הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • איש לא ייוושע לבדו
    ספר מוגן
     
  • איש לא ייוושע לבדו
    מרגרט מצאנטיני | תרגום: סביונה מאנה
    כנרת זמורה-דביר | ינואר 2017 | פרוזה תרגום | 136 עמ'
    דֶליה וגאיטאנו נפרדו. הוא עבר לגור במלון דירות, היא נשארה בבית עם הילדים, קוזמו וניקו.
     
    פעם הם היו זוג, משפחה, עכשיו כבר לא. הם נפגשים בערב קיצי בטרטוריה איטלקית כדי ללמוד איך חיים עם זה. שניהם עדיין צעירים — שלושים ומשהו, גיל שאפשר להתחיל בו הכול מחדש. הם כמהים לשלווה אך פוזלים לריגושים אחרים, למחוזות אחרים.
     
    איפה הם טעו? איפה הכול התחיל להשתבש? הם פשוט לא יודעים. התשוקה של ההתחלה והמרירוּת של הסוף עדיין קרובות, מאיימות מדי. הם גדלו בעידן שבו הכול כבר נאמר, שבו כבר אין בכוחן של המילים לבטא את בדידותם, את המועקות שלהם, משום שנמהלו במימיה העכורים של הנכות הרגשית.
     
    מרגרט מצאנטיני נולדה בדבלין וחיה ברומא עם בעלה וארבעה ילדים. ספרה "אל תזוזי" זכה בפרס סטרגה, נמכר באיטליה ביותר ממיליון עותקים, תורגם ל־35 שפות ועובד לסרט בכיכובה של פנלופה קרוז. ספרה "בא לעולם" זכה בפרס קמפיליו ועובד גם הוא לסרט (בשם "נולד פעמיים") בכיכובה של פנלופה קרוז.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • "רוצָה קצת יין?"
     
    היא מזיזה קלות את הסנטר, בתנועה מרומזת, טרודה. נפקדת. היא רחוקה. נוכחת במָקום אחר, שקועה במשהו יקר ללבה, שכמובן לא יכול להיות הוא.
     
    דחקו אותם ליד שולחן קטן עם מפת נייר גס, באמצע הבלגן. התיק של דֶליה עוד תלוי לה על הכתף.
     
    היא מסתכלת על זוג הזקנים בשולחן סמוך. זה המקום שהיתה רוצה לשבת בו, בפינה השקטה ההיא. בגבה אל הקיר, מוגנת.
     
    גַאֶטאנוֹ מוזג לה יין בתנועה טקסית, מגוחכת משהו. הוא למד מהסומליֶה בטלוויזיה, זה שבו הוא צופה בלילות כשאינו יכול לישון. היא מסתכלת על היין הניגר. פכפוך נעים, אבל כה מיותר הערב. לא מתַבּלים אי־אהבה ביין משובח, זה בזבוז של אנרגיה וכסף.
     
    היה מוטב שלא ייקח אותה למסעדה, לא מעניין אותה כל הקטע הזה של אוכל והמתנה למנות. הרגעים הכי היפים שלהם היו אקראיים, כשחטפו משהו ברחוב, איזה קבאב, גביע ערמונים קלויים שאת קליפותיהם זרקו לארץ.
     
    מסעדות אף פעם לא היו הקטע שלהם. הם התחילו לאכול בחוץ כשכבר היה להם קצת כסף, כשהאידיליה התחילה לחרוק כמו כיסא נדנדה עייף.
     
    המלצרית משליכה את התפריטים על השולחן.
     
    "מה מזמינים? מה בא לך?"
     
    דֶליה מעדיפה מנה צמחונית, פשטידה, משהו קל. הוא לעומת זאת בא כדי לאכול, כדי להתנחם מהתסכולים.
     
    דליה מרימה את הכוס הגדולה שהוא מילא למחצה. היא נוגעת בה בשפתיה, לא ממש שותה, מצמידה אותה ללחי.
     
    באחרונה היא ירדה במשקל. כל הטלטלות האלה גרמו לה לרזות. גַאֶה חשש לרגע שחזרה לסורה.
     
    כשהכירו היא בדיוק נחלצה מהאנורקסיה שלה. בנשיקות הראשונות הרגיש בלשונו את השיניים האכולות מחמיצוּת הקיא. כמו שיני פעוטות שרק ביצבצו, שרק בקעו מהחניכיים. בהתחלה זה קצת הרתיע אותו, אבל היה זה גם חלק מהאינטימיות שלהם. היה נעים להחליף ביניהם כאבים, להתיידד איתם. גם הוא נשא תרמיל מלא חרא על הגב, והוא חיכה לרגע שיוכל לרוקן אותו לרגליה של בחורה כמוה.
     
    עד שפגש אותה היו לו רק מערכות יחסים די שטחיות. הוא נהג להסתתר מאחורי חזות שרירית ומעט עבריינית של פרחח שכונתי. הוא תופף על תופים ושיחק אותה קשוח. היו לו עיניים שקועות ומצח בולט, קדמוני משהו, הוא רצה להצטייר כבחור מסתורי, אף שכלל לא היה כזה. לאמיתו של דבר, היה טיפוס רגשן שחיפש נואשות אהבה. היו לו הורים צעירים ובלתי אחראיים שלמרות זאת עדיין חיו יחד. משום כך ראה בהם מופת והרגיש זך יותר מרוב האנשים שהכיר. מופת קצת מגוחך בעולם של קֵטאמין וזיונים שגרמו לו להרגיש כמו פרנקנשטיין, בחור ביש מזל עשוי חלקי גופות שונים שלא ממש מסתדרים ביניהם.
     
    דליה שאבה אותו. פתחה לקראתו זרועות ודלתות למערכת יחסים עמוקה. והוא השתחל לתוך פיה. השיניים האלה שהתכרסמו בביזוי עצמי הטריפו אותו מכאב ומאהבה.
     
    המלצרית מניחה את סלסילת הלחם.
     
    "בא לי לנסוע לאנשהו."
     
    לנסוע זו זכותה הטבעית. היא כנראה באמת עייפה. שניהם עייפים.
     
    "בא לי לנסוע לכלכותה."
     
    זו שריטה ישנה שלה, כלכותה. עירו של טאגור, הסופר האהוב עליה. הכאב הוא בן חלוף, ואילו השכחה היא נצחית… כמה פעמים זיינה לו את המוח עם טאגור.
     
    "אולי זו לא העונה המתאימה…"
     
    "ואולי אחטוף שם חום או דיזנטריה ואשאר תקועה בחדר המלון…"
     
    הם קצת מחייכים עכשיו.
     
    "כן, זה לא בדיוק רעיון מוצלח."
     
    "אני מרגישה צורך להיות קצת לבד, להתרחק מהילדים. אבל אני לא יכולה לנסוע כל כך רחוק."
     
    היא חוששת להשאיר אותם.
     
    לפעמים היא נותנת להם להסתובב על הרצפה, להתרוצץ סביבה כמו חתולים, לשחק בכל מיני חפצים, חולץ פקקים, מכשיר טלפון שלוף עם הטוּוווט שלו. היא מתבוננת בהם עם הרבה אהבה אבל בלי קשר לחיים האמיתיים. היא צפה בתוך הפשטה. בבוּאה של פלנטה אחרת. שבה האהבה לא תובענית ולא מאמללת. והילדים הם חזיונות נעימים נטולי צרכים ממשיים. הם לא רוצים לאכול. הם לא עושים קקי.
     
    שנת הלימודים הסתיימה. התחיל החופש הגדול, השדה הרחב של שלושת החודשים הריקים.
     
    "סעי למקום עליז יותר."
     
    "אין טעם לנסוע בכיוון מנוגד להלכי הרוח שלך."
     
    גַאֶה לוגם עוד יין. הוא מכיר אותה היטב, הוא יודע שהיא זקוקה לטלטלה מבפנים. הרִיק שבנינוחות משעמם אותה, מכבה אותה.
     
    הוא חי איתה כמעט עשר שנים. והיא ביזבזה אותן בהטחת ביקורת באחרים, איך הם מפזרים כסף ורצים להרוויח עוד, מוציאים את הנשמה בשביל ריגושים תפלים, בשביל רגעי מלנכוליה עמומה, מיקרו־דיכאונות.
     
    "אתה יודע מה הבעיה? הבעיה היא שלאף אחד אין היום אומץ לעשות את הדבר הכי פשוט, להתמקד בחיים שלו. אבל זה מה שבני האדם עשו מאז ומעולם מתוך נכונות להיאבק, לסכן הכול; מה שנתפס פעם כדרך מובנת מאליה, הוא היום עול מיותר."
     
    גאטאנו מהנהן. הוא נתקל בתפריט באומצה בנוסח פּרימָוֵורה, שומנית ועבה, עם רוטב עגבניות טריות המוסיף לה נופך קיצי מרענן. הוא מחפש בעיניו את המלצרית, את התחת בתוך מכנסי הג'ינס הפרומים.
     
    "כבר אין לנו צורך להבין את עצמנו."
     
    דומה שדליה מרגישה טוב יותר אחרי דברי התוכחה האלה. חכמה יותר מהממוצע.
     
    היא שוב מקרבת את הכוס לשפתיים.
     
    "אנחנו סתם מדוכאים. טיפשים ומדוכאים."
     
    גאה מרכין ראש, בוצֵע חתיכת לחם. ברור לו שבעצם עליו היא מנסה לרדת. התיישבה שם הערב רק בשביל זה, בשביל להרוס אותו. לגרום לו להרגיש כלומניק. אדם שלא מתמקד בחייו.
     
    "זה לא ממש מנחם…"
     
    "לא אני ביקשתי לצאת הערב למסעדה."
     
    הוא מבין שזו לא פתיחה מוצלחת לערב. הוא הרי תסריטאי. אילו היה ישר עם עצמו, היה קורע את דפי התסריט הזה וכותב הכול מחדש.
     
    דליה חפפה את הראש, התאפרה. כדי להראות לו שהיא בסדר. כדי להציב ביניהם חומה של כבוד עצמי. היא לובשת שמלה שהוא לא מכיר, או לא זוכר.
     
    "שמלה חדשה?"
     
    "סתם אחת מהשמלות שלי."
     
    הוא שמח שלבשה את השמלה הזאת עם מחשוף הסירה. הוא שמח שהוציא אותה קצת מהמאורה שלה. הוא מדמיין איך התכוננה לקראת הפגישה איתו, איך התלבשה, נעלה את סנדלי העקב.
     
    גם הוא לבש חולצה חדשה, לבנה, פרע מעט את השיער מול המראה במלונית. עשה חמישים כפיפות בטן.
     
    נעים לו לשבת איתה עכשיו. בשטח ההפקר הזה על המדרכה. רחוק מבגדי ההתעמלות ומריח ארוחת הערב של הילדים.
     
    זה מקום טרנדי, טרָטוריה עם מנות איכותיות, פשוטות אך מושקעות, ותפריט יינות צנוע. גאה הוא שבחר את המסעדה הלא מעונבת הזאת, עם השולחנות המתנודדים על האספלט הלא מפולס.
     
    הוא קיווה שהאווירה הנינוחה והזורמת תסייע להם להיות יותר קלילים. תשדר לה משהו כמו, התיישבנו פה במקרה, אפשר לנשנש משהו, אבל אם את מעדיפה, אפשר גם לקום ולטייל קצת בחושך. בסך הכול רצה שיהיה לה נעים. שיהיו פחות כבדים יחד, לפחות ערב אחד.
     
    הוא תוהה מתי נעשו כבדים כל כך. מתי התנגשות האנרגיות הלא מאוזנות שלהם הולידה את ברית העופרת הזאת.
     
    שניהם מסתכלים עכשיו במפת הנייר הבהירה המונחת מתחת לצלחות הגדולות. דליה מלטפת אותה ותולשת פיסה בציפורניה.
     
    מעשה ההשחתה הקטנטן מפריע לו. הכול היה כל כך מהוגן וחביב עד עכשיו. אבל די במחווה המרומזת הזאת, הכמעט סמויה מעין, כדי לשגע אותו. אילו נענה לדחפים שלו, היה מפוצץ עכשיו הכול. היה אוחז בכף ידה ומסובב אותה.
     
    דליה ממוללת את פיסת הנייר הקטנה, מקרבת אותה לנר, מטילה אותה מעל השעווה הנוזלית כמו חרק מת.
     
    המלצרית מגיעה, שואלת אם ירצו להזמין. היא חמודה, כולן חמודות שם, וגם צעירות מאוד.
     
    "בשבילי אומצת פרימוורה."
     
    המלצרית משרבטת בפנקס שלה, מושכת באף, היא ממהרת.
     
    "ומה איתך?"
     
    דליה נשענת לאחור. לא מוצא חן בעיניה המה איתך הזה. היא עוד לא החליטה מה היא רוצה, היא לא רעבה. היא מביטה במלצרית הנשענת בבטן חשופה על השולחן.
     
    גם את גאה זה מרגיז. בא לו לבקש ממנה לזוז קצת. קודם, כשבאה לקבל את ההזמנה מזוג הקשישים, היא רכנה מעל שולחנם, התמתחה כמו חתול, הבליטה את הישבן הקטן והמוצק שלה, והוא לא היה יכול להימנע מלחשוב שהיא בתנוחה הנכונה. ותהה איזה מין טיפוס היא. מסוג המחשבות שלא מרפות מגברים, ושקרוב לוודאי לא נעלמו מעיניה של המלצרית הצעירה.
     
    הוא מקיש על שפתיו באצבע ומשפיל מבט כאילו נתפס בקלקלתו התמימה. המחשבות על מין התעוררו בו שוב בחודשים האחרונים, מאז יום ההולדת של הבן שלו. קודם, כשהיה ממש על הפנים, לא היה מתרגש גם אם מייגן פוקס היתה עוברת לידו עירומה. הוא היה אומר לה, סליחה, מותק, אני עסוק, אני הולך למות וממש לא בא לי לזיין עכשיו.
     
    דליה מוותרת על הפשטידה. היא מזמינה מרק אורז עם ירקות העונה, שואלת אם יש בו ג'ינג'ר. היא אלרגית לג'ינג'ר, ובזמן האחרון דוחפים אותו לכל דבר בגלל אותה כמיהה למזרח שאולי משווה ממד קליל יותר למערב העגמומי. היא גילתה שכל הג'ינג'ר המיובא מגיע מסין, ובהיותו שורש, הוא סופח את הכמות המזיקה ביותר של חומרי ההדברה הכימיים שמרעיפים עליו.
     
    גאה אוכל ג'ינג'ר בכל הזדמנות, במסעדות היפניות הוא יורד על קעריות שלמות. זה סוג של טרור נגד דליה, נגד דארוּמָה. ואולי זה סתם טעים לו.
     
    כך היה רוצה לחיות, בלי לחשוב כל הזמן מה הוא מכניס לפה, כמו אז, לפני עשר שנים.
     
    אבל הערב נדמה לו שלעולם לא יוכל ליהנות שוב בלי לעמוד על המשמר ולהניף אגרופים לפני הפרצוף.
     
    עכשיו יהיה קשה יותר בכל התחומים. הוא השתנה. לעומק. האם זה לא מה שרצה בעצם, כשהתחיל לצאת עם דליה? להיות אדם מודע יותר לעצמו, מתחשב יותר. כמו גיבור של סרט שיודע לקבל החלטות, לקחת לידיים את חייו ואת חיי בת הזוג שלו. ודליה היתה נכונה לשתף איתו פעולה בלי סייג. לעזוב הכול כדי להקים איתו משפחה, לטפל בו, לעזור לו להיות הגבר שמעולם לא פילל להיות.
     
    בעולם שלא ממש מזמין יושרה, דליה נראתה לו כמגדלור. הוא אהב בנות עם חצאיות מקומטות, נעלי התעמלות ושערות משונות, שמסתובבות עם ספר ביד. ודליה היתה כזאת. פורצת דרך שׂבעת מכאובים ולב שלֵו תחת הסוודרים הרחבים שלה. לב נידח ויציב כמו עוגן המיטלטל עם תנועת הגלים.
     
    "אני יכולה אולי לנסוע לסקוטלנד."
     
    מכלכותה לסקוטלנד, קפיצה נאה. גאה רוקן את כוס היין, ועכשיו הוא מהנהן ביתר קלות. עיניו פקוחות לרווחה, ועל פניו נסוכה הבעת התם שהוא עוטה בכל פעם שהוא משתדל להפגין עניין במשהו שחומק ממנו באופן טבעי.
     
    דליה רצינית, שקועה באחת ההבעות הדרמטיות שלה. מצחה מכווץ כמו מצחו של רב־חובל על סיפון הניו זילנד.
     
    "מעולם לא היינו בניו זילנד, ועכשיו גם אין סיכוי שנהיה."
     
    גאה מחייך חיוך אופייני. רוך ושחצנות.
     
    הוא לא מגלה לה שגם הוא בדיוק חשב על ניו זילנד. על הנסיעה הארוכה ההיא שתיכננו לעשות עם הילדים, קילומטרים של אדמה בתולית וים של כבשים.
     
    זה אחד הדברים שהכי מכעיסים ומדהימים אותו. הקטע הזה כששניהם חושבים בו־זמנית על אותו הדבר בלי קשר למה שקורה או לשיחה שהם מנהלים, כמו הד מרוחק שעולה בו־זמנית לתודעתם.
     
    בעבר הם נהגו להתלוצץ על זה, שילבו זרתות, פליק או פלוק? הביעו משאלה, כה טיפשית שאפילו לא טרחו לבדוק אם התגשמה. בפעם האחרונה שזה קרה להם הוא ייחל: הלוואי שנצליח. שנצליח להחזיק מעמד יחד.
     
    אבל היום הוא כבר לגמרי מחוץ למשחק השטותי הזה שהם לא ישחקו שוב לעולם ושלא היטיב איתם, כמו המון דברים אחרים.
     
    גם הילדים לא היטיבו איתם, אבל זו מחשבה שהוא ממש מתבייש לחשוב.
     
    לולא הילדים לא היה יושב כאן עכשיו, מול האישה הזאת. מי היא בכלל? כמה פעמים חלפה במוחו המחשבה: למה אנחנו משתלשלים דווקא לכיס זה ולא אחר? ובסוף מרגישים כל כך רע עם זה.
     
    כמה פעמים חלפה בראשו המחשבה, מי מכיר אותך בכלל? מי את? למה אני חייב לספוג ממך הכול? את הריחות הכי אינטימיים שלך וכל השאר. את הפרצוף הנכזב שלך היושב פה עכשיו מולי.
     
    הוא מסתכל על החלל שלפניו. על האומצה שחולפת ולא מיועדת לו. היא מיועדת לקשיש בשולחן ליד הקיר. הוא רואה איך ידו הזקנה השזופה מתרוממת בתודה. בטח בליין ותיק… לקוח קבוע ששומרים לו שולחן. הוא אוחז את המלצרית בזרועה, מצחיק אותה. מחקה תנועות של כנר.
     
    יש אקדמיה למוזיקה בסביבה. גאה שמע פעם צלילים של כלי נגינה עולים מאחת החצרות. הוא התכוון לגשת לברר פרטים. יהיה נחמד לחזור לנגן. הוא מעולם לא למד, תמיד הלך אחרי החושים.
     
    לא טוב ללכת אחרי החושים. הם לוקחים אותך עד נקודה מסוימת ואחר כך נוטשים אותך. כשמתחילים להתקשח כבר לא נותר מהם דבר, החושים מתים צעירים. הופכים לחשדנות. ואנחנו הופכים לסתם הדיוטות, משועבדים למומים שלנו.
     
    לפעמים אפילו הם התעלסו מרחוק. פתאום, בלי תיאום, באותו הרגע ממש, הם התחילו להזיע, להתכווץ, בפארק, באוטובוס. המחשבות עזות, הידיים מבקיעות את חומת המכוניות והביטחון, נתחבות בצלעות, לופתות את הלב הנמצא בצדה האחר של העיר.
     
    "היה נדמה לי שהתעלסנו היום."
     
    "כן, גם לי."
     
    "איפה? מתי? באיזו שעה?"
     
    הם היו נסערים מהחוויה (הם בכלל היו נסערים בזמנו). היפֶּרבּולה המוכרת רק למיסטיקנים, רק למי שמתַרגל שנים איך להתיך את עצמו לממד חוץ־גופי. להם זה היה טבע שני.
     
    גאה כבר לא מאמין בזה, הוא אפילו לא זוכר אם זה קרה באמת.
     
    אבל דליה יושבת מולו להזכיר לו שזה קרה באמת.
     
    לא, זו רק חרמנות שלבשה שמלה ורדרדה לכבוד חג האהבה.
     
    שיבושים לא מתוכננים, הזיות רטובות.
     
    דליה חושבת על זה עכשיו.
     
    בכל פעם שהיא רואה לפניה את גאה, את כתפיו, את משולש העור שמבצבץ מהחולצה, היא שואלת את עצמה למה לא עצרה אז, למה לא נסוגה אז. על ספו של המפתן ההוא.
     
    די היה לה לנסוע כמתוכנן עם חברתה מיקוֹל, באותו קיץ שחון, אחרי קבלת התואר. לונדון היתה אז כל כך מלהיבה, חלוצה בתחום המקרוביוטיקה, הגידולים הביו־דינמיים. היא היתה יכולה להתחיל שם קריירה של תזונאית. מלצרית בלילות, הרפתקאות בימים.
     
    מיקול עדיין מתקשרת מדי פעם. היא נשארה שם, בדירה בסאות קנסינגטון. היא עובדת בתיאטרון כתפאורנית וזועמת על הלייבור כיאה לבריטית פרוגרסיבית. גם לה יש ילד ובן זוג. שבוגד בה ושהיא בוגדת בו. אבל הם מאוד מלוכדים. דליה לא מבינה איך אפשר להיות מלוכדים ולהניע את האגן במיטות של זרים.
     
    ואולי היא כן מבינה. עכשיו היא מבינה הרבה דברים שהיתה מעדיפה לא להבין. עכשיו היא מכירה את כל גוני האפור.
     
    שחור הוא צבע שראתה וסילקה מפניה. אף על פי כן הוא עדיין שם.
     
    אשר ללבן, הוא שייך רק לילדים. לעור צווארם הצח כשהם חולים, לדפים שהם מציירים עליהם.
     
    גם היא היתה יכולה לקום ולהסתלק לה, להתרחק מהשכונה, מהפארק שבו עישנה חשיש בצעירותה, ושבו היא מטיילת היום עם הילדים ומרימה ניירות שאחרים משליכים.
     
    גם היא היתה יכולה לחיות חיים אחרים, קלילים יותר. חיי זאב בודד אנוכיים, שבהם היתה חופשייה להחליט אם לנסוע לכלכותה או לאברדין, ללכת לאיבוד או לחפש ולמצוא את עצמה.
     
    בסופו של דבר מצאה את עצמה.
     
    פעם אמרה לגאה, אנשים פשוט נהיים מה שהם.
     
    אבל לא היא.
     
    היא באמת היתה זכה יותר. אבל אולי החיים אינם אלא כזב…
     
    ובעצם זה מה שהיא.
     
    אישה בת שלושים וחמש שהדלת מאחוריה נסגרה, נטרקה, נשברה.
     
    אישה בת שלושים וחמש שעדיין עומדת על המפתן.
    • מרגרט מצאנטיני
    • מרגרט מצאנטיני
      מרגרט מצאנטיני נולדה בדבלין ב-1961, בת לסופר איטלקי ולציירת אירית.
       
      ספרה "אל תזוזי" זכה בפרס סטרגה, נמכר באיטליה ביותר ממיליון עותקים, תורגם ל-35 שפות ועובד לסרט בכיכובה של פנלופי קרוז.
       
      ספרה "בא לעולם", רב-מכר זוכה פרס קמפיליו, וגם עובד לסרט בכיכובה של פנלופה קרוז.
       
      מצאנטיני חיה ברומא עם בעלה, בימאי הקולנוע סרג'ו קסטליטו, ושלושת ילדיהם.