הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אני אנסטסיה
  • אני אנסטסיה
    כתר | 1996 | פרוזה מקור | 132 עמ' מודפסים

    גיבורי חמשת הסיפורים סוחבים אתם חשבונות לא סגורים עם עברם, צועדים לקראת כישלונות ידועים-מראש ומנסים להתמודד עם תחושת ניכור וחוסר הפשר. מרוסקי חלומות הם ממשיכים ובוחרים את בחירותיהם למרות האפשרויות המעטות עד כדי עלבון. ואולם הגיבורים האמיתיים של סיפורים אלה הם הרגשות העזים, המעוצבים בעוצמה רבה: בזעם, ההשפלה, הגעגועים לאהבה. הילדה אנסטסיה בסיפור ליקוי ירח היא קורבן להתעללות אב חורג ואם חסרת ישע המגיבה על ייסוריה באדישות; העיתונאי אלישא פלידל בסיפור היינו מדברים על אהבה מדביק את אהובו במחלה סופנית בניסיון להציל את עצמו מאימת הבדידות; בסיפור יומני ברלין בוחרת גלי, ציירת מחוננת, להיכלא מרצונה החופשי בבית חולים פסיכיאטרי; מור אלקבץ, בסיפור שירת בלהות או הגמילה הלא ממומשת של מור אלקבץ, היא פמיניסטית נאורה, הנוצרת בתוכה שנאה עמוקה הן לעצמה והן למין הנשי כולו; ואילו גיבורת הסיפור סרטים, קולנוענית תל אביבית מובטלת, מתארת ימים אחרונים של אהבה, ומתעמתת עם שיממון חייה ועם בגידתו של אהובה. אלונה קמחי, ילידת 1966, לבוב, ברית המועצות, עוסקת בקולנוע, תיאטרון וכתיבה. הקובץ אני אנסטסיה זכה בפרס אקו"ם לספרות, 1993. זהו ספרה הראשון.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • סרטים

