הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אנטומיה של רשע
    ספר מוגן
     
  • אנטומיה של רשע
    ג'ואל א. דימסדייל | תרגום: יוסי מילוא
    כתר | 2017 | עיון, היסטוריה ופוליטיקה | 315 עמ' מודפסים
    בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, התכנס בנירנברג צוות תביעה שתפקידו היה להעמיד לדין את פושעי המלחמה הנאצים. לצוות המשפטי הצטרפו גם פסיכיאטר, ד“ר דאגלס קלי, ופסיכולוג, גוסטב גילברט, שתפקידם היה לבחון את מסוגלותם של הנאשמים לעמוד לדין – וכן את שפיותם.
     
    בעזרת הכלים שעמדו לרשותם באותם ימים – ובראשם מבחני רורשך ומבחני IQ , ניסו קלי וגילברט לבחון אם מוחותיהם של פושעי המלחמה תקינים ונורמטיביים. גילברט חשב שהם סבלו מפתולוגיות עמוקות, בעוד שקלי הניח שהם פשוט אנשים לא מוסריים, ואפילו מרושעים.
     
    אבל בסופם של משפטי נירנברג לא הגיעו החוקרים למסקנה חותכת. הפרוטוקלים של המבחנים אבדו למשך שנים רבות וכעת, לאחר גילוים, מנסה ג‘ואל א‘ דימסדֵייל, פסיכיאטר, לנהל דרכם מחקר היסטורי ופסיכיאטרי ולענות על השאלה שטורדת את מנוחתו ואת מנוחתם של רבים: האם יכול אדם נורמטיבי לבצע רצח עם?
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 22  44 
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
    התחלות בארץ של דשן ודם
     
    כשהרוח נושבת ממזרח נישא באוויר אבק דקיק של דשן ודם וצונח על סוּ סיטי, אַיוֹוה. הוא נעים למדי ומזכיר את עושרו החקלאי של האזור. למי שגדל שם בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים זו הייתה הסביבה הבטוחה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שוכנת לבטח בתוך מעמקיה רחבי הידיים של אמריקה, מוקפת באלפי קילומטרים רבועים של ערבות ומישורים גדולים ורחוקה מכל גבול מאיים.
     
    ואף־על־פי־כן היו צללים. 'העבר אינו מת לעולם,' אמר ויליאם פוקנר, 'הוא אפילו אינו נחלת העבר.' סו סיטי הייתה ביתם של ניצולי מחנות ריכוז רבים, שנמשכו אליה בשל הגבעות הרכות, היפות, המתגבהות סביבה, ובזכות עושרה החקלאי וריחוקה מן העולם שידעו, עולם שלא היה בטוח כלל. אחי הבין זאת בפעם הראשונה כשהיה בן עשר, ובמסלול חלוקת העיתונים שלו הבחין יום אחד בכתובת קעקע על זרועו של אחד השכנים. דומה שהשכן היה נבוך מן המעמד, ואחי לא ידע מה פירוש הדבר. אמי, שבדרך כלל לא התקשתה לבטא את עצמה במילים, קימצה בהסברים וניכר בה שלא נוח לה.
     
    אני חושב שהייתי בן שש או שבע כשנוכחתי לדעת אילו צללים מעיבים על שכנינו. הדבר היה בחודש מרס או אפריל, סמוך לחג הפסח, בשעת הטיול שאחרי ארוחת הערב עם אבי, שהיה רופא מקומי. הקרקע בגן הציבורי שליד ביתנו הייתה רכה מן השלגים המפשירים והדיפה ריח טוב. אבי היה מודאג מביקור בית שעשה באותו שבוע, אצל אחד מחוליו שלקה באנגינה חריפה. המחלה כשהיא לעצמה לא הטרידה את אבי ביותר; הוא ידע לטפל בחוליו והיה מורגל גם במוות. מה שהיה שונה אצל החולה הזה היה העיתוי של מחלתו. הוא היה ניצול ממחנה ריכוז, שהיה עד לרצח בני משפחתו בחג הפסח, בארץ אחרת של רכסי גבעות, דם ודשן. דתו קראה לו לשמוח בחג החירות, אבל השמחה הייתה ממנו והלאה.
     
    בימים ההם שלפני לכידתו של אדולף אייכמן העדיפו בני אדם שלא לדעת פרטים על השואה. בספרו הידוע Death in Life: Survivers of Hiroshima ('מוות בחיים: ניצולי הירושימה') משנת 1968, העיר רוברט גֵ'יי ליפטוֹן שהניצולים מטראומה גדולה בדרך כלל פוחדים להידבק מבני אדם שהם פוגשים לאחר מכן. ואף־על־פי־כן לא יכולתי להתעלם מן השואה, מפני שבעיר קטנה כשלנו אתה שומע סודות ולומד להכיר רוחות רפאים רבות.
     
    בתור ילד לא ייחדתי מחשבות רבות לרוע. הטלוויזיה עדיין הייתה בחיתוליה, תוכניותיה היו מעטות והחדשות נמשכו רבע שעה בלבד. גדלתי על רעיונות שטחיים ביותר של רשע מתוך ספרי קומיקס – 'הליצן', 'לֶקס לוּתֶר', 'דוקטור דוּם' וכדומה. בעולמנו לא זכה הרשע לדקויות רבות. הוא היה תמיד 'האחר', דבר־מה דמוני ושונה מן האזרחים והגיבורים של הקומיקס. אין פלא אפוא שחשבתי – כמו רוב האמריקנים בשנות הארבעים והחמישים – שהנאצים שתכננו וניהלו את מחנות הריכוז היו מופרעים לחלוטין וזרים לטבע האנושי.
     
    התליין בא אל משרדי
    עברו שנים. אחרי הלימודים במכללה הצטרפתי למשלחת ארכיאולוגים וחפרתי עמוק מתחת לפני המאה העשרים. חשפתי שכבות עגומות של פיח ואפר, אותות לאלימות שאירעה לפני אלפי שנים. אחר כך השלמתי לימודים לתואר שני בסוציולוגיה ולמדתי איך הכוחות החברתיים מעצבים את חיינו, ולבסוף נרשמתי לבית הספר לרפואה כדי ללמוד איך להביא מזור לבני אדם.
     
    אפשר שהייתי מניח את השואה מאחורי לולא הזמינה אותי ידידה אחת של הורי לחגוג בארוחת ערב את תחילת לימודי הרפואה שלי. היא לקחה אותי לאחת המסעדות המשפחתיות הישנות של סוּ סיטי, ושם, על ארוחה ביתית אופיינית למערב התיכון – לחמניות קרמל מתוקות למנה ראשונה, קציץ בשר עם תפוחי אדמה אפויים ושעועית מבושלת מדי, וקפה 'פוֹלגֶ'רס' לקינוח – סיפרה לי את קורותיה במחנות הריכוז. היא אמרה שמעולם לא דיברה על כך, אבל היא הולכת ומזדקנת והיא רוצה שמישהו ידע. גם היא איבדה את כל משפחתה במלחמה, ובאיווה בנתה לה חיים חדשים, שהיו נורמליים לגמרי, חוץ מן הסיוטים שפקדו אותה כל לילה. היא דיברה שעות, ולחמניות הקרמל המתוקות שהמסעדה משתבחת בהן התהפכו בקיבתי בלילה ההוא.
     
    לאור התעניינותי בהיסטוריה ובכוחות חברתיים אין פלא שבסופו של דבר נעשיתי פסיכיאטר, ולא מפתיע שהתחלתי לחקור ניצולי מחנות ריכוז כדי ללמוד איך התמודדו עם תקופת מאסרם ועם הישרדותם. ב־1974 פרסמתי מאמר על דרכי ההתמודדות של ניצולי מחנות הריכוז הנאציים. המאמר עורר מידה של עניין באמצעי התקשורת המקומיים, והסיקור החדשותי זימן לי פגישה מקרית שעיצבה את המחקר שלי מאז ואילך.
     
    ישבתי במשרדי, בעליית הגג של בניין קטן ומבודד בשטח בית החולים הכללי מסצ'וסטס. פתאום נשמעה דפיקה רמה על הדלת, ואני הופתעתי מפני שלא ציפיתי לאיש ולא רבים פקדו את הבניין הזה. נכנס איש חסון ורחב גרם ואמר בלי הקדמות, 'אני התליין, ובאתי לקחת אותך.' הוא התיישב על הספה והחווה בידו על תיק אקדחים, ואני מלמלתי תפילה קטנה ביני לביני. כשפתח האיש את התיק התברר שאין בו אקדחים אלא מסמכים מימי מלחמת העולם השנייה. 'אני הייתי התליין בנירנברג, והמסמכים האלה מוכיחים שאני מי שאני אומר שאני.' אחר כך סיפר לי שהוא גאה בעבודתו, ואף־על־פי שנהג תמיד במקצועיות, הוא נהנה לתלות את הפושעים הנאצים. 'הם היו זבל, דימסדֵייל, ואותם אתה צריך לחקור, לא את הניצולים.'
     
    פגישות מקריות
    פגישה כזאת אינה נשכחת בנקל. לא עשיתי דבר בעניינה, אבל היא לא משה מירכתי מוחי. ואז הזדמנה לי פגישה מקרית נוספת. במסיבה בגֵיינסוויל, פלורידה, נפגשתי עם המומחית הנודעת לכתמי רוֹרשאך, מוֹלי הַרוֹוֶר. מולי היא שסיפרה לי את הסיפור על מבחן רוֹרשאך שנעשה לפושעי נירנברג ועל החידה האופפת אותו והפולמוס שניטש סביבו עד היום.
     
    הספר הזה מגולל סיפור אפל שנמתח מגרמניה ועד שווייץ, ולמרבה התמיהה מניו ג'רזי לקליפורניה. לא מיהרתי לכתוב אותו. לא רציתי לעשות זאת; הוא היה קצת אפל מדי. אבל הסיפור לא נתן לי מנוח, ועם השנים לא יכולתי עוד להדוף אותו מעלי. הספר הזה משרטט אפוא את המורשת של משפטי נירנברג ואת מה שלמדתי על הרוע, על מה שכיניתי 'האנטומיה של הרשע'.
    • ג'ואל א. דימסדייל
    • ג'ואל א. דימסדייל
     
  • המלצות נוספות