הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אמנות השקט
  • אמנות השקט
    פיקו אייר | תרגום: מרב זקס־פורטל
    ידיעות ספרים | פברואר 2017 | מדריכים ועצות, פסיכולוגיה | 96 עמ' מודפסים

    צפו בהרצאה של פיקו אייר באתר של TED כהשלמה לקריאה בספר אמנות השקט.

    www.ted.com

     

    ספרי "בעידן של מהירות, אין דבר מרענן יותר מהתקדמות אטית... בעידן של תנועה תמידית, דבר אינו דחוף יותר מ׳ישיבה שקטה׳" פיקו אייר הרפתקאות בדרך לשומקום פִיקוֹ אָיֶיר, שכל חייו נע ממקום למקום, כותב בשבחי השקט. כשהוא שואב השראה מדמויות מופת כמו: לאונרד כהן, מהאטמה גנדי, מרסל פרוסט ואמילי דיקינסון, מגלה אייר לקוראים כיצד לקיחת פסק זמן — "ישיבה שקטה" או בשמה הנפוץ יותר "מדיטציה" — יכולה לעודד יצרתיות ולהוביל אותנו לדרך חיים חדשה, שקוראת תיגר על הקצב הקדחתני של העולם המודרני. בעולם שבו אנו מותקפים כל העת בהסחות דעת ובתובענותה של הטכנולוגיה, תוהה אייר מדוע נראה כאילו אנשים רבים כל כך משתוקקים נואשות להתנתק מהזרם. המרפא לתחושה זו הוא, לדעתו, עתיק יומין ופשוט למדי: האטת הקצב, בחינה עצמית וגילוי מחדש של העונג הפשוט והמזכך שמביא עמו השקט.

     

    פִיקוֹ אָיֶיר הוא עיתונאי שכותב על מסעות, וזה עשרות שנים הוא מטייל ברחבי העולם: מאיי הפסחא לאתיופיה, מקובה לקטמנדו — אין כמעט נקודה על הגלובוס שכף רגלו לא דרכה בה. הוא כתב ספרי מסעות ורומנים, ומאמריו פורסמו ב"ניו יורק טיימס", ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", ב"האפר'ס", ב"טיימס" ובעוד עשרות כתבי עת ועיתונים ברחבי העולם. כיום הוא משמש כ־Distinguished Presidential Fellow באוניברסיטת צ'פמן שבקליפורניה

  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר 
    בדרך לשומקום
     
    השמש פיזרה יהלומים על פני האוקיינוס בשעה שנסעתי מזרחה, לעבר המדבר. לאונרד כהן, הגיבור שלי מאז נעורי, שר ״להתראות, מריאן״ במערכת השמע של המכונית, בעודי מפלס את דרכי בפקעת הכבישים המהירים שגדשו את מרכז לוס אנג'לס. שמש החורף הבוהקת נעלמה מאחורי חומה אפורה למשך יותר משעה, עד שיצאתי לבסוף אל המרחבים הפתוחים.
    ירדתי מהכביש המהיר ונסעתי במבוך של כבישים צדדיים עד שפניתי אל דרך צרה, ריקה כמעט לחלוטין, שהתפתלה מעלה, אל רכס ההרים האפלולי של סן גבריאל. תוך זמן קצר לא היה זכר להמולת העיר. כל שנותר מלוס אנג'לס הוא קו מִתאר של פסגות באופק.
    לבסוף, במקום שבו הוצבו בין עצי האורן שלטים שאסרו על השלכת כדורי שלג, הגעתי אל כמה בקתות פשוטות למראה, שהיו פזורות על צלע ההר. גבר קטן קומה בשנות השישים לחייו, שגבו כפוף ושׂער ראשו מגולח, המתין לי במגרש חנייה מאולתר. כשיצאתי מהמכונית הוא החווה לעברי קידה טקסית עמוקה, ואף שמעולם לא נפגשנו קודם לכן, הוא התעקש לשאת את חפצי אל הבקתה שבה עמדתי לשהות בימים הבאים. שולי גלימת הנזיר השחורה והמרופטת שלו התנופפו סביבו ברוח.
    כשנכנסנו אל החדר, החל הנזיר לפרוס לי כיכר לחם שזה עתה נאפה כדי להשיב את נפשי אחרי ״נסיעתי הארוכה״. הוא הרתיח מים בקומקום להכנת תה. הוא אמר לי שיש לו רעיה בשבילי, אם אני מעוניין ברעיה (אמרתי לא, תודה, כבר יש לי רעיה לעתיד).
    באתי לכאן כדי לכתוב על המארח שלי, שחי על ההר הזה באנונימיות ובשקט כמעט מוחלט, אבל לרגע התבלבלתי לגמרי. התקשיתי להאמין שהגבר קטן הקומה הזה, בעל המראה הסגפני, המרכיב משקפיים בעלי מסגרת מתכת וחובש כובע צמר, הוא למעשה הזמר והמשורר הנודע שכבר שלושה עשורים מרטיט לבבות בכל רחבי העולם, נווד נצחי, ואיש העולם הגדול המתהלך בחליפות ארמני.
    לאונרד כהן הגיע אל מעוז זה של העולם הישן כדי ליצור חיים, ליצור אמנות, מתוך השקט. והוא עמל כאן כדי לזכך את עצמו באותן נחישות ומשמעת שהשקיע כדי לזכך את שיריו, שלעתים נדרש לו עשור שלם ללטש אחדים מהם עד שלמות. בשבוע שבו ביקרתי שם הוא ישב במשך שבעה ימים ושבעה לילות ברגיעה מוחלטת באולם מדיטציה חשוף וריק. שֵׁם הנזיר שלו היה גִ'יקאן, שפירושו השקט שבין שתי מחשבות.
    בשאר הזמן הוא ביצע עבודות שונות במקום, שטף כלים במטבח של מרכז הזֵן הזה, מאונט בולדי, אבל בעיקר דאג לצרכיו של אב המנזר, ג'וֹשוּ סָסָקי, שהיה אז בן שמונים ושמונה, ושבחברתו ישב כהן ותרגל ״ישיבה שקטה״ (sitting still) יותר מארבעים שנה.
    לילה אחד בסוף חודש דצמבר, בארבע לפנות בוקר, התפנה כהן מתרגול המדיטציה שלו ובא אל הבקתה שלי כדי לנסות להסביר מה הוא עושה שם.
    בלהט בלתי־צפוי הוא אמר לי כי ״הישיבה השקטה״ היא התענוג הגדול והאמיתי ביותר שגילה בכל שישים ואחת שנותיו. ״תענוג אמיתי, עמוק, חושני וערב. משתה של ממש שאותו ניתן לחוות רק במהלך הפעילות הזאת.״
    יכול להיות שהוא מתבדח? שאלתי את עצמי. כהן הרי ידוע במעשי הקונדס שלו ובהתבטאויותיו האירוניות.
    הוא לא התבדח, הבנתי כשהמשיך לדבר. ״מה הייתי אמור לעשות עכשיו?״ שאל. ״להתחתן עם אישה צעירה ולהקים עוד משפחה? להתנסות בסמים חדשים, לקנות יין עוד יותר יקר? לא נראה לי. הדבר הזה הוא, לדעתי, התשובה המפוארת והמענגת ביותר לריקנות של הקיום שלי.״
    מילים נשגבות ונוקבות, כצפוי. החיים בקרבה גדולה כל כך לשתיקה לא פגמו ביכולתו לנסח משפטים נהדרים. עם זאת, כשיצאו מפיו של אדם שכבר התנסה ככל הנראה בכל הנאות העולם, נטענו המילים האלה במשמעות רבה.
    העובדה שהוא גר במקום המרוחק והדומם הזה אינה קשורה במאומה לאדיקות או לטוהר, הבהיר לי. זאת פשוט הדרך המעשית ביותר שמצא כדי להתמודד עם הבלבול והאימה שהיו מנת חלקו זה זמן רב. ״הישיבה השקטה״ בחברת ידידו היפני הקשיש, כשהם לוגמים בצוותא קוניאק ומאזינים לצרצרים עד השעות הקטנות של הלילה, היא דרכו להגיע לתחושה מתמשכת של אושר, כזה שאינו משתנה אפילו לנוכח הפתעות ואתגרים שהחיים מזמנים לנו באופן בלתי צפוי.
    ״אין דבר שמשתווה לזה,״ הוא סיכם ואמר על ״הישיבה השקטה״ בשעה שהשחר החל לעלות ולהאיר את הבקתה. ואז, אולי משום שנזכר לפתע בעצמו, חייך אלי בערמומיות והוסיף, ״אלא אם כן אתה מאוהב. כשאתה צעיר, פרץ ההורמונים הוא ריגוש מעולם אחר.״
    ההליכה לשומקום, כפי שכהן הגדיר זאת, היא ההרפתקה הגדולה ביותר שמעניקה משמעות לכל השאר.
     
    ***
     
    ״ישיבה שקטה״ כדרך להתאהב בעולם ובכל מה שבו. כמעט מעולם לא חשבתי על כך באופן הזה. ללכת לשומקום כדי להגיע אל מעבר לרעש ולמצוא יותר זמן לחלוק עם אחרים. הרעיון חלף במוחי מדי פעם, אבל מעולם לא חשתי בו בעוצמה רבה כל כך כפי שחשתי במפגש עם האיש הזה, שנראה שיש לו הכול, ולמרות זאת מצא את האושר ואת החופש כשוויתר על הכול.
    לילה אחד, בשעה מאוחרת, כשכהן ניסה ללמד אותי איך לשבת כראוי בישיבת לוטוס - בגו זקוף אך משוחרר - לא היה לי אומץ להגיד לו שמעולם לא התחשק לי לעשות מדיטציה. כמי שחצה יבשות לבדו מגיל תשע, תמיד התענגתי על התנועה. אפילו בחרתי בכתיבה על מסעות כמקצוע, כדי להפוך את התחביב שלי גם לפרנסה.
    עם זאת, כשכהן סיפר קצת על אמנות ״הישיבה השקטה״ (או במילים אחרות, ניקוי הראש והדממת הרגשות) - כשראיתי לנגד עיני את הקשב, הנדיבות, ואפילו ההנאה, שנבעו מאותם חיים של הליכה לשומקום שהוא סיגל לעצמו - הבנתי עד כמה משחררת יכולה להיות החוויה עבור כל אחד מאיתנו. אפשר להתחיל בכך שנקצה כמה דקות ביום ל״ישיבה שקטה״, בלי לעשות דבר, וננסה לתת לדברים החשובים לנו באמת לצוף אל פני השטח. אפשר גם לקחת כמה ימי חופשה בכל עונה של השנה, לצאת להליכות ארוכות בטבע או לבקר במקום מבודד כלשהו, כדי להיזכר בדברים הקיימים מעבר לרִגעִי ולעצמי. אפשר אפילו, כפי שעשה כהן, למצוא מקום שבו אין הסחות דעת או תפאורות מיותרות, מקום שבו נוכל להיזכר ולהיווכח שלהתקיים ולהיות קיים הם שני דברים מנוגדים לחלוטין.
    הרעיון הזה קיים עוד משחר ההיסטוריה, כמובן. השקט היה חלק מרכזי בחייהם של המשוררים במזרח אסיה והפילוסופים בני יוון העתיקה ורומא. אבל האם הצורך להיות במקום אחד היה חיוני כל כך כפי שהוא עכשיו? מחקר סוציולוגי שבחן את חלוקת הזמן בשלושים השנים האחרונות מלמד שכיום האמריקאים עובדים פחות שעות מכפי שעבדו בשנות השישים, ועם זאת הם מרגישים שהם עובדים דווקא יותר. אנחנו מרגישים כאילו אנחנו רצים כל הזמן במהירות מרבית, אבל אף פעם לא מספיקים הכול.
    נדמה כי מכשירים שונים נעשים לחלק ממערכת העצבים האנושית, ומגבירים את קצב פעולתה מיום ליום. נדמה כי איבדנו את יום המנוחה השבועי שלנו, את סופי השבוע, את הערבים הפנויים, את החופשות - את ימי החג. הבוסים שלנו, הודעות המגיעות אל תיבות הדואר האלקטרוני, או ההורים שלנו יכולים להשיג אותנו בכל שעה משעות היום או הלילה, לא משנה איפה נהיה. רבים מאיתנו מרגישים כמו רופאים בחדר מיון, נמצאים בכוננות מתמדת ונדרשים לרפא את עצמנו בלי שנצליח למצוא את המרשם בתוך הבלגן על שולחן העבודה.
     
    ***
    כשירדתי מההר נזכרתי כיצד, לפני שנים לא רבות כל כך, תנועה ונגישות למידע היו הדברים הנחשקים ביותר. כעת, דווקא החופש ממידע והיכולת לשבת בשקט הם הפרס הגדול. שקט הוא לא רק פינוק שנועד לאלה שיכולים להרשות זאת לעצמם. שקט הוא מצרך חיוני לכל אדם שרוצה להיחשף לפחות מידע חזותי. הליכה לשומקום, כפי שהוכיח לי כהן, אינה בהכרח התרחקות משפע, אלא דווקא התקרבות אל עצמך ואל חושיך.
    אני לא חבר בשום קהילה דתית ואיני מחזיק באמונה כלשהי. מעולם לא השתייכתי לקבוצת מדיטציה או יוגה (או לכל קבוצה שהיא, למעשה). הספר הזה עוסק בפשטות באופן שבו אדם מנסה לדאוג ליקיריו, לבצע את עבודתו, ולמצוא כיוון כלשהו בעולם שדוהר בקצב מטורף. הוא קצר בכוונה, כדי שתוכלו לקרוא אותו בבת אחת ולחזור אל חייכם העמוסים (אולי העמוסים מדי). אני לא טוען שיש בידי תשובות כלשהן, רק שאלות שאותן אפשר לפתח עוד יותר. בעת שהותי על ההר נזכרתי שהדיבור על שקט הוא בעצם דרך לדבר על צלילות ושפיות ועל תענוגות בני קיימא. אנא התייחסו לספר הזה, העוסק באותן הנאות בלתי־צפויות, כאל הזמנה להרפתקה שבהליכה לשומקום.
    • פיקו אייר
    • פיקו אייר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מיינדפולנס למתחילים
    • אין זמן טוב מההווה
    • אינטליגנציה חיובית
    • נוכחות
    • באושר ובאושר
    • 13 דברים שאנשים חזקים לא עושים
    • אושר אפשרי
    • המיתוסים של האושר מה באמת עושה אותנו מאושרים — ומה לא?
    • לרקוד עם הפחד
    • כוח הרצון
    • החיים בלונה פארק
    • הרשו לי לדבר איתכם על מוות