הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אל תאמרי לי שאת פוחדת
  • אל תאמרי לי שאת פוחדת
    ג'וזפה קטוצלה | תרגום: עתליה זילבר
    ידיעות ספרים | ינואר 2017 | פרוזה תרגום | 240 עמ' מודפסים
    "השיר אמר שאבינו ימשיך לעוף כפי שעשה עד אותו היום, ובמעופו יעביר אותנו אל גיל הבגרות. שזרועותיו גדולות כמו כנפי ציפור ענקית, ורגליו חזקות כמו גזעי עצים בני אלף."
     
    סַמְיָה, ילדה אפריקאית מסומליה, גדֵלה במשפחה דלת אמצעים אך מלאת אהבה, שמחה, צחוק ומוזיקה. לסמיה יש חלום. היא רוצה להיות אצנית ולייצג את ארצה באולימפיאדה. מעל מיטתה תלתה סמיה תצלום של מוֹ פַארַח – אצן אגדי המשמש לה מודל לחיקוי. 
    סמיה האופטימית חסרת התקנה מתאמנת בנחישות, ללא ציוד וביגוד הולמים, כשהמאמן שלה הוא עַלִי, חברה הטוב ביותר. היא לא מפסיקה לרוץ גם כאשר האלימות, הדעות הקדומות וההקצנה האסלאמית סביבה הולכות וגוברות, ומצֵרות את צעדיה. כנגד כל הסיכויים, ולאחר שהיא מנצחת בעוד ועוד תחרויות מקומיות, היא מתקבלת לנבחרת הלאומית של סומליה ואף מייצגת את ארצה בתחרויות בינלאומיות. 
    אנשים רבים סביבה מנסים נואשות לעזוב את סומליה שסועת המלחמות והסכסוכים ולהגיע לאירופה, בתקווה שלא ימותו בדרך מרעב, מצמא, מתשישות או עקב טביעה של אחת הספינות הרעועות המובילות אותם אל יעדם. 
    רק כשהיא מבינה שאין שום סיכוי שתצליח להגשים את חלומה בארצה, יוצאת סמיה לריצה של חייה – למסע אל אירופה, שבה תוכל להתאמן בחופשיות, בלי כיסויי ראש וגוף, עם נעליים מתאימות, בגדי ספורט ומאמנים מקצועיים.  
     
    ג'וּזֵפֶּה קָטוֹצֵלָה כותב מאמרים לעיתונים "לה רפובליקה", "ל'אספרסו", "ואניטי פייר" ולמהדורה האיטלקית של "פייננשל טיימס". הוא פרסם שני רומנים: Espianti (Transeauropa 2008); Alveare (Rizzolli 2011; Feltrinelli 2014) אשר, עובד לתיאטרון ולסרט טלוויזיה. אל תאמרי לי שאת פוחדת זכה בפרס Premio Strega Giovani  והיה מועמד לפרס  Strega ב-2014 באיטליה. הספר, שתורגם לשפות רבות, הוא סיפור מלא השראה ומרגש עד דמעות על מלחמה, על משפחה ועל תקווה, אשר מבוסס על סיפור אמיתי. תסריט של הספר נכתב בימים אלה. קטוצלה הוא שגריר של רצון טוב מטעם UNHCR.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    בבוקר שבו עַלִי ואני נעשינו אחים שרר חום כבד ומצאנו מחסה בצלו הצר של עץ שיטה.
    היה יום שישי, היום הקדוש.
    הריצה היתה ארוכה ומעייפת, שנינו נטפנו זיעה: משכונת בּוֹנדֵירֶה ששם גרנו, הגענו ישירות אל אצטדיון קוֹנְס, מרחק שבעה קילומטרים, בלי לעצור כלל. עברנו בכל הסמטאות הפנימיות שעַלִי הכירן כמו את כף ידו, תחת שמש יוקדת שיכולה להמֵס אבנים.
    סכום שנותינו היה שש-עשרה, שמונה לכל אחד - נולדנו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. איננו יכולים שלא להיות אחים, טען עַלִי, גם אם אנחנו בנים לשתי משפחות שלא אמורות אפילו להחליף מילה זו עם זו, ובכל זאת אנחנו גרים בבית אחד, שתי משפחות שחולקות תמיד הכול זו עם זו.
    עמדנו בצל עץ השיטה כדי לשאוף אוויר ולהתרענן, מלוכלכים עד הישבן באבק הדק הלבן שעלה מאדמת הרחובות עם כל משב רוח ולוּ הקל ביותר, ואז, פתאום, עַלִי יצא עם הקטע הזה של אַבַּאיוֹ.
    ״את רוצה להיות האַבַּאיוֹ שלי?״ שאל אותי, והוא עדיין מתנשם, ידיו על מותניו הגרמיים, ההדוקים בתוך המכנסיים הכחולים שהיו של כל אֶחיו קודם שהגיעו אליו. ״את רוצה להיות אחותי?״ מכירים מישהו כל החיים, ויש תמיד רגע מדויק שאחריו, אם האדם הזה חשוב לך, הוא יהיה תמיד אח.
    נשארים קשורים ככה כל החיים במילה אחת.
    הסתכלתי בו במבט אלכסוני, בלי לתת לו להבין מה אני חושבת.
    ״רק אם תצליח להשיג אותי,״ אמרתי פתאום והתחלתי לרוץ שוב במלוא המהירות לעבר ביתנו.
    עַלִי כנראה רץ בכל כוחו, כי אחרי כמה צעדים אחז בחולצתי וגרם לי למעוד. נפלנו שנינו על האדמה; הוא עלַי, בתוך האבק שנדבק לכל דבר, לזיעה שעל העור ולבגדים הקלים.
    היתה כמעט שעת צהריים, איש לא היה ברחוב. לא ניסיתי להיחלץ מאחיזתו, לא התנגדתי. זה היה משחק.
    ״אז?״ הוא שאל אותי ונשם על פני את נשימתו החמה, ופניו הרצינו פתאום.
    אפילו לא הבטתי אליו, רק צמצמתי את עיני בסלידה. ״אתה צריך לתת לי נשיקה אם אתה רוצה להיות אחי. תדע לך, אלה החוקים.״
    עַלִי התמתח כמו לטאה והטביע נשיקה רטובה על לחיִי.
    ״אַבַּאיוֹ,״ אמר. אחות.
    ״אָבּוּוֶה,״ עניתי. אח.
    קמנו ויצאנו לדרך.
    היינו חופשיים, חופשיים שוב לרוץ.
    לפחות עד הבית.
    ביתנו לא היה אפילו בית במובן הרגיל של המילה, כמו שיכולים להיות הבתים היפים, עם כל הנוחיות. הוא היה קטן, פצפון. ושם גרנו שתי משפחות, משפחתי ומשפחתו של עַלִי, בתוך חצר אחת, מוקפת בחומת בוץ נמוכה. המגורים שלנו שכנו ממש זה מול זה, בשני צדי החצר.
    אנחנו היינו מיָמין והיו לנו שני חדרים, אחד שלי ושל ששת אֶחי ואחיותי, ואחד של אמא ואבא.
    הקירות היו עשויים מעיסה של בוץ וזרדים, שבשמש נעשית מוצקה ביותר. אבל בין שני החדרים שלנו, כמו כדי להפריד אותנו מהורינו, היה החדר של בעלי הבית, משפחת עוֹמַאר שֵׁיח', איש גדול ושמן ואשתו השמנה עוד יותר. לא היו להם ילדים. הם גרו על יד החוף, אבל מפעם לפעם היו באים לבלות את הלילה אצלנו, וכאשר זה קרה, מיד נהיו הימים שמחים הרבה פחות. ״תשמרו את הבדיחות ואת הצחוק למחרתיים,״ היה אחי הגדול סַעִיד אומר בכל פעם שראה אותם מגיעים, והתכוון לזמן שבו יסתלקו.
    לעומת זה, עַלִי, ועמו אביו ושלושת אֶחיו, גרו בחדר אחד בלבד, בצמוד לחומה משמאל.
    המקום הכי יפה בבית היה החצר, חצר גדולה, גדולה ממש, ובקצהָ עץ איקליפטוס יחיד, ענקי. החצר היתה גדולה כל כך עד שכל החברים שלנו רצו לבוא אלינו לשחק. הרצפה בבית ובכל מקום היתה אותה אדמה לבנה רגילה, שחודרת לכל מקום במוגדישו. בחדר, למשל, פרשׂנו מחצלות קש מתחת למזרנים, אבל הן לא שיפרו הרבה את המצב: כל שבועיים היו סַעִיד ועַבְּדִי, אחַי הגדולים, צריכים לצאת ולהכות בהן בכל הכוח כדי לסלק כל גרגיר של אבק.
    את הבית הזה בנה עוֹמַאר שֵׁיח' השמן במו ידיו לפני שנים רבות.
    הוא רצה לבנות אותו ממש סביב האיקליפטוס המפואר.
    בילדותו עבר ליד העץ הזה יום-יום והתאהב בו, כך סיפר לנו אינספור פעמים בקולו הקטן המגוחך שנחנק בגרונו. האיקליפטוס כבר היה באותה העת גדול וחזק, והוא אמר בלבו: אני רוצה שביתי יהיה כאן. ואז, בעת שלטונו של הרודן,1 החלו בעיות בעסקים והיה נדמה שעומדת לפרוץ מלחמה. לכן ביקש לעבור למקום רגוע יותר והשכיר את שלושת החדרים למשפחות שלנו, שלי ושל עַלִי.
    1 בשנת 1969 פרצה בסומליה הפיכה בהנהגת הגנרל מוחמד זיאד בּארֶה, ולאחריה הנהיג הגנרל משטר קומוניסטי דיקטטורי. ב-1991 התמוטטה ממשלתו ופרצה מלחמת אזרחים.
    בקצה הרחוק עמד בית השימוש המשותף. ריבוע זעיר מוקף בקני במבוק צפופים ובמרכזו חור מבחיל, שבו עשינו את צרכינו.
    קצת לפני המחראה, משמאל, היה החדר של עַלִי. מימין, בחזית, החדר שלנו: ארבעה מטרים על ארבעה, ושבעה מזרנים על האדמה.
    במרכז ישנו האחים, ולאורך הקירות אנחנו, ארבע האחיות, אוּבָּה וחַמְדִי על יד הקיר השמאלי, ואני והוֹדַן, אחותי האהובה, על יד הקיר הימני. באמצע, כמו מדורה נצחית שהגנה עלינו, שלטה הפֶרוּס, מנורת הנפט החיונית, שבלעדיה לא היתה הוֹדַן מצליחה לקרוא ולכתוב את שיריה עד שעה מאוחרת, ושַׁאפִיקי, צעיר הבנים, לא היה מצליח להציג על הקיר את הצגות הצל שהיו גורמות לנו להתפקע מצחוק למרות שהיו מגושמות וכושלות. ״אתה עושה הצגות נהדרות של צל והרבה דמיון,״ אמר לו סַעִיד.
    בקיצור, כל ערב לפני השינה, שבעתנו סגורים בתוך החדר הקטן ההוא, היינו עושים כיף חיים, משתדלים שאבא ואמא לא ישמעו אותנו, וגם לא יַאסִין, אביו של עַלִי, שישן איתו ועם שלושת אֶחיו ממש ממול. במרחק צעדים אחדים ממני. נולדנו בהפרש של שלושה ימים והפרידו בינינו צעדים מעטים, מעטים מאוד.
    מאז באנו אל העולם חלקנו זה עם זה יום-יום את האוכל ואת בית השימוש. וכמובן את החלומות והתקוות, שנולדים יחד מן האכילה ומן הקָקָה, כפי שהיה אַבֶּה, אבי, אומר תמיד.
