הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אם אלה החיים (2)
  • אם אלה החיים (2)
    יהלומים | ינואר 2019 | רומן רומנטי | 350 עמ' מודפסים
    **הסופרת ממליצה לקרוא את אם אלה החיים רק לאחר שקראתם את רבות הדרכים.**
     
    ׳מגיע לך להיות במקום טוב׳.
     
    המילים שלה מעלות דמעות בעיניי. לא הייתי יודעת מה זה ‘טוב’ גם אם היו מניפים אותו מול עיניי כמו דגל ביום העצמאות.
     
    “דברים טובים מגיעים לאנשים טובים,” אני לוחשת, “אני לא טובה.”
     
    אני לירז אבני, וזה הסיפור שלי. אם אלה החיים הוא סיפור על נערה המתמודדת לבד עם חיים בלתי אפשריים ועל אהבה גדולה מהחיים, המבוססת על שקרים ועל העמדות פנים.
     
    זה סיפור על ייאוש ועל עצב, ולצידו תקווה לעתיד משגשג. סיפור על אהבתה של נערה שאין לה הרבה, כלפי נער שיש לו הכול; נער שהיה מוכן לקטוף עבורה את הירח, לו רק הייתה מאפשרת לו.
     
    זה סיפור על בחורה, שראתה הזדמנות להמציא את עצמה מחדש במקום שבו אף אחד לא מכיר אותה ולקחה אותה בשתי ידיים, ועל הבחור שסימל עבורה את כל הדברים שעליהם תמיד חלמה וידעה שלעולם לא תוכל להשיג.
     
    אם אלה החיים הוא ספרה האחד עשר של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, והמשך ישיר של הספר רבות הדרכים. על אף שהסיפור עוסק בהתרחשויות שקרו לפני רבות הדרכים, הסופרת ממליצה לקרוא את אם אלה החיים רק לאחר שקראתם את רבות הדרכים.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35 21
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הערת המחברת

     
    'אם אלה החיים' הוא הספר שלירז, הדמות הראשית מהספר 'רבות הדרכים', כתבה. הספר שופך אור על נסיבות היכרותם של לירז וכרמל ועל מערכת היחסים העמוקה שלהם, ולכן, על אף שאפשר בהחלט לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, אני ממליצה לקרוא את הספר הזה רק לאחר שקראתם את 'רבות הדרכים'.
    חשוב לי להדגיש שלירז כתבה את הסיפור כסיפור, לא כאוטוביוגרפיה, וככזה היא שינתה בו את שמות הדמויות וחלק מההתרחשויות, כך שיתאימו לסיפור שרצתה לספר ולאו דווקא לדברים כפי שהתרחשו באמת ומתוארים ב'רבות הדרכים'. קחו את זה בחשבון במהלך הקריאה ותתייחסו אל הסיפור כפי שהוא – רק סיפור, או כמו שלירז אמרה ב'רבות הדרכים', כמו אריג של בדיה ששזורים בו חוטים שקופים ודקים של אמת.
     
    קריאה מהנה,
    שרון
     
     

    פרק 1

    האחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים

     
    מגרש הכדורסל המאובק מלא בני נוער נרגשים, עומדים בחבורות סביב ערמות של מזוודות ושל תיקים ומשוחחים אלה עם אלה בקולות נלהבים ובתנועות ידיים רחבות, צוחקים, חלקם מתחבקים וטופחים זה לזה על הגב, כדרכם של חברים ותיקים הנפגשים מחדש לאחר תקופת זמן ארוכה.
    אני מביטה בכל ההתרחשות מחלון האוטובוס, גוש עצום של רגש חונק את גרוני ומקשה עליי לנשום, דמעות של בהלה מציפות את עיניי. ברגע שהנהג פותח את הדלתות, עשרות בני הנוער המקיפים אותי נעמדים בבליל של קולות ומתחילים למשוך תיקים מתאי האחסון הנמצאים מעל לראשינו ולעשות את דרכם אל מחוץ לאוטובוס ואל המגרש.
    אני מנסה להתעלם מכל המהומה סביבי, לנשום עמוק ולאט, להרגיע את עצמי. החבורה מתרכזת בשולי מגרש הכדורסל, מצטרפת לעשרות בני הנוער שכבר נמצאים עליו. קול דחיקה של בוכנה נשמע כשהנהג פותח את תאי המטען וכמה נערים מקרב הקבוצה, לבושים בגופיות שעליהן כתוב ׳חוגי סיירות׳ ובמכנסי חאקי קצרים, ניגשים אל האוטובוס ומתחילים להוציא מקרבו את התיקים ואת המזוודות, מעבירים מיד ליד את התיקים כמו בשרשרת, עד שהם נערמים בשולי המגרש ליד הנערים והנערות הנרגשים.
    אני בוחנת דרך החלון את כולם, מצליחה להבחין בין הקבוצות הבוגרות יותר, אלה שחוזרות לכאן לשנת לימודים נוספת ושחבריה שמחים להיפגש מחדש לאחר שלא התראו כל הקיץ, לבין הילדים החדשים, שעומדים אלה עם אלה קרוב לאוטובוס שלנו, מחייכים חיוכים מהוססים אך מנסים להיראות אמיצים ולא מושפעים, מנסים להפגין ביטחון עצמי אם כי פה ושם אני רואה את החיוכים הרועדים, את המבטים החוששים.
    אני מבינה אותם. לי עצמי אין אומץ לרדת מהאוטובוס.
    ״היי, את בסדר?״ אני שומעת קול נשי מעבר לכתפי ומסובבת את ראשי בבהלה אל עיניים תכולות המקובעות בפנים ידידותיות וחייכניות. אני ממהרת להנהן, בולעת את הרוק בקושי. ״אני רוני, המדריכה.״ היא מחייכת, מרימה גבה, ״בואי, רדי מהאוטובוס, הגענו. מייד נתחיל בחלוקת החדרים ולאחריה נלך לארוחת הערב.״
    אני מהנהנת שוב ללא אומר ומחליקה על פני המושב, נעמדת במעבר הצר והולכת אחריה לעבר דלת היציאה, רואה שאני האחרונה לרדת מהאוטובוס. כשרגליי כבר ניצבות על המדרכה, אני בוהה בחוסר אונים בתאי המטען הריקים ובערמת התיקים שמולי. לעולם לא אמצא בה את התיק שלי עכשיו.
    ״הלם של היום הראשון, הא?״ נשמע קול לצידי. אני קורעת את עיניי משורת האוטובוסים הארוכה שעומדת על הכביש ומעשרות הנערים והנערות שמתגודדים סביבי ומביטה בבעלת הקול. חולצתה קרועה סביב הצוואר ומכנסי הג׳ינס שלה גזורים, שערה הארוך קלוע בעשרות צמות מדובללות בסגנון ג׳מייקני. עיניה הגדולות והחומות, המוקפות בריסים עבים, מביטות בי בחיוך משועשע. ״אל תיראי כל־כך מודאגת,״ היא צוחקת כשאני לא עונה ורק מביטה בה בחשד, ״היום הראשון קשה לכולם, לא רק לך. אני נתי, דרך אגב. איך קוראים לך?״
    "נתי?"
    "כן, נתי." חיוכה מתרחב, "זה קיצור של שם חנוני לגמרי, אז תקראי לי רק נתי. ואת?
    ״אני לירי,״ אני עונה בקול רועד, מביטה בפיה הלועס מסטיק ואז שוב במגרש.
    ״לירי,״ היא מטה את ראשה ומביטה בי בחיוך עקום, "גם זה קיצור למשהו, לא?"
    ״כן, זה קיצור של שם פולני ארוך וגלותי.״ אני מושכת באפי, עיניי מתרוצצות לכל הכיוונים. "לורטה או משהו אידיוטי כזה. אל תשאלי."
    ״בחייך, תירגעי,״ אומרת נתי. ״הכול בסדר. כולם פה לחוצים לא פחות ממך.״
    ״אני לא חושבת ככה,״ אני ממלמלת, מביטה שוב לעבר הקהל מעבר לכתפי, אל הנערים והנערות שזה עתה ירדו מהאוטובוס איתי, ״אני חושבת שאני לחוצה יותר מכולם. הם אולי מתרגשים, אבל נראים נינוחים, הם מרגישים פה בבית.״
    ״אל תתני לזה להטעות אותך,״ היא צוחקת, ניגשת אליי, משלבת את זרועה בזרועי כאילו היינו מכרות ותיקות שזה עתה נפגשו מחדש ומובילה אותי אל הקבוצה שלנו, קבוצת הילדים החדשים שתתחיל את שנתה הראשונה בתיכון, בפנימיית ׳שדות׳. ״הכול העמדת פנים. הלילה הראשון הוא תמיד הכי קשה, לכולם. נהר של דמעות יזרום פה הלילה, אני בטוחה.״
    אני מביטה בה בתדהמה ובחשדנות. לא חשבתי שאזכה לקבלת פנים כה לבבית ביום הראשון שלי ללימודים, ועוד על ידי נערה מאחת הכיתות הבוגרות יותר. ״אני מניחה שזה נהיה קל יותר בכיתה י׳, הא? את כבר מכירה את כולם, ומרגישה פה בבית. אני לא מכירה פה אף אחד."
    "מה פתאום כיתה י'?" היא צוחקת, מובילה אותי בין כל הילדים על המגרש אל פינה מרוחקת, אל ספסל אבן הניצב על האדמה המכוסה עלי איקליפטוס שצנחו מהעץ העתיק וגבה הצמרת שמתנשא מעל ראשינו, מצל עלינו מפני השמש הקופחת. "גם אני, כמוך, חדשה פה, מתחילה את כיתה ט'."
    היא מתיישבת על הספסל ומושכת אותי לישיבה לצידה. אני מתיישבת לאט, מביטה בה בעיניים קרועות לרווחה. "אז איך... אז איך את כל־כך רגועה? את לא לחוצה? לא מודאגת?"
    היא מושכת כתף אחת בנונשלנטיות, ממשיכה ללעוס את המסטיק במרץ. "נכון שאני בשנה הראשונה, אבל אני מכירה את המקום, ביקרתי פה כבר הרבה פעמים, לא רק ביום ההסתגלות שהיה לנו בקיץ. את רואה את הבחור הזה שם?" היא מטה את סנטרה קדימה, לעבר חבורת נערים שיושבת על הברזלים מעברו השני של המגרש. הם חמישה. ארבעה מהם מדברים ביניהם, מדי פעם מצביעים לעבר הבנות החדשות שזה עתה ירדו מהאוטובוס וצוחקים, ואילו אחד מהם, זה שיושב במרכז השורה, לא נוטל חלק פעיל בשיחתם. תשומת ליבו אינה נתונה אל הבנות שעל המגרש, אלא אלינו. הוא רוכן קדימה, אמות ידיו נשענות על ירכיו המכוסות בבד ג'ינס כהה, ברכיו מציצות מבעד לחורים קרועים בג'ינס ושערו הארוך נופל על פניו, בעוד עיניו נעוצות בנו. אני מבחינה בניצוץ העניין שבעיניו גם מהמרחק הזה, על אף עשרות הנערים והנערות החוצצים בינינו. כשהוא רואה שהבחנתי בכך שהוא מביט בנו, הוא מסיט את ראשו בחדות, הודף בכתפו את חברו שיושב לצידו עד שהוא כמעט מעיף אותו מעל הברזלים ולוחש לו משהו באוזן, מציץ לעברי. החבר מביט בנו ומתחיל לצחוק.
    "מי זה?" אני שואלת בגבות מכווצות, מביטה בהם.
    "זה אחי, ירדן." שפתה מתעקלת מעט מעלה בקצה, במבט של תיעוב. "הוא מתחיל השנה את כיתה י"א. בגלל זה ההורים שלי רשמו אותי ללימודים פה, במחשבה שהוא ישים עליי עין," היא נוחרת בזלזול, מעקמת את פיה, "כאילו אני מעניינת אותו באיזושהי צורה. אותו מעניינים רק החברים והחברה שלו."
    אני מציצה שוב לעבר הבנים, היושבים על הברזלים וטופחים זה לזה על הכתפיים. הם מדברים בקול רם, אך אינני מצליחה לשמוע בדיוק על מה, בגלל הרעש סביבנו. ראשו עטור השיער הכהה והארוך של ירדן מופנה לעברי ועיניו נתקלות בעיניי. סומק עולה בלחיי על שנתפסתי מביטה בו ואני ממהרת להשפיל את עיניי לעבר האדמה המכוסה עלים יבשים בעודי מציירת בה מעגלים בעזרת קצה נעלי. "אז ככה את מכירה את הפנימייה ואת בית הספר? בזכות ירדן?"
    "כן, ביקרתי פה כבר כמה פעמים בעבר. אפילו בילינו פה שבת משפחתית בשנה שעברה." היא שוב מעקמת את שפתיה, "אל תשאלי. בכל שנה הם עושים את זה. מארגנים שבת משפחתית. ואז ההורים שלך באים ומכירים את כל החברים שלך וזה הכי מפדח בעולם. וגם יוצאים לטיול רגלי משותף וזו אמורה להיות איזו חוויה מקרבת." היא נאנחת אנחה מוגזמת, מחייכת אליי, "אבל יש עוד זמן עד אז, אנחנו לא צריכות לדאוג לזה מעכשיו."
    "נכון," אני מנסה לחייך, אבל בטוחה שיוצא לי חיוך עקום נורא. שבת משפחתית? שההורים יכירו את החברים שלי? הגוש שחנק את גרוני שב ומתמקם לו בנוחות בצינור הבליעה, מקשה עליי לנשום.
    "אז זה מה שהם עושים?" אני לוחשת בקול צרוד ואז מכחכחת בגרוני בניסיון להיפטר מהדבר הזה שחונק אותי, מנסה לשנות את נושא השיחה, "ירדן והחברים שלו? יושבים על הברזלים ובוחנים את הבנות החדשות שמגיעות השנה לפנימייה?"
    "קלטת את המצב בול," היא צוחקת, "בכל שנה זה אותו הסיפור. הוותיקים באים לראות את 'הבשר הטרי', והשנה לכאורה יש להם לגיטימציה להיות פה, הם השכבה המאמצת."
    "שכבה מאמצת?" אני שואלת בגרון ניחר, שולחת את ידי אל תיק הצד שלי כדי להוציא בקבוק מים ומעבירה יד מכוסה אבק על מצחי המזיע. ירדן שוב מביט לעברנו במבט בוחן. זה לא בגללך, תירגעי, אני אומרת לעצמי, הוא רק בודק מה קורה עם אחותו, הוא בכלל לא מסתכל עלייך.
    "שכבה י"א תמיד מאמצת את שכבה ט'. שכבה י' מאומצת על ידי שכבה י"ב, כי הם היו המאמצים שלהם גם בשנה שעברה, כשהם התחילו את הלימודים פה."
    "מה זה אומר בכלל?" אני שואלת לאחר שאני לוגמת מהמים, שופכת מעט לכף ידי ומרטיבה את פניי, ואז מעבירה את הבקבוק לנתי, שתשתה גם. היא לוקחת את הבקבוק מידי ולוגמת ממנו.
    "זה אומר," היא אומרת בעודה סוגרת את הפקק ומחזירה את הבקבוק לידיי, "שהם יעבירו לנו את ההַשבָּעָה."
