הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אלנה יודעת
  • אלנה יודעת
    קלאודיה פיניירו | תרגום: רינת שניידובר
    כתר | 2011 | פרוזה תרגום | 170 עמ' מודפסים

    אלנה יודעת שריטה בתה לא התאבדה, גם אם המשטרה וכל השאר חושבים כך. אלנה יודעת שלמרות היחסים הקשים ביניהן, ריטה היתה בת מסורה שטיפלה בה בנאמנות כל השנים, במיוחד מאז שמחלת הפרקינסון הארורה החלה לשלוט בגופה. אלנה יודעת שאיש מלבדה לא יחקור את נסיבות המוות.

     

     

     

    הדברים שתגלה במסעה המפרך אל האמת יאירו את העבר באור חדש, ויעידו שוב עד כמה איננו יודעים מה מתחולל בלבו של הזולת, קרוב או רחוק. 

     

     

     

    קלאודיה פיניירו היא סופרת, מחזאית ותסריטאית ארגנטינית. ספרה הקודם, האלמנות של ימי חמישי, היה להצלחה בינלאומית, וראה אור אף הוא בהוצאת כתר.

     

     

     

    מספרדית: רינת שניידובר

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.


    לנתק את רגל ימין, להרים אותה לגובה של כמה סנטימטרים בודדים מהקרקע, לגרום לה לנוע באוויר, לא חשוב אם מעט או הרבה, לא חשוב כמה, די שתעקוף את רגל שמאל ובמקום הזה, איפה שלא יהיה, לגרום לה לרדת ולדרוך על הארץ. זאת כל התורה. זאת כל התורה, חושבת אלנה, אבל היא חושבת, ואף על פי שמוחה מורה לה לנוע, רגלה הימנית נשארת במקום. הרגל לא מתרוממת. ולא נעה באוויר. ולא יורדת ודורכת על הארץ. היא נשארת במקום, היא לא מתרוממת, היא לא נעה באוויר, היא לא יורדת ודורכת על הארץ. זאת כל התורה. אבל הרגל לא מצייתת. ולכן אלנה מתיישבת ומחכה. במטבח ביתה. היא צריכה לנסוע ברכבת שיוצאת לבואנוס איירס בשעה עשר בבוקר. ברכבת הבאה, זאת שיוצאת באחת-עשרה, אין טעם לנסוע כי אלנה לקחה את הכדור בתשע ולכן היא חושבת, וגם יודעת, שעליה לעלות על הרכבת של עשר, קצת אחרי שהתרופה תגרום לגופה לציית לפקודה של מוחה. בקרוב. על הרכבת של אחת-עשרה לא, כי עד אז תפחת השפעת התרופה עד שתפוג לגמרי, ואלנה תחזור למצבה הנוכחי, אבל ללא התקווה שהלֶבוֹדוֹפָּה יפעל את פעולתו. לבודופה - זהו שם החומר שאמור לזרום בגופה לאחר שיתמוסס הכדור בדמה. היא מכירה את השם הזה כבר זמן מה. לבודופה. כך אמרו לה שקוראים לחומר שבתרופה, והיא רשמה אותו בדף כי ידעה שלא תבין את כתב היד של הרופא. אלנה יודעת שהלבודופה יזרום בגופה. לזה בדיוק היא מחכה, בישיבה, במטבח ביתה. בינתיים אין לה אלא לחכות. אלנה מונה רחובות באוויר. היא מדקלמת שמות של רחובות מהזיכרון. מההתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה. לוּפּוֹ, מוֹרֶנוֹ, 25 דֶה מַאיוֹ, מיטרֶה, רוֹקָה. רוקה, מיטרה, 25 דה מאיו, מורנו, לופו. לבודופה. חמישה רחובות בלבד מפרידים בינה לבין התחנה, זה לא הרבה, היא חושבת ומדקלמת, ומחכה. חמישה. רחובות שהיא כרגע לא מסוגלת לחצות בצעדיה המאומצים, אף על פי שאת שמותיהם היא מסוגלת לדקלם בראש. היום היא לא רוצה להיתקל באף אחד. היא לא רוצה שישאלו אותה על הבריאות שלה ולא רוצה שינחמו אותה באיחור על מות בתה. כל יום היא נתקלת באנשים שלא הצליחו להגיע לאשכבה או לטקס הקבורה. או שלא העזו. או שלא רצו. כשמישהו מת כמו שֶריטה מתה, כולם מרגישים שהם מוזמנים