר על סכומים קונקרטיים. כשנתפתח, נדון בכל הפרטים."
    שוורץ הכין רשימה של מכרים מבטיחים והחל לקשר בהדרגה בין סבה לבכירי המשק. הוא וסבה נעשו בלתי נפרדים. לאן שאליק הלך — סבה הלך אחריו. הוא ישב אצל שוורץ במשרד, הצטרף אליו לפגישות וטיפח את קשריו.
    סבה תמיד היה לגיבור הראשי בסרט שריצד מול עיניו. התפאורה, הדמויות והמצבים השתנו, אך הגיבור מעולם לא נעלם מהמרקע. כשהתכונן לעתיד לבוא ונערך למבצע הקרוב, סבה דימה את עצמו למרגל במחנה האויב. בילדותו צפה בהמון סרטי מרגלים ולמד מכולם כיצד אמור להתנהג מרגל אמיתי: להכיר היטב את סביבותיך, להבין מי נגד מי, לקשור שיחה, לעניין, לרמוז בעדינות שאתה פרסונה חשובה, לשעשע. היכולת להצחיק — תכונה יקרה מפז. אחר כך צריך להחליף טלפונים, לקבוע פגישה. בפגישה הראשונה, אף מילה על עסקים, כיוון שהעיקר הוא לשכנע את האדם שהוא מעניין אותך. ולהיות פתוח. ורק אחר כך, כבדרך אגב, להתפעל: "או, אתה באמת מנהל טְרַסְט? ואני מקרן לפיתוח אמנות. אנחנו יכולים לעשות עסקים."
     
     
    2.
     
    "זהו קלונדייק שממתין לכורה הזהב שלו. צריך להשקיע כמובן הרבה עבודה. צריך לנפות הרבה חול, אבל כשמוצאים את עורק הזהב כל מה שנשאר הוא להעמיס את הזהב בטונות. אני רק מתפלא שאף אחד לא עלה על זה לפני. אוזבקיסטן תהיה האל דוראדו שלי! וכל זה, שימי לב, בברית המועצות." סבה פסע בהתרגשות בחדר, מנסה להדביק את אשתו ז'ניה בהתלהבותו.
    "אל תצעק, אתה תעיר את הילדה," אמרה ז'ניה. "קלונדייק, אל דוראדו — זה קצת רחוק מהבית, הייתי אומרת. לי זה נשמע כמו התרברבות. חוץ מזה, זה מסוכן, סבה! עם השלטונות לא משחקים."
    "אני מסביר לך. קודם כול, זה לגמרי בטוח ויותר מזה, חוקי לחלוטין! אני לא עובר על שום חוק, לא משקר לאף אחד, לא גונב כלום. המדינה מוציאה מכיס אחד ומעבירה לכיס אחר, בלי לאבד אגורה. כל הכספים תקציביים, ממשלתיים, לא שייכים לאף אחד ואף אחד לא סופר אותם. מה לעשות אם השיטה כל כך דבילית? ולגבי המשחקים... כשבשנת 53' באו אנשי הנקוו"ד לקחת את אבא שלי, במקום להושיט את שתי ידיו ולהסכים למעצר, הוא התחבא מתחת למיטה. המנאייקים הארורים ישבו מולנו, הסתכלו עלי ועל אמא, חיטטו בציפורניים עם אולרים, חיכו שאבא יחזור הביתה ואפילו לא ערכו חיפוש בדירה, עד כדי כך הם לא העלו על דעתם שמישהו יכול לעשות מהם צחוק! בבוקר הם קמו ולא חזרו יותר, ואחר כך סטלין התפגר. אז אני, ילד בן עשר, ביושבי כל הלילה על המיטה שאבי התחבא מתחתיה, הבנתי שהשיטה מטומטמת, קיקלופ עיוור."
     
    כך, בקושי רב, הוא הצליח לשכנע את ז'ניה בהבטיחו כי העיסוק האמור זמני — עד שיימצא לו עיסוק הולם יותר. וכל זה התחיל בעצם לפני כמה חודשים, באשמתה של ז'ניה. היא עבדה באותו זמן במכון לכירורגיית לב וכלי דם וסבה נהג לבקרהּ באופן תדיר. היו סביבה יותר מדי כירורגים וחוקרים צעירים ומוצלחים והיה עליו להיות עם היד על הדופק. באחד הביקורים, בזמן הפסקת הקפה במעבדה, וֵרָה הלבורנטית הזכירה בחטף את בעלה שעובד במחלקה של הקרן לפיתוח אמנות בעיר פּוֹדוֹלְסְק, שבמחוז מוסקבה. במה בדיוק אמורים הדברים סבה לא תפס, אך הבין מיד: הוא עובד מעט ומרוויח טוב. ומיד חשב לעצמו — אולי כדאי גם לו לנסות? הוא הכיר את בעלה — אלכוהוליסט גמור — ונסע איתו לפודולסק, אל מנהל המחלקה. הרעיון מצא חן בעיניו יותר ויותר, מה גם שבאותה עת הוא התפטר מהמכון לארכיטקטורה וכבר כמה חודשים הסתובב בחוסר מעש. לכאורה, הכול הסתדר לו במכון. המקום היה אליטיסטי, לא היה צריך ללכת כל יום לעבודה, אפשר היה לעבוד מהבית — תנאים אידיאליים. המציאו שם תפקיד במיוחד עבור סבה — מהנדס ראשי. למעשה, במכון לארכיטקטורה מעולם לא היה תקן של מהנדס ראשי, אבל סבה היה מומחה בתחומו וכדי שיוכלו לשלם לו סכום נכבד המציאו עבורו את התפקיד הזה. כך נרשם בפנקס העבודה שלו — "מהנדס ראשי במכון לארכיטקטורה". משכורת של מאתיים רובלים בחודש. סבה עסק בביוניקה, חיפש קורלציות בין ארכיטקטורה לאורגניזמים חיים. ואולם משסיים את המונוגרפיה "הרמוניה של צורות בטבע ובארכיטקטורה" הוא איבד כל עניין בעבודתו.