    "ההשבעה?" אני נבהלת. זה לא נשמע טוב. המילים הבאות של נתי רק מגבירות את החרדה שלי.
    "כן, ההשבעה. את לא יודעת כלום על המקום הזה?" נוזפת בי נתי בחיוך, אבל מבטה מתענן לרגע ומתמלא בספקות.
    אני מנידה בראשי ללא אומר.
    "זה אומר שלפני ששכבה י"א תוכל להפוך להיות השכבה המאמצת שלנו, אנחנו נצטרך להישבע לה ולפנימייה אמונים. בדרך כלל זה קורה בלילה, וזה יהיה בהפתעה. אנחנו לא נדע מתי זה יקרה, וזה חלק מהכיף."
    אלוהים, לאיזה מקום הגעתי. אני מנסה לחייך, אבל זה לא מצליח לי. אני יודעת שהייתי חייבת לבוא לפה, לא הייתה לי ממש ברירה. חדווה אמרה לי שזה יהיה רק לטובתי, ושאני אהנה ואפתח בחיים חדשים, אצא לדרך חדשה. אבל עכשיו, כשאני יושבת פה ברחבה מלאה אנשים זרים, באמצע מדבר שומם, מוקפת בהרים צהובים, אני חושבת שהגיהינום שלי בבית אולי עדיף מהגיהינום שיהיה לי פה.
    שריקה חדה נשמעת מכיוון הכביש. הבחורה שדיברה איתי קודם על האוטובוס והציגה את עצמה בתור המדריכה שלנו, רוני, מנופפת בידה ושורקת במשרוקית. "אנשים, כולם להתקרב אליי!"
    נתי ואני קמות ומצטרפות אל מעגל הנערים המקיף את רוני. בינתיים, הנערים השייכים לשכבות הגבוהות יותר לוקחים את התיקים שלהם ונעלמים מהמגרש בקבוצות וביחידים, ותוך פחות מעשר דקות נותרים על המגרש רק התלמידים החדשים, מקיפים את רוני במעגל. אני בוחנת בזהירות את הסובבים אותי, משתדלת שלא לנעוץ באף אחד מבטים ממושכים מדי.
    "יש לי פה פתקים עבורכם," קוראת רוני ומרימה מעטפות קטנות ולבנות, "בכל מעטפה רשום השיבוץ שלכם לחדרים. אתם תהיו שלושה או ארבעה בחדר, ואין החלפות, לפחות עד חנוכה. השתדלנו להיענות לבקשות שרשמתם."
    "הייתה לנו אפשרות לבחור עם מי אנחנו רוצות להיות בחדר?" אני לוחשת לנתי.
    "כן," אומרת נתי במבט לא מבין, מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח, "תגידי לי, לא הקשבת לכלום ממה שאמרו לנו בימי הגיבוש שנערכו בקיץ?"
    אני נאנחת. לא, לא הקשבתי כי לא הייתי נוכחת באחד מימי הגיבוש האלה. היה לי קיץ מהגיהינום שבו הייתי תקועה במקום שהוא הכי רחוק ממרחבי הדשא הירוקים הסובבים אותי, שאותם ממסגרים שרשרות הרים צהובות אין־סופיות. ההחלטה לבוא ללמוד פה, ב'שדות', השנה, הייתה ברירת מחדל והתקבלה רק לפני שבוע, אבל נתי לא צריכה לדעת את זה.
    לשמחתי, היא לא ממתינה לתשובה. המדריכה קוראת בשמה והיא ניגשת ולוקחת את המעטפה שלה. אחריה עוד ועוד אנשים ניגשים ולוקחים את המעטפות שלהם. הם פותחים את המעטפות ומחייכים, אני רואה כמה קבוצות של בנים, טופחים זה לזה על הגב וצוחקים, מסתדרים לאט בשלשות וברביעיות, מרימים את התיקים שלהם ופונים לאחור, לעבר שורת העצים התוחמת את המגרש. העצים מסתירים מאחוריהם מדשאה רחבת ידיים שתחומה בסדרה של מבנים לבנים מוארכים, המסודרים סביב בצורת ר'. הבנות סביבי צווחות ומוחאות כפיים, יש חיבוקים ונשיקות, התפלגות לקבוצות קטנות והתרחקות לעבר המבנים, לעבר החדרים. גם נתי מתחבקת עם הבנות שעומדות להיות חברותיה לחדר ונראה שהן כבר הכירו קודם לכן, במפגש המדובר בקיץ.
    המגרש הולך ומתרוקן, עד שלבסוף אני נותרת לבדי עם רוני. "מה, לא הכנתי מעטפה בשבילך?" רוני מזעיפה פנים, מחפשת בתוך הקלסר הגדול שהיא מחזיקה בידיה, "זה לא הגיוני. עם מי רצית להיות בחדר?" היא עוברת שוב על הרשימות שלה, אבל אני שותקת, לא עוזרת לה לסדר את הבלבול פה. אני לא אומרת לה שהיא ככל הנראה לא תמצא אותי ברשימת התלמידים כיוון שהוכנסתי לרשימה הזאת רק לאחרונה, וגם לא אגיד לה שאין לי מושג עם מי אני רוצה להיות בחדר, כי אני לא מכירה פה אף אחד. היא מרימה אליי עיניים שואלות, אבל אני שותקת.
