הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אל תשאיר בלגן
  • אל תשאיר בלגן
    מוסקט | 2013 | פרוזה מקור, מד"ב ופנטזיה | 132 עמ' מודפסים

    "תחזור למיטה ילד," הוא אמר לי מעט ברוך. ואני, שכל כך רציתי לחבק את אמא ולהבין שזה לא חלום, ושהיא באמת חיה - המשכתי להתקדם לעברה. אבא היה גבוה וחזק. הוא לא רצה לאבד אישה נוספת אחרי המלחמה. הוא הרים אותי בקלות, נישק את ראשי ומבלי לדבר לקח אותי למיטה. הוא הניח אותי ואמר, "תנסה לישון ואל תדאג." הוא נישק אותי שוב ויצא מבלי לסגור את הדלת. אצל אבא לכל דבר היתה משמעות. כשאבא שלי היה מנשק לי את הראש זו הייתה נשיקה מחנכת. נשיקה בלחי הייתה מאהבה. אבא אף פעם לא נישק אותי בלחי". בין מציאות לדמיון, בין אמת לחלום, הכל אישי והכל אפשרי. 52 סיפורים קצרים על מצבים מהחיים כמו תור בסופר, חתונה או "פגישה עיוורת". אבל לכל מה שנראה רגיל, מתלווה תפנית מפתיעה. אל תשאיר בלגן הוא קובץ סיפורים קצרים של הסופר והיוצר עמית נגלר.