    "זה לא עיסוק מדעי, אלא חיקוי עלוב. הרעיון עצמו לא שווה הרבה. מאה וחמישים שנה לפנַי ספנסר כתב על הנושא הזה. אני הכנסתי שינויים, הפכתי את ספנסר למודרני יותר, זה הכול." סבה ניסה להסביר לז'ניה מדוע התפטר מהמכון. "ספנסר נחשב לאחד מעמודי התווך של המדע, אבל למעשה הוא היה דפקט רציני. הוא מצא יסוד ביולוגי לכל תופעה חברתית, טכנית ובכלל, לכל מה שבן אדם עושה. כפי שעובדת מערכת העצבים, או מערכת העיכול, לצורך העניין — לפי אותו עיקרון עובדת גם המדינה. איוולת."
    "מה ספנסר קשור לזה? הבעיה בעיני היא שאתה לא יכול לעזוב משהו כך סתם לפני שאתה מוצא משהו אחר."
    "מה זאת אומרת מה קשור? כנסי לאנציקלופדיה, תקראי עליו. תראי בעצמך שמדובר בטמטום והוא עצמו — חתיכת אידיוט."
    "אז בשביל מה חקרת את זה?"
    "מתוך שיקולים אגואיסטיים גרידא. הייתי צריך עבודה. אבל את מוכרחה לזכור דבר אחד. ספנסר — אידיוט גמור."
    "הבנתי. אם מישהו ידבר על ספנסר בנוכחותי, אומר לו מיד: 'ספנסר הזה, חתיכת אידיוט.'"
    "נכון מאוד. ואם יתחילו להתווכח איתך, תבעטי להם בראש. עכשיו ברצינות, הייתי שמח לעזוב את עולם המדע. לתמיד. אני מרגיש שזה לא מעניין אותי יותר. אני מתכוון למדע עצמו. פה ושם פרצי אינטלקט יחידים, להמציא משהו, להגיע למסקנה כלשהי, אבל בגדול — זה הפסיק לעניין אותי, לרגש, להפעים. אני מת משעמום. הרי בזמן האחרון אני פחות ופחות מבקר במכון, ממציא לעצמי ימי ספרייה. הם בעצמם יעיפו אותי בקרוב על היעדרויות. אבל כשאני מתגבר על עצמי ומגיע לשם ושומע את האופן שבו הם דנים בשטויות חסרות פשר בארשת פנים רצינית, זה אפילו לא מצחיק אותי, אני משתעמם."
    "אבל לעזוב הכול ככה, בבת אחת? היית להוט כל כך לעסוק בזה."
    "כל השטויות הרומנטיות שדחפתי למוח בעת קריאה ב'סליל הכפול' של ווטסון נשרו ממני. אני עוסק בזה כבר עשור מאז סיום האוניברסיטה, מספיק זמן כדי להבין שהמדע הוא הבל הבלים, כמו כל דבר אחר במדינה הזאת."
    אומרים שמי שמחפש — מוצא. התברר שלאיגור, חבר של סבה מימי האוניברסיטה, יש חבר בשם סְלוֹן, שבמקרה עבד בקרן לפיתוח אמנות וטען שמצא שיטה להרוויח כסף בברית המועצות ועם זאת לא לשבת בכלא.
    "אני יכול להכיר לך אותו," אמר איגור. "למרות שאני לא ממליץ לך להתעסק בזה. המוח שלך בנוי למדע."
    כעבור כמה שעות סבה כבר שתה עם סְלוֹן במסעדת "אראגווי". סְלון היה גבוה מסבה בכמה סנטימטרים ורחב ממנו פי כמה וכמה. הוא דיבר בקול בס סמיך ועמוק. כשצחק, הנברשות בתקרת האולם רעדו וכל הסועדים סובבו את ראשיהם כמו על פי פקודה. סְלון פיזר חידודי לשון ומילים גסות בלי להנמיך את קולו, שפע סיפורים, שאותם המחיז במקום, ומהסיגריות שעישן בזו אחר זו ניתזו גִּצים לכל עבר. הוא השרה תחושה של עוצמה פיזית גדולה, של מיצוי החיים עד תום ושל סיפוק עצמי. סבה לא יכול היה שלא להתפעל ממנו.
    "הבחור שלך אידיוט," אמר סְלון, כששמע מפי סבה את הסיפור על הפגישה עם בעלה של הלבורנטית.
    "למה?"
