הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אישה בגן
  • אישה בגן
    כנרת זמורה-דביר | 2013 | פרוזה מקור, ביוגרפיה | 260 עמ' מודפסים

    סבינה פון שטיינבך, יודית לייסטר, וירג'יניה וצי, אנה זגרס והנשים האחרות בספר החדש של רות אלמוג, הן ציירות ופסלות, בנות תקופות ומקומות שונים, שנגזר עליהן אותו גורל. מכולן נגזל חופש היצירה, ומשלחמו וזכו בו, שילמו מחיר כבד: במעמדן החברתי, באפשרותן לבנות משפחה ואפילו בחייהן.

    אישה בגן הוא מסע מפעים אל עולמן ונבכי נשמתן של אמניות גדולות, ובה בעת ביוגרפיה אמנותית מוסווית של רות אלמוג כאישה יוצרת.
    הספר ארוג מפרטים אמיתיים ובדויים, פרי מחקר שקדני ודמיון אמנותי מרהיב. ספר מחכים, דק רגש וסגנון, מאתגר ומטריד.
    -יגאל שוורץ

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    92 73.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון:

     

     

    חָרֶשֶת אבן | סבינה פון שטיינבך
    (המאה השלוש־עשרה)

    אולי איני אלא חיזיון שמישהו חלם
    מישהו שבא לעולם כדי לראות אותי
    ואשר בחייו לא פגש אותי מעולם
    פְלורבֵּלָה אֶשפַּנְקָה

    ואולם, הראשונה היתה סבינה. היא היתה פסלת.
    אם קדמו לה חרשות אבן, לא ידוע עליהן דבר, וגם עליה אומרים שאינה אלא אגדה. או גרוע מזה, טעות. מדוע טעות? מפני שהיה מי שפיענח בצורה שגויה את הכתובת הלטינית, שחרותה על מגילה שמחזיק יוחנן הקדוש בפסל שנמצא בתוך הקתדרלה של שטרסבורג, כתובת שנעלמה במהלך הדורות: "תודות לחסדה ולאדיקותה של אישה זו, סבינה, שנתנה לי צורה באבן הקשה הזאת".
    אבל אנחנו מאמינים שהיא היתה גם היתה.
    סבינה פון שטַיינבָּך היתה בתו של חרש אבן, סתת ואדריכל. הוא לקח אותה עמו כשנדד ממקום עבודה אחד למשנהו, כי בנייתה של קתדרלה נמשכה שנים. הוא לימד אותה את המקצוע, כי היה זקוק לעוזרים ובסבינה מצא שוליה מעולה, חינם אין כסף. היו מי שלא ראו זאת בעין יפה. בגילדה של חרשי האבן, למשל, לא הסכימו שנערה תהיה חניכה או שוליה של בנאים. הנשמע כדבר הזה? ובמיוחד בעוד האב חי? הם לא התנגדו לחברוּת של נשים בגילדה, והסכימו שהן תירשנה את משימות בעליהן במותם, אבל שוליה־בת? על כן קיבל על עצמו ארווין פון שטיינבך, את תפקיד ראש הגילדה של חרשי האבן והבנאים בשטרסבורג וכך עקף את המלגלגים והמתנגדים.
    הוא אהב את בתו הבכורה, ורצה שתהיה בקרבתו. את משפחתו השאיר בשטיינבך שמעבר לנהר הגדול, ליד מעיינות המרפא של בָּאדֶן־בָּאדֶן. הוא פקד אותם אחת לשנה, בתקופת הפסחא, אחרי שהפשירו השלגים, כי הדרך היתה ארוכה וקשה.
    תחילה צריך היה לחצות את הנהר, ואחר כך יערות שארבו בהם סכנות, אבל הדרך התנהלה לרוב במישור ולא היו בה הרים קשים לטיפוס. בכל ביקור התוודע אל תינוק חדש. לפעמים שקל לקחת את כל משפחתו עמו לשטרסבורג, אבל אשתו לא אבתה להיפרד מהוריה וביכרה את ביקוריו השנתיים. רק את סבינה לקח עמו לכל מקום. כשגדלו בניו הם הצטרפו אליו, והיו גם הם לחרשי אבן ולאדריכלים.
    סבינה, האם היית שגיאה? טעות בהבנת הנקרא? ואם היית – מי היית? מה היו חייך? הצחקת בקול רם לפעמים? האם בכית תכופות? האם צמחו יבלות על ידייך? ההיו פצועות מן העבודה הקשה? מן האזמל המסתת את האבן? הנישאת לאיש? הילדת ילדים? הידעת אהבה?
    כל מה שהותרת מאחורייך הוא דיוקנך, שם, למעלה, מעל לשער המקושת הענק. מעטים מרימים את עיניהם להביט בך, אבל את נמצאת שם זה יותר משבע מאות שנים, צופייה בבאים בשערי מבצר התפילה הענק, מצודת הכוח של האלוהים, שבנה אביך בעזרת פועליו בעיר שטרסבורג, היושבת על צומת דרכים. שם את קבועה בחזית המצודה, המחזיקה את תפילותיהם של רבבות אנשים זה מאות בשנים, שם את ניצבת, גבוה מעל כולם. בני אדם השמיעו תחינות לאל והוא שתק. הוא שתק בעוד שלוחיו מצווחים מעל הדוכן, יורקים מילים ריקות, מילים של שקר. הלוא המטיפים שיקרו בלי הרף ובלי הנד עפעף, תוך שהם מניחים יד על הלב לשבועת אמת. כך אולי גם אלה, שאמרו שאינך אלא טעות.
    האם חִייך אלייך אביך כשעבדת כאן? האם אמר לך לפעמים מילת עידוד? האם אהב את שני הדיוקנאות שלך? ואיזו מהן אהב יותר? את הכנועה או את המנצחת? את זו המרעידה את הלב בעדינותה, זו שראשה מושפל, כמביטה אל קפלי שמלתה הנופלים ממותניה הצרים אל הבסיס שעליו היא ניצבת כולה צער והתבטלות? או שמא את זו הגסה, הבוטחת, הניצבת גאה ויהירה, חדורת רגשי עליונות?
    הוא אהב את הכנועה, אני בטוחה בכך, שהרי כך אהב אותך, צייתנית ומובסת, מביסה את רצונותייך וחשקייך מפני רצונו וחשקיו. האם ילדת לו בן או בת, סבינה? אבות כאביך הם גברים חזקים שכופים את רצונם.

    זה מאות בשנים מביאים איכרי הסביבה בימי ראשון את הגבינות שלהם, מהן מסריחות וטעימות לחך ומהן קשות וחריפות מעט, את הירקות הטריים מגינותיהם, וכן כרוב מוחמץ, בשר מעושן או מיובש, נקניקים נוטפי שומן ונקניקיות כרסתניות אל הכיכר הקטנה למטה. ויש שם גם אישה אחת, המציירת על אריחי חומר קטנים שהיא מציעה למכירה ואחרת שמציעה עדיים – עגילים, או אצעדות, או מחרוזות חרוזות חרוזים־חרוזים צבעוניים. פעמוני הכנסייה מצלצלים, ואנשים ונשים מתגודדים סביב לבדוק אם יש מציאוֹת. הם אינם מביטים בך. אבל את שם, למעלה, מביטה בהם, בעינייך המושפלות, המכוסות אריג דקיק. אבל גם אם אין איש שואל לשמך או לקורותייך, את תוסיפי להיות שם, כל עוד עומד מבצר התפילה על עומדו, מובסת ומנצחת כאחת, ממש כעמי שאותו את מייצגת.

    היו לפנייך מאיירות ספרים כמו הילדגרד מבּינְגֶן או גוּדה שחתמה כך: "גוּדה, אישה חוטאת, כתבה ואיירה ספר זה".
    או כמו אֶנדֶה שאיירה כתב יד ובו "הערות על האפוקליפסה" שקיבץ נזיר ספרדי. חתימתה מופיעה על כתב היד של פרשנות לאפוקליפסה של יוחנן, שכתב נזיר בשם ביאטוס, המוצג כיום בקתדרלה של חירונה, עיר המקובלים. אנדה היתה נזירה במנזר בהרי לאון. והיו מאיירות כמו הנזירה קלריסיה מן המאה השלוש־עשרה ואֵם המנזר הִיטְדָה מן המאה האחת־עשרה, שהעתיקה ספר של בשורות ואיירה אותו. הן עבדו את עבודת הקודש במכחול, חוץ מהמלכה מתילדה, שלפי האגדה רקמה שטיח קיר בעזרת שפחותיה, ותיארה בו את כיבוש אנגליה על ידי בעלה ויליאם הכובש. מתילדה עבדה בחוט ובמחט והנזירות עבדו על קלף, אבל סבינה עבדה באבן, עבודת גבר.
    כמאתיים שנים מאוחר יותר גילפה פְּרוֹפֶּרצִיָה דה רוסי מבולוניה דמויות קטנות מגלעיני אפרסקים, לפני שהעזה להיות פסלת.
    כל היוצרות רצו לחתום את שמן על עבודותיהן. בדרך כלל נאסר עליהן הדבר והן עקפו את האיסור בכך שהוסיפו לאיור מגילה מוחזקת על ידי הדמות המצוירת ובה חרתו או כתבו את שמן. אפשר לראות זאת באופן ברור בדיוקן עצמי של סוֹפוֹנִיסְבָּה אַנְגוִויסוֹלָה, המתארת את עצמה כקוראת בספר, ועל הדף כתוב שמה.
    ואולם, לבנות עמי לא ניתנה ההזדמנות לחתום את שמן על פסל או על בד, וגם אם כיום הן מחשיבות עצמן בנות חורין לעשות כן, הן עדיין מובסות בכל מה שנוגע לחיים עצמם ולהתנהלותם.

    השנייה היתה פרופרציה דה רוסי ויש לי דחף חזק מאוד לקשור אותה בקשרי משפחה לעזריה מן האדומים שלנו, ששמו בפי האיטלקים היה דה רוסי, כדי שתהיה גם לנו פסלת או ציירת מן הזמנים הרחוקים ההם. אבל זו השתוקקות הבל, שיסודה בחמדנות – מידה מגונה.

    הערה:
    זמן לא רב אחרי מותה של סבינה, שלא ידוע מתי אירע, בשנת 1349, הואשמו יהודי אלזס, שסבינה סיתתה באבן את נציגתם הצופייה ממרומי הקתדרלה של בירת הארץ – שטרסבורג – בהרעלת בארות ובגרימת המוות השחור, הלוא הוא מגפת הדבר. ובארבעה־עשר בפברואר, ביום ולנטינוס הקדוש של אותה שנה, נטבחו אלפי יהודים בפוגרום. בעקבותיו נאסרה על היהודים הישיבה בעיר, אך לא נאסרה עליהם הכניסה, ובכל ערב בשעה עשר היה מושמע צלצול פעמון ממרומי הקתדרלה וכרוז היה עובר בעיר ומריע בקרן כדי להודיע שעליהם לעזוב את העיר. יהודי שטרסבורג המגורשים התיישבו בכפרי הסביבה והיו לסוחרי סמרטוטים ובהמות, בדומה לאבותי.

    • רות אלמוג
    • רות אלמוג

      רות אלמוג (נולדה ב־1936) היא סופרת ישראלית.

      אלמוג נולדה וגדלה בפתח תקווה להורים רופאים יוצאי גרמניה. היא למדה בבית המדרש למורים בירושלים, ולימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר שפרסמה את סיפורה הראשון בשנת 1967 החלה לעבוד במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. עד היום היא בעלת טור קבוע במוסף, ומשמשת בו כעורכת משנה.
      במהלך השנים כתבה ספרים רבים, לנוער ולמבוגרים. הרומן שלה "שורשי אוויר" זכה בפרס ברנר. לאחרונה יצא לאור ספר של מבחר מסיפוריה שנכתבו בין השנים 1967-1997. ספרים פרי עטה תורגמו לאנגלית, גרמנית, הולנדית וסינית.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות