הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם
  • אמא ברחה מהר יותר
  • אמא ברחה מהר יותר
    פגשתי בניצולת שואה, והיא שסיפרה לי את סיפור חייה המדהים. היא הייתה בת אחת עשרה כשברחה בעזרת אמה מתחת לגדר הגטו והתחבאה במשך שנתיים בלול תרנגולות. אביה נרצח, אמה ודודתה ניצלו מהתופת. בתום המלחמה עברה לחיות במנזר, עזבה אותו לאחר שהגיעו לשם חיילים גרמנים שהסתתרו מפני רודפיהם, הפליגה לאמריקה ומשם הגיעה לארץ. באחד הימים שמעה את בנה בן השש מספר לחבריו: "פעם אחת היה איש רשע שקראו לו היטלר, והוא רדף אחרי אמא שלי, אבל הוא לא הצליח לתפוש אותה, כי היא רצה מהר יותר..." די היה בחלק זעיר זה מסיפור חייה המרתק כדי להצית את דמיוני ולשזור סיפור זה. כמו כן, היכרותי עם נפגעי נפש הביאה אותי לכתוב על הנעשה בבית חולים פסיכיאטרי, על השבר הנפשי ועל ההחלמה. מלבד פרטים אלה, כל הפרטים האחרים הם פרי דמיוני, ומהם משתקפת מהות החיים על אכזריותם, עליבותם, גדולתם ותפארתם. הספר עוסק בתחושות אנוש – סבל, בדידות, הישרדות, חמלה, גורל, אהבה ותשוקה, וחולש על מאורעות שהיו מנת חלקם של רבים – הגירה וקליטה, שפיות ושיגעון, החלמה ותקווה.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • הספר משתתף במבצע סמסונג
    25

פרק ראשון
  • המלחמה התחילה


    הערב רד, שמש שוקעת שלחה קרניים אחרונות, זרועות ארוכות של אור זוהר ואדמדם על פני היקום המנומנם, כאילו נפרדו הללו מהנוף בברכה אחרונה לפני אפלולית הליל היורד והפורש אדרתו על פני האדמה. נורות בקצה עמודי החשמל דלקו, ואור חלש הבליח והאיר את קרנות הרחוב. עצים בשדרה נצבעו בצבע ירקרק וצהבהב, אור קלוש פשט בין ענפיהם הצפופים והפך לכתם גדול על האדמה, כתם עגול ואפור, העלים נעו וזעו ברוח הקלילה. הסתיו כמעט פינה מקומו לחורף הקרב, והאוויר צח, קריר ונעים.
    אבני הרחוב נדמו, הקול היחיד שנשמע היה קול נקישות עקב נעליהן של אם ובתה שצעדו באטיות על המדרכה, אריחי אבן אפורים וישנים, חלקם סדוקים ושבורים וחלקם שלמים, כאילו יד הזמן לא נגעה בהם. בעבר היו המדרכות שוקקות והומות אנשים עוברים ושבים, וכעת התרוקנו ועמדו בשיממונן כמו חצרות הבתים משני צדי הרחוב המשתרע בישורת עד האופק הרחוק. הבתים הקטנים שברחוב נראו ריקים מאדם, אנשים הסתגרו בבתים, נעלו דלתות והגיפו תריסים, הזמן כמו עצר מלכת והמראה הנגלה כתמונה תלויה על קיר.
    משק חריקתם של גלגלי העץ נדם. היו אלה גלגליהן של עגלות מתגלגלות ומקרטעות הנושאות משאן אל השוק ואל טחנות הקמח ששבתו מכבר. שוב לא נשמעו צניפות סוסים ונעירות חמורים, קולות הבריות שנשמעו משחר היום ועד רדת הלילה נמוגו.
    כלבי הרחוב מוכי הכינים שצואתם צצה על המדרכה חדלו לשוטט בו. הכלבים נהגו להטיל מימיהם על כל גזע עץ שנקרה בדרכם וסימנו את נוכחותם בכניסות הבתים. היום, לעתים נדירות, נשמע קולו של כלב נובח מאחת החצרות, וקולו קול ענות חלושה. דומה שנביחתו מביעה מורת רוח כלשהי ולא ניסיון להפחיד זר או להניסו.
    צלן הארוך של האם ושל בתה השתרך אחריהן כשצעדו לבדן ברחוב השומם. הילדה אחזה ביד אמה, ושתיהן צעדו בשתיקה. הבטן המְתה מרעב מתמיד שנמשך חודשים רבים, ימי הכיבוש הנאצי בפולין, גם בגדיהן הבלויים לא חיממו כראוי.
    רוב החנויות ברחוב היו סגורות ותריסיהן הישנים מוגפים, דלתותיהן ננעלו אף הן במנעולים ובבריחים כבדים. בין החנויות הנעולות הייתה חנות קטנה שתריסיה לא הוגפו. האם ובתה הלכו באטיות וקרבו אל החנות שהוארה בעששית נפט קטנה. הייתה זאת חנות צעצועים, קסם רב היה בה. הילדה שלחה מבטה אל הבובות היושבות על המדפים, ראתה קופסת תכשיטים חומה עשויה עץ מגולף ציורי פרחים, ובה תיבת נגינה, מראה מסתובבת ורקדנית בשמלת מלמלה ורודה חגה סביב כרקדנית אמתית, בדיוק כזאת קיבלה פעם מתנה ליום הולדתה. האם גערה בה ומשכה את ידה הקטנה, האיצה בה למהר ולהגיע אל סבתה שגרה סמוך. הילדה סירבה ועמדה כנטועה על מקומה, מבטה ננעץ בדוב צהוב שעיניו החומות והגדולות הביטו בה ברכות. כשנעה ממקומה, נדמה היה לה שמבטו של הדוב עוקב אחריה ומלווה את דמותה. הילדה לא יכלה להתיק מבטה ממנו, "אמא, בבקשה, קני לי את הדוב הזה מתנה ליום הולדתי הקרב," התחננה. האם הצטחקה, "אווה בתי היקרה, יש זמן רב עד יום הולדתך, ועד אז תשני את דעתך ותרצי דבר מה אחר, וחוץ מזה ביום הולדתך ימלאו לך אחת עשרה, את גדולה מדי כדי לשחק בבובת דוב." "לא ולא," ענתה אווה, "את הדוב הזה אני רוצה ולא שום דבר אחר!" האם השיבה בקול חרישי, "נראה, אם עד יום הולדתך לא תשני את דעתך, אקנה לך אותו."
    למחרת עברו הבת והאם שוב ברחוב החנויות בדרכן לביקורן היומי אצל הסבתא. אווה חיפשה בעיניה הקטנות את הדוב, והנה לאכזבתה הרבה נעלם משם. במקומו ישבה על המדף בובה יפהפייה ופניה חרסינה לבנה, שפתיה בצורת לב נצבעו ארגמן, שערה הצהוב נראה אמתי ונאסף לשתי צמות, ובקצה כל צמה נשזר סרט ורוד מבריק. עיניה גדולות וכחולות, ריסיה שחורים וכבדים, לגופה עטתה שמלת קטיפה אדומה וקישוטי לבבות לבנים בשוליה, מקצה השמלה המפוארת בצבצו נעלי לכה שחורות זעירות וגרבי תחרה. "את רואה," אמרה אווה לאמה, "הדוב איננו, מישהו קנה אותו," הצטערה מאוד ונעצבה אל לבה. אמה שתקה והסתירה סודה מפני בתה. במעות המעטות שנותרו בידה קנתה את בובת הדוב וטמנה אותו במזוודתה. היא ידעה כי העתיד נסתר מעין ומכל היגיון, וכי עליהן לעקור בקרוב למקום מגורים אחר, חשש כבד מילא את לבה, היא ידעה שאת בקשת בתה תקיים בכל מחיר.
    בית הסבתא היה חשוך, רק נר בודד האיר באור קלוש את החשכה, ובקושי אפשר היה לראות דבר מה בחדר הקטן. דומה היה שצללים אפלים מלאו בו ובקירותיו. פחד אחז באווה, היא לפתה בחוזקה את כף ידה של אמה, ושתיהן ישבו על ספה רעועה ליד סבתה, היה זה הרהיט היחידי שנותר בחדר. האח כבתה כבר בחורף שעבר, לא נותרו בביתה עצים להסקה, והישישה חשה בגופה הכחוש את החורף העומד בפתח, מפרקי כפות ידיה וחוליות גבה כאבו ובישרו את בואו של האורח הלא קרוא. מעל כרכוב האח תלויה תמונה ישנה שלה ושל בעלה ביום חתונתם, אושר ותקווה אמרו עיניהם הנוצצות ככוכבים מאירים ביום חגם, ואילו עתה אמרו עיניה הכבויות ייאוש וחוסר אונים. בעלה נלקח ממנה באחת, ולא הספיקה אף להיפרד ממנו כיאות. הוא הובל במשאית צבאית למחנה עבודה שאת טיבו לא ידע איש. היא ארזה כמה בגדים חמים במזוודת עור קטנה חומה שקיבלה ירושה מהוריה, ושמה בה כמה פרוסות לחם אחרונות. היא לא ידעה מה תאכל בימים הקרובים, אך במעשה שעשתה ריככה את תחושת הפרדה החפוזה והקשה. אווה התיישבה על ברכי אמה ששמלתה הדהויה והכהה דמתה לשק אבלות.
    סביב עיניה של האם השקועות נוצרו עיגולים שחורים, עיניה היו גדולות, חומות, עצובות ועמומות מבט. דמעה לא נראתה בהן, הדמעות אזלו במהלך החודשים הקשים האחרונים, דומה שלא נותר בהן עוד שביב של תקווה.
    הסבתא והאם התלחשו ביניהן והעבירו שקית בד קטנה מיד ליד. הסבתא חיבקה את נכדתה בשתי זרועותיה הכחושות חיבוק אמיץ, חם וחזק, הביטה בעיניה במבט פרדה חודר ועמוק. גופה הקטן של אווה נעשה חידודין ושערה סמר. מבלי שנאמר דבר מפורש, חשה שזאת הפגישה האחרונה ביניהן, והיא לא תראה עוד לעולם את סבתה האהובה. מילותיה האחרונות של הסבתא היו ברכה ליום הולדתה, "מי ייתן ותבוא הגאולה עלייך ועל כל בית ישראל. זכרי ואל תשכחי, יהודייה את, כך רצה הגורל ואלוהים מנסה אותנו ניסיון גדול. שמרי את שמו בלבך, נכדתי היקרה, ותהיה דרכך צלחה." אווה לא הבינה לאיזו דרך מתכוונת סבתה, ובכלל לאן עליה ללכת ומדוע באה עליהם הרעה הזאת. מדוע נאסר עליה לשחק עם חבריה בני גילה ומדוע עליה להיות ספונה בימים ובלילות בחדר קטן, קר וחשוך לאחר שמשפחתה גורשה מביתה הגדול והמפואר שבכפר, מדוע נפרדת ממנה סבתה הקשישה והאהובה, ולאן היא הולכת בימים משונים אלו. איש לא הסביר לה את פשר הדבר, והיא חששה שמשהו רע עומד לקרות, עליה לעמוד על המשמר, להיות קשובה, שקטה ודרוכה, עליה להביט וללמוד מה פשר האירועים הללו. אמה לקחה את ידה והובילה אותה ברחוב המואר, והן חזרו אל חדרן. כשניסתה לברר פשר פרֵדתה מהסבתא, ענתה לה האם כי הסבתא נוסעת לארץ רחוקה, ובקרוב תשלח להן מכתב. קולה רעד, ועיניה התלחלחו ובהקו כזכוכית.