    שום דבר לא הפריד בינינו מעולם. עַלִי היה בשבילי תמיד כמו הוֹדַן שנייה, והוֹדַן - כמו עַלִי חינני. היינו תמיד שלושה, רק שלושתנו, עולמנו היה מושלם, שום דבר לא היה יכול להפריד בינינו. אף על פי שהוא היה בן שבט דַרוֹד ואני בת שבט אַבְּגַאל, השבטים שנלחמו זה עם זה במלחמה שהחלה שמונה שבועות לפני שנולדנו, במרס 1991.
    היינו האחרונים להיוולד, והאמהות שלנו הרו אותנו בזמן שהשבטים הרו את המלחמה, אחותנו הגדולה, כפי שאמרו לנו תמיד אמא ואבא. אחות רעה, אבל אחות שמכירה אותך לפנַי ולפנים, שיודעת טוב מאוד כמה קל לעשותך שמח או עצוב.
    אסור היה לנו לגור בבית אחד, כמו שגרנו עַלִי ואני. היינו צריכים לשנוא זה את זה, כמו שבני אַבְּגַאל שנאו את בני דַרוֹד. אבל לא כך היה. הלכנו תמיד בדרך משלנו, כולל באכילה ובצרכים.
    בבוקר שבו עַלִי ואני נעשינו אחים התאמַנו לתחרות הריצה השנתית בין השכונות של מוגדישו. נשארו עוד שבועיים עד התחרות, ובעיני הם נראו אינסופיים. יום התחרות היה בשבילי היום החשוב ביותר בשנה. יום שישי היה היום הקדוש וגם יום האיסור על הלחימה, ולכן היה אפשר לטייל בשלווה ולרוץ ברחובות העיר, בתוך כל הלָבן הזה.
    הכול לבן במוגדישו.
    קירות הבניינים, מנוקבי כדורים או הרוסים למחצה מפגזים, היו כמעט כולם לבנים, או אפורים, או חומים או צהובים; בכל מקרה, בהירים. גם הבתים העניים ביותר, כמו הבית שלנו, שהיה עשוי מבוץ וזרדים, נהיו עד מהרה לבנים כמו אדמת הרחובות, שנדבקת לחזיתות כמו לכל דבר אחר.
    כשאתה רץ במוגדישו, ענן של אבק דק עולה מאחוריך. עַלִי ואני יצרנו שני שבלים לבנים שהתפוגגו לאט-לאט כלפי השמַים. רצנו תמיד באותו מסלול, והרחובות האלה היו בשבילנו מחנה אימונים אישי.
    כשעברנו על יד צריפי בתי הקפה שבהם ישבו הזקנים ושיחקו קלפים ושתו שַׁאה, האבק שלנו היה מגיע אל הכוסות שלהם. תמיד. עשינו זאת בכוונה. הם היו מעמידים פנים שהם קמים לרוץ אחרינו, ואנחנו היינו מאיצים את ריצתנו ובתוך דקה משאירים אותם מאחור, ומעלים אבק רב עוד יותר. זה נהיה משחק, אנחנו צחקנו, וגם הם צחקו קצת. אבל היה עלינו להשגיח היכן רגלינו דורכות, כי בערב היו שורפים את האשפה, ולמחרת בבוקר היו הרחובות זרועים אשפה מפוחמת. מכלי דלק, פחיות שמן, חתיכות צמיגים, קליפות בננה, פקקי בקבוקים, כל דבר. מרחוק ראינו בחטף, בזמן שרצנו, תלוליות עשנות רבות, התפרצויות רבות של הרי געש קטנים.
    לפני שנכנסנו לסמטאות הצרות ביותר שמוליכות אל הרחוב הגדול שלאורך חוף הים, עברנו תמיד בשדירת גַ'נַרָל דָאוּד, שדירה רחבה דו-נתיבית, מכוסה באדמה הרגילה, ושתי שורות של עצי שיטה לאורכה.
    תוך כדי ריצה אהבנו לראות את אנדרטת המולדת, את הפרלמנט, את הספרייה הלאומית, את בית המשפט. לפניהם הציגו הרוכלים, על בדים צבעוניים הפרושׂים על האדמה, את מרכולתם, מעגבניות וגזר ועד מגבים למכוניות. הם היו מנמנמים בצל עצי השדירה ומחכים לקונים, וכאשר היינו עוברים הם היו מסתכלים בנו כמו בשני אנשים ממאדים וצוחקים עלינו.
    ״לאן אתם ממהרים, זבי חוטם? זה היום הקדוש, תיהנו ותנוחו,״ היו אומרים כאשר עברנו לידם.
    ״אנחנו הולכים אל אשתך, זקן ישנוני שכמוך!״ היה עַלִי משיב. לפעמים היו זורקים עלינו בננה, או עגבנייה, או תפוח עץ.
    עַלִי היה עוצר, אוסף אותם וחוזר לרוץ במלוא המהירות.
    •••
    התחרות היתה אירוע חגיגי, ולי הוא נראה חשוב אפילו יותר מאחד ביולי, יום השחרור מן הקולוניאליסטים האיטלקים, החג הלאומי שלנו.
    כמו תמיד, רציתי לנצח בתחרות הריצה, אבל הייתי רק בת שמונה, וכולם השתתפו בה, גם המבוגרים. בתחרות של השנה הקודמת הגעתי למקום השמונה-עשר, והפעם רציתי לחצות את קו הסיום בין חמשת הראשונים.
    כשראו אבי ואמי שרצון עז כל כך מניע אותי, מגיל צעיר, ביקשו להבין מה מתרוצץ לי בראש.
    ״גם הפעם תנצחי, סַמיָה?״ שאל אותי באירוניה אַבֶּה יוּסוּף, אבא. הוא ישב בחצר על כיסא קש ומשך אותי אליו, ובידיו הענקיות פרע את שערי. אני נהניתי לעשות לו אותו דבר, להעביר את אצבעותי הקצרות והרזות בתוך רעמת שערו השחור, או להכות בחזהו מעל חולצת הבד הלבנה. ואז הוא אחז בי, וכיוון שהיה גדול וחזק, הניף אותי באוויר ביד אחת והושיב אותי על ברכיו.
    ״עוד לא ניצחתי אפילו פעם אחת, אַבֶּה, אבל בקרוב אנצח.״
    ״את דומה לעופר, את יודעת, סַמיָה? את העוֹפְרה האהובה שלי,״ אמר, וכששמעתי איך קולו העמוק נהיה מתוק, רעדו ברכי.
    ״אַבֶּה, אני מהירה כמו עופר, אני לא עופר...״
    ״בואי נשמע... איך את חושבת שתצליחי לנצח את הילדים הגדולים?״
    ״אני ארוץ מהר יותר מהם, אַבֶּה! אולי לא עכשיו, אבל יום אחד אני אהיה האצנית הכי מהירה במוגדישו.״
    הוא פרץ בצחוק, וכשהיתה גם אמי הוֹיוֹ דַהַבּוֹ בסביבה, היתה גם היא צוחקת בקול.
    אבל מיד אחרי כן, בעודו מאמץ אותי אליו, נפלה על אַבֶּה קדרות. ״יום אחד, בטח, סַמיָה הקטנה. יום אחד...״
    ״אתה יודע, אַבֶּה, יש דברים שיודעים אותם. אני יודעת עוד מלפני שידעתי לדבר כמו שצריך שיום אחד אהיה אלופה. מאז שהייתי בת שנתיים אני יודעת,״ ניסיתי לשכנע אותו.
    ״ברוכה תהיי, סַמיָה הקטנה. אבל אני הייתי רוצה לדעת רק מתי תסתיים המלחמה הארורה הזאת.״
    אז הוריד אותי מברכיו והביט נִכחוֹ במבט כועס.
    • ג'וזפה קטוצלה
    • ג'וזפה קטוצלה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עיר של נשים
    • שעות הקטיפה
    • תפילות לחטופות
    • כשניפגש שנית
    • קולו של ארצ'ר
    • הרשת של אליס
    • מזל קטן
    • געגוע אליך
    • חוצה את הקו
    • לפני שהיינו שלך
    • החיים שנועדו לי
    • שיבה