    "אל תדאגי," היא מניחה יד על כתפי ומחייכת, "נמצא לך חדר, אין בעיה."
    אני מרימה את התיק וצועדת בעקבותיה לעבר חומת העצים. אנחנו עוברות ביניהם וחוצות את המדשאה לעבר מבני המגורים הצבועים לבן. בכל מבנה יש שלושה חדרים וכשאנחנו מתקרבות אני רואה שכולם כבר עסוקים בפעילות ערה, מכניסים תיקים לחדרים ומזיזים בתוכם ריהוט, כמה מהבנות החלו כבר לשטוף את החדרים שלהן. "יש מקום בשלושה חדרים," רוני אומרת, "חדר מספר עשר, חדר מספר שלוש וחדר מספר חמש עשרה. תבחרי באיזה מהם את רוצה להיות."
    אני מהנהנת וניגשת לחדר מספר עשר. כשאני נכנסת, בחורה במכנסונים קצרים בעלת שיער קצוץ מזעיפה את פניה. "מה את עושה פה?"
    "מחפשת חדר," אני אומרת, "אמרו לי שאצלכן יש מקום."
    "לא," היא נובחת, "אמרו לך לא נכון. אנחנו רק שלוש וככה ביקשנו להיות מההתחלה. אני מצטערת."
    אני לוקחת את התיק בלי לומר מילה נוספת ועוברת לחדר מספר שלוש. כשאני נכנסת, אני רואה שכל ארבע המיטות מאוישות כבר. "היי," אומרת בחורה חייכנית כשאני נכנסת, "אני מיכל. את מחפשת מישהי?"
    "אני לירי," אני אומרת בקול שקט, "רוני אמרה שיש מקום אצלכן בחדר."
    "אני מצטערת," חיוכה מתעמעם מעט, "אנחנו באמת רק שלוש כרגע, אבל עוד חברה אמורה להצטרף אלינו אחרי החגים, אז אנחנו שומרות לה מקום. רוני כנראה לא מעודכנת בזה."
    "זה בסדר," אני אומרת ונסוגה לעבר הדלת, "אנסה בחדר אחר."
    החדר האחרון שאליו אני מגיעה, חדר מספר חמש עשרה, כבר שקוע בפעילות ערה כשאני נכנסת. נערים ונערות נכנסים ויוצאים ממנו כאילו זה מועדון לילה ומוזיקה רועמת בוקעת מתוכו. כשאני נכנסת אני מוצאת שם שתי בנות, אחת גבוהה ורזה, ארוכת רגליים ובעלת שיער שחור וארוך, והשנייה מתולתלת עם חזה גדול. שתיהן עומדות על המיטות ותולות פוסטרים על הקירות.
    שתיהן מסיבות אליי מבטים נוקבים כשאני נעמדת בפתח החדר. "התבלבלת בחדר?" שואלת ארוכת השיער, מביטה בי במבט חודר, עיניה נודדות מקודקוד ראשי אל קצות נעליי במבט ביקורתי.
    "אני אמורה לישון פה," אני אומרת בקול שקט.
    היא מרימה גבה ומביטה בחברתה המתולתלת. "שמעת את זה, שירלי?" היא אומרת בזלזול, "היא חושבת שהיא תהיה השותפה שלנו לחדר."
    "לא נראה לי, אורלי," אומרת שירלי לחברתה ואז מעקמת את פניה כשהיא מביטה בי, "נראה לי שלא נסתדר איתך, את מבינה?"
    "לא תסתדרו איתי?" אני מעבירה עיניים חוששות מקצות נעלי הספורט שלי אל הג'ינס ואל חולצת הטריקו השחורה שאני לובשת, מחליקה בלי משים יד על שערי העבה והארוך.
    "כן," אומרת אורלי, מעקמת את אפה, "נראה לי שכדאי שתמצאי לעצמך חדר אחר."
    אני יוצאת מהחדר בכתפיים שמוטות אל רחבת הדשא שבחוץ. השמש כבר יורדת וקרניה מוסתרות לסירוגין על ידי צמרות העצים, המקיפים את הרחבה. רוח קרירה מתחילה לנשוב ולהפיג את חום המדבר. אני מתיישבת על ספסל אבן ומשעינה את גבי על קיר המבנה שמאחוריי, ואז נשכבת על הספסל, מרימה את עיניי אל השמיים הבהירים ועוצמת אותן. דמעות חמות מאיימות לפרוץ מעיניי, אבל לא אתן להן. מה אני עושה פה, אני שואלת את עצמי, מתחילה לרחם על עצמי. אין לי לאן ללכת, וגם אין לי לאן לחזור.
    "היי, תעשי מקום!" קורא קול מוכר ועוד לפני שאני מספיקה לפקוח את העיניים, נתי שולחת יד ומעיפה את רגליי אל האדמה, מכריחה אותי לעבור למצב ישיבה. "מה את עדיין עושה פה בחוץ, משוגעת?" היא צוחקת, "כבר חמש אחר הצהריים. יש עוד מעט מפגש בכיתה ואחריו ארוחת ערב. את לא רוצה לשים את התיק בחדר, לסדר את המיטה, אולי אפילו להתקלח?"