ללוויה. לכן, עשר זו לא שעה טובה, היא חושבת, כי בדרך לתחנה היא תיאלץ לחלוף על פני הבנק, והיום משלמים את קצבאות הפרישה וסביר להניח שתיתקל באחד השכנים. בכמה וכמה שכנים. כי הבנק אמנם נפתח רק בעשר אבל אלנה יודעת שבזמן שהרכבת שלה תיכנס לתחנה והיא עצמה תתקרב לשפת הרציף כדי לעלות עליה כשהכרטיס בידה, ואולי אפילו לפני כן, הגמלאים כבר יסתדרו בתור מחוץ לבנק, מחשש שהכסף יספיק רק לאלה שהגיעו ראשונים. הדרך היחידה לפסוח על הבנק היא לעשות עיקוף שיגבה מחיר יקר מדי מהפַּרקינסוֹן שלה. כי ככה זה נקרא. אלנה יודעת שכבר זמן מה לא היא השולטת באיברים מסוימים בגופה, ברגליה למשל. עכשיו הוא שולט. או היא. אלנה תוהה אם צריך להתייחס לפרקינסון הזה בלשון זכר או נקבה, כי אף על פי שהשם עצמו נשמע לה זכרי, בכל זאת מדובר במחלה, ומחלות הן ממין נקבה. כמו צרה. וגזֵירה. בסוף היא מחליטה לנקוט לשון נקבה, כי בכל פעם שהיא חושבת על הדבר הזה, היא חושבת, איזו מחלה מחורבנת. ומחורבנת זה פועל בצורת נקבה, לא זכר. וסליחה על הביטוי, היא אומרת. נקבה. דוקטור בֶּנֶגַס הסביר לה את זה יותר מפעם, אבל אלנה עדיין לא הבינה את העניין לעומקו. היא מבינה את הבעיה כי היא מתחוללת בגופה, אבל היא עדיין לא מתמצאת במונחים שהרופא משתמש בהם. בפעם הראשונה התלוותה אליה ריטה. ריטה, שעכשיו כבר לא בין החיים. הוא אמר להן שפרקינסון משמעו דֶגֶנֶרַציָה של התאים במערכת העצבים. והמונח צרם לשתיהן. דגנרציה. לה וגם לבתה. דוקטור בנגס כנראה הרגיש בדבר, כי הוא מיד ניסה להסביר. ואמר, מחלה שתוקפת את מערכת העצבים המרכזית ומנוונת, או ממירה, או משנה, או מחוללת תמורה בתאי עצב מסוימים באופן שמונע מהם לייצר דוֹפָּמין. וכך גילתה אלנה שאם מוחה משגר לכפות רגליה פקודה לנוע, הפקודה תגיע ליעדה אך ורק באמצעות הדופמין. זה כמו שליח, חשבה לעצמה באותו יום. אם כן, הפרקינסון הוא ממין נקבה, והדופמין הוא השליח. והמוח לא שווה כלום, היא חושבת, כי רגליה לא מצייתות לו. כמו מלך מודח שמסרב לקלוט שהוא כבר לא נושא בכתר. כמו הקיסר בלי הגלימה מהסיפור שהייתה מספרת לריטה בילדותה. מלך מודח, קיסר בלי גלימה. ועכשיו גם היא, והכוונה כאן לא לאלנה, אלא למחלה שלה, נוסף על השליח ועל המלך המודח. אלנה חוזרת על שמותיהם כשם שקודם חזרה על שמות הרחובות שמפרידים בינה לבין התחנה. השמות האלה משמשים לה לחברה בשעה שהיא מחכה. מההתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה. הקיסר בלי הגלימה לא מוצא חן בעיניה, כי אם אין לו גלימה, משמע שהוא עירום. היא מעדיפה את המלך המודח. היא מחכה, מדקלמת, ויוצרת צמדים: היא והשליח, השליח והמלך, היא והמלך. היא שבה ומנסה, אבל רגליה בשלהן, הן אפילו לא מרדניות, הן פשוט חירשות. רגליים חירשות. ברצון הייתה צועקת עליהן, זוזו כבר, רגליים, נו, לעזאזל, אבל אלנה יודעת שאין בכך שום טעם, שגם את קולה הן לא ישמעו. ולכן במקום לצעוק, היא מחכה. ומדקלמת מילים. רחובות, מלכים ושוב רחובות. עכשיו היא כוללת מילים חדשות בתפילתה: דופמין, לבודופה. יש לה הרגשה שהדוֹפָּה של הדוֹפָּמין והדוֹפָּה של הלבודוֹפָּה הם אותה התופעה עצמה, אבל זאת בסך הכול תחושת בטן, לא ודאות, היא מדקלמת, משתעשעת, מניחה ללשונה להתבלבל, מחכה, ולא אכפת לה, הדבר היחיד שמעניין אותה הוא שהזמן יעבור, שהכדור יתמוסס ויזרום בכל גופה עד שרגליה יבינו סוף סוף שהן אמורות לצאת לדרך.
    אלנה לחוצה. זה לא רצוי, כי הלחץ מעכב את פעולת התרופה. אבל זה חזק ממנה. היום היא מתכוונת להמר על הקלף האחרון שבידה כדי לנסות לברר מי רצח את בתה, כדי לדבר עם האדם היחיד בעולם שלהערכתה עשוי להסכים לעזור לה. בתמורה לחוב ישן נושן, חוב שכמעט נשכח. היא תנסה לגבות את החוב הזה, אף על פי שריטה ודאי הייתה מסתייגת מכך, החיים הם לא סחר-מכר, אימא, לפעמים אנחנו עושים דברים כי צריך, כי ככה כתוב. זה לא יהיה פשוט, אבל היא תנסה. לאישה שהיא מחפשת קוראים איסָבֶּל. אלנה לא יודעת אם האישה תזכור אותה בכלל. סביר להניח שלא. את ריטה היא כן זוכרת, כל שנה היא שולחת לה גלויה לכבוד חג המולד. אולי היא אפילו לא יודעת שריטה מתה. אם לא סיפרו לה, אם לא קראה את מודעת האבל היחידה שיומיים אחרי הלוויה פרסם בית הספר של הכנסייה שריטה עבדה בו, ההנהלה, צוות המורים, התלמידים וההורים משתתפים בצערה של אלנה ברגעים ה... אם היא לא תמצא אותה עד סוף היום הזה, קרוב לוודאי שבדצמבר הקרוב, האישה שאלנה מחפשת, תשלח כרטיס ברכה לחג המולד ולשנה החדשה לאדם מת. את ריטה היא כן זוכרת, אבל אותה, את אלנה, סביר להניח שלא, חושבת אלנה. ואם תזכור, היא לא תזהה אותה בגוף השפוף הזה, הזקן מכפי גילו. זו תהיה המשימה שלה, להתייצב לפניה ולהסביר לה מי היא ומדוע נסעה עד אליה. היא תספר לה על ריטה. ועל מותה של ריטה. או שלכל הפחות תסביר לה את המעט שהיא עצמה מבינה מתוך כל הדברים שנאמרו לה. אלנה יודעת מה כתובתה של איסבל, אבל לא יודעת איך מגיעים. היא עצמה הובילה אותה לכתובת הזאת עשרים שנה קודם לכן, בעקבות ריטה. אם ישחק לה מזלה, אם איסבל לא עברה דירה ולא מתה, כמו בתה, היא תמצא אותה שם, סמוך למרפאה, ברובע בֶּלגרָנוֹ, בבית הישן עם דלת העץ הכבדה ושער הברזל. היא לא זוכרת את שם הרחוב, אילו זכרה לפחות את השאלה של בתה, שמעת פעם על רחוב בשם סוֹלדָדוֹ דֶה לָה אינדֶפֶּנדֶנסיָה, אימא? עכשיו הייתה יודעת. בקרוב היא תדע, כי זכור לה שהרחוב קרוב לכיכר קטנה ולפסי רכבת, במרחק של רחוב או שניים מהשדרה שמקיפה את בואנוס איירס מרֶטירוֹ ועד חֶנֶרַל פַּס. בזה אין לה ספק. בזמנו הן אמנם לא ראו את הרכבת אבל שמעו אותה נוסעת, וריטה שאלה: איזו רכבת זאת? אבל איסבל לא ענתה לה כי באותו רגע היא בכתה. כדי לברר איך מגיעים לשם עכשיו, אחרי עשרים שנה, פנתה אלנה לתחנת המוניות שפעלה בפינת הרחוב שלה, תחנה שפתחו לפני כמה שנים במקום המאפייה שבה נהגה לקנות לחם טרי למשפחתה מיום שעברה להתגורר בשכונה, מיד אחרי שהתחתנה, ועד ליום שבו נעלם הלחם והופיעו המכוניות להשכרה. הנהג לא ידע להסביר לה, אני חדש, התנצל ושאל את בעל הבית. הוא חזר על דבריה של אלנה ואמר, השדרה שמקיפה את בואנוס איירס מרטירו ועד חנרל פס, יש באזור פסי רכבת, ובעל הבית ענה לו, ליבֶּרטָדוֹר, ואלנה אמרה לו, נכון, לרחוב באמת קוראים ליברטדור, עכשיו שהוא אמר את זה היא נזכרת, והוסיפה ואמרה שהיא צריכה להגיע לרובע בלגרנו, לאיזו כיכר קטנה. לאוֹיֶרוֹס, אמר נהג שלישי שזה עתה חזר מנסיעה, בזה אני כבר לא בטוחה, אמרה אלנה, אויֶרוס, חזר האיש בביטחון, אבל היא לא זכרה את שם הרחוב, אף על פי שכן זכרה את דלת העץ, ואת שער הברזל, ואת איסבל, ואת בעלה של איסבל, אם כי אותו זכרה רק במעורפל. את רוצה שנסיע אותך? שאלו אותה, ואלנה ענתה שלא, שזו נסיעה ארוכה מדי, והוצאה גדולה מדי, שהיא נוסעת ברכבת ורק אם לא תצליח לסחוב, וגופה יסרב לנסוע ברכבת התחתית, היא כבר תיקח מונית בכיכר קוֹנסטיטוּסיוֹן, נעשה לך מחיר, הציע בעל הבית, לא תודה, ענתה, תשלמי ביום אחר, התעקש, אני נוסעת ברכבת, אמרה אלנה, אני לא אוהבת חובות, ולא פתחה פתח לניסיון נוסף, אין שום תחנה של התחתית באזור שאת מחפשת, גברת, תחנת קָרָנסָה, נכון, אבל משם תצטרכי ללכת איזה עשר רחובות ברגל, אמרו לה, אם את עולה על מונית, תוודאי שלא לוקחים אותך לסיבובים מיותרים, תגידי לנהג לנסוע ישר ב-9 דֶה חוּליוֹ ועד ליבֶּרטָדוֹר, ומשם עוד פעם ישר לאוֹיֶרוֹס, טוב לא, תיקן הנהג שידע, כי ליברטדור הופך לפיגֶרוֹאָה אַלקוֹרטָה, אז לפני פּלָנֶטַריוֹ תצטרכי לוודא שהוא פונה שמאלה ונוסע עד מוֹנוּמֶנטוֹ אָה לוֹס אֶספַּניוֹלֶס, ואחר כך שיחזור דרך ליברטדור או דרך ההיפודרום של פָּלֶרמוֹ, הבהיר בעל הבית, אבל תשימי לב שלא לוקחים אותך לסיבובים מיותרים, את באמת לא רוצה שנסיע אותך? אלנה הלכה בלי לענות כי כבר השיבה על השאלה הזאת קודם, והמאמצים שדרשה ממנה כל פעולה היו גדולים מכדי שתענה על אותה השאלה פעמיים.
    קונסטיטוסיון, 9 דה חוליו, ליברטדור, פיגרואה אלקורטה, פלנטריו, מונומנטו אה לוס אספניולס, ליברטדור, אויֶרוס, דלת עץ, שער ברזל, דלת, אויֶרוס, ליברטדור, 9 דה חוליו, קונסטיטוסיון. מהסוף להתחלה, ומההתחלה לסוף. אלנה לא זוכרת איפה אמור להיכנס ההיפודרום בתפילה שלה. היא מחכה, וחושבת, ושוב מונה את הרחובות. את חמשת הרחובות שמפרידים בינה לבין התחנה ואת הרחובות האחרים, שאותם היא לא מכירה, או לא זוכרת, הרחובות שאליהם היא נוסעת כדי לגבות חוב שבקיומו היא מאמינה בלית ברירה. מלך בלי כתר. המחלה. ממקומה, על הכיסא, היא מנסה להרים את רגל ימין באוויר, והפעם הרגל נשמעת לה ומתרוממת. כלומר, היא מוכנה. אלנה יודעת. ישובה, היא משעינה את שתי כפות ידיה על ירכיה, מצמידה את כפות הרגליים כדי ליצור זווית של תשעים מעלות באזור הברכיים, מביאה את יד ימין אל כתף שמאל ואת יד שמאל אל כתף ימין, מתחילה להתנדנד על הכיסא ולבסוף, בתנופה, מתרוממת. כך מבקש ממנה דוקטור בנגס לקום בשעת הבדיקה, והיא יודעת שזה קשה יותר אבל שבה ומנסה בכל הזדמנות, אלנה מתאמנת כי היא רוצה לשפר את הביצועים שלה לקראת הביקור הבא. היא רוצה להרשים את דוקטור בנגס, להוכיח לו שהיא מסוגלת למרות הדברים שאמר לה במפגש האחרון שלהם, שבועיים לפני שמצאו את גופתה של ריטה. כשגבה אל הכיסא שממנו קמה זה עתה, אלנה מנתקת את רגל ימין מהרצפה, מרימה אותה באוויר, רק לגובה של כמה סנטימטרים, גורמת לה לנוע עד שהיא עוקפת את רגל שמאל, ובלבד שהתנועה תיחשב לצעד, ואחר כך מורידה אותה ומניחה אותה על הארץ, ועכשיו תורה של רגל שמאל לחקות את הפעולה, לחקות אותה בדיוק. להתרומם. לנוע באוויר. לרדת. לדרוך. להתרומם, לנוע באוויר, לרדת, לדרוך.
    זאת כל התורה. זה כל מה שהיא מבקשת. ללכת, כדי שתספיק לעלות על הרכבת של עשר.