    למחרת אספה האם חפצים מועטים בתיקי יד: מעט לבנים, בגדים, גרביים, צעיפי צמר וכמה תמונות של בני משפחתה. זה היה המעט שנותר מרכושם הרב שהיה בבית שבכפר, את כולו מכרו בפרוטות כשגורשו אל החדר שבעיר.
    בביתם שבכפר, צמוד למבואה, היה חדר אירוח ובו ספות רחבות ונוחות. מפיות תחרה לבנות סרוגות במסרגה אחת, כדרך סריגתן של כל נשות המקום בשעות הפנאי, כיסו את המשענות ואת המסעדים של הספות. שתי כורסאות גדולות עמדו בפינות החדר, מסעדיהן חומים עבים ומבריקים. תמונות שמן קישטו את קירות הבית. אווה צפתה באנשים זרים שהוציאו כל אלה מביתם, עמסו את התכולה על עגלות רתומות לסוסים ועל מריצות בעלות שני גלגלים ומוט עץ הנאחז ביד ונעלמו בן רגע. הם לקחו עמם גם את השולחן הגדול ואת כיסאות העץ הרבים שמושביהם רופדו בבד גובלן פרחוני ושימשו את בני המשפחה ואת האורחים שהזדמנו לביתם לעתים קרובות. הם הסירו מחדר האירוח את נברשת הקריסטל הענקית, ובה נטיפות זכוכית לבנה שקופה שהפיצה אור בשלל גוונים. נלקח הפסנתר השחור ומקשי השנהב שבתוכו, ומהחלונות הגדולים הוסרו הווילונות הפרחוניים. המרבדים הכבדים הארוגים בנול גולגלו, נארזו בגלילים גדולים של נייר חום ונלקחו יחד עם שעון הקוקייה המגולף עץ שספרותיו אותיות רומיות שחורות וגדולות.
    ארונית גבוהה עשויה עץ חום כהה עמדה בפינת החדר, מאחורי דלתות זכוכית מבהיקה, שקופה ודקה ניצבו מדפי זכוכית שעליהם הונחו כוסות יין גבוהות וגביעי קריסטל. על המדף המרכזי הונחו מערכת כלי אוכל מחרסינה בוהקת בלובנה מקושטת בפס זהב, סכו"ם מכסף טהור ולידם שני פמוטי כסף וחנוכייה בעלת קנים ארוכים. הארונית על כל תכולתה נלקחה גם היא. החדר המהודר התרוקן מכול. נותרה רק האח שכבתה זה מכבר, בנויה לבנים אדמדמות וביניהן מלט לבן. אווה זכרה ימים אחרים וטובים שבהם אש עליזה וטובה חיממה את החדר. צמוד לחדר האירוח הגדול והמפואר היה חדר רחב ידיים ששימש את אמה בעבודתה כתופרת, והָמה ככוורת דבורים מבוקר ועד ערב, כעת שקט ודמם. מכונת התפירה, המגהץ והארון הגדול נמכרו. רק גלילי בדים וסלילי חוטים צבעוניים, שאיש אינו חפץ בהם, נותרו מיותמים בפינת החדר כאבן שאין לה הופכין. מול חדר האירוח וחדר העבודה היה המטבח שחומו וריחותיו פשטו בכל חדרי הבית ועוררו את החֵך. ראשי שום שזורים בחוט עבה ותלויים זה ליד זה לאורך הקיר, לידם מדף עמוס סירים ומחבתות.
    טבחית גויה מבוגרת כבדת גוף ובעלת לחיים אדומות כשל אבטיח ועיניים תכולות צחקניות, על ראשה מטפחת צבעונית ולגופה סינר לבן גדול עסקה בהכנת מיני תבשילים. היא צלתה עופות ודגים באסכלה, קצצה וטיגנה בצלים במחבת גדולה. בסירים רחבים ועמוקים בישלה כופתאות וקציצות בשר ששחו ברוטב עגבניות אדמדם, אפונה ירוקה ושעועית לבנה. קלתה חצילים ופלפלים אדומים, התפיחה בצק בשמרים ואפתה עוגות. בקלחת גדולה ושחורה בעבעו ריבות מפֵרות שקטפה מהעצים בחצר והוסיפה להם סוכר ומיץ לימון. בקיץ כבשה במלח ובחומץ חצילים סגולים קטנים ונעצה בהם שיני שום, מלפפונים ירוקים וכרוב לבן פרוס דק. היא הניחה אותם בצנצנות גדולות על אדן החלון במטבח.
    באותו יום נפרדה הטבחית מבני הבית ודמעות זלגו מעיניה. היא קפצה פיה בשתיקה, שפתיה הדקות הפכו לקו ישר ונוקשה, והיא לא הייתה מסוגלת להוציא הגה מפיה. רק המטפחת על ראשה רעדה קלות, ולחייה הוורודות הלבינו והסגירו את המתרחש בלבה.
    בקומה השנייה של הבית היו חדרי שינה ושירותים. לאווה היה חדר גדול ומואר, ציורי פֵיות ופרפרים יפהפיים תלויים על הקירות, ונברשת עגולה הפיצה אור נעים. סוס נדנדה גדול מעץ עמד במרכז החדר, ומדפים ארוכים נתלו לאורך הקיר, ועליהם בובות ומשחקים לרוב.
    בכל ערב הופיע אביה בחדרה, גבוה ורחב כתפיים, שער ראשו שחור ועבות, מבטו מלטף ופיו מלא שחוק. הוא סיפר לה סיפורי אגדות ושר לה שירי געגועים לארץ ישראל. הוא שר על יופייה של המולדת העתיקה שאבדה לעמו ועל זוהרה של ירושלים. כשעצמה עיניה ונרדמה, יצא על קצות אצבעותיו.
    חדר הוריה היה ממש מול חדרה. רצפת עץ מהגוני השרתה בו נועם, המיטה הרחבה בעלת המזרן העבה כוסתה סדין לבן, ועליו נרקמו פרחים צבעוניים. מלבד מיטה רחבה ונוחה היה בחדר שולחן תמרוקים ארוך מעץ חום כהה מגולף ביד אמן, ומעליו מראת קריסטל גדולה במסגרת עץ אדמדמה. ליד שולחן התמרוקים עמד שרפרף נמוך מרופד קטיפה אדומה, ופינת ישיבה מעץ הוקמה בתוך גומחה שהשקיפה אל הגן. אווה זכרה את אמה יושבת על השרפרף מול שולחן התמרוקים בשעת בוקר, מברישה את שערה הארוך עד מותניה, שחור, מבריק וחלק כמשי ואוספת אותו במכבנה ככדור על ראשה. לפעמים הייתה קולעת את שפעת שערה לשתי צמות ארוכות ומניחה אותן סביב ראשה, הילדה חשה אז שאמה חוזרת לימי נערותה, צעירה ונאה.
    מעל שתי הקומות הייתה עליית גג קטנה. מדרגות עץ מהוקצעות ומעקה ברזל מעוקל הובילו אל חדר גדול וחשוך ובו רצפת עץ מחוספס. שם נאספו כל בגדיהם הישנים של בני הבית, רהיטים משומשים וכל פריט שלא חפצו בו עוד, אפילו מיטת תינוק וצעצועי ילדים היו שם. לאט ובהתמדה התמלא החלל שקיות תפוחות וחפצים עד שכמעט לא נותר בו מקום. בעליית הבית היה חלון קטן שאותו מעולם לא פתחו, אפלולית שררה בו יום ולילה, ובדרך כלל רגלו של איש לא דרכה שם. כעת התרוקנו עליית הגג וחדרי השינה מכל תכולתם.
    אווה אהבה לשחק בחצר, לפזז ולרוץ אנה ואנה על המדשאה רחבת הידיים שבמרכזה ברֵכת דגי זהב וסביבה קני סוף. הברֵכה נבנתה מאבנים גדולות שחוברו זו לזו במלט וקושטה בצדפים משפת הים. לידה ניצב ספסל אבן קטן שעליו ישבה לעתים וצפתה בדגים.
    מאחורי הבית הגדול עמד מבנה אבן קטן, ששימש כמחסן לכלי העבודה של הגנן. הגנן, איש בא בימים אך כוחו עדיין במותניו, ניכש עשבי בר, תלש צמחים שכמשו, תחח ותיחם כל פינה ומשעול. בכל עונה שתל בחצר הגדולה פרחים שונים בכל צבעי הקשת, גושים של כתמי צבע בצורותיהם השונות – חבצלות צחורות, ורדים אדומים בעלי גבעול ארוך ושיחי יסמין שהפיצו ריח כבד בחלל החצר. גושי אמנון ותמר סגולים, ארגמניים ולבנים מנוקדים הרהיבו ביופיים, ובפינת החצר צמחו קקטוסים שמראם לא השתנה כמעט בכל עונות השנה. בחצר הקים הגנן סוכת עץ שעל קורותיה המרובעים והדקים השתרגה לעייפה גפן. עצי הפרי שבחצר כרעו תחת עומס שפע פריים, וציפורים רבות עטו לנגוס בפרי הבשל שהטבחית לא הספיקה לקטוף. הן פיזזו, השמיעו קולות עליזים של זמר ולגמו ממי הברֵכה ובה דגי הזהב.
    כשפרצה המלחמה פתאום נשמעו רעשים כבדים, זרים ומוזרים שהרעידו את היקום ואת הנפש. רעש המטוסים בשמים והלמות פגזי התותחים הפחידו מאוד את בני הבית. טנקים שעטו בטור ארוך, ואז החלו הימים הקשים.
    המוני אדם גורשו על ידי חיילים גרמנים רבים שהגיעו למקום, חיילים מלאי גוף, גבוהים וחסונים במדים חומים ובמגפיים שחורים ומבהיקים, קסדה על ראשם ומבטם אומר נחישות. גברים נשים וטף עזבו את ביתם, צרורות גדולים ומזוודות עמוסות בידיהם.
    אווה ומשפחתה גורשו אף הם מביתם על ידי שני חיילים צעירים שנשאו עמם צו גירוש. הם חסמו את דלת הכניסה ואת חלונות הבית בקורות עץ עבות שסומרו למשקופים במסמרים גדולים ושחורים. המשפחה עזבה לחדר שכור בעיר הגדולה. אווה הסבה מבטה בפעם האחרונה אל הבית שאהבה וראתה את החיילים המסיימים לחסום את הבית. וקול הפטיש הנוקש במסמרי הברזל העביר צמרמורת בגופה. היא שלחה מבט אחרון אל החצר, אחזה בידה של האם בחוזקה, שמא תיעלם גם היא כדרך שנעלם כל מה שהיה שלהם לפני רגע. אביה פסע לצדה בשתיקה, שם ידו בידה, היא חשה את ידו מזיעה וקרה כקרח.
    לפני הגירוש מביתם תפרה אמה על מעיליהם טלאי צהוב ועליו מגן דוד. היא ראתה שגם לשכניהם יש טלאי דומה, כולם התייחסו אליו בשלווה, היא הבינה שבכך סומנה והובדלה מאחרים שאינם עונדים טלאי על בגדם, אך לא הבינה על מה ולמה.
    לא עברו ימים רבים והם גורשו שוב מהחדר ששכרו בעיר. האם לקחה את בתה והלכה עם בעלה ועם כל שכניה ומכריה אל הכיכר, שם קראו בשמותיהם. הם הועלו על משאית, ישבו צפופים על ספסל עץ צר, חלקם עמדו דבוקים זה לזה, מיטלטלים מצד לצד, בכל סיבוב ומהמורה ראשיהם נעים זה לעומת זה, ועיניהם פעורות ואטומות מפחד.
    הנסיעה הקצרה הובילה אותם היישר אל מקום מגוריהם החדש: רחובות צרים, בית נוגע בבית, קרני אור מועטות הגיעו אל חלונות הבתים הישנים נמוכי הקומה והומי האדם. כל משפחה קיבלה חדר. אווה נכנסה עם אמה ועם אביה לחדר אפור שלא סויד שנים רבות, חלון קטן פנה אל הרחוב הצר, תריס העץ היה שבור ותלוי על וו חלוד. החלון היה מלא אבק ופיח, והללו הסתירו את קרני השמש הבודדות שהצליחו להסתנן מבּינות הבתים הצפופים. בקצה המסדרון היה מטבחון צר ששימש את כל המשפחות, לא היה בו מקום להעמיד שולחן או כיסאות. על הקיר נתלה מדף עץ רחב עליו הועמדה פתיליית נפט קטנה ומפויחת, סיר אמייל כחול קטן וסדוק וקומקום אלומיניום ישן. ליד המדף היה כיור ישן, מוזנח וסדוק, ותנור אפייה שניצב על מבנה אבן ובו גחלים, פתחוֹ הקדמי מרובע עשוי מתכת ולו ידית ברזל וזכוכית שקופה במרכזו. התנור היה קר ומטונף, ניכר שלא השתמשו בו זמן רב, כי חומרי הבעירה ומוצרי היסוד להכנת מאכל כלשהו אזלו. משני צדי המסדרון היו חדרים נוספים הומי אדם.
    בית שימוש מקורות עץ עמד בחצר, בור עמוק נחפר בו, ולידו ברז דולף שמימיו זרמו בטפטוף אטי. הוא שימש לרחצת הדיירים, הם הסתירו מערומיהם מאחורי שמיכה בלויה וממורטת תלויה על חבל, ובסחבה קטנה שִפשפו את גופם במים, לאיש לא היה סבון. הנשים כיבסו את הבגדים בכיור המטבח ותלו את הכבסים המעטים על חבל שמתחו מהחלון ועד לוו שהיה נעוץ בפתח הבית.
    החדר היה ריק לחלוטין, ארבעה קירות מוכתמים ודהויים ושלוש נפשות תוהות ומבולבלות. האם הניחה את מזוודתם וצרורותיהם על הרצפה בפינת החדר. האב הביט סביבו ולא השמיע הגה, כאילם היה. אווה אחזה בבובת הדוב בחוזקה, ואמה ביקשה ממנה לשבת על הרצפה הקרה והחשופה ולהמתין לה, בקול חרישי אמרה שיוצאת היא לחפש ריהוט כלשהו.
    האב ישב על הרצפה, השפיל עיניו, נעץ מבטו ברצפה, אווה ישבה לידו. הוא אסף אותה לזרועותיו והושיבה חבוקה על ברכיו. שעה ועוד שעה ישבה וחשה את חומו, אגלי זיעה נצצו על פניו וזלגו במורד צווארו, נדמה היה לה, שהוא עוצר נשימתו ובכי מר עומד לפרוץ מפיו בכל רגע. היא הניחה את גופה העייף על גופו ונרדמה. אמה שבה ובידה מזרן דק שלא הספיק לשלושתם, והם שכבו לרוחבו, מחצית גופם ממותנם ומטה שמוט על הרצפה הקרה. הם התהפכו במשכבם שוב ושוב בנסותם למצוא מנוחה לגופם, שנתם נדדה.
    למחרת הצליחה האם להשיג שמיכה והיא הניחה אותה לרגלי הישנים, לאחר יומיים של חיפושים ותמורת תשלום נאות נשאו מאמציה פרי, והיא הצליחה להשיג שני מזרנים ושמיכת צמר.
    ימים ספורים אחר כך הצטרפה משפחה נוספת בת שלוש נפשות – זוג קשישים ובתם המבוגרת והרווקה – להסתופף בחדרם. הבת נשאה בידה מזוודה קטנה שהכילה מעט בגדים חמים. זה היה כל רכושם. היא יצאה לשוטט בגטו וחזרה לאחר כמה שעות ובידה שמיכה ושני מזרנים.
    ביום קופלו השמיכות בקפידה והונחו על ערמת המזרנים שהונחו זה על זה. מזרן אחד נותר על הרצפה לישיבה, ובלילה נפרשו יתר המזרנים על הרצפה כאילו היו מצע אחד.
    כל אימת שרצתה לזוז ממקומה, אחזה הקשישה ביד רועדת ורפויה במקל הליכה מעץ. ההליכה לשירותים שבחצר הייתה קשה וארוכה עבורה, בתה ובעלה תמכו בה משני צדיה.
    היא סגרה אחריה את הבריח הרופף ועמדה, ידיה נאחזות בקירות העץ, כפפה את שתי רגליה התשושות משני צדי החור שבאדמה, עמדה רועדת ובקושי רב עשתה את צרכיה. ריח רע של סירחון ונחיל זבובים שאי אפשר לסלק במחי יד ליוו אותה בצאתה משם. היא שבה לחדר הצפוף ולישיבתה האין סופית והמיוסרת על המזרן הדק. החדר העמוס והדחוס נמלא ריחות חמצמצים של זיעת אדם ושל מחנק, החלון היה צר וקטן, לא די היה בו כדי לאפשר כניסתם של משבי רוח לאוורר את החדר.
    הלילות היו קרים, ראשיתו של החורף. האם השיגה שמיכה ישנה נוספת, ואווה התכרבלה בזרועות אמה שישבה על המזרן רוב שעות היום. היא כבשה פניה בשערה וכך מצאה את מבוקשה – מעט חום ואהבה רבה. אמה הביטה בה בשתיקה.
    בן לילה סביב הבתים הקטנים הוקמו גדרות חשמל ושער ברזל גדול. גטו – כך נקרא מקום מגוריהם החדש. חיילים גרמנים עמדו בפתחו ולא התירו לאיש להיכנס בו או לצאת ממנו. הם פטרלו סביב הגדר, ורק מעטים זכו לאישור מיוחד לצאת מהגטו.
    מגדלי שמירה גבוהים הוקמו וזרקורים האירו בלילה את הגדרות מסביב, שקט שרר בכול. אווה זכתה לרגעי אושר בודדים כאשר הלכה ל"כיתה" ללמוד. אמנם הגרמנים אסרו על הילדים ללמוד, אך האיסור נעקף בעורמה. בידיהם לא היו ספרים או מחברות, והם התגנבו בחשאי לבית שבו המתינה להם מורתם, צעירה בשנות העשרים. המורה לבשה תמיד אותה שמלה משובצת באדום ובכחול, שמלה רחבה, ארוכה וישנה שלא הצליחה להסתיר את רזון איבריה. פניה מוסגרו בצמות שחורות שאותן גלגלה ובהן עיטרה את ראשה הזעיר. אלו הדגישו ביתר שׂאת את חיוורונה התמידי, את עיניה הגדולות ואת ריסיה הארוכים והשחורים כאילו נצבעו בפוך.
    השיעור נערך במטבח ביתה, בין כה וכה לא היה דבר לבשל בו. עשרה ילדים קטנים וגדולים ישבו על רצפה חשופה בקרעי בגדיהם, רגליהם המשוכלות רזות ויחפות. כתף נגעה בכתף ותחושה של חברוּת עטפה את לבם בחום. התחושה החדשה והטובה הזאת נעמה לאווה. המורה לימדה כל שידעה על העולם הגדול והאין סופי, על הכוכבים וגרמי השמים, על ארצות מעבר לים, על אנשים וחיות שלא נראו בארצם מעולם. היא שִרטטה באוויר בקווים דמיוניים את אותיות האל"ף-בי"ת בשפה העברית העתיקה, אלה דמו למקלות קטנים ולריבועים פתוחים וסגורים, והילדים חיקו את מעשיה. משהסתיים השיעור, יצאו הילדים זה אחר זה, בזהירות ובמהירות שבו לביתם והמתינו בשקיקה ליום הבא.
    אמה תיקנה את אמרת מעילה שנפרמה, היא אחזה שוב במחט בידה הענוגה המאומנת בתפירה. אווה נזכרה בארון שבו הונחה קופסה גדולה מלאה תאים קטנים, ובהם סלילי חוטים צבעוניים. תא מיוחד בארון הכיל מסרגות מכל הגדלים וכדורי צמר לסריגה. בפינת החדר על מדף גדול הונחו גלילי בדים. על שולחן עבודה גדול הונחו ערמות של אבזרי תפירה: סיכות, מחטים, חוטים, תחרות, קטיפות, סרטים ורקמות. בחדר נשמעו קולות של רעש בד נגזר במספריים ושקשוק מכונת תפירה מופעלת ברגל. קרש גיהוץ עמד בפינה ועליו מגהץ גדול, חם, לוהט ומעלה אדים לבנים. במהלך עבודתה פיזמה האם שירים. איש לא הפריע לה במלאכתה.
    בתקופה ההיא תפרה עשרות רבות של חולצות גברים, הניחה אותן מקופלות בקפידה על מדפים בארון הבגדים שבביתם ומכרה אותן לחנויות שבשכנותם. היא תפרה גם לדיירות השכונה הגויות והיהודיות שמלות ערב מהודרות בעלות שרוולים תפוחים וכפתורי פנינה, כובעים רחבי תיתורת, את שוליהן עיטרה בתחרות לבנות ושחורות, קישטה את הכובעים בפרחים מלאכותיים, והם היו כשדה פורח ומרנין. היא תפרה בזריזות שמלות חשופות מחשוף וחליפות מהודרות מכופתרות, חגורות עור וכפפות מבדי תחרה שתאמו את הלבוש המפואר. בדי משי, סאטן ושיפון התנופפו בחדר התפירה כמו בריקוד קליל של רקדנית. המלאכה הייתה רבה, מבוקר ועד ערב היה ביתם שוקק והומה. מהחדר הגדול יצאו ובאו נשים רזות ונשים שמנות שמדדו שמלות, נחשפו קימורי גוו, ירכיים, רגליים חטובות וארוכות וגם קצרות ושמנות.
    קולות רבים נשמעו בחדר, מלל ולהג נשים פטפטניות, חושניות, מפתות וצחקניות שכל מעייניהן במלבושים, אותם מלבושים אשר יטווּ קורים של תשוקה ופיתוי לגברים הסובבים אותן ומחזרים אחריהן. באוויר עמדו ריחות תאווה של חלצי הנשים המיוחמות והמשתוקקות, ניחוחות של בשמים ושל זיעה. אווה הילכה בשקט בממלכה הסואנת והמופלאה הזאת, עד שבאו ימים אחרים...
    בתחילה הדירו השכנות הגויות את רגליהן מביתם, אחר כך מיאנו החנויות לקבל חולצות שרק אתמול נחטפו כלחמניות טריות, לבסוף גם השכנות היהודיות פסקו לבוא. מכיסיהן של אלו הלכו ואזלו הפרוטות, ומי שנותרה בידה פרוטה, הייתה חרדה לעתיד לבוא ולא נפרדה ממנה בקלות. שקט החל לשרור בבית, מדי פעם הביאה אישה תיקון קטן, הלה סיפק בדוחק רב פרוטות אחדות.
    באותם ימים לא נשמעה עוד שירת אמה, חדוותה אבדה ודומה שאיבדה מחיוניותה והפכה לאישה דאגנית, קמוטת עור וחיוורת. היא ישבה במרפסת הבית על כיסא נדנדה חורק מרופד בבד פרחוני והניעה עצמה שוב ושוב מעלה ומטה בתנועות עצבניות, דאוגות וכעוסות. עיניה היו עצובות ונוגות, היא קפצה פיה בחוזקה, לסתותיה התאבנו בכאב ולא הוציאה הגה מפיה.
    מאפיית האב נסגרה חודשים רבים לפני שעברו לגור בחדר השכור שבעיר, כיוון שלא נמצא קמח, והמאפייה שבתה ממלאכה. שני הפועלים השכירים פוטרו מעבודתם. אביה, שהשכיל לחזות את הנולד, שמר במרתף הבית שלושה שקי קמח לשעת צרה, שעה זו הגיעה מוקדם מן הצפוי.
    בבוקרו של יום אסף האב כוס קמח מהשק, הביאו למטבח והוסיף לו מים. שתיים-שלוש טיפות מהשמן ששמרה אמה בארון המטבח כאילו היו אוצר יקר, הספיקו. מבְּלילה זו טיגנה אמה כרוכיות דקות שנבלעו חיש מהר בקיבתם הריקה של בני הבית, הריח המשכר השרה חמימות שפשטה בגופם ובנפשם.
    האב צפה בדאגה בשקי הקמח המתרוקנים במהירות, וכשלא נותר בהם מאום, מכרה אמה תכשיטים ובגדים, ובכסף שקיבלה תמורתם קנתה לחם. משקלו של הלחם היה רב, משום שלבצק הוסיפו האופים תפוחי אדמה שבושלו בקליפתם כדי להרבות במשקלו. האם פרסה את הלחם הטרי לפרוסות דקות ככל שיכלה, והוא נאכל בלעיסה אטית כדי להשהות טעמו בפה. פת לחם זו לא הרגיעה את תחושת הרעב הקשה שהפך למנת חלקם יום אחר יום.
    אביה שנהג לעבוד מבוקר עד ערב במאפייתו נותר ספון בחדרו ללא מעש, גופו הגבוה והרחב כאילו שׁח בחוסר אונים. עיניו הצוחקות והחומות הפכו דהויות, וצבען אפור ואפלולי. הוא הסתגר ושתק שתיקות מעיקות. ללא גזרי עץ לחימום עלו על יצועם בשעות הערב המוקדמות. לא היה טעם להישאר ערים, השינה בימים הללו הייתה בבחינת בריחה טובה וברוכה מהמציאות.

    בתוך הגטו, קרוב לגדר החשמל, עמד חדרם הדל. הוריה הזהירו אותה לבל תתקרב לגדר שמא תתחשמל, אך היו ילדים זריזים, אמיצים ומלאי תושייה אשר הצליחו לחפור בורות מתחת לגדר ולהתגנב לחלק הארי. שם מכרו פרטי לבוש ותכשיטים, קיבצו נדבות ואף גנבו מזון והביאו אותו למשפחותיהם הרעבות. בדרך כלל הצליחו הם במעשה ידיהם, ורק לעתים שבו בידיים ריקות ובטנם הומה מרעב.
    מחלות היו חלק בלתי נפרד מחיי היושבים במקום, הטיפוס היה נורא מכול, והם חששו מפניו. בתחילה היו סימנים ראשונים מבשרי רעה: מצח לוהט ויבש ולחיים סמוקות, חום גבוה וכאבי ראש. לאחר מכן הופיע כאב בטן, שיעול ושלשולים בישרו את הגרוע מכול. רופא ותרופות לא היו בנמצא, הם היו שייכים לעולם אחר שחלף מחייהם מזמן, ושביב של תקווה לא נראה באופק.
    החיים בגטו הצפוף והמורעב היו קשים מנשוא, ואווה, אף שהייתה ילדה, הבינה שעליה לברוח מהמקום המקולל הזה. היא הצליחה לשכנע את אמה לתכניתה הנועזת: הן יחפרו בור מתחת לגדר, והיא תעבור אל הצד השני, אל הצד הארי. עורה הצח והבהיר, שערה הצהוב, אפה הסולד ועיניה התכולות – כל אלה לא יסגירו את מוצאה היהודי. היא תנסה למצוא את דרכה אל חברתה של אמה ג'ני. רוז הייתה בתה היחידה והן היו חברות טובות, היא תנסה למצוא מקלט בביתם שבכפר, הן בוודאי יעזרו לה. האם הסכימה לתכנית, אך האב סירב לה בכל תוקף, ועמד על דעתו כי בעת הקשה הזאת על המשפחה להישאר מלוכדת ולהיות לעזר זה לזה. למרות גילה הצעיר הייתה אווה נחושה בדעתה כי עליה לנוס, לברוח ולהציל את עצמה.
    עוד התכנית קורמת עור וגידים, נצטווה האב לצאת לעבודת כפייה. הגברים נלקחו לעבודה מפרכת מצאת החמה ועד שקיעתה, הם הועסקו בסלילת כבישים ובבתי החרושת שמסביב לגטו. האב סירב לעשות זאת, רגשות של אובדן, של דיכאון ושל דכדוך פשטו בנפשו נוכח מה שראה סביבו. פרנסתו וביתו אבדו, משפחתו רעבה ללחם, הוא חש בודד ומושפל בעוניים של בני ביתו. כאָב המשפחה אמור היה לספק את צורכיהם ולא היה מסוגל לעשות זאת. הוא לא ראה אור בקצה המנהרה האין סופית של הסבל הנורא, שמץ של תקווה לא נראה בעתיד לבוא. נפשו כבתה בקרבו ואחת היא לו – לעצום עיניו לנצח ותו לא.
    האב שכב על המזרן, הסב גבו והביט הוזה נים לא נים בקיר האפור, מתעלם מתחינותיה ומתחנוניה של אשתו. למען יראו וייראו עברו החיילים הגרמנים מבית לבית ואספו את הגברים שלא יצאו לעבודה באותו יום. בצעקות רמות ריכזו אותם בכיכר העיר וירו כדור בראשם. בתוך דקות ספורות סיימו את המלאכה. יללות נשים וצעקות שבר נשמעו מכל עבר, הגברים הסרבנים מצאו דרכם לעולם שכולו טוב.
    עוברי אורח שעברו בכיכר הצטנפו בין הבתים והתבוננו בבעתה בנעשה. החיילים הגרמנים ציוו עליהם לאסוף את הגוויות ולהניחן בעגלת יד מעץ. הם הובילו אותם אל שדה בשולי הגטו והורו לגברים לחפור בור בעזרת אתים שהכינו מבעוד מועד למטרה זאת. לאחר שנזרקו המתים לבור וכוסו בחול, נעלמו החיילים הגרמנים משם, ודממת אימה כבדה שררה בכול. האור בעיני האם כבה, שערותיה הידלדלו והלבינו בן יום. לכתם של אביה ושל אמה ממנה למקום בלתי ידוע ורצח בעלה האהוב הותירו אותה קהת חושים וחסרת אונים.
    באותו יום ובימים הבאים אחריו עלה באפה של אווה ריח המוות כשעברה בכיכר, ודומה שגם בקירות ביתה דבק הריח המוזר ההוא, אפילו הצחנה שעלתה מהביבים הנשפכים וזורמים בין המדרכות והכביש לא יכלה לריח הנורא.
    יום חדש הגיע, האם לחשה לבתה כי תכניתה חייבת לצאת אל הפועל אם חפצה היא בחיים. היא הסירה ממעילה של אווה את הטלאי הצהוב, נתנה בידה פרוסת לחם וזוג גרביים שסרגה משאריות צמר. אווה דחפה אותם לכיס מעילה ולקחה את בובת הדוב שלה. הוא יהיה לה חבר ורֵע בשעת צרה, הוא ינחם אותה בעת קשה, ילך אתה לאורך כל הדרך הבלתי ידועה שלפניה, אותו לא תעזוב לעולם.
    האם והבת המתינו לשעת ערב. הן יצאו בקומה שפופה. בזהירות ובזריזות חלפו בין בתי הגטו הצפופים והחשוכים, דממה הייתה בכול, ודומה שרק קול נשימתן המואצת נשמע בחלל האוויר. בפתח המחנה האירו פנסים גדולים את השער הגדול, ושומרים חמושים ברובים שמרו עליו. ממגדל שמירה גבוה צפה חייל גרמני וקסדה על ראשו על הנעשה למטה. הן פנו לצדו השני של הגטו והגיעו לגדר הרחוקה מהשער. בעזרת כפות אכילה חפרו ליד הגדר, העמיקו בשתיקה את הבור ואחר כך חפרו מתחת לגדר החשמל. המלאכה הייתה קלה, הקרקע הייתה חולית ולחה מטל הלילה. הבור נחפר במהירות, והאם חיבקה את בתה היחידה בחוזקה ואימצה אותה אל גופה. היא לא הוציאה הגה מפיה, פניה היו עייפות, חיוורות, מודאגות ועגומות, עיניה הביטו בבתה בקדרות, היא נשקה לה על מצחה, "אלוהים ישמור עלייך בתי," לחשה האם ובקושי נשמעו דבריה החנוקים, "אל תפחדי, המלחמה תיגמר יום אחד, ואז נחזור יחדיו הביתה."
    הביתה, חשבה אווה בלבה, כמה הייתה רוצה להיות כעת בביתה, האם ייתכן שתחזור אליו אי פעם? דמעות זלגו על פני האם. אווה דחקה את גופה הזעיר וגלשה אל הבור הצר, כהרף עין עברה אל צדו השני של הגדר. האם הושיטה לה את בובת הדוב הצהוב מתחת לגדר, ואווה אימצה אותו לחיקה, הביטה באם וכאב עז פילח את לבה, היא ידעה שעליה לנוס מהמקום במהירות. אמה נופפה בידה לשלום, שלחה לה נשיקה אחת באוויר, ושתיהן התרחקו זו מזו ונעלמו בחשכה.

  • המלצות נוספות