  • ספר דיגיטלי
     
    30
    ספר מודפס
     
    76 55
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בינינו
     
    אני לא מבין איך נתנו לי להישאר לבד באותו לילה. אבא לא רצה להגיד לי לאן הוא הולך עם אמא; הבנתי מהמלמולים של אמא שזה כנראה דחוף. אבא היה חסר סבלנות באופן קיצוני, ושלח לעברי את העיניים החודרות שלו כשציווה עלי להירדם.
    איך אפשר להכריח אותי להירדם?
    האמת היא שדי פחדתי. אני לא יודע ממה פחדתי יותר, להישאר לבד או שאבא יחזור בלי אמא. אני אפילו לא זוכר אם נרדמתי. גם לא טרחתי לגשת ולבדוק מה השעה בשעון הקוקייה הגדול שבסלון. אני חושב שהשעון היה המזכרת היחידה של אבא ואמא מהמלחמה, מהחיים.
    אני זוכר ניצנים כחלחלים-בהירים של בוקר. נקודות קטנות של זריחה מבעד לתריס, שרקמו מעין דוגמא של פיל מחורר על השמיכה הקיצית שלי. כל כך שמחתי לשמוע את אבא אומר, "כנסי". ככה הבנתי שאמא חיה.
    מרחוק אמא נראתה חלשה כל כך, ובקושי גררה את הרגליים. אבא עזר לה לשבת במטבח והביא לה כוס מים. היא לקחה כדור אדום וגדול בצורת אליפסה.
    הם לא הבחינו שהתקרבתי למטבח, וכשמלמלתי בלחש - "אמא", מבעד לקורי השינה המזויפים שלי, הם לא נבהלו. אמא רק חייכה לעברי בקושי וניסתה לקום מהכיסא, אבל אבא לא נתן לה.
    "תחזור למיטה ילד," הוא אמר לי מעט ברוך. ואני, שכל כך רציתי לחבק את אמא ולהבין שזה לא חלום, ושהיא באמת חיה - המשכתי להתקדם לעברה. אבא היה גבוה וחזק. הוא לא רצה לאבד אישה נוספת אחרי המלחמה. הוא הרים אותי בקלות, נישק את ראשי, ומבלי לדבר לקח אותי למיטה.
    הוא הניח אותי ואמר, "תנסה לישון ואל תדאג." הוא נישק אותי שוב ויצא מבלי לסגור את הדלת.
    אצל אבא לכל דבר היה משמעות. כשאבא שלי היה מנשק לי את הראש זו הייתה נשיקה מחנכת. נשיקה בלחי הייתה מאהבה. אבא אף פעם לא נישק אותי בלחי, את אמא כן. כך לפחות היא סיפרה לי, שנים רבות אחרי אותו לילה.
    כל כך רציתי אח קטן. היום אני משוכנע שגם עם אחות הייתי מאושר. כשאתה ילד, אתה רוצה אח קטן שתוכל לשחק איתו, להיות לו אבא קטן.
    אמא הבינה מאוחר מדי, שבגיל ארבעים וארבע וחצי יש סיכונים כשרוצים להביא ירושה נוספת אחרי השואה. לא התפלאתי. אותי היא הביאה בגיל שלושים ותשע. היא הייתה אחות במקצועה והבינה את הסיכונים, ובכל זאת, ברגע האמת, לא הייתה מוכנה לוותר עלי.
    אני חושב שהיא אהבה אותי יותר מאשר את אבא. היא אמרה פעם לאשתי שהיא הייתה מוכנה לגנוב בשבילי. ואם צריך, גם לשבת במקומי בכלא.
    אבא נפטר כשהייתי בן אחת עשרה. לא רציתי ללכת ללוויה, ואמא לא הכריחה אותי. זה לא ששנאתי אותו, אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא אבא שלי. בגילו, הוא היה יכול להיות בקלות סבא שלי. אמא סיפרה לי שכנראה את האבהות הוא קבר עם אשתו ושלושת בנותיו במחנות. אני הייתי ברירת מחדל, התנאי של אמא לזוגיות אחרי המלחמה. בסופו של דבר, השתכנעתי ללכת ללוויה; נכנעתי לתרגיל של אמא. כך תמיד נהגה איתי, בחוכמה. כמו עפיפון, היא נתנה לי להרגיש שאני חופשי ויכול לעשות כל מה שאני רוצה, אבל תמיד שמרה עלי עם חוט דק ושקוף מלמטה.
    כך בדיוק היא טרפדה את הגיוס שלי לצנחנים. אני סמכתי על כך שהיא לא יודעת לכתוב מילה אחת בעברית, וודאי שאינה יודעת את הכתובת של קצין הגיוס. אבל היא פשוט הושיבה את החברה שלי, שכתבה, ניסחה ושלחה את המכתב. משם הדרך שלי לגדנ"ע הייתה קצרה.ראיתי את אבא על אלונקה מוגבהת, מכוסה בטלית ארוכה. הוא היה גבוה. גבוה וג'נטלמן.
    פעם הוא שב הביתה כשדם שותת לו מהראש. הוא סיפר לאמא שאחד הלקוחות בתור לאטליז איים על אישה וסטר על פניה. זה הספיק כדי שאבא ילמד אותו שלא מכים אישה, "בטח לא יהודייה עם מספר על היד," הוא קרא.
    במהלך הלוויה של אבא, ניגש אליי אחד מהאנשים של 'החברה קדישא'. היה לו ריח מוזר."בוא ילד," הוא אמר לי. ואני, ילד ממושמע בן אחת עשרה, כמו שאבא חינך אותי, ניגשתי. האיש הסיר את הטלית מפניו של אבא, נתן לי חופן אדמה ואמר, "עכשיו תפזר על הפנים של אבא."
    אני אפילו לא זוכר אם הסכמתי.
    רק כשחזרנו הביתה מהלוויה הבנתי למה אמא רצתה עוד ילד. כשגדלתי היא הייתה החברה הכי טובה של החברים שלי, אישה בת חמישים ושתיים עם שיער לבן, עיני-ים עמוקות וסוד אחד גדול. כשהייתי חוזר הביתה, ראיתי אותה כמעט תמיד יושבת יחד עם חברה אחרת במרפסת. עם חברות היא בעיקר שתקה, הקשיבה. הייתה לה יכולת מדהימה להקשיב, לזכור ולייעץ.
    אני חושב שהיא מתה כי היא לא רצתה לחיות יותר, לא עם המחלה. היא הבינה מיד שאין לה סיכוי לצאת מזה בגיל שישים ותשע. היא שכבה במיטה: אישה קטנה אבל גדולה מהחיים, חייכה אליי חיוך אחרון ואמרה לי שיותר אני לא צריך לדאוג.
    ואז היא עצמה את עיניה הכחולות כים. הייתי בן שלושים, יתום במלוא מובן ההורות.
    בגיל שלושים הזיכרון שלך הרבה יותר טוב מזיכרון של ילד בן אחת-עשרה. נזכרתי פתאום בטמבל ההוא מחבר'ה קדישא, תשע-עשרה שנים קודם לכן. חיכיתי לו. או לבן שלו. אמרתי לעצמי שאם מגיע אליי מישהו מהם ומבקש ממני לפזר אדמה על אמא שלי, אני מחזיר אותו לאמא אדמה תוך רגע.
    מסתבר שגם ב'החברה קדישא' שובתים לפעמים. כולם רוצים זכויות וכולם רוצים לחיות. חמש שעות לפני הלוויה גיליתי שאין עם מי לדבר, ואין מי שיקבור את אמא שלי. מזל שחמי מטפח את הגינה שלו. ניגשתי למחסן שלו והוצאתי את חפירה, כנראה שנגזר עלי לקבור את אמא שלי בעצמי.
    חפרתי את הקבר ובכיתי. חפרתי ובכיתי.
    האדמה הייתה סתווית מהדמעות.
    כשהגעתי לעומק הרצוי, הבחנתי בזווית העין בזוג רגליים דקות וארוכות. הייתי מזהה אותן גם בלילה בעיניים מכוסות למחצה. התרוממתי לעברה מכוסה זיעה ודמעות. הבטתי בה, ופתאום הכול נראה ברור. התחבקנו.
    אחרי שלושים שנה נולדה לי אחות.
    • עמית נגלר
      צילום: דנה אופיר
    • עמית נגלר
      עמית נגלר (נולד בקריית אתא ב-25 ביוני 1975) הוא אבא, סופר ישראלי ותסריטאי.  
      סיים בהצלחה לימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ומוסמך בחינוך ולימודי משפחה.
      סיים בהצטיינות את בית הספר לקופירייטינג ACC אצל תרצה גרנות.
      מתגורר בפתח תקווה.
       
      לראיון "ראש בראש" עם עמית נגלר
       
      לראיון ברשת 13 עם עמית נגלר
       
      "נפגשים מחוץ לקופסא" עם עמית נגלר
     
    ראיה פרינוב
    |
    נוריתה
    |
    09/04/14
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • השמלה
    • פתח גדול מלמטה
    • בשר
    • ספר משפחתי
    • נחובש
    • תל אביב נואר
    • האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים
    • פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים
    • מועמדי פרס גפן 2013
    • השועלים של שמשון
    • כל הסיפורים
    • מועמדי פרס גפן 2012