    אני מושכת בכתפיי, כובשת את עיניי באדמה.
    "אין לך חדר?" קולה מתרכך.
    אני מנידה בראשי לשלילה.
    "אבל ראיתי אותך נכנסת לחדר של שתי הפרחות האלה, אורלי ושירלי. הן רק שתיים בחדר, לא? יש שם מקום."
    "הן זרקו אותי החוצה," אני אומרת בעובדתיות, מביטה בה מזווית העין.
    "הבנתי," היא אומרת בקלילות מזויפת, אבל עיניה לא מחייכות. "טוב, אל תדאגי," היא מוציאה גומייה לבנה מכיסה ואוספת את צמותיה הסבוכות לקוקו על עורפה, "את יכולה לישון בחדר שלנו. אני בחדר מספר שמונה, מול חדר מספר חמש עשרה."
    "אתן ארבע בחדר, לא?"
    "כן, אבל אל תדאגי, אני מייד מסדרת את זה. תני לי רגע."
    אני נושמת עמוק ומהנהנת, נשארת לשבת על הספסל בזמן שנתי קמה ונעלמת אל השביל שבין מבני המגורים. כמה דקות לאחר מכן אני שומעת צעקות, וכמה בנים רצים וחולפים על פניי, סובבים את הפינה לעבר החדרים שבמבנה המגורים שעל קירו אני נשענת. אני קמה לראות על מה כל המהומה, ורואה את נתי, שכל גובהה אולי מטר ושישים, תופסת את אורלי הגבוהה בשערה הארוך ומושכת אותה אל מחוץ לחדר.
    "מה את עושה, מטורפת?" אורלי צועקת ומנסה לשחרר את שערה מאחיזתה של נתי, פניה אדומות ועיניה דומעות.
    "מי את חושבת שאת, חתיכת פרחה? מלכת העולם? נראה לך שאת והחברה שלך תהיו שתיים בחדר והחברה שלי תישן בחוץ על הספסל?"
    "שחררי אותה, נתי!" קורא אחד הבנים ונע לקראתן, מנסה להפריד.
    "אני הולך לקרוא למדריכה," קורא בחור שני וחולף על פניי בריצה.
    "רק אחרי שהיא תתנצל," נתי מסננת.
    "סליחה, סליחה," ממלמלת אורלי בדמעות, מסתכלת עליי במבט מלא בושה וטינה.
    נתי משחררת את שערה ואורלי מזדקפת ומעסה את הקרקפת שלה. "זה לא יעבור לך בשקט," היא מסננת בכעס, אבל כשנתי צועדת צעד אחד לעברה, היא נרתעת לאחור.
    "תגידי לחברה שלי שהיא יכולה לישון בחדר איתכן אם היא רוצה," היא דורשת, עיניה מנצנצות באיום.
    אורלי מביטה בחשש על פני כל חברי השכבה שעומדים סביב ומביטים בכל המתרחש בעיון. שירלי עומדת בפתח החדר ונראית מבוהלת עד עמקי נשמתה.
    "את יכולה לבוא לישון בחדר שלנו, אם את רוצה," אורלי ממלמלת לעברי, לא מביטה בי.
    "היא לא רוצה," נתי מכריזה, עומדת מול אורלי עם ידיים על המותניים, "למה שהיא תרצה לחלוק חדר עם שתי כלבות כמוכן?!"
    צחקוקים נשמעים סביבנו. שירלי נכנסת לחדר ואורלי בעקבותיה, סוגרת מאחוריה את הדלת. נתי מסתובבת ונכנסת לחדר מספר שמונה, מסמנת לי בסנטרה לבוא אחריה. לאחר שאנחנו נכנסות לחדר וסוגרות את הדלת, אני מניחה את התיק על הרצפה ומתיישבת על המיטה הפנויה. "את לא נורמלית."
    "אני נורמלית מאוד," היא אומרת בעובדתיות, מתיישבת לצידי, "אני פשוט בת יחידה שגדלה עם אח גדול ושתלטן ואני יודעת להילחם על המקום שלי." אני מביטה בה בעגמומיות. היא נאנחת. "תקשיבי, לירי, זה היום הראשון שלנו. המקום הזה הוא ג'ונגל ואת צריכה להחליט מעכשיו אם את בצד החזק, או בצד שדורכים עליו. אל תתני לאף אחד לדרוך עלייך, הבנת?"
    אני מהנהנת לאט. לא לתת לאף אחד לדרוך עליי. או־קיי.
    "תכירי את ריקי," היא מחווה בידה לעבר נערה בלונדינית קטנה שיושבת על המיטה שמולי, "וזו ענבל." אני מביטה לעבר הנערה על המיטה השנייה, נערה מלאה עם קוקו אסוף ועיניים שחורות.
    "היי, נעים מאוד," אני אומרת ומנסה לחייך, "אני לירי."
    "ברוכה הבאה," אומרת ענבל בעודה פותחת את המזוודה על המיטה שלה ומוציאה ממנה בגדים, מכניסה אותם לארון, "יהיה לנו כיף יחד, אני בטוחה."
    "תודה רבה," אני מחייכת אל שתיהן בזהירות, ואז פונה אל נתי, שעדיין יושבת לצידי. "הייתן ארבע," אני אומרת, מסתכלת סביב על המיטה העירומה ממצעים, על השולחן והארון הריקים, "לאן היא הלכה?"
    "אל תדאגי," נתי מניפה בידה בביטול, "נילי עברה לחדר מספר שלוש, עם מיכל."
    "הן מחכות לחברה נוספת שאמורה להתחיל ללמוד פה אחרי החגים..."
    "אל תדאגי," היא אומרת בחיוך וקמה מהמיטה שלי, "כשהיא תגיע אחרי החגים, אם היא תגיע, יש לה מקום אצל אורלי ושירלי. יאללה, קומי, יש לנו מפגש בכיתה בעוד עשר דקות."
    אני מהנהנת. "תתקדמי," אני מבקשת, "אגיע בעוד כמה דקות."
    לאחר שנתי יוצאת מהחדר עם ענבל וריקי, אני מוציאה את הטלפון מהתיק ומתקשרת אל חדווה.
    "היי, ילדה," היא אומרת ברגע שהיא עונה, ואני שומעת חיוך בקולה, "מה שלומך? איך עבר היום הראשון?"
    "עוד לא עבר," אני נאנחת, נשכבת לאחור על המיטה ומביטה בתקרה.
    "לירי, אני יודעת שהכול נראה מפחיד כרגע כי כולם זרים ושום דבר לא מוכר, אבל זה מקום טוב, אני מבטיחה לך, עם ילדים ממש טובים. זו פנימייה נחשבת ואת צריכה להודות לבורא עולם על שהצלחנו למצוא תורם שיממן את שכר הלימוד שלך."
    "כן, ממש," אני מסננת, דמעה זולגת מעיניי.
    "אל תהיי כפוית טובה, לירי," קולה מתקשח בעודה נוזפת בי, ואז מתרכך שוב. "לירי, אני יודעת שזה בטח לא קל לך, זה מעבר קשה לכל אחד, גם לילדים נורמטיביים שלא באים מהרקע שלך, ואת גם מבוגרת מכולם כמעט בשנתיים, אבל את חייבת להשלים את מה שהפסדת ואני מבטיחה לך שהפנימייה הזאת תהיה טובה עבורך. היא פנימייה יקרה, וזה מסנן הרבה מאוד משכבות האוכלוסייה. זו לא פנימייה של מחוסרי בית, לא של ילדים בעייתיים, את מבינה אותי? זה מקום טוב, כי מגיע לך להיות במקום טוב. אני מאמינה בך."
    ׳מגיע לך להיות במקום טוב׳. המילים שלה מעלות דמעות בעיניי. לא הייתי יודעת מה זה 'טוב' גם אם היו מניפים אותו מול עיניי כמו דגל ביום העצמאות. "דברים טובים מגיעים לאנשים טובים," אני לוחשת, "אני לא טובה."
    "את כן טובה," חדווה מתעקשת, "את ילדה טובה שעשתה מעשה לא טוב. זה קרה, זה נגמר. היום קיבלת הזדמנות נוספת לחיים טובים יותר, את מבינה? דיברנו על זה הרבה. התחלה חדשה."
    אני שותקת. "אני לא אחזיק פה מעמד, חדווה."
    היא נאנחת. "לירי, זו התחלה חדשה עבורך, את מבינה את מה שאני אומרת לך? אף אחד שם לא מכיר אותך או את הרקע שלך. אף אחד לא יודע מאיפה את באה או מה הבעיות שלך בחיים. את יכולה להמציא את עצמך מחדש, את יכולה להיות כל מי שאת רוצה להיות. את תהיי לירי מלכת הכיתה, לירי שיש לה מיליון חברות, לירי שאין לה שום בעיות בחיים. אף אחד, חוץ מהפסיכולוגית של בית הספר, לא יודע כלום, וגם לא ידע כלום, אם לא תספרי. זו הזדמנות לפתוח דף חדש, מותק. לקבל התחלה חדשה בחיים. זה בית ספר מעולה, את כל הדברים האלה כבר הסברתי לך. כשתסיימי י"ב, תהיה לך בגרות מלאה, והכול יהיה פתוח בפנייך, אל תהרסי את ההזדמנות הזאת."
    "למה את עושה את זה עבורי?" אני שואלת בשקט את השאלה ששאלתי אותה כל־כך הרבה פעמים בחודש האחרון.
    "כי אני רואה מי את באמת," היא אומרת את מה שהיא תמיד אומרת לי, "כי נסיבות החיים שלך היו מחורבנות, אבל את רק בת שש עשרה, וזו הזדמנות לשנות את הכול. קחי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים. אם את צריכה אותי, תתקשרי. בכל שעה. אורית, היועצת של בית הספר, עומדת לרשותך, היא תשגיח עלייך מרחוק ואם את צריכה את עזרתה, אל תהססי. ותדעי שאת מה שהיא יודעת, היא תשמור רק לעצמה." היא משתתקת לרגע. "לירי, יהיה לך טוב שם, את תראי. אני מאמינה בך."
    "אני צריכה ללכת," אני לוחשת, "יש לי מפגש ראשון בכיתה עם המחנך."
    "אז לכי," היא אומרת, "קדימה, את לא רוצה לאחר לזה."
    "ביי, חדווה."
    "ביי, מותק."
    לאחר שאני מנתקת את הטלפון, אני דוחפת את המכשיר מתחת למזרן ויוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת אחריי וחוצה את רחבת הדשא לעבר המבנה של בית הספר, שמרוחק כמה מאות מטרים מאזור הפנימיות. כשאני מגיעה לבית הספר, אני באיחור של עשרים דקות לפחות. אני פותחת בהיסוס את דלת הכיתה, שעליה כתוב בשלט מאיר עיניים, "כיתה ט'."
    עיניים כחולות קרות כקרח וראש עגול וחלק כביצה מקדמים את פניי. "העלמה מצר, אני מניח," אומר המורה בקול חמור, "אני שמח שהואלת בטובך להצטרף אלינו. תיכנסי."
    אני מתכווצת וממהרת להיכנס לכיתה, צועדת מהר לעבר מקום פנוי בשולחן האחרון בטור האמצעי לקולות צחקוקי הנערים סביבי.
    *
    השבוע הראשון בפנימייה עבר יחסית בסדר, ובמתח בלתי פוסק מצידי. הייתי מלאת חששות מההשבעה המדוברת, תהיתי מתי היא תקרה ומה בדיוק יתרחש בה, אבל לא הייתי היחידה שהייתה מודאגת מכך – כל הנערים והנערות בשכבה לא הפסיקו לדבר על כך בהתלהבות. התרגשות רחשה בקרב כל תלמידי בית הספר, ובכל בוקר, כאשר צעדתי לעבר בית הספר מחדר האוכל ועברתי על פני הברזלים הכחולים־לבנים המפרידים בין מגרש החנייה הקטן לאופניים לבין רחבת הדשא והכיתות, כיווצתי את כתפיי והשפלתי את ראשי כשראיתי את תלמידי שכבה י״א היושבים עליהם, צוחקים ומדברים בעודם מצביעים לעבר תלמידי שכבה ט׳ המפוחדים, שורקים וקוראים להם קריאות שמתארות בדיוק מה ממתין להם בהשבעה.
    כולם חוץ מתלמיד אחד. אחד מהם לא צחק ולא התבדח כשעברתי על המדרכה הצרה המפרידה בין חדר האוכל לבית הספר, רק אחד נעץ בי עיניים חודרות שליוו אותי כל הדרך עד שנכנסתי אל הכיתה.
    ירדן, אחיה של נתי.
    ביום חמישי, כשעה לאחר סיום הלימודים, מגרש הכדורסל הצמוד למבני המגורים של כיתה ט׳ שוב הומה תלמידים, סביבם ערמות של תיקים ומזוודות. מולנו, לצד המדרכה, חונים ארבעה אוטובוסים. אני מכתיפה את תיקי ובוהה לרגע באוטובוסים הממתינים לקחת אותנו לכל קצוות הארץ, ותוהה לאן בעצם אחזור. הוא כבר לא נמצא בבית, הבטיחה חדווה, הוא עזב. הם מתגרשים. זה בטוח עבורי לחזור, להיות עם אימא. אבל אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לעשות את זה. הלוואי שהיה לי מקום אחר לחזור אליו. כל מקום שהיה משמש התחלה חדשה באמת. אני רואה את ירדן עומד ומדבר עם חבריו, זרועו מונחת על כתפיה של נערה מתולתלת בעלת שיער ארוך.
    ״היי!״ קוראת לעברי נתי שנייה לפני שאני מניחה את רגלי על המדרגה הראשונה, ״ככה את עולה לאוטובוס בלי לומר שלום?!״
    ״ביי,״ אני אומרת במבוכה ונותנת לנתי לחבק אותי, ״לא חשבתי. פשוט רציתי לתפוס מקום באוטובוס.״
    ״לבת ים, נכון?״ שואלת נתי.
    אני מהנהנת. ״ואת לתל אביב?״
    ״כן, ומשם אימא כבר תבוא לקחת אותנו לכפר שמריהו.״
    ״אז שיהיה לך סוף שבוע כיפי,״ אני מחייכת בזהירות ומציצה לעבר ירדן, שאיכשהו מרגיש שאני מביטה בו, ומסובב את עיניו מקבוצת החברים שאיתה הוא עומד כדי להביט בי. אני מסיטה את עיניי במבוכה לעבר נתי. ״נתראה ביום ראשון.״
    ״תיהני בבית!״ נתי מזמרת, עיניה נוצצות. היא משחררת אותי מאחיזתה וצופה בי עולה לאוטובוס, מנופפת לי בידה.
    *
    • שרון צוהר
    • שרון צוהר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רבות הדרכים (1)
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • אהבה בין הגלים
    • האדון
    • לפני שהתחלנו
    • פיית'
    • לפני שיתפוגג
    • לחיות את הרגע
    • התחנה 2 - תחנה סופית
    • התחנה 1 - תחנת ביניים
    • כמו שהיינו פעם
    • חמישה ימים ואיש אחד