    "כי הוא נותן למדינה הכול ובעצמו מסתפק בגרושים. אנשים חכמים נוהגים אחרת. הם מוצאים תחילה מפעלים שמוכנים לרכוש סחורה אמנותית, ממלאים הזמנות עבודה, חותמים על חוזים ורק אחר כך מעבירים את ההזמנות לאמנים. עדיף בגרוזיה או בארמניה, שם אנשים מוכנים לשלם יותר. אתה נותן להם את הנייר ובתמורה מקבל מזומנים."
    "וכל זה פלילי, כמובן?"
    "במדינה הזאת הכול פלילי. אבל כאן הסיכון הוא מינימלי. ההבדל היחיד בין זה לבין פרוצדורה חוקית הוא שאתה מוסר לאמנים את החוזים ישירות והם כבר מטפלים בהם בעצמם. אתה לא עובר כאן על שום חוק — החוזים רשמיים, עוברים דרך הקופה של הקרן, בקיזוז המסים. השכר העיקרי שלך הוא האחוזים שאתה מקבל מהאמנים על כל הזמנה. זאת אומרת, אם אתה מביא להם הזמנות בסך, נניח, מאה אלף רובלים, השכר שלך הוא עשרת אלפים. בקופה, באופן רשמי, אתה לעולם לא תקבל סכומים כאלה. אבל בכל מקרה תצטרך להעביר דרכם כמות מסוימת של חוזים, פשוט כדי לקבל משכורת בסיסית ולהיות חלק מסגל כלשהו, כראוי לכל אזרח סובייטי. עכשיו הבנת?"
     
    למחרת נסע סבה לפודולסק. הוא מיד מצא חן בעיני מנהל המחלקה המקומית של הקרן לאמנות, טייס קרב בדימוס, גיבור ברית המועצות פּרִיחוֹדְקוֹ. דרישת התפקיד העיקרית היתה היכולת לדבר טוב, למצוא חן ולמכור. לא היה צורך בהשכלה אמנותית. די היה לפריחודקו בתואר בביולוגיה של סבה והוא מיד קיבל אותו לתפקיד מומחה לאמנות. לאחר כמה נסיעות עבודה אל ערים רוסיות רחוקות סבה הבין שסְלון צדק. אם שומרים על החוק קשה להרוויח. את כל החוזים שהוא הביא עמו הוא מסר לעובדי המחלקה — גם למפקחים של הקרן היתה מכסה שהיה עליהם לעמוד בה — וקיבל את התשלום באשנב הקופה. התשלום היה גבוה ממשכורתו במכון לארכיטקטורה, ובכל זאת, לא היה לו די בכך. תנאי המחייה בנסיעות היו בלתי מספקים גם הם — מלון זול, שכן לחדר, אפס הנאה, עליבות מקיר לקיר. סבה הבין כי את הנתיב אל הזהב עליו לחפש באופן עצמאי. היכן שחמים והיכן שיש כסף.
     
    את הדרך אל המחלקה בפודולסק היה צריך לעשות באמצעות חשמלית, ואחר כך באוטובוס. בחירוק שיניים עשה סבה שוב את הדרך אל משרדו — אך היום היתה לו מטרה חשובה. פריחודקו, שהקשיב זמן מה לסבה, אשר חלק עמו מחשבות בדבר שיפור תפוקתם של האמנים — על מנת שאלה, לאחר החתימה על החוזה, לא יתמסרו מיד להשתכרויות ממושכות, אלא יעמדו בלוחות הזמנים — הוציא ממגירת שולחנו בקבוק מותחל של וודקה. סבה שלף מתיקו כיבוד שהכין בעוד מועד: גבינות, נקניק, שפרוטים. מזגו כוסית ושתו. אחר כך מזגו עוד אחת. סבה ניתב את השיחה לנושא האהוב על הטייס לשעבר — מלחמה.
    "הוצבתי אז בחזית הקווקזית. במחוז קְרַסנוֹדָר, סְטָנִיצַת10 אָבִּינְסְק, קְרִימְסְק. סמוך לקרימסק היה קרב גדול. גרינג שלח נגדנו את הטייסות המובחרות שלו: "אודט",11 "הלב הירוק" — שמעת עליהן? אבל הכי חשוב — זו יחידה מיוחדת של טייסי קרב שהפילו מטוסי אויב. כל אחד מהם עשה כשלוש מאות־ארבע מאות טיסות קרב," סיפר פריחודקו, פניו האדימו מאוד. "תשמע מה שכתבתי פה."
    הוא נטל מהשולחן מחברת בית ספר מקושקשת בכתב קטן מאוד והקריא בקול: "והציפורים עפו להן. אדמת האם קראה להן לשוב, גדות נהרות ואגמים מוכרים חיכו לחזרתן. ניחוחות מפתים של עשב ויערות, שהביא עמו הרוח על כנפיו, סחררו את ראשיהן. בשטח האש ציפורים רבות נפלו מתות על הארץ, אך החיות המשיכו בדרכן בחמת זעם."
    "נפלא. זה מאוד פיוטי," אמר סבה ומזג לכוסיות את שאריות הוודקה. גיבור ברית המועצות הערה לקרבו את הכוסית והמשיך לקרוא, ואילו סבה רפרף על פני הניירות שעל שולחנו. משמצא את הטפסים לאישור נסיעות עבודה לקח ערמה והטמין בתיקו. פריחודקו השקוע בזיכרונותיו לא הבחין בדבר.
    "התכוננתי לנחיתה. לפתע פתאום סילון אש הרתיח את האוויר מסביב לתא הטייס. המ"ט בקושי התחמק מהאש. המסרשמיט צלל מטה, כמו אל תוך תהום."