    1

    היתה, תקופה בחורף האחרון שאני ושחר לא הסתדרנו בכלל. אני הייתי מובטלת והעסק של שחר היה על הקרשים. הוא הפסיד כספים ולא הפסיק לריב עם דורון השותף, אבל לא היה יכול להתחפף מכל מיני שיקולים שלא ממש הבנתי בהם. אז ,הוא היה הולך בבקרים וחוזר בערבים עם פרצוף חשוך ולא היתה, לו אפילו סבלנות לשתף אותי בצרות שלו, והאמת היא שזה גם לא ממש עניין אותי. חיכיתי לתשובה מהקרן בקשר לתסריט שהגשתי להם על הגולם ועל הקשר שבין פראג לירושלים. חיכיתי, למרות שהיתה, לי הרגשה שבטוח שזה לא יתקבל. הייתי ישנה רוב היום, ובשעות שהייתי ערה הייתי חושבת מה יהיה אתי ומה אני אעשה, ולא היו לי תשובות אז הייתי חוזרת לישון על הספה בסלון. הייתי מגיפה את כל התריסים ומדליקה את המיזוג על מקסימום חום, בשביל שיהיה קל להירדם. התכסיתי בשמיכת פוך עם ציפה שלא החלפתי שבועות, ולמרות שלא ראו עליה ממש לכלוך, אפשר היה להרגיש כמה היא מטונפת, אבל לא היה לי כוח להחליף אותה כי זה אחד הדברים שתמיד שנאתי לעשות, ובתקופה כזאת מחורבנת בכלל לא היה לי חשק. הייתי אומרת לעצמי, מה אני אחליף עכשיו את הציפה, אז צריך יהיה להחליף את כל המצעים ואז בכלל להתחיל לסדר ולנקות. אז השארתי אותה.
    לפני ששחר היה חוזר, הייתי קמה, מקפלת את השמיכה ומעיפה אותה חזרה לחדר השינה, וככה מארגנת קצת מסביב, שלא יהיה מגעיל, מרוקנת מאפרות ודברים כאלה. מתחושת מחויבות. הייתי חושבת לעצמי שעכשיו, שאני תלויה בשחר לגמרי בכסף והכול, אז אני צריכה לנסות להיות אישה טובה. זה ביאס אותי לחשוב ככה אבל זה מה שנכנס לי לראש.
    כששחר היה בבית, רוב הזמן הוא היה משחק בנינטנדו שלו ונהפך ממש אלוף בכל מיני משחקים. כשהיה נמאס לו, היינו מזמינים סרט בהום סינמה, או מוצאים משהו בערוץ הסרטים ורואים. סרטים דביליים בדרך כלל, שאת רובם כבר ראינו בקולנוע במשך השנים, אבל לא היה אכפת לנו, העיקר לעייף את עצמנו ולהעביר את הזמן עד שאפשר יהיה להירדם. לפעמים היינו מתחילים לדבר על מה יהיה אתנו, אבל זה תמיד היתה אותה שיחה והיא לא הובילה לשום מקום. שחר לא ידע אם למכור את החלק שלו בעסק או לא, ואני הייתי אומרת שאני לא יודעת מה אני אעשה עם התואר בקולנוע, ואולי כדאי שאני אתחיל לחפש קצת עבודות בטלוויזיה, עכשיו שיש ערוץ שתיים וכל הכבלים ובטח יש מלא ג׳ובים בהפקה, ודברים כאלה. אבל זה אף פעם לא הוביל לשום מקום.
    בלילות, כשהיה יורד גשם, היינו אומרים, איזה טוב זה שיורד גשם, ואיך אנחנו אוהבים גשם, אבל זה לא אמר הרבה, כי לא קרה שום דבר וזה אפילו לא הזכיר דברים מדליקים מפעם; לא את הטיול לאמסטרדם כשכל הזמן שוטטנו בין התעלות, קרועים מאקסטזי מתנשקים ומתלקקים כמו גורים, ולא את החופשת סמסטר הראשונה שהיתה לי כשנכנסנו לאיזה אובססיה מינית אחד מהשני, והראש של שחר היה יוצא מבין הרגליים שלי רק בשביל לעשן ג׳וינט. הגשם לא הזכיר גם את הלילה הפסיכי ההוא, בתחילת היחסים, כשהלכתי ברגל מהדירה שלי עד לבית של שחר, כי פתאום התגעגעתי לראות את הפרצוף שלו, וכמעט טבעתי בשלוליות הענקיות שהיו בפרישמן, ולא את התקופות שהייתי חוזרת מאוחר מהאוניברסיטה ורואה את הצללית של שחר דבוקה לחלון, מחכה. החורף הזה, זה היה סתם גשם.
    הרבה פעמים היתה, לי תחושה קלאסטרופובית, בגלל שהיינו סוגרים את כל החלונות ואת התריסים במרפסת והרגשתי שאני נחנקת מהאוויר החם של המזגן ודועכת מהרעש של הגשם על הגג, ומהידיעה שאין לאן ללכת.
    מדי פעם היינו קמים לפי התור לעשות נס קפה. שנינו אוהבים פילטר אבל לא היתה סבלנות לשטוף בכל פעם את הקנקן של הפילטר, כי לא רצינו להפסיד קטעים מהסרטים שראינו. כשמישהו היה בכל זאת הולך, השני היה מספר לו אחר כך, מה קרה בסרט - ״עכשיו היה לו פלש בק על הקטע של התאונה עם אישתו״ או ״הם עצרו את הזונה עם הצהוב, אבל כנראה שהיא לא יודעת כלום״ או ״עכשיו ג׳ין הקמן קיבל את החבילה שההוא שלח מפראג״. כשהסרט היה נגמר, הייתי מציעה לשחר לראות עוד סרט והוא בדרך כלל ענה שאין לו כוח ושנמאס לו והיה הולך לישון ואני הייתי נשארת ורואה סרט נוסף, אפילו הכי מחורבן, על ארגנטינאים שהתרסקו עם המטוס על פסגה של איזה הר ואכלו אחד את השני בשביל להישרד או על תיכוניסטים אמריקאים בחופש הגדול. לא יכולתי לישון בלילות בכלל. היתה בי ערנות שלא ידעתי מה לעשות אתה ובעצם גם לא רציתי לעשות אתה כלום.
    בלילות כאלה, של סרטים, היינו מעשנים כמו מטורפים, יורדים על קופסה של לאקי סטרייק בשעתיים, ושותים איזה חצי ליטר קפה כל אחד. שחר היה אומר שכואב לו בחזה ושבסוף הוא ימות מסרטן ושהוא מעשן יותר מדי, ואני הייתי אומרת שינסה אולי לשאול את עצמו לפני כל סיגריה אם הוא באמת רוצה אותה וזה יקטין לו את הכמות, כי הוא לא יעשן אוטומטית, או שיקנה רק קופסה ביום. והוא תמיד אמר שזה לא מסתדר כי הוא גם משנורר מדורון השותף וכשיש לחץ בעסק אז אין לו אנרגיה נפשית לשים לב. אז הייתי מציעה לו לנסות דיקור מחטים סיני והוא אמר שזה סתם שטויות כי בסוף חוזרים לעשן. גם אני הרגשתי שאני מתפרקת פיזית, ושהגוף שלי מנוון לגמרי, אבל לא היה לי כוח לעשות בקשר לזה כלום. כשבכל זאת רצינו קצת להתעודד, היינו אומרים גם שכדאי ששוב נרשם לברכה בגורדון, ואיזה כיף היה כשהיינו הולכים לשם בקיץ שעבר, איזו הרגשה טובה זה היה עושה בקשר לכל מה שעושים אחר כך.
    לפעמים בשיחות שלנו שחר היה אומר שאין לו סיפוק מהחיים, שהוא כבר בן עשרים ותשע ולא יודע מה הלאה, ואני הייתי אומרת לו שלדעתי הוא מאה אחוז והוא עצמאי ומרוויח למחייתו, שהוא הצליח יותר מאנשים אחרים בגיל שלו ושהוא צריך לנסות וליהנות מהמצב הקיים, עד שיהיה לו רעיון חדש או הזדמנות למשהו נוסף. הוא היה אומר שאני לא מבינה כלום כי אני רואה אותו רק דרך הפריזמה של עצמי, שבשבילי עצם זה שמישהו יכול לפרנס את עצמו, זאת סיבה לשביעות רצון, אבל הוא עצמו לא בנוי ככה. שהוא זקוק לקצת יותר ממילוי הצרכים הבסיסיים של הקיום, בשביל להיות מאושר. שמתי לב שאני מעצבנת אותו וגם הוא עיצבן אותי, אבל לא ידעתי מה אפשר לעשות. לפעמים הייתי אומרת לו שאני מרגישה ייאוש ושאולי אני אף פעם לא אעשה סרטים כמו שחלמתי. כשלא היתה לו סבלנות, הוא היה אומר שאין לו כוח למחשבות הקטסטרופליות האלה שהוא לא רגיל להתנהל ככה ושתמיד יש תקווה. כשהיה לו מצב רוח יותר טוב, הוא היה אומר, שבוודאי שאני אעשה סרטים, שאין לו צל של ספק, כי יש לי כישרון. זה היה מרגיע אותי למרות שידעתי שזה לא נכון, אבל בכל זאת זה עשה לי קצת יותר טוב וזה כל מה שהייתי צריכה.

    • אלונה קמחי
      צילום: דודי ארדון
    • אלונה קמחי

      אלונה קמחי (נולדה ב-20 ביוני 1966), היא שחקנית, פזמונאית, תסריטאית וסופרת ישראלית. זוכת "פרס אקו"ם" ו"פרס ברנשטיין" לספרות.

     
    |
    ביקורת ספר מאת הדס1984. 6.2.2009
    |
    11/11/10
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות