הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • איתנו זה נגמר
    ספר מוגן
     
  • איתנו זה נגמר
    קולין הובר | תרגום: אסף שור
    כנרת זמורה-דביר | יולי 2018 | רומן רומנטי  | 352 עמ' מודפסים
    החיים של לילי לא היו קלים, והיא עשתה כל מאמץ כדי ליצור לעצמה את החיים שהיא רוצה. לכן, כשמשהו ניצת בה למראה הנוירוכירורג המדהים רייל קינקייד, הכול בחייה נראה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי.
    רייל אסרטיבי, עקשן ואולי מעט יהיר. הוא גם רגיש, ויש לו חולשה ללילי. אבל הוא סולד ממערכות יחסים.
    לילי מוטרדת מאוד מיחסיה החדשים ומוצפת במחשבות על אטלס קוריגן, אהבתה הראשונה והחוט המקשר בינה לעבר שהשאירה מאחוריה. הוא היה הנפש התאומה שלה, המגן שלה. כשהם נפגשים במפתיע, כל מה שלילי בנתה עם רייל מתערער.
    איתנו זה נגמר הוא סיפור בלתי נשכח על אהבה שגובה את המחיר הנורא מכול.
     
    קולין הובר היא מחברת רבי־המכר אהבה מכוערת, וידוי ובקצב הלב. היא מתגוררת בטקסס עם בעלה ושלושת ילדיהם.
     
    "איתנו זה נגמר מתמודד עם נושא קשה ברכּות רומנטית. מערכות היחסים משורטטות בחמלה ובכנות, והערת המחברת בסוף הספר, המסבירה את הקשר האישי של המחברת לנושא הספר, היא קריאת חובה. הספר ממחיש בעוצמה את החורבן שהאלימות יוצרת — ואת כוחם של השורדים". 
     | קירקוס 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אני יושבת כאן, רגלַי משני צדי שפת הגג, משקיפה על רחובות בוסטון מגובה שתים־עשרה קומות ולא מצליחה שלא לחשוב על התאבדות.
    לא על ההתאבדות שלי. החיים שלי מוצאים חן בעיני מספיק בשביל להמשיך בהם עד הסוף.
    אני ממוקדת בעיקר באחרים ובאופן שבו הם מגיעים בסופו של דבר להחלטה לסיים לעצמם את החיים. הם מתחרטים על זה? רגע אחרי שהם מרפים, שנייה לפני המכה, בטח יש בנפילה החופשית החטופה הזאת שמץ של חרטה. האם הם מסתכלים בקרקע השועטת לעברם וחושבים, "אוי! נו, זה היה ממש רעיון לא טוב."
    משום־מה נדמה לי שלא.
    אני חושבת הרבה על המוות. והיום במיוחד, בהתחשב בעובדה שלפני שתים־עשרה שעות בלבד נשאתי את ההספד הכי מרשים שאנשי פְּלֵתורה, מיין, זכו לשמוע אי־פעם. טוב, אולי לא הכי מרשים. אולי הכי קטסטרופלי. זה כנראה תלוי אם שואלים את אמא שלי או אותי. אמא שלי, שעכשיו בטח לא תדבר איתי שנה.
    אל תבינו אותי לא נכון; זה לא היה הספד עמוק במידה שתיחרת בהיסטוריה, בניגוד להספד של ברוק שילדס בהלוויה של מייקל ג'קסון. או ההספד של אחותו של סטיב ג'ובס. או אחיו של פט טילמן. אבל הוא היה מרשים בהחלט, בדרכו.
    בהתחלה הייתי עצבנית. בכל זאת, הלוויה של אנדרו בלום המהולל. ראש העיר הנערץ של עיר הולדתי פלתורה, מיין. בעל סוכנות הנדל"ן המצליחה ביותר בעיר. בעלה של ג'ני בלום האהובה על הבריות, עוזרת ההוראה הנערצת ביותר בפלתורה. ואבא של לילי בלום — הבחורה המשונה עם השיער האדום הפרוע שהתאהבה פעם בהומלס והמיטה בושה נוראה על כל המשפחה.
    זאת אני. לילי בלום. אנדרו היה אבא שלי.
    ברגע שסיימתי לשאת את ההספד היום, עליתי על הטיסה הראשונה לבוסטון והתלבשתי על הגג הראשון שמצאתי. ושוב, לא כי יש לי נטיות אובדניות. אין לי שום תוכנית לרדת מהגג הזה בדרך המהירה. פשוט רציתי אוויר צח ושקט, ואת אלה, שככה יהיה לי טוב, אין שום אפשרות להשיג בדירה שלי בקומה השלישית, שאין ממנה גישה אל הגג, אבל יש בה שותפה שאוהבת לשמוע את עצמה שרה.
    רק שלא הבאתי בחשבון כמה קר יהיה פה. לא קור בלתי נסבל, אבל גם לא נעים. לפחות אפשר לראות כוכבים. אבות מתים, שותפות מתישות והספדים מפוקפקים לא נראים כל כך גרוע כשהשמים בלילה בהירים די הצורך להרגיש את הוד היקום, פשוטו כמשמעו.
    אני אוהבת שהשמים גורמים לי להרגיש לא חשובה.
    אני אוהבת את הלילה הזה.
    טוב... תרשו לי לנסח את זה בצורה הולמת יותר, כלומר, בלשון עבר.
    אהבתי את הלילה הזה.
    אלא שלרוע מזלי, הדלת זה עתה נפתחה בתנופה כזו, שאני מצפה שחדר המדרגות פשוט יירק בן אדם אל הגג. אחר כך היא נסגרת ונשמע קול צעדים. אני אפילו לא טורחת להרים מבט. מי שזה לא יהיה, סביר להניח שהוא אפילו לא ישים לב שאני פה, יושבת בפישוק על שפת הגג, משמאל לדלת. הם יצאו לכאן בחיפזון כזה, שזו לא אשמתי אם הם מניחים שהם לבד.
    אני נאנחת בשקט, עוצמת עיניים, משעינה ראש על הקיר המטויח שמאחורַי ומקללת את היקום שגזל ממני באחת את רגע ההתבוננות הפנימית השלֵו הזה. המינימום שהיקום יכול לעשות בשבילי עכשיו זה להבטיח שמדובר באישה, ולא בגבר. אם תהיה לי חֶברה, לפחות שתהיה ממין נקבה. אני די קשוחה בהתחשב בגודל שלי, ובטח יכולה להסתדר לא רע ברוב התרחישים, אבל לא נוח לי להיות עכשיו לבד עם גבר זר על גג באמצע הלילה. אולי אחשוש לביטחוני, ואולי ארגיש צורך ללכת מכאן, ואני ממש לא רוצה. כמו שאמרתי קודם... נוח לי.
    בסופו של דבר אני מניחה לעיניים שלי לנדוד עד לדמות המוצללת שנשענת על המעקה. כך שיחק לי המזל: בפירוש זכר. אני יכולה לראות שהוא גבוה גם כשהוא נשען על המעקה. הכתפיים הרחבות עומדות בניגוד מובהק לאופן השברירי שבו הוא מחזיק את ראשו בין ידיו. אני בקושי מצליחה לראות את הגב נע מעלה־מטה כשהוא שואף עמוק ואז נושף את האוויר בכוח ברגע שמיצה אותו.
    הוא נראה על סף התמוטטות. אני שוקלת להגיד משהו, שיֵדע שהוא לא לבד, אולי לכחכח בגרון, אבל בין המחשבה לביצוע הוא מסתובב ובועט באחד מהכיסאות שמאחוריו.
    אני נרתעת כשהכיסא חוצה את הגג בקול חריקה, אבל נראה שהבחור אפילו לא מודע לנוכחותו של הקהל, והוא לא מסתפק בבעיטה אחת. הוא בועט בכיסא שוב ושוב. ובמקום להיכנע לכוחה של הרגל, הכיסא רק מתרחק ממנו יותר ויותר.
    הכיסא הזה בטח עשוי מאיזשהו פולימר לשימוש ימי.
    פעם ראיתי את אבא שלי לוקח רוורס על שולחן פטיו מפולימר כזה, שפשוט צחק לו בפרצוף. הפגוש התעקם, ועל השולחן לא נשארה אפילו שריטה.
    הבחור כנראה מבין שאין לו סיכוי מול חומר איכותי שכזה, ולראיה, הוא מפסיק לבעוט בכיסא. עכשיו הוא עומד מעליו וידיו קפוצות לצדי הגוף. אם להודות על האמת, אני קצת מקנאה. הבחור הזה מוציא אגרסיות על ריהוט גן כמו מלך. ניכר שעבר עליו יום מחורבן, ממש כמוני, אבל בניגוד אלי, שמחזיקה את האגרסיה בבטן עד שהיא מתפרצת בדמות פאסיב־אגרסיב, יש לו איך להוציא אותה.
    פעם הייתי מוציאה אותה בגינון. בכל פעם שהייתי בסטרס, הייתי יוצאת לחצר ועוקרת כל עשב שוטה שהצלחתי למצוא. אבל מהיום שעברתי לבוסטון, לפני שנתיים, אין לי חצר. גם לא פטיו. אפילו לא עשבים.
    אולי אני צריכה להשקיע בכיסא־חוץ איכותי.
    אני בוהה בבחור עוד רגע ותוהה אם הוא מתכונן לזוז מתישהו. הוא רק עומד שם ומשפיל מבט אל הכיסא. הידיים שלו כבר לא מאוגרפות. הן נחות לו על המותניים, ואני רואה לראשונה שהחולצה שלו לא באמת יושבת טוב על שרירי הקיבורת. היא מתאימה לו בכל שאר המקומות, אבל הזרועות שלו פשוט ענקיות. הוא מתחיל לפשפש בכיסים עד שהוא מוצא מה שחיפש, ואז — בניסיון נוסף לשחרר קצת אגרסיה, אני משוכנעת — מצית ג'וינט.
    • קולין הובר
    • קולין הובר

      קולין הובר, ילידת 1979, חיה עם בעלה ושלושת ילדיה בטקסס, ארצות הברית. החלה לפרסם את ספריה בשנת 2012. עד כה כתבה 7 רבי מכר שהגיעו לראש מצעד הרשימות בניו יורק טיימס. "אהבה מכוערת" מעובד גם לסרט בכיכובו של ניק בייטמן.

     
  • המלצות נוספות
    • עוד סיכוי לאהבה
    • מנוול יפיפה
    • משחקי אהבה
    • בתו של סוחר המשי
    • אהבה מכוערת
    • וידוי
    • בקצב הלב
    • חוב של כבוד
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • מחברת הלב
    • המנהרה