    • קלאודיה פיניירו
    • קלאודיה פיניירו
      במקום השלישי ברשימת הסופרים הארגנטינאים המתורגמים בעולם, אחרי בורחס וקורטאסר, והראשונה מבין הסופרים החיים, קלאודיה פיניירו (1960), נולדה בבורסאקו שבבואנוס איירס רבתי, בכפר קטן שם כולם מכירים את כולם. אף שמגיל צעיר נמשכה פיניירו לכתיבה, היא למדה סוציולוגיה, אך בשל פעולת הדיקטטורה שסגרה את החוג ב– 1978 , למדה לבסוף חשבונאות. היא עבדה כרואת חשבון כמעט עשר שנים, עד לרגע אחד של הארה שהיא זוכרת היטב: “במטוס לסאו פאולו, בנסיעת עבודה, נתקלתי במודעה בעיתון על תחרות רומנים. לקחתי חופש מעבודתי וכתבתי." היא לא זכתה בתחרות אך הגיעה לגמר, וכתב היד ההוא כנראה יישאר במגירה.
      לאחר מכן התמחתה בכתיבת תסריטים, סגנון שלדבריה משפיע עליה עד היום. ההצלחה המסחררת הגיעה עם הרומן “האלמנות של ימי חמישי"(2005), ומאז פיניירו מפרסמת רומן מדי שנתיים: תהליך היצירה מסתיים אצלה בשנה זוגית והרומן רואה אור בשנה אי–זוגית. מקצבי הכתיבה והפרסום הפכו אצלה לאמונה טפלה.
      ספריה של קלאודיה פיניירו מתקבלים בהצלחה בקרב הקוראים והמבקרים בשפות אחרות. כתיבתה – היא מגדירה אותה כ"צורך אונטולוגי" – משקפת השפעה מובהקת של מנואל פואיג, אך מבורחס אימצה את האמונה בכך ש"האמת היא הבדיון".
      קלאודיה פיניירו פרסמה עד כה 12 ספרים שתורגמו ל– 23 שפות. היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים, מקומיים ובינלאומיים. ספריה “האלמנות של ימי חמישי" ו"אלנה יודעת" ראו אור בעברית בסדרת "ליברו" בהוצאת כתר.
      “מזל קטן" הוא ספרה החדש, שראה אור ב– 2015 ותורגם לעברית כמעט מיד.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מאיפה צצו הילדים
    • מזל קטן
    • החקירה
    • פרח קטן
    • זמן בין התפרים
    • הזקן החביב מבטיניול
    • האיש השישי
    • מורם מעפר
    • נאמנות כחולה
    • הצטלבות
    • המלכה היחפה
    • קין