הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אינקץ
  • אינקץ
    מרישה פסל | תרגום: שרון פרמינגר
    מודן | פברואר 2019 | פרוזה תרגום, נוער בוגר | 292 עמ' מודפסים
    ביאטריס‭ ‬הארטלי‭ ‬וחמשת‭ ‬חבריה‭ ‬היו‭ ‬הכי‭ ‬יפים‭ ‬והכי‭ ‬מגניבים‭ ‬בבית–הספר. ואז, מותו‭ ‬המזעזע‭ ‬של‭ ‬ג'ים, ‬הגאון‭ ‬היצירתי‭ ‬שבחבורה‭ ‬והחבר‭ ‬של‭ ‬ביאטריס,‭ ‬שינה‭ ‬הכול‭.‬‬
     
    שנה‭ ‬לאחר‭ ‬שסיימו‭ ‬את‭ ‬בית–הספר,‭ ‬הם‭ ‬חוזרים‭ ‬לווינקרופט‭ - ‬
האחוזה‭ ‬שעל‭ ‬חוף‭ ‬הים, ‬שבה‭ ‬חלקה‭ ‬החבורה‭ ‬סודות,‭ ‬התאהבויות‭ ‬ותוכניות‭ ‬לשנות‭ ‬את‭ ‬העולם‭ - ‬בתקווה‭ ‬לקבל‭ ‬תשובות‭ ‬לשאלות‭ ‬האפלות‭ ‬המכרסמות‭ ‬בה‭ ‬בקשר‭ ‬למותו‭ ‬של‭ ‬ג'ים‭.‬
    ככל‭ ‬שהלילה‭ ‬עובר‭ ‬מתחילה‭ ‬ביאטריס‭ ‬לחוש‭ ‬שלעולם‭ ‬לא‭ ‬תדע‭ ‬מה‭ ‬באמת‭ ‬קרה‭.‬
    ואז‭ ‬איש‭ ‬מסתורי‭ ‬דופק‭ ‬על‭ ‬הדלת. ‬הוא‭ ‬מודיע‭ ‬לחמישה‭ ‬שבעבורם‭ ‬הזמן‭ ‬נתקע,‭ ‬והיום‭ ‬יחזור‭ ‬על‭ ‬עצמו‭ ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬עד‭ ‬אשר‭ ‬יקבלו‭ ‬את‭ ‬ההחלטות‭ ‬הקשות‭ ‬ביותר.‭ ‬וכך‭ ‬מתחילים‭ ‬החמישה‭ ‬להתעורר‭ ‬בכל‭ ‬פעם‭ ‬לבוקרו‭ ‬של‭ ‬אותו‭ ‬יום‭. ‬
    ‘סרט‭ ‬לילי‘‭ ‬ו‘פיזיקה‭ ‬של‭ ‬אסונות‘,‭ ‬ספריה‭ ‬של‭ ‬מרישה‭ ‬פסל‭ ‬למבוגרים,‭ ‬יצאו‭ ‬לאור‭ ‬בעברית‭ ‬בהוצאת‭ ‬מודן‭.‬
     
    ‭"‬מצמרר‭ ‬ומענג‭...‬ תעלומה‭ ‬בתוך‭ ‬תעלומה‭.‬‭"‬‭‬
    ‬ניו–יורק‭ ‬טיימס
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    84 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    כבר יותר משנה לא דיברתי עם ויטְלי לֵנסינג, או עם מישהו מארבעתם.
    המסרון שלה הגיע אליי בדיוק כשיצאתי מהמבחן האחרון בשנה הראשונה במכללה, ונראה כמו גזֵרת גורל — שביט שמפלח את שמי הלילה. רמז לבאות.
     
    כמה זמן?! בוגדת שכמוך!
    #לאיפהמצידי. סליחה. עוד התקף של תסמונת טורט.
    אז איך במכללה? מדהים? זוועה?
    מתגעגעים אלייך. באמת.
    שוברת שתיקה כי בעוד חודשיים, בסוף הקיץ, כל החבורה תגיע לווינקרופט, ליומולדת שלי.
    לינדה תהיה במיורקה, ואח"ש ברט מתחתן פעם שלישית (בסן ברתלמי, עם יוגית טבעונית), אז הבית יעמוד לרשותנו לסופשבוע. כמו בשנה שעברה.
    תוכלי לבוא? מה את אומרת?
    קַרפֶּה נוֹקְטֶם.
     
    נצל את הלילה — הסגנון האופייני לוויטלי: סוקרת את כולם כמו דוגמנית־על בבגד עור צמוד, ומקשקשת בלטינית כאילו זאת שפת האם שלה.
    ״איך היה המבחן?״ שאלה אותי אימא כשהיא באה לקחת אותי הביתה.
    ״התבלבלתי בין סוקרטס לאפלטון ולא הספקתי לסיים את החיבור,״ אמרתי וחגרתי את חגורת הבטיחות.
    ״אני בטוחה שהצלחת יפה מאוד.״ היא חייכה במבט זהיר. ״יש עוד משהו שצריך לעשות?״
    נענעתי את הראש לשלילה.
    אבא ואני כבר פינינו את החדר שלי במעונות. החזרתי את ספרי הלימוד לאגודת הסטודנטים כדי לקבל שלושים אחוז הנחה בשנה הבאה. את השותפה שלי במעונות כמעט לא הכרתי, כי בסופי שבוע היא חזרה לחבר שלה בניו הייבן, ולכן לא היו פרֵדות מרגשות, וסוף השנה הראשונה שלי במכללת אמרסון חלף בדממת אדישות, כמו מכירת חיסול סופי במרכז קניות מקומי שומם.
    ״השקט שלפני הסערה,״ ג'ים היה אומר לי בוודאי.
     
    לא היו לי שום תוכניות לקיץ, מלבד לעבוד עם הוריי בבית הקפה המשפחתי, ״העורב של הקפטן״.
    ״העורב״, כפי שקוראים לו כולם, הוא בית קפה וגלידרייה בווֹץ' היל — עיירת החוף הקטנטנה שבה גדלתי.
    ווץ' היל שבמדינת רוֹד איילנד, שבה כולם מכירים את כולם.
    בֶּרן הארטלי, סבא של אבא שלי, הקים את בית הקפה ב-1885, כשווץ' היל הייתה אז רק כפר נידח על צוק קירח. ציידי לווייתנים הגיעו אליו ברגע שירדו לחוף, עדיין מתנדנדים על רגליהם, ואחרי שחיבקו לראשונה את התינוקות שנולדו להם, הפליגו שוב אל מרחביו העלומים של האוקיינוס האטלנטי. רישום דיוקנו של ברן עדיין ממוסגר מעל הכניסה, והמבט התזזיתי שנשקף מעיניו מעלה על הדעת גאון ספרותי שכבר הלך לעולמו, או חוקר ארצות שלא שב מהקוטב. אבל למען האמת, הוא בקושי ידע קרוא וכתוב, העדיף פרצופים מוכרים על פני זרים, ומעולם לא הוריד את כף רגלו מן היבשה. כל חייו עסק בניהול מסעדת הרציף הקטנה שלנו ובשכלול המתכון לנזיד הצדפות הטעים ביותר בעולם.
    כבכל שנה, גם בקיץ הזה גדשתי גביעי גלידה בשביל בני נוער שזופים בכפכפים ובבגדים ססגוניים, שבאו והלכו בקבוצות גדולות ופעלתניות, כמו להקות דגים. הכנתי צ'יזבורגרים, כריכי טונה, סלטים ומילקשייקים. טאטאתי את החול שהתפזר על רצפת המשבצות השחורות והלבנות, וסלולרים אבודים שמתי ליד הקופה כדי שיהיו זמינים בקלות לרגע שבו מישהו ייכנס בריצה מבוהלת: ״שכחתי את ה... אה... תודה, אין כמוך!״ אספתי מפיות משומשות, שקיות ריקות של קטשופ ומלח, כוסות לימונדה מקומטות, עלונים למסיבות בלב ים וכרטיסים כחולים קרועים מהקרוסלה הימית, שניצבה לא רחוק משם, ובמקום סוסים הציעה בנות ים דהויות וחסרות פנים.
    ניקיתי רוטב ברביקיו מפחי האשפה ושיירי גלידה נמסה מן השולחנות (הטעם האהוב ביותר על ילדי המקום היה ״הספינה הטרופה״ — גלידה עם בצק עוגיות, אגוזים ושברי שוקולד מריר). ניקיתי את הדלפקים, צחצחתי את החלונות והברקתי את הידיות. איבקתי את מלח הים מעל השבלולים והצדפות וטיפחתי כל אחד מהם כמו סוחר אבני חן הבודק בקפדנות אבני אודם יקרות. כמעט בכל יום קמתי בחמש ויצאתי עם אבא לקנות סחורה מהדייגים שחוזרים מהים. סקרתי סרטנים, צדפות ודגי אוקונוס, העברתי את ידיי על צבתות, רגליים נוקשות ובטן ססגונית.
    נוסף על כל זה, כתבתי שירים לפסקול של סרט דמיוני, ״שוד הדרכים של לולה אנדרסון״, ועל כל מפית פנויה ותפריט חד־פעמי שרבטתי מילים וחרוזים, מעוטרים בציורי פרצופים וידיים (אם כי לרוב השלכתי אותם לפח לפני שמישהו יראה).
    פעם בשבוע השתתפתי גם בקבוצת תמיכה לבני נוער שַכּוּלים, במרכז הקהילתי נורת' סְטוֹנינגטון. הקבוצה כללה רק אותי ואת טֶרְקְס, נער שתקן שאביו מת מניוון שרירים. אחרי שתי פגישות, טרקס הפסיק להגיע, ואני נשארתי לבדי עם היועצת — אישה עצבנית ששמה דֶבּ, שלבשה חליפות מכנסיים ועיינה בספר עב־כרס שנקרא ״התמודדות עם אובדן בקרב צעירים״.
    ״מטרת התרגיל היא להקנות משמעות חיובית לקשר שאבד,״ קראה מפרק שבע והושיטה לי דף עבודה: ״השתמשו בדף זה כדי לכתוב מכתב לאדם האהוב שאבד לכם. נסו להעלות על הכתב זיכרונות נעימים, תקוות ושאלות אחרונות.״
    בתנועה מהירה הטיחה בשולחן עט לעוס ויצאה, ובהמשך שמעתי אותה מדברת בטלפון במסדרון, מתווכחת עם מישהו ששמו בארי, ושואלת אותו למה לא חזר הביתה אמש.
    ציירתי על הדף נץ צורח, וכתבתי מילים לסרט הנפשה יפני דמיוני, שעסק במחשבה שנשכחה ונקרא ״אבודה בראש״. ובסוף חמקתי משם דרך יציאת החירום ולא חזרתי עוד.
    בתחילת הקיץ לימדתי את סם המנומנם (שיעמומון ענקי בדמות נער אנגלי שבא לבקר את אביו האמריקאי) איך מכינים כדורי צדפות מטוגנים וכריכים מושלמים עם גבינה מותכת. (צולים בחום בינוני, מורחים חמאה, ארבע דקות כל צד, שש פרוסות של גבינת צ'דר חריפה וֶרמונט, ושתי חתיכות של גבינת פוֹנטינה). בארבעה ביולי הוא הזמין אותי למסיבת יום העצמאות אצל חבר של חבר, ולתדהמתו העצומה אכן הגעתי. עמדתי ליד מנורת רצפה, החזקתי כוס בירה פושרת, הקשבתי לשיחה על שיעורי גיטרה וזאק גליפיאנאקיס, וניסיתי למצוא את הרגע הנכון להימלט משם.
    ״דרך אגב, זאת ביאטריס, או בּי,״1 אמר סם המנומנם. ״והיא יודעת לדבר, אני נשבע.״
    1 שם החיבה של ביאטריס (Beatrice) הוא בּי (Bea), שנשמע באנגלית כמו bee — דבורת דבש. (המתרגמת)
     
    וכל אותו קיץ לא סיפרתי לאיש על המסרון שקיבלתי מוויטלי, אבל זכרתי אותו בלי הרף, אי־שם בעמקי מוחי.
     
    לקראת המפגש שלפתי ממעמקי הארון שקית ובה שמלה חדשה, מגונדרת מדי, שקניתי מזמן ולא השתמשתי בה מאז. אחרי הקנייה השארתי אותה מקופלת בנייר משי, עם הקבלה והתגיות, והתכוונתי להחזיר אותה. אבל אולי בכל זאת קיוויתי שיום אחד אאזור אומץ ואלבש אותה.
    יום ההולדת של ויטלי חל בשלושים באוגוסט. ידעתי את זה היטב, ממש כמו שידעתי את תאריך יום ההולדת שלי. הפעם נפל התאריך הזה על יום שישי.
    ביום הזה ישובו בני החבורה ויתכנסו בוִוינְקְרוֹפְט.
    הדבר המשמעותי ביותר באותו יום היה כלב משוטט שצץ פתאום ברחוב הראשי של העיירה. לא היו לו קולר ותגית, והוא נראה רדוף, כמו שבוי מלחמה. פרוותו הייתה אפורה ומדובללת, והוא נרתע מכל ניסיון ליטוף. צפירת מכונית הדהירה אותו אל פחי האשפה מאחורי ״העורב של הקפטן״.
    ״רואה את הבוץ הצהוב על הכפות האחוריות שלו? זה מהצד המערבי של נחל ניקיבּוֹג,״ הכריז השוטר לוֹק, שמח על ההזדמנות לפתור סוