הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אנה ואיש הסנונית
  • אנה ואיש הסנונית
    דני ספרים | 2017 | פרוזה תרגום, שואה, ילדים, נוער צעיר | 212 עמ' מודפסים
    קרקוב, פולין, 1939. מיליון חיילים צועדים ואלף כלבים נובחים. זהו אינו מקום עבור ילדות קטנות. אנה היא רק בת שבע כשהגרמנים לוקחים את אביה, פרופסור לשפות, והיא נותרת לבדה. ואז היא פוגשת את איש הסנונית. הוא גבוה, מוזר ומסתורי. כמו אביה, גם הוא בסכנה, וכמו אביה, לו יש יכולת מופלאה לדבר בשפות רבות: פולנית, רוסית, גרמנית, יידיש ואפילו ציפורית. כשהוא מזמן סנונית יפהפייה מהשמיים והיא נעמדת על כף ידו, אנה נשבית בקסמיו והולכת בעקבותיו אל לב היערות.
     
    במהלך מסעם המשותף, אנה ואיש הסנונית יתחמקו מהפצצות, יאלפו חיילים ואפילו – בניגוד לכללי ההיגיון בתקופה כה הרת גורל – ירכשו חברים. אבל בעולם שיצא מדעתו, כל דבר עלול להתגלות כמסוכן – אפילו איש הסנונית.
    זהו ספרו הראשון של גבריאל סביט, וכבר מהקריאה הראשונה בו אין ספק שהוא עומד להפוך לקלאסיקה מיידית. סביט, בכתיבה פיוטית וחדה כתער, מצליח לחשוף את האמיתות הכואבות ביותר של החיים ובאותה נשימה גם לחגוג את נס האפשרויות הגלומות בהם.
     
    הספר זכה בתואר "ספר השנה לשנת 2016" של המגזין Publisher´s Weekly ובפרסים רבים נוספים. הוא שהה שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מה את אומרת?
     
    כאשר אָנָה לָאנְיָה התעוררה בבוקרו של ה-6 בנובמבר, שנת 1939, שנתה השביעית, היא לא ידעה כמה דברים:
    אנה לא ידעה שמפקד הגֶסְטָאפּוֹ בפולין הכבושה אילץ את רֶקְטוֹר האוניברסיטה היָגֶלוֹנית, בכוחו של צו, לדרוש את נוכחותם של כל המרצים באוניברסיטה (שאביה נמנה עימם) בהרצאה ודיון על דרכה של האקדמיה הפולנית תחת השלטון הגרמני, שיתקיימו בצהרי אותו יום.
    היא לא ידעה שיחד עם עמיתיו, יילקח אביה מאולם ההרצאות מספר 56, תחילה אל הכלא בקְרָקוֹב, שבה התגוררו, ולאחר מכן אל מתקני מעבר נוספים ברחבי פולין, לפני שיילקח סופית למחנה־הריכוז זָקְסֶנְהָאוּזֶן שבגרמניה.
    היא גם לא ידעה שכמה חודשים לאחר מכן, קבוצה מעמיתיו של אביה ששרדה מתלאות אלה, תועבר למחנה דָכָאוּ בבָּוָוארְיָה עילית, מחנה שנודע לשמצה הרבה יותר מקודמו, אך באותה עת אביה כבר לא יהיה כשיר למעבר.
    מה שאנה ידעה באותו בוקר הוא שאביה נאלץ לצאת לכמה שעות.
    יש כל מיני ילדות בנות שבע. יש כאלה שיגידו לכם שהן כבר גדולות, ואתם תתקשו לחלוק עליהן; לאחרות יהיה חשוב הרבה יותר לשמור על סודות ילדוּת חבויים, כאלה שנכתבו בגיר על לוח ליבן, מאשר להגיד דבר כלשהו למבוגר; ויש כאלה (הרוב הגדול, בלי ספק) שלא החליטו עדיין לאיזה מחנה הן שייכות, והן עשויות להראות לכם צד באישיותן שלא חלמתם שתכירו - הכול בהתאם ליום, לשעה ואפילו לרגע.
    בגיל שבע אנה השתייכה לקבוצה אחרונה זו, ואביה סייע לה לטפח את שני הצדדים האלה. הוא התייחס אליה כאל מבוגרת - בכבוד, בהוקרה ובהתחשבות. אך בה בעת, הוא הצליח איכשהו לשמר בה את התחושה שכל מפגש שלה עם העולם הוא ראשוני, גילוי שמיוחד רק לה.
    אביה של אנה היה מרצה לבלשנות באוניבריסטה היָגֶלוֹנית בקְרָקוֹב, ומי שחייתה עם אדם כזה, חייתה כל יום בשבוע בשפה אחרת. כשאנה היתה בת שבע, הגרמנית, הרוסית, הצרפתית והאנגלית שלה היו ברמה טובה, והיא ידעה גם לא מעט יידיש ואוקראינית, ואפילו מעט אַרְמֶנִית וקצת רוֹמָאנִית, שפתם של הצוענים בני רוֹמָה מהרי הקַרְפָּטים.
    אביה מעולם לא דיבר איתה בפולנית. הפולנית, הוא אמר, תדאג לעצמה.
    אי אפשר ללמוד כל כך הרבה שפות, כמו אביה של אנה, בלי לאהוב לדבר. רוב הזיכרונות של אנה מאביה היו שהוא מדבר - צוחק ומתבדח, מתווכח ונאנח - עם אחד מחבריו, בני השיח הרבים שטיפח ברחבי העיר. למעשה, במשך רוב חייה איתו, סברה אנה שכל אחת ואחת מהשפות שדיברה נתפרה בהזמנה, כמו חליפה מחויטת, עבור האדם שאיתו שוחח. צרפתית לא היתה צרפתית אלא מִסְיֶה בּוּשָארִית. יידיש לא היתה יידיש, כי אם רֶבּ שמוליקית. כל מילה ומשפט בארמנית שהגיעו לאוזניה של אנה אי־פעם, הזכירו לה את פניו של ה״טאטיק״, הסבא'לה שתמיד קיבל את פניה ופני אביה בכוסות קטנות של קפה חזק ומריר.
    לכל מילה בארמנית היה ריח של קפה.
    אם ילדותה של אנה היתה בית, הרי הגברים והנשים שאיתם שוחח אביה בשעות הפנאי שלו היו עמודי התווך של הבית הזה. בזכותם השמיים היו מעל והאדמה מתחת, והם חייכו אליה ודיברו איתה כאילו היתה אחת מילדיהם שלהם. פרופסור לָאנְיָה מעולם לא בא לבקר אותם לבדו, היו אלה תמיד פרופסור לאניה ואנה. או, כפי שהם היו מבטאים זאת, פרופסור לאניה ואניה, או חנה'לה, או אנקה, או אנושקה או אנוק. מניין שמותיה היה כמניין השפות והאנשים בעולם.
    וכמובן, אם כל שפה מיועדת לאדם אחד בלבד, הרי שבסופו של דבר תתחיל הילדה לתהות: מהי שפתו של אבי? ומהי שפתי?
    אך התשובה היתה פשוטה למדי - הם היו דוברי שפות של אנשים אחרים. כל שאר האנשים היו קשורים לשפה אחת בלבד, לכל היותר שתיים או שלוש, אך נדמה היה כי הגבולות שתחמו את כל שאר האנשים בנוף הרחב והמגוון של קרקוב לא חלו כלל על אביה. הוא לא היה מוגבל לצורת דיבור בלעדית אחת. הוא יכול להיות כל מי שחפץ להיות. אולי, פרט לו עצמו.
    ואם דברים אלה היו נכונים לגבי אביה של אנה, הם היו בוודאי נכונים לגבי אנה. במקום להנחיל לבתו שפה אחת שתגדיר אותה, אביה של אנה העניק לה את קשת הלשונות הרחבה שידע, ואמר, ״בחרי מביניהן. המציאי משהו חדש לעצמך.״
    אין לאנה כל זיכרון שבו אביה אינו אומר דבר. בזיכרונה הוא חי כמעין פסל מלא חיים, שקוֹרַץ בתבנית תנוחת ההאזנה הרגילה שלו: ברך ימין כפופה מעל ברך שמאל, המרפק שעון על הברך, הסנטר בידו. תכופות אימץ תנוחה זו, אך גם כשהיה שרוי בשתיקה רבת קשב, לא יכול אביה של אנה שלא לתקשר. שפתיו וגבותיו התעוו והתפתלו בתגובה לדברים שנאמרו לו. אנשים שאלו אותו מה פירוש אותן עוויתות והעוויות ייחודיות אלה, אך אנה דיברה בשפה זו באופן שוטף ומעולם לא נאלצה לשאול.
    היא ואביה בילו את מרבית זמנם המשותף בדיבורים. הם דיברו בכל שפה, בכל פינה של דירתם ובכל רחובות העיר. אנה ידעה בוודאות כי מכל האנשים, היא היתה בת השיח האהובה עליו ביותר.
    הפעם הראשונה שבה אנה הבינה כי שפה היא פשרה המשותפת לרבים - ששני אנשים הדוברים אותה שפה אינם בהכרח זהים - היתה גם הפעם הראשונה, ככל הזכור לה, שבה לא הצליח אביה לענות על שאלתה.
    הם עשו את דרכם הביתה מטיול כזה או אחר, והיום הלך והחשיך. אנה לא זיהתה את השכונה שבה הלכו. אביה אחז בידה בחוזקה ופסיעותיו הארוכות אילצו אותה לרוץ קלות בעקבותיו. הוא החיש את צעדיו יותר ויותר בעוד השמש הולכת ושוקעת מאחורי הגגות, ולאחר מכן מאחורי הגבעות. כשהאירוע התרחש, הם כבר רצו.
    היא שמעה אותם לפני שראתה אותם. קול של גבר צוחק, בקול רם ובעליצות, משועשע כל כך עד שאנה התחילה גם היא לחייך, מתרגשת לפגוש את האדם שמאחורי הקול. אך כשהגיעו לרחוב שממנו נשמע הקול, היא הפסיקה לחייך.
    אלה היו שלושה חיילים.
    החייל הצוחק היה הקטן מביניהם. היא לא זכרה את השניים האחרים בבהירות, למעט העובדה שנראו לה גדולים להפליא.
    ״קפוץ!״ אמר החייל הקטן. ״קפוץ! קפוץ!״
    האיש הזקן ואפור השיער שלפניהם השתדל מאוד למלא את ההוראה, קופץ מעלה־מטה במקומו ללא מטרה מוגדרת. אך היה ברור לעין כי הוא סובל מבעיה כלשהי ברגלו. שבר עמוק, אולי. היה ברור לחלוטין כי הוא שרוי באי נוחות גדולה. במאמץ רב הצליח לשמור על קול נמוך כל אימת שנעליו היכו באבני המרצפת העגולות, למרות הכאב שגרם לו לעוות את פניו.
    הדבר גרם לחייל הקטן עונג רב עוד יותר.
    ייתכן שהחלק הקשה ביותר באותו זיכרון היה העונג הטהור והבלתי מרוסן שהיה באותו צחוק - בראשה של אנה החייל דיבר, או לצורך העניין צחק, בשפתו של הֶר דוקטור פוּקְסְמַן.
    הֶר דוקטור פוקסמן היה גבר שמן ומקריח שלבש תמיד אפודה. היו לו משקפיים ומקל הליכה שבו נעזר כדי לדשדש בבית־המרקחת הקטן שלו כל היום. הֶר דוקטור פוקסמן היה איש שצחקק ופניו כמעט תמיד היו מאדימות. בזמן הקצר שהכירה אותו, הוא הגניב לה יותר עוגיות משראתה בכל מקום אחר.
    והחייל הקטן דיבר הֶר דוקטור פוקסמנית.
    אנה היתה מבולבלת. היא לא היתה מסוגלת להבין את החייל בהקשר של הדוקטור, ולא את הדוקטור בהקשר של החייל. וכך היא עשתה מה שכל ילד היה עושה במצבה.
    היא שאלה את אביה.
    אילולא היה אביה של אנה מי שהיה, ואילולא היתה אנה שומעת, דוברת ובמידת־מה גם חושבת בגרמנית מאז שלמדה לדבר, ובקצרה - אילולא היה לה מבטא כה משכנע, ייתכן שסיפור זה היה נגמר לפני שהתחיל.
    ״פָּאפָּא,״ אמרה אנה, ״למה הם צוחקים על האיש הזה?״
    אביה של אנה לא השיב.
    החייל הפנה אליה את ראשו.
    ״ליבְּלינג,״ הוא אמר בגרמנית, ״יקירה, זה בגלל שזה לא איש. זה יהודי, יוּדֶה.״
    אנה זכרה את המשפט כדברו וכלשונו, כיוון שמשפט זה הפך עליה את עולמה. היא חשבה שהיא יודעת מהי שפה, כיצד היא פועלת וכיצד אנשים שלפו אל אוויר העולם מילים שונות כדי להקיף את עצמם בקווי מתאר.
    אך מה שאירע כאן היה סבוך הרבה יותר.
    רֶבּ שמוליק לא אמר ״יוּדֶה״ (יהודי בגרמנית), רֶבּ שמוליק אמר ״יִיד״ (יהודי ביידיש).
    והחייל הזה, תהיה השפה שדיבר אשר תהיה, היה שונה מאוד מהֶר דוקטור פוקסמן, ורצה שכולם יידעו שהוא שונה מאוד מרֶבּ שמוליק היהודי.
    ב-1939 קבוצת אנשים שנקראו גרמנים נכנסה לארץ בשם פולין והשתלטה על העיר קרקוב שבה התגוררה אנה. זמן קצר לאחר מכן החלו אותם גרמנים במבצע שכונה 'זוֹנְדֶרְאַקְצְיוֹן קרקוב', שכוּוָן נגד המשכילים ואנשי האקדמיה בעיר, שאביה של אנה נמנה עימם.
    היום שבו נועד ה'זוֹנְדֶרְאַקְצְיוֹן קרקוב' להתבצע היה ה-6 בנובמבר 1939, כשאנה היתה בת שבע. כל שאנה ידעה הוא שאביה נאלץ לצאת מהבית לכמה שעות.
    הוא הותיר אותה בהשגחתו של הֶר דוקטור פוקסמן זמן קצר לאחר השעה 11 בבוקר, ומעולם לא שב.
    אביה של אנה נהג להשאיר אותה לעיתים אצל חבריו, כשנאלץ לטפל בעניינים דחופים. הוא בטח בה והשאיר אותה לבד בדירה לפרקי זמן קצרים, אך מדי פעם נאלץ להיעדר למשך זמן ארוך יותר. אנה היתה עדיין צעירה מאוד, ומדי פעם היה צורך באדם מבוגר שישגיח עליה.
    אביה של אנה עשה כמיטב יכולתו לבודד אותה מהמתרחש בעיר, אך מלחמה היא מלחמה, וקשה לגונן על ילדים מפני העולם לנצח. היו חיילים לובשי מדים ברחובות, ואנשים צועקים, וכלבים, ופחד, ולפעמים גם יריות. וכשאדם אוהב לדבר, בסופו של דבר תשמע בתו את המילה ״מלחמה״ נאמרת בקול רם, גם אם בגניבה. ״מלחמה״ היא מילה כבדה, בכל שפה.
    אנה זכרה במעומעם זמן שהתקיים לפני שמילה כבדה זו נחתה על סביבותיה, כמו משקולות בקצותיה של רשת. אך יותר מדמותו או פניו של אדם מסוים - יותר אפילו מדמות אמה שהצליחה להיחרת בליבה - אופיין זיכרון אותה תקופה בחיים שהתנהלו בחוצות העיר התוססת: פטפוטים במהלך שוטטות בגניה הציבוריים של העיר, כוסות בירה או ספלי קפה ותה על שולחנות במדרכות העיר, אמהות ואהובים וחברים קוראים ליקיריהם מקצה לקצה של רחוב מרוצף באבן, בתקווה שיסובבו את הראש לפני שייעלמו מעבר לפינה. ימים אלה נדמו לאנה כימים חמימים, ימים של שמש שמעולם לא חדלה להאיר. אך המלחמה, כך למדה, דמתה מאוד לימי סגריר - אם הם בסביבה, לא כדאי לך להיתפס בחוץ.
    בחודשים האחרונים שלפני היעלמו בילה אביה של אנה את מרבית זמנו איתה בבית, בדיבור וגם בקריאה, במקרה של צורך בלתי נמנע בשתיקה. כוונתו היתה טובה, אך רוב הספרים בביתם היו מעבר להשגתה של אנה, וכך בילתה את מרבית זמנה עם ספר מסוים אחד. היה זה כרך עב כרס של אגדות לילדים שנאספו מכל מקור אפשרי. בין אם היו ממשלי אֵיזוֹפּוֹס או מהתנ״ך, מאוסף מיתוסים נוֹרְדי או מצרי, הם אוירו באותו סגנון מנחם של המאה ה-19, בעט ודיו, ונדפסו על נייר עבה וכבד.
    אנה התגעגעה לספר זה ברגע שנפרדה ממנו, אפילו לפני שהחלה להתגעגע לאביה.
    במשך שעתיים או שלוש שעות באותו אחר־צהריים של ה-6 בנובמבר, נהג בה הֶר דוקטור פוקסמן כהרגלו תמיד, הקניט והצחיק אותה במשקפיו כשהחנות היתה ריקה מאנשים, וחזר להתעלם ממנה ברגע שפעמון הדלת צלצל ולקוח חדש נכנס פנימה. היו כעת הרבה פחות עוגיות משהיו בעבר, אבל אנה הבינה - הֶר דוקטור פוקסמן הסביר לה מדוע יש מחסור בעיתות מלחמה. היה זה מנהג נפוץ, שאנה התרגלה אליו כבר: כל אימת שמישהו ציין דבר־מה יוצא מגדר הרגיל באותם ימים, די היה להזכיר את המלחמה כדי להסבירו.
    אנה לא היתה בטוחה לגמרי מה משמעות המילה ״מלחמה״, אך הדבר נראה לה, ולו באופן חלקי, כהתקפה על מלאי העוגיות שלה, ולכך לא יכלה להסכים.
    החנות היתה עמוסה אותו יום יותר משאנה זכרה אי־פעם. נדמה שהאנשים שביקשו את עזרתו של הֶר דוקטור פוקסמן היו ברובם גרמנים צעירים במדים שנבדלו זה מזה רק במעט, ואפילו כמה מהגברים המבוגרים יותר, לובשי החליפות, דיברו בגרמנית שצלילה בהיר ומלוטש. היתה זו אמנם שפתו של הֶר דוקטור, אך היא נדמתה לאנה שרירית ודרוכה, ואילו שפתו של הֶר דוקטור היתה רגועה ונינוחה. כל זה היה מעניין מאוד, אך הֶר דוקטור פוקסמן נראה מתוח כשאנה הקדישה תשומת לב יתרה למה שלקוחותיו אמרו. וכך היא עשתה ככל יכולתה להעמיד פנים שלא הקשיבה לדבריהם.
    הוא ניסה להסתיר את חרדתו שהתגברה והלכה ככל שחלפו השעות, וכשהגיעה העת לסגור את החנות ואביה של אנה עדיין לא חזר לאסוף אותה, הוא החל לדאוג בגלוי.
    אנה לא דאגה כל כך. אביה כבר נעדר לתקופות ממושכות יותר, ותמיד חזר.
    אך כעת נשמעו יריות ברחובות מפעם לפעם, ותמיד נשמעו נביחות כלבים. הֶר דוקטור פוקסמן סירב בכל תוקף לקחת את אנה לביתו, ובכך נזרע זרע ראשון של דאגה בליבה. לפני כן הוא תמיד היה כה מתוק ביחסו כלפיה, ואנה התבלבלה לנוכח יחסו זה שלפתע הפך למנוכר.
    באותו לילה אנה ישנה מתחת לדלפק בחנותו של הֶר דוקטור פוקסמן. ללא שמיכה היה לה קר, והיא חששה להיראות או לעורר יותר מדי רעש, שכן הרחובות בלילה המתעבה היו מלאים גרמנים.
    היא התקשתה להירדם אותו לילה. דאגות טרדו אותה ומנעו מנוחה מעיניה, אך לא מנעו ממנה שעמום. ובאותו סף שינה נצחי, חסַר לה מאוד ספר האגדות שלה.
    לקראת סופו היה סיפור, שהספר, בשל כריכתו המתפוררת, נטה להיפתח בו. היה זה סיפור על מעין דמות רפאים שכונתה מלך הפיות. אנה אהבה לנעוץ מבט בדמותו, עד שהפחד הגיע לרמות בלתי נסבלות ואז היתה סוגרת את הספר בטפיחה. הפחד התפוגג כשמלך הפיות היה כלוא בין דפי הספר, וכעת השתוקקה לכלוא יחד איתו את הדאגה שכרסמה בליבה.
    בבוקר הביא הֶר דוקטור פוקסמן לאנה מעט אוכל. הדבר ניחם אותה, אך לקראת ארוחת הצהריים התברר שאין לו כוונה לתת לה להישאר שם. הוא דיבר בנימה מתנצלת, ואמר לאנה שישלח את אביה אליה ברגע שיגיע לחנות, אך היא לא תוכל להישאר יותר בחנותו.
    כל מה שאמר נשמע הגיוני, ולאנה בוודאי לא היתה כל זכות לערער על דבריו.
    הֶר דוקטור פוקסמן נעל את דלת החנות מאחוריו, כשיצא ללוות את אנה לדירתה. כשהגיעו, הסתבר עד מהרה שאביה נעל את דלת הבית לפני שהפקיד את אנה אצל הֶר דוקטור פוקסמן יום קודם. אך הדבר לא נודע מעולם להֶר דוקטור פוקסמן. ברגע שבו נראה בניין הדירות שלהם לעין, הוא התנצל ומיהר לשוב לחנותו.
    אנה ישבה לפני דלת דירתה במשך זמן רב. חלק ממנה עדיין היה בטוח שאביה נמצא בדרכו אליה, והיא ניסתה לעצור בעד הדאגה שפשתה בה ולעודד ודאות זו. הוא בוודאי ישוב בקרוב.
    אך הוא לא שב.
    כל אימת שאנה חשה כי ודאותה מתפוגגת, היא ניסתה את ידית דלת הדירה. היא סובבה אותה שוב ושוב, ובכל פעם השתכנעה יותר ויותר כי אביה לא נעל אותה מחוץ לדלת הבית, אלא כי לא סובבה את הידית מספיק חזק.
    אך ככל שרצתה להאמין בדבר, הדלת מעולם לא נכנעה. בימי שלום, משאלות כאלה עשויות להתגשם לעיתים. אך לעולם לא בימי מלחמה.
    נדמה היה שעבר נצח, ובמידה מסוימת היה זה נצח. עבור ילדים, שעה ריקה כמוה כחיים שלמים. אנה ישבה שם לפחות שעתיים או שלוש, וייתכן שאלמלא גברת נֵיימְצ'יק השכנה, היתה יושבת שם ומחכה לאביה עד שהמלחמה היתה קוטעת את המתנתה.
    גברת נֵיימְצ'יק התלוננה תכופות באוזני פרופסור לָאנְיָה ואחרים, שהוא ובתו דיברו בקול רם מדי מאוחר בלילה, אך אביה של אנה היה משוכנע שהיא לא אוהבת את הצוענים, הארמנים והיהודים שנכנסו לבניין כדי לבקרו. גברת ניימצ'יק דיברה פולנית בלבד, ורק מעט ממנה בכל עת. בכל חייה של אנה, מעולם לא אמרה לה הגברת הזקנה ולו מילה אחת ישירות, אם כי התלוננה עליה תכופות בפני אביה, בנוכחותה, לרוב בנוגע לחינוכה הכושל. למותר לציין כי אנה, ילדה שהיתה מורגלת במפגשים עם אנשים, מעולם לא שמחה לפגוש אותה.
    זמן קצר לאחר שאנה החלה להמתין בפתח הדירה, יצאה גברת ניימצ'יק מדירתה לזמן קצר, לצורך סידורים. עיניה השתהו על אנה כשעברה במסדרון, וכששבה לא ניתקו עיניה מאנה עד שטרקה את דלת דירתה מאחוריה.
    אנה לא ידעה בדיוק מה גברת ניימצ'יק תעשה, אך הגברת הזקנה החלה מדי פעם לפתוח את דלת דירתה לכדי חרך, במטרה לבדוק ולראות אם הילדה הקטנה עדיין יושבת במסדרון. כל אימת שאנה ראתה אותה, הביעו פניה, המעט שראתה מהן, שביעות רצון הולכת וגוברת.
    אילולא גברת ניימצ'יק הזקנה, ייתכן שאנה היתה נשארת שם וממשיכה להמתין לאביה.
    אילולא גברת ניימצ'יק הזקנה, אנה מעולם לא היתה פוגשת את איש הסנונית.
    היו בקְרָקוֹב דירות וחדרים רבים, ואפילו בתי־קפה ומסבאות, שבהם היתה אנה מתקבלת בזרועות פתוחות, בכל שפה, למשך יום או יומיים, על ידי אחד מחבריו של אביה המפוזרים ברחבי העיר. ובכל זאת, היא חזרה לחנותו של הֶר דוקטור פוקסמן. ככלות הכול, זה היה המקום האחרון שבו ראתה את אביה. זה היה המקום שבו יחשוב שהיא נמצאת.
    השעה היתה מאוחרת. אנה היתה רעבה וכשהשמש החלה לנטות כלפי האופק, היא החלה לתהות היכן תישן. דאגה זו היתה תחושה חדשה. עד ללילה הקודם, המקום היחיד שישנה בו היה מאחורי דלת הדירה הנעולה, בסמוך לחדרו של אביה.
    הֶר דוקטור פוקסמן היה טרוד בעבודתו עם לקוח כשאנה הגיעה לרחוב שמחוץ לחנותו. היא יכלה לראותו מבעד לחלונות הגדולים של הזכוכית החלקה, בעודו מדבר אל אדם לבוש חליפה. הוא אמנם הביט בה ישירות, אך לא ראה אותה.
    היה קר שם ברחוב.
    אנה היתה אמנם רגילה לנהוג בבגרות אפילו בגילה הצעיר, אך למרות זאת באותם ימים היתה בה גם צייתנות ילדותית. הֶר דוקטור פוקסמן אסר עליה להיכנס לחנותו. גם אם היתה סבורה שהנסיבות שונות לחלוטין מאלו שהתכוון אליהן, וגם אם היתה נואשת, היא לא נכנסה לחנות אלא אם נאמר לה שמותר לה לעשות זאת.
    זה מה שהמבוגרים כינו ״להיות ילדה טובה״.
    אנה התיישבה ברחוב וחיכתה לאביה שלא שב. הרחוב שבו שכנה חנותו של הֶר דוקטור פוקסמן היה קצר - דרך מתפתלת, מרוצפת אבנים, שקישרה בין שני ערוצי תנועה ראשיים ולא המשיכה אל מעבר להם. לא היתה בו תנועה רבה, ומלבד הלקוחות שבאו לבית־המרקחת ולכמה חנויות אחרות שהיו בקומת הקרקע, רוב האנשים שעברו בו גרו בקומות מעל, ולא השתהו ברחוב כשנכנסו או כשיצאו מביתם. אנה הרכינה את עיניה, מבקשת בלא קול שהעוברים ושבים לא יבחינו בה, או לחלופין, שאחד מהם יהיה אביה. היא העבירה את הזמן בתזוזה עצבנית ובחיפוש אחר חוטים רופפים שתוכל למשוך מחצאיתה.
    קול נעליים משך לבסוף את תשומת ליבה. קצב הקלאק־קלאק עבר לאורך הרחוב מאות פעמים באותו אחר־צהריים, חג סביב, קדימה ואחורה, נעלם לזמן־מה ואז חזר בשנית, לפני שקול עקבי העץ המכה באבני הרחוב הפך מוכר לאוזניה. כשהרימה ראשה בהפתעה, היה זה מתוך ודאות שהכירה נעליים אלו. זמן לא רב לאחר מכן הבחין האיש שמעל לנעליים שגם היא הבחינה בו.
    האיש היה גבוה ורזה להפליא. חליפת שלושת החלקים שלו, העשויה צמר חום, נתפרה בוודאי במיוחד עבורו. היה קשה לדמיין איש אחר בעל מידות שכאלה, ובגדיו התאימו לו יותר מכפפה ליד. הוא נשא עימו תיק רופא ישן, צבעו החום של העור השחוק בהיר במקצת מצבעה הכהה של חליפתו. היו לה חלקים עשויים פליז, ובצידו של התיק נכתבו ראשי התיבות SWG באדום דהוי, שבעבר היה ככל הנראה כצבעה של עניבתו הכהה. מטרייה ארוכה ושחורה נחה בין ידיות התיק, ראשה כלפי מטה, למרות מזג־האוויר הבהיר.
    האיש הרזה נעצר ברגע שהבחין באנה המביטה בו והרכין את מבטו אליה מגובהו העצום, מביט בה מבעד למשקפיו מוזהבי המסגרת. סיגריה כבויה נחה בין שפתיו והוא אחז אותה באצבעותיו הארוכות והצנומות, שואף אוויר פנימה לפני שיתחיל לדבר.
    אותו רגע בדיוק צלצל הפעמון וחייל גרמני צעיר יצא מחנותו של הֶר דוקטור פוקסמן אל הרחוב. האיש הרזה הפנה את ראשו בחדות אל החייל הצעיר, פנה אליו בגרמנית צחה, נוקשה ומלומדת ביותר, ושאל אותו אם זהו בית־העסק של הרופא המפורסם, שכולם אוהבים כל כך. אנה גילתה שנשימתה נעצרה באותו רגע.
    האיש הגבוה והחייל שוחחו בקצרה ובאדיבות, והחייל העיד על האיכות והלהיטות של השירות הניתן שם. ככלות הכול, הרופא היה גרמני וקשה היה לצפות שאחד מאותם רופאים פולנים יוכל להתחרות בו.
    לאחר הפוגה קצרה כמקובל, הניד האיש הרזה בראשו לאות תודה לחייל והפנה מבטו לעבר החנות. הדרת סמכות אפפה אותו ואנה החלה לתהות, כפי שתהה בוודאי החייל, אם עליה לדעת מיהו. החייל הצעיר שהיה מורגל היטב לגינוניהם של בעלי מעמד, פירש את ניד הראש כראוי, כאות לפרידה, אך בטרם התרחק, קרא לו האיש הרזה שוב.
    ״אני תוהה, חייל,״ אמר, ״אם תואיל להדליק את הסיגריה שלי.״ כפות ידיו הארוכות של האיש הרזה היו קפוצות מאחורי גבו. לא היה ספק בכך שהוא טרוד מכדי להדליק אותה בעצמו.
    החייל הצעיר ציית כמתבקש.
    האיש הרזה לא יצר קשר עין ולא הודה לו, או אף הכיר במעשהו. הוא שאף ארוכות מהסיגריה שלו.
    החייל נעלם אל תוך קרקוב.
    האיש הרזה שאף שוב מלוא ריאותיו לפני שפנה שוב לאנה.
    ״אם כך,״ אמר לה בגרמנית הרהוטה שלו, בעוד עשן רב בוקע מבין שפתיו. ״מי את?״
    לאנה לא היה כל מושג כיצד לענות על שאלה זו. הלסת שלה נעה בניסיון לחצוב מהאוויר מילה כלשהי בשפה כלשהי - היא ידעה שלגרמנים יש גרסה משלהם לשם ״אנה״, אך היא חשה שתהיה זו טעות לומר לדמות סמכותית זו שאותה מילה תיארה אותה עצמה. היה לה קר והיא היתה רעבה ומפוחדת, בעת שמוחה ניסה בקדחתנות להיזכר בכינוי החיבה הראוי.
    האיש הרזה הרים גבה והיטה את ראשו ימינה. הוא הרצין ועבר לפולנית, ״למי את מחכה?״
    הפולנית שלו היתה עגולה ומהירה באותה מידה שהגרמנית שלו היתה חדה ונוקשה. למעט אביה, היה זה האדם הראשון שאנה שמעה, ששלט היטב ביותר משפה אחת.
    היא רצתה לענות לו, רצתה לדבר, אבל לא ידעה מה תוכל לומר לו. עלה בדעתה לספר לו שהיא מחכה לאביה, אך למעשה היא לא היתה בטוחה שזוהי האמת, ומעל לכול היה ברור לה שאי אפשר לשקר לאיש הזה.
    האיש הרזה הניד ראשו במענה לשתיקתה של אנה ועבר לרוסית, ״היכן הורייך?״
    זו היתה אמורה להיות שאלה קלה למענה, למעט העובדה שאנה באמת לא יכלה לענות עליה, משום שלא ידעה. היא עמדה לענות לו, אך בשלב זה האיש הרזה התרגל לשתיקתה, והוא חג במהירות ודיבר שוב: יידיש.
    ״את בסדר?״
    שאלה זו היא שגרמה לאנה לבכות. מובן שבדרכן גם השאלות האחרות, עם חוסר יכולתה לענות עליהן, היו מבלבלות ומטרידות בדיוק כמו שאלה זו. אולי היתה זו נימת הדיבור שלו שהתרככה פתאום - הוא, אדם שהפחיד אותה עד מאוד והתנשא לגובה רב מעליה, נשמע מודאג. הדברים היו פחות ופחות ״בסדר״ בשבועות ואפילו בחודשים האחרונים, והיא לא יכלה לזכור אם מישהו אחר שאל אותה לשלומה. אפילו אביה, שעמל קשות על יצירת תחושה שהכול בסדר, לא טרח מעולם לבדוק אם אכן הצליח בכך.
    אולי היתה זו היידיש. זו היתה שפתו של רֶבּ שמוליק. אנה לא ראתה את רֶבּ שמוליק זה שבועות רבים. היא היתה אולי ילדה, אך לא היתה עיוורת לגורלם של יהודי העיר. היא כלל לא היתה בטוחה שהיידיש שרדה, עד שהאיש הרזה החל לדבר בה.
    עם זאת, ההסבר ההגיוני ביותר לדמעותיה של אנה היה שזו היתה השאלה שאת התשובה עליה ידעה בוודאות:
    היא לא היתה בסדר.
    נראה היה שדמעותיה מעוררות באיש הרזה יותר תמיהה מאשר דאגה. ושוב התחשרו גבותיו לאחת, והוא היטה ראשו הצידה והרכין מבטו אליה. הוא נראה בעיקר מסוקרן.
    עיניו של האיש היו חדות מאוד. הן היו שקועות עמוק בראשו. ילדה שהיתה מנסה להסתיר את דמעותיה ממנו, היתה מתקשה שלא לנעוץ מבטה בהן. עיניו לכדו אותה כמו חכה ומשכו אותה אליהן.
    הדבר הבא שעשה שינה את חייה של אנה לנצח.
    האיש הרזה הפנה את מבטו אל על, לעבר שולי הגגות שהתגבבו מעל הרחוב הקטן. מבטה של אנה הלך שבי אחריהן. כשהבחין במה שחפץ, חשק האיש את שפתיו והפיק מהן שריקה בהירה וצייצנית, שכוּוְנה לעבר השמיים.
    משק כנפיים נשמע לפתע וציפור צללה מטה אל הרחוב, כפצצה שנופלת ממעל. היא פרשה את כנפיה כדי לדאות באוויר ולהאט את צניחתה. היא התאזנה על אבן מדרכה אפורה ורטובה, קיפצה, מצמצה והיטתה ראשה הצידה, מבטה מופנה מעלה, אל האיש הרזה.
    הוא העביר את הסיגריה מידו השמאלית לימנית ואז כרע מטה על המדרכה, ברכיו המורמות מגיעות כמעט לגובה אוזניו. האיש הגבוה הושיט את אצבעו המורה השמאלית, במקביל לקרקע.
    לרגע אחד דָמְמָה הציפור. האיש הרזה דיבר אליה שוב וכאילו נקראה בשמה, היא עופפה ונעמדה על ענף אצבעו.
    הוא הסתובב באיטיות ונשא את הציפור אל אנה, הביט ישירות אל עיניה הגדולות והרים את אצבעו המורה הימנית אל שפתיו, מסמן לה לשתוק.
    לא היה צורך בכך. בחששה שתפחיד יצור קטן, עדין, יפה ובהיר זה, אנה הפסיקה לבכות, ויתרה מזו: היא גילתה שוב שנשימתה נעצרה.
    כעת יכלה אנה לראות את הציפור בבהירות גדולה במקום שבו החזיק בה האיש, סנטימטרים ספורים מפניה. כנפיה וראשה היו תכלת זוהרת, מלאת חיוּת, ואילו פניה והפלומה שעל צווארה היו כתומות בהירות. זנבה התפצל לקלשון רחב, והיא נעה בהתפרצויות מהירות, או דממה לגמרי והביטה בה מלמטה, כאילו הצליח האיש הרזה ליצור סדרה של פסלים ריאליסטיים לגמרי, שעמדו על כף ידו, כל אחד מהם מחליף את קודמו בצורה מושלמת.
    אנה חייכה, למרות הכול, והושיטה את ידה כדי לגעת בציפור. לרגע אחד סברה שתוכל להניח את קצות אצבעותיה על נוצותיה הרכות של הציפור. אך הציפור, בהבזק תנועה מהמם, עפה מעלה מעלה אל השמיים, במקום לעמוד ולהילטף.
    פיו של האיש הרזה היה חשוק, הבעתו אטומה, אך בעיניו החדות בערה מעין להבת ניצחון, ובתנועה מהירה וקולחת פרש את גופו לגובהו המלא והחל לחצות את הרחוב לעבר חנותו של הֶר דוקטור פוקסמן. אנה נדהמה כשהבינה ששמע את השאלה הקטנה שפלטה בנשימה אל האוויר.
    ״מה זה היה?״ שאלה.
    ״זאת,״ אמר האיש הרזה, בלי לפנות לאחור, ״היתה סנונית.״
    הפעמון שעל דלת בית־המרקחת צלצל כשהדלת נסגרה.
    קל היה להבחין, כשהאיש הרזה נדחק החוצה מחנותו של הֶר דוקטור פוקסמן, שלא היתה לו כל כוונה להמשיך בשיחה עם אנה. עיניו, כלים שנוצרו למטרת לכידת עיניים דומות להן, חלפו מעליה, היכן שנדחקה אל הקיר, בלי להשתהות ולו לרגע. לפני שהספיקה להתרומם על רגליה, כבר נשאו אותו צעדיו המתנפצים כקולות ירי, סמוך לפתחו של הרחוב הקטן.
    אך אנה כבר היתה מוכנה לכך כשיצא מפתח בית־המרקחת.
    בצרור מהיר של שפות מתנגשות ענתה על כל שאלותיו.
    ביידיש היא אמרה, ״אני מרגישה יותר טוב עכשיו,״ וברוסית, ״אני לא חושבת שאבא שלי יחזור.״ בגרמנית היא אמרה, ״אני מי שאני,״ ואז בפולנית, ״ועכשיו אני מחכה לך.״
    האיש הגבוה שתק לרגע ברחוב. כל אדם חי אחר במצבו היה בהלם גמור, אך על פניו לא נרשמה כל הבעה. הוא רק צפה באנה בשימת לב ואמד אותה בעיניו הכהות.
    כשלא היתה מסוגלת להמתין עוד, הוסיפה אנה בצרפתית, משום שזה היה הדבר הקרוב ביותר שחשבה עליו, ״ואני לא מדברת ציפורית.״
    זו היתה הפעם הראשונה מתוך שלוש פעמים שבהן שמעה אנה את איש הסנונית צוחק.
    ״אני לא מדבר צרפתית,״ הוא אמר.
    הוא עמד שם לרגע בשתיקה, צופה באנה הדוממת, כאילו חיכה לסימן או לאות שיופק מתוך התרחבותו והצרתו של בית־החזה הקטן שלה.
    אנה חשה שהיא טובעת בדממה הריקה. זו היתה הפעם הראשונה שבה אמרה זאת, הפעם הראשונה שהעזה אפילו לחשוב את הדברים:
    היא לא חשבה שאביה יחזור.
    היה קשה להגיד את זה, זה נשמע לא נכון, כאילו שברה מתכת חלודה ומשוננת בידיה בלבד. כאילו אביה קרא לה מעבר למגרש מלא אנשים, והיא שמעה אותו ופנתה ממנו והלאה.
    הכול דמם.
    האיש הרזה קיבל החלטה פתאומית, וכשאנה ראתה אותו מתחיל לפסוע אליה בצעדים רחבים, היא הופתעה לגלות פתאום שהיא פוחדת.
    לא היה כל ספק בכך: נוכחותו של הזר הגבוה לא השרתה עליה תחושת ביטחון. היה בו משהו מאיים, מין עוצמה שקטה שלא דמתה כלל להתנהגות שאנשים מטפחים כדי למשוך את תשומת ליבם של ילדים. ובה בעת, היה בו משהו - אולי האופן שדיבר בקלות כזו עם הסנונית - שריתק אותה. הוא היה מוזר, האיש הזה, בהחלט, אבל המוזרות שלו היתה חריפה, מוכרת. אולי לאנה ולאביה לא היתה שפה משלהם - ואולי השפה שלהם היתה כל שפה. אנה חשה, בעל כורחה, כי זר גבוה זה שגילתה היה בן לשבט הנדיר שלהם - איש של שפות רבות.
    עד שהאיש סיים לעבור, בצעדים ארוכים ומעטים, את המרחק בינו לבינה, אנה היתה כבר מוכנה לשמוע, למרות פחדה, שהזר נשלח לאסוף אותה. היא היתה מוכנה לשמוע שאם רק תבטח בזר ותלך בעקבותיו, היא תילקח למקום שבו נמצא אביה, שאדם זה נשלח אליה כמלאך שומר, שיטפל בה וידאג לה עד שתוכל לשוב למקום הראוי לה.
    היא החליטה.
    אך האיש לא נשא בשורות מעין אלה. במקום זאת, הוא כרע סמוך אליה, והושיט לה עוגייה שהיתה זהה לחלוטין לעוגיות שהֶר דוקטור פוקסמן נהג לתת לה.
    רק עוגייה.
    אך בדעתה של אנה, שכבר הגיעה לכדי החלטה, היה זה מין נס של שינוי צורה, שסימֵן את מעברה של הסמכות האבהית מהֶר דוקטור פוקסמן אל האיש הגבוה. התפתחות זו היתה טובה מכל תרחיש מילולי אחר שיכלה להעלות בדעתה. לא רק שהעוגייה היתה טעימה, היא היתה מעין קסם. וכן, היא גם היתה טעימה.
    האיש הגבוה הביט בעונג באנה הנוגסת בעוגייה. היא לא אכלה זה זמן רב, זמן רב מדי לילדה קטנה, ובוודאי שלא משהו כה טעים כמו אותה מתיקות של חמאה וסוכר. לא עבר זמן רב בטרם כילתה את העוגייה.
    כשתשומת ליבה של אנה ניתקה מהעוגייה שנעלמה באופן בלתי נתפש, האיש הרזה כבר הזדקף שוב ועמד מעליה.
    ״היי נסתרת מעין,״ הוא אמר לאחר רגע ממושך, ואז כשהחזיר את מבטו לעבר קרקוב, הוסיף, ״זמן רב ככל האפשר.״
    ואז התרחק מאנה, עקבי העץ שלו מעידים על התקדמותו כשנעלם בתוך המולת הרחוב המרוחק.
    השעה היתה מאוחרת קמעה, אך בגיל שבע אנה עדיין היתה בעיצומו של פענוח הדרך שבה העולם פועל. שבע שנותיה הקצרות סומנו בסדרה של תהפוכות סוערות ששינו את חייה כליל - מות אמה, היות העולם במלחמה וכעת גם אביה שנעלם. למיטב הבנתה, זו היתה דרכו של העולם. מה שידעה, לא החזיק מעמד זמן רב; מה שציפתה לו, נעלם. אם כך, כילדה מפונקת בת שבע היה לאנה כושר הסתגלות מעולה. היא ענתה לדוברים אליה בכל שפה שדיברו.
    כך שכאשר הגיע האיש הרזה, שדיבר אל סנוניות ושלף מהאוויר את העוגייה האהובה עליה, יכלה אנה ללמוד לדבר בשפתו. שפתו של האיש הרזה היתה מתעתעת ומנצנצת: לחיילים הוא דיבר בסמכותיות שגבלה בבוז; לציפורים קטנות באוויר הוא דיבר ברכות מעודנת.
    ועדיין, היה משהו מאחורי פניו האדישות, כשצפה בה מושיטה את ידה אל הסנונית, או טועמת את מתיקותה של העוגייה - היה בו משהו מעבר לתעתוע ולנצנוץ, משהו מוצק ויציב ואמיתי. משהו חבוי.
    היה זה איש שלא תמיד אמר את מה שהתכוון או את מה שהרגיש.
    אנה ידעה שבשפות שונות יש דקויות שונות המיועדות להבעת דרגות בהירות שונות. בשפה אחת, ביטוי מסוים עשוי להביע באופן ישיר למדי את כוונת הדובר; ואילו בשפה אחרת, כתעלול של אחיזת עיניים, מטאפורה בדיונית עשויה רק לרמוז על עומקו של רגש או על דעה ערמומית.
    כך שאנה ידעה בזעם מבהיל, שעוצמתו נתנה בידיה החשופות את הכוח לשבור ברזל קר, כי יש מילים נוספות שמסתתרות בין אלה שאמר לה האיש הגבוה.
    ״היי נסתרת מעין,״ האיש הגבוה אמר לה, ״זמן רב ככל האפשר.״
    אנה חייכה לעצמה. ״הנה אני באה.״
    היא הגיעה לכדי החלטה.
    • גבריאל סביט
    • גבריאל סביט
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • האי ברחוב הציפורים
    • תומי
    • איצ'ו וברנרד
    • אני לא גנב
    • הפנים שפרצו מהדף
    • הילדה המסתורית של סבא
    • המלך מתיא הראשון
    • האניגמה ב
    • אח גדול
    • הגברת עם המגבעת
    • הילדים מסמטת וילסדן
    • סוגיהארה – הסמוראי שסירב לציית