    "מיהו המ"ט?" למרות שסבה עסק בגנבת טפסים מהשולחן הוא הקשיב לסיפור ברוב קשב.
    "מפקד הטייסת, אני, זאת אומרת. הייתי אז מ"ט, הטייסים קראו לי אבא, למרות שהייתי רק בן עשרים וחמש."
    "אבל התחלת לכתוב 'אני', בגוף ראשון, ואחר כך עברת לספר על עצמך בגוף שלישי, 'מ"ט', ואחר כך שוב 'אני'. זה לא ילך, צריך לבחור באפשרות אחת ולהתמיד בה."
    "אתה צודק. כל הכבוד לך, סבליי מטבייביץ', אף אחד לא מוכן להעיר לי הערות ענייניות. צריך לתקן. הנה, עכשיו, חכה רגע." פריחודקו רכן מעל המחברת.
    סבה קם ויצא אל חדר ההמתנה החשוך. היה כבר מאוחר, המזכירות מזמן הלכו הביתה. הוא שלף מתיקו את הטפסים הגנובים ושם עליהם חותמת. ראש החוף לכיבוש אוזבקיסטן היה מוכן.
     
     
    3.
     
    אליק שוורץ אהב להתהולל במסעדות, בעיקר על חשבון אחרים. סבה הפסיק מזמן לספור את הכסף שבוזבז על סיפוק תאבונו העצום, הפנטגרואלי, של סגן שר הבינוי של רפובליקת אוזבקיסטן.
    אבל אליק הצדיק את ההוצאות וקישר את סבה עם האנשים הנכונים. ההיכרות בעלת הערך הרב ביותר היתה עם שר כלכלת משק המים, טוחטמיש ביירמוביץ' מורסלימוב.
    "טוחטמיש־אקא12 — אדם דגול," אמר אליק. "משק המים באוזבקיסטן זה לא איזה ראש המשרד לפירות וירקות, או מי שזה לא יהיה שם אצלנו ברשימה. יש לו טְרַסְטִים בכל הרפובליקה העוסקים בטִיוּב. אתה מבין הרי שטיוב והשבחת המים זה ענף חשוב מאין כמוהו — אין לנו גשמים והמים נחוצים לנו כדי לגדל כותנה. הוא שולט במשקי ענק ויש לו גישה לקולחוזים המייצרים כותנה. ובקולחוזים האלה יש מועדונים, גני ילדים, בתי ספר, סנטוריומים, פנסיונים — כל המקומות שאפשר לדחוף לתוכם ציורים."
    טוחטמיש התייחס להצעותיו של סבה ברצינות והעבודות החלו לזרום. ואולם היה צריך לתת שוחד, ולא כספי, מן הסתם — את כמות הכסף שהיתה ברשותו לא היה אפשר לבזבז בתחומי ברית המועצות — אלא באמצעות מתנות, לאות הערכה. החלו נסיעות מייגעות ואינסופיות ברחבי הרפובליקה. לאחר תקופה של נדודים כאלה, סבה הבין כי הוא זקוק לשותף, שבמחיצתו לא ישתעמם במרחק כזה מהבית ומחייו המוסקבאיים. הוא לא יכול היה לשאת עוד שיחות שולחן עם האידיוטים הנומנקלטוריים. זו היתה עבודה קשה — כל פעם להמציא נושאים לשיחה, לשקר, להעמיד פני חבר כשלמעשה בא לך להקיא מהם ולצחוק עליהם בלב. הוא שפך את נפשו רק בשיחות הטלפון עם ז'ניה, כשתיאר לה בפרוטרוט את הרפתקאותיו.
    "יכולים להכניס אותך לכלא!"
    "את כל הזמן מאיימת עלי בכלא. הפעילות שלי חוקית לחלוטין. באיזה סעיף יכולים להאשים אותי?"
    "ולו בעוון שוטטות. רשמית אתה הרי לא עובד בשום מקום."
    ז'ניה צדקה. את פנקס העבודה שלו סבה משך מהמחלקה בפודולסק. ברגע שהתחיל להרוויח טוב באוזבקיסטן הוא הפסיק למלא את המכסה הרשמית ובמוסקבה עמדו לפטר אותו. הוא עזב מרצונו החופשי והניח את פנקסו על השולחן בבית.
    "ושכחתְ את הסעיף האהוב עלי — 'הכנסות ממקור בלתי חוקי', סעיף 153 בחוק העונשין של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית.13 ממקור בלתי חוקי! והרי אני עובד כמו חמור. את יודעת, אגב, באיזו מדינה נוספת היה סעיף פלילי על הכנסות ממקור בלתי חוקי?" סבה השתתק אך לא חיכה לתשובה. "'האיסור על הכנסות מעבודות קלות ובלתי חוקיות' היה חלק מהתוכנית הרשמית של ה-NSDAP. לא בכדי המפלגה הזאת כונתה 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית'."
    "זה ייגמר רע!" ז'ניה טרקה את הטלפון.
     
    תמורת חברה טובה סבה היה מוכן להתחלק ברווחיו. כשיש לך קהל, זה סיפור אחר לגמרי. אפשר לשחק אותה בגדול ואחר כך לצחוק יחד על כל הפרטים. פִּיקֶר היה חברו עוד מימי העבודה המשותפת במכון לביולוגיה ניסויית. פיקר היה דוקטור למדעים ועדיין עבד באותה מעבדה.
    לא עניין את סבה כיצד פיקר יסדר את היעדרותו מהעבודה ויגיע לטשקנט.
    "בעוד שעה תהיה בתחנת פושקינסקאיה, משם ניסע יחד לנמל התעופה."
    פיקר מלמל משהו בתגובה. דיבורו היה תמיד אטי מאוד ובין המילים הוא השחיל אתנחתות ארוכות; מהרהר, ככל הנראה, בתוכן המשפט הבא.
    "אין לי עניין בכל זה. אם לא תהיה שם כעבור שעה, אטוס לבד," סיים סבה את השיחה.
    כעבור שעה פיקר, שלו פני סוס מוארכות ולסת בולטת, היה במקום, מתנשף ומיוזע. לבושו תמיד היה "מפואר" באופן מנקר עיניים. הפעם הוא עטה על עצמו חליפה מרופטת מתוצרת סובייטית, משופשפת באזור הברכיים והמרפקים, וחולצה דהויה מרוב כביסות.
    "מציע לך ללבוש חליפה אחרת. זו נסיעת עסקים לעיר מזרחית. הם נוטים לייחס חשיבות רבה למה שהאדם לובש," סבה סקר את פיקר מכף רגל ועד ראש.
    "יש לי רק חליפה אחת," אמר פיקר במלנכוליות.
    "וחולצה אחרת אין לך? בזאת כבר נשחק הצווארון."
    "מצד שני הוא רך ולא משפשף לי את הצוואר."
    סבה נאנח. לאדם חשוב כמוהו — וסבה היה אדם חשוב בטשקנט — לא היו יכולים להיות חברים בעלי חזות כה מפוקפקת. היה צריך לקנות לפיקר מלתחה חדשה.
    "ליוניה, זה לא בגלל שאני לא מכבד אותך, אני פשוט צריך את זה לעסקים. אז ככה — אני מנהל ואתה כאילו נער השליחויות שלי. אתה תישא את התיק שלי. מתאים?"
    פיקר הסכים. מה עוד נותר לו לעשות. חדר הלוקסוס במלון והמסעדות הטובות בעיר על חשבונו של סבה פיצו על נשיאת התיק. כמו כן, תמיד היה לפיקר חוש תיאטרלי וכל מה שקרה בטשקנט דמה מאוד להצגת תיאטרון. סבה סיפר למנהלים על החלטת המליאה בדבר התעמולה החזותית, נשא ונתן עם רואי חשבון, ואילו פיקר ישב בצד וצחק לו בשקט. בזה הוא כבר עשה את שלו. כשהגיעו למקום המפגש פיקר היה יוצא ראשון מהרכב ופותח לסבה את הדלת. סבה היה יוצא מהאוטו מבלי להסתכל לכיוונו ופוסע לעבר הכניסה בצעדיו המהירים וההחלטיים. פיקר הלך אחריו והקפיד לשמור ממנו מרחק, התיק בידו. סבה ופיקר חיו בהרמוניה מושלמת, אך פעם התעוררה ביניהם מחלוקת. פיקר החליט לצאת לטיול מאורגן בעריה העתיקות של אימפריית טמרלן. שלושת ימיו של טיול האוטובוס כללו את אוּרְגֵנְץ', חִיבָה, סֲמַרְקָנְד ובוכרה. מי שהיה צריך לשלם על הטיול הזה, לדעתו, היה סבה.
    "אתה רוצה שאתן לך את הכסף? הזמנתי אותך ללוות אותי, לעזור לי. ואתה מתכוון להבריז ועוד מבקש כסף? לא אתן."
    "לא נתת לי אפילו לראות את טשקנט כמו שצריך."
    "זה כמו מוסקבה, אני אומר לך, פרט לפַרְצוֹבְשְצִ'יקים14 והזונות המוסקבאיות. כל השאר אותו דבר."
    "אז אשלם על הטיול הזה בכספי." זו היתה הצהרה בלתי נתפסת עבור פיקר, הקמצן הפתולוגי, שניזון בביתו רק מדייסות.
    "תיסע על חשבונך. אבל אל תחזור לכאן, אלי. סע מפה ישר למוסקבה."
    פיקר נעלב והשתתק, אבל לא נסע לשום מקום.
     
    כפיצוי על הטיול שלא התקיים, לקח סבה את פיקר לסעוד ב"יאמה".
    "אתה מרגיש את הארומה? זה אלוהי: ריח הבשר הצלוי והתבלינים. אגדה, בגדד, המערה של אלאדין."
    הם הזמינו עשרים וחמישה שיפודי בשר כבש ושישליק כבד עגל, שני ליטר מרק בשר שורפה ובקבוק וודקה.
    "עכשיו אפשר למות, החיים לא עברו לחינם," אמר סבה, מתנשף.
    "בכל זאת, לעולם לא אסלח לך שבגללך הפסדתי את הטיול לאורגנץ'," פיקר הרחיק את הצלחת ומחה את הזיעה מפניו.
    "מה אתה צריך את האורגנץ' הזאת? זה חור," פליאתו של סבה היתה כנה.
    "זו בירתה העתיקה של ממלכת ח'וָוארֵזְם. זה מעניין."
    "ומה תראה שם? מח'ווארזם ומהעתיקות לא נשאר שם זכר. ראיתי שם הכול והמקום היחיד שמעניין בכל העיר, או ליתר דיוק, בעיירה הזאת, זה איפה שמאחורי השוק מכינים בשר טעים עם אפונה. אני, רק שתדע, מומחה לאתרי תיירות לאומיים — המסבאות."
     
    הרצאה קטנה על מסבאות, שנשא סבה בפני פיקר ב"יאמה"
    אדם שאינו סובייטי במאת האחוזים, כלומר כזה שהולך להפגנות ויושב באספות, אבל לא מאמין בגרוש למה שאומרים לו, נאלץ להסתגל לתנאי המחייה שלו. אין בכלל מקומות שאפשר להיפגש בהם והרי אנשים צעירים — אני מתכוון, עד גיל חמישים — רוצים לשבת איפשהו, לאכול משהו. כך היה וכך יהיה. כאן צריך להבין את העובדה הסוציולוגית הבאה ובתור איש מדע, ליוניה, אתה אמור להסכים איתי — בני האדם לא נולדו זהים, הם שונים. אחד נולד בלונדיני, השני ברונטי, והבלונדיני, גם אם יזיין את עצמו בתחת, לעולם לא יהפוך לברונטי. בני האדם מחולקים למעמדות והרצון האנושי הטבעי הוא לעלות בסולם החברתי. מה זה לעלות? פירוש הדבר הוא שבן אדם מבקש להתבלט על רקע הקבוצה הסוציאלית שלו, שבה הוא נמצא מכורח מוצאו, השכלתו, הישגיו או כישלונותיו החומריים או יכולותיו האינטלקטואליות והפיזיות.
    המסבאה הסובייטית — בעיקר המסבאות הטובות של מוסקבה — היא אחד המקומות הבודדים שבהם אנשים יכולים לנוח מהסוציאליזם הקסרקטיני שאנו חיים בו, ובה בעת להרגיש עליונות זמנית על אפרוריותו של הרחוב הנשקף מבעד לחלון. על כן, אנשים רבים המגיעים למוסקבה למטרת עסקים מוכרחים להגיע למסבאה. הרי בשום עיר אחרת לא קיים דבר כזה. טְרֶטְיָאקוֹבְקָה15 ותיאטרון הבולשוי הם רק בשביל לסמן "וי" ואילו עבור 99.99 אחוזים מהתיירים חשוב ביותר להגיע למסבאה. כדי להיכנס למסעדה צריך לעמוד שעתיים בתור, בכפור או תחת שמש יוקדת. אני מעולם לא עמדתי בתור, אני תמיד נכנס בלי תור ומכניס את החברים שלי, כפי שידוע לך היטב. יש אנשים סובייטים שביקרו במסעדה רק פעם אחת בחייהם ואחר כך תיארו את ביקורם בפרוטרוט, מה הם אכלו ומה שתו. כשאני בעיר, ז'ניה ואני הולכים למסעדה פעמיים בשבוע.
    מסבאות טובות בעיר: במקום הראשון "גרנד הוטל", שם ביקרתי בסך הכול שלוש פעמים ובכל פעם עם ז'ניה. אחר כך הוא נסגר. ה"גרנד הוטל" שכן בבית המלון "מוסקבה", הכניסה אליו היתה מצד המוזיאון של לנין. ה"גרנד הוטל" נחשב למסעדה היוקרתית ביותר בעיר: כלי אוכל מכסף טהור, כוסות מקריסטל, מלצרים בטוקסידו ובכפפות לבנות, שירות פנטסטי. כל הארוחה עלתה לנו בין שלושה לחמישה רובלים כולל בקבוק יין. במילים אחרות — זול מאוד. הסברתי זאת לז'ניה והיא מיד הסכימה איתי: המחירים במסעדה הטובה ביותר זהים למחירים בבית הקפה המושתן ביותר, לכן זה טיפשי לא ללכת למקומות טובים. כאן מתייחסים אליך בכבוד ובכלל, אתה מרגיש כמו בן אדם. בפעם הראשונה ז'ניה היתה קצת נבוכה, הקהל במסעדה היה עשיר, לבוש היטב ואנחנו היינו סטודנטים מרופטים. אבל למרות שהיינו ילדים, שירתו אותנו כמו את הגדולים והעשירים, שניצבו גבוה בסולם החברתי. זה היה עונג צרוף.
    "פראג", "מטרופול", "צֶנְטְרָלְניי16", "נציונאל", "בודפשט", "אָרָאגְוִוי" — זו הסמוכה לאשכו השמאלי של סוסו המפוסל של יורי דולגורוקיי.17 הכניסה למסעדות האלה נחשבה לעלייה בסולם החברתי. יותר מכול אני אוהב את ה"צנטרלניי", שאליה לקחה אותי אמי כשעוד הייתי ילד, לסעוד צהריים אחרי בית הספר. היא מעולם לא אהבה לבשל והמשכורת של אבא אפשרה לה לא לחסוך.
    מלבד זאת היו מסעדות באגודות התרבות השונות: איגוד אנשי התיאטרון הלאומי, בית הסופרים, בית האמנים, בית העיתונאי. אבל קשה להיכנס לשם. הכניסה מוגבלת לחברי הארגונים השונים, באישור בלבד. אני מבקר שם לעתים רחוקות, כיוון שעושים בעיות בכניסה. ומי צריך בעיות כשישנם מקומות שאין איתם בעיה? ואני גם לא אוהב את המסבאות הבוהמייניות האלה. האוכל לא משהו וגם האווירה לא מוצאת חן בעיני.
    כל האמנים הסובייטים האלה, הסופרים, השחקנים, המוזיקאים, המלחינים — האליטה היוצרת, מה שנקרא — אינם אלא חבורה של חוליגנים. הם מַזְנִים את עצמם בפני השלטון הסובייטי, בעודם מגנים על עקרונות מוסריים ואינטרסים שבגינם צריך היה להטביע אותם בבור שופכין — צבאי, יש לציין. מעמידים פנים של נבחרי עם, אך בפועל מדובר בפרוטקציונרים רגילים, גנבי אמנות. לכן האנשים האלה חיים ברמה גבוהה יותר מהסובבים אותם. דבר נתעב, בועות אוויר. כל השירים, הציורים, המחזות האלה...
    כשבן אדם עושה את מלאכתו נאמנה אפשר עוד איכשהו להבין אותו. אי אפשר לסלוח לו, אבל אפשר להבין אותו. אבל מי שעושה את זה ולא שוכח אף לרגע שהוא מוכר את עצמו תמורת כסף וחיי נוחות — אי אפשר להבין אותו ואי אפשר לסלוח לו. אלה נבלות, גרועים יותר מתליינים. האם אפשר בכלל להשוות בין תליין גולאג לבין פזמונאי סובייטי?
    כל השיטה בברית המועצות בנויה על חלוקה של בני אדם לקבוצות מובחנות וכל אחד מנסה לטפס מקבוצתו לקבוצה סוציאלית גבוהה יותר, בזמן שהוא יודע היטב כי הדרך היחידה לעלות היא לְרַצוֹת את השלטון הסוציאליסטי. ככל שהאדם עולה גבוה יותר בסולם החברתי, כן הוא נופל נמוך יותר מבחינה מוסרית. בלי יוצאים מן הכלל. במדע זה היינו הך. תקרתו של המדען ההגון, שלא מצטרף למפלגה, היא תואר דוקטור ומִשְׂרַת מרצה זוטר, משום שבלי זנות, אף אדם סובייטי לא יכול להרים את עצמו. סטלין המציא את זה והוא ידע היטב שאפשר לתפוס בביצים כל אדם, מהקטן עד הגדול. תוסיף לזה גם את הוודאות שבכל מושב רעים שיש בו יותר מחמישה אנשים — אחד מהם הוא מודיע.
    אין אנשים נקיים. זו מדינה שאין בה אדם נקי אחד. פרט למנקי רחובות, מסיקים, סניטרים. אפילו אני מַזְנֶה את עצמי, אם כי ביודעין. אני לועג לשיטה הארורה, כן, אבל מנסה לנצל אותה. כך שכולנו מוכתמים.
     
    הם הגיעו לעוד קולחוז שייצרו בו כותנה. טוחטמיש־אקא טלפן ליושב ראש הוועד המנהלי של סניף המפלגה האזורי והלה, בתורו, צלצל לפקודיו ופקד עליהם להראות לנציגים ממוסקבה את הקולחוזים המובילים במחוז. סבה תמיד פתח את השיחה עם המנהלים בכמה מילים קצרות, כדי שישכילו להבין את חשיבות הרגע.
    "שלום. שמי סבליי מטבייביץ' בלאנק, אני מהקרן הממלכתית לפיתוח האמנות של ברית המועצות. החבר הזה איתי," סימן סבה בראשו לעבר פיקר השתקן. "הגעתי אליכם ממוסקבה בעקבות החלטת המליאה האחרונה של הוועד המרכזי של המפלגה. במליאה דנו באופן חד ומפורש בתעמולה החזותית של הערכים הסובייטים. נשלחתי מהמחלקה של מרכז אסיה כדי להרים באזורכם את העבודה בתחום זה."
    יושב ראש הקולחוז נעמד דום.
    "קדימה, הראה לי את המשק שלך, נעיף בו מבט יחד. נתייעץ ונחליט מה לעשות. גן ילדים יש לכם?" שאל אותו סבה.
    "כן, בוודאי, נבנה לא מזמן. חדש לגמרי ובינתיים ריק לחלוטין."
    בגן עדיין לא היו מים זורמים ולא הותקנה בו צנרת, אך האידיאולוגיה חשובה מן הפיזיולוגיה ויושב הראש שמח לרכוש ציורים העוסקים באגדות ילדים בכמות של חמישים יחידות, כל יחידה תמורת אלפיים וחמש מאות רובל. נושא "אגדי" פירושו שפנים, שועלים, קוֹלוֹבּוֹקִים.18
    "תבין, אני המצאתי והכנסתי את הקטגוריה הזאת," תדרך סבה את פיקר במלון. "אם בתצהיר כותבים 'אגדה', אז הציור עולה חמש מאות רובל, אבל אם כותבים 'קומפוזיציה מורכבת', כמו, למשל, הזאב והשועל ביחד, אז הוא עולה כבר אלפיים וחמש מאות רובלים. לכן לא יהיו לנו אגדות, רק קומפוזיציות מורכבות בנושאים אגדיים."
    פיקר שלף מהתיק סרט מדידה מתקפל ומדד את החלל, כדי לדחוס לתוכו כמות מקסימלית של ציורים על מטר של שטח אפקטיבי. אם הציורים ימוקמו אחד לאחד, ייכנסו כל החמישים. מגן הילדים הם עברו להיכל התרבות של הקולחוז. באולם הגדול נעצר סבה על יד קיר ריק.
    "אני מעריך שכאן צריך להיות איזה כתם אמנותי שיחזיק את כל האקספוזיציה. למשל, קציר כותנה במחוז נָבוֹאִינְסְק. וכאן, לדעתי, יכולה להתאים קומפוזיציית 'לנין באחוזתו בגורקי'. מה דעתך?"
    "'לנין בגורקי', מצוין, כמובן." יושב הראש הנהן לאות הסכמה.
    "אבל נדמה לי שעדיף היה לתאר את ולדימיר אילאיץ' בחברת נדז'דה קונסטנטינובה. או בחברת אחותו." סבה היה זקוק לקומופוזיציה מורכבת, מה שיושב הראש, מן הסתם, לא ידע.
    "אני חושב, עם קרופסקאיה. אשתו אחרי הכול," הוא אמר בהדרת חשיבות.
    "כן, כן, אתה צודק. כך נרשום: 'לנין עם קרופסקאיה בגורקי'."
    פיקר הכניס את הציור להזמנת העבודה: בד, שמן, מסגרת, קומפוזיציה מורכבת.
    "תראה איך התפזרנו, המון דברים תכננו לנו. אחר כך עוד יבואו אלינו בטענות. יש לך תקציב לכל זה?"
    "התקציב ישנו," אמר יושב הראש בהחלטיות.
    "ובכל זאת, אני מציע שנקרא לרואה החשבון הראשי. נוודא מה אפשרי ומה לא."
    לאחר השיחה עם רואה החשבון החשדן והנרגן, התוכנית המקורית קוצצה על מנת להיכנס למסגרת התקציבית הקיימת. המנהל חתם על הרשומה ושם חותמת. ביציאתו סבה שם לב לקירות הריקים שטרם מולאו בתעמולה חזותית.
    "במסדרון הזה אפשר לתלות דיוקנאות של עובדי המשק המצטיינים. מה דעתך?"
    "כן, כן, כמובן. מחשבה נכונה מאוד. והאמן יגיע הנה כדי לצייר אותם?"
    "לא, תאסוף בשבילי את התצלומים שלהם והאמן יצייר על פי התצלום. כך נחסוך הרבה זמן. אין צורך לעקור את העובדים ממקום עבודתם..."
    ההסכם נחתם, הם לחצו ידיים. להזמנה המסורתית במדינות המזרח — לסעוד יחד ארוחת ערב — סבה סירב.
    במטוס, פיקר השקוע במחשבותיו בחן את תצלומי העובדים המצטיינים.
    "מי הולך לצייר את כל האנשים האלה?"
    "מה זאת אומרת מי? הגרוזינים. אני מקבל את ההזמנות, עורך את החוזים ושולח אותם לאמנים בטביליסי. תזרוק כבר את התצלומים האלה, אף אחד לא הולך להסתכל עליהם. הגרוזינים אומרים: 'העיקר שתהיה לו כיפה בוכרית על הראש.'"
    פיקר צחק.
    "אתה יודע איך הם עובדים? לדוגמה, העבודה הכי חזקה אצלי — ברז'נייב בשדה חיטה. שני אנשים עובדים עליה: אחד מצייר את הפיגורה של לאוניד אילאיץ' והשני את הנוף. שניהם חותמים על העבודה. תמונה בגודל בינוני — שני מטרים על שלושה, וים שיבולים מסביב. יופי של יצירה יש לחבר'ה האלה, לא? כולם אמנים עטורי פרסים, דרך אגב."
    "אז הם עובדים לפי שיטה של הקצאת ביצוע עבודה לצוות? ואני תהיתי, איך הם יצליחו לצייר כמות כזאת של עבודות?"
    "כל האמנים הגרוזינים האלה עובדים ככה. מה אתה חושב, שהם מבצעים הכול בעצמם? לכולם יש את הכושים שלהם. אחרת איך יגיעו לשכר אמנים שכזה? הם נותנים למאה אנשים לצייר את זה וחותמים למטה. עובדים חרוצים. בקצב כזה הם יכולים להגיע לשלושים תמונות ביום. תן לי את התיק שלי," סבה הושיט את ידו.
    פיקר מסר לו את התיק וסבה עלעל בניירותיו בהנאה.
    "כשנגיע לטביליסי, נראה להם את החוזים: 'הנה, ראו מה הבאתי לכם.' להם הניירת ולנו הכסף. יומיים־שלושה וכל הסכום יהיה בידינו. נשהה שם זמן מה וניסע הביתה. אבל שים לב, ליוניה, שום דבר מזה לא היה קורה אילולא במליאה האחרונה של הוועד המרכזי לא היתה עולה באופן מפורש סוגיית התעמולה החזותית."
    • אליס ביאלסקי
    • אליס ביאלסקי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ראינו לילה
    • ארץ איומה
    • שנים עשר השבטים של האטי
    • העולם החופשי
    • עקוב אחר שינויים
    • צילה
    • יולנדה
    • הרומאן המצרי
    • אמנות הבישול הסובייטי
    • הצורף
    • הדפסים
    • משקלו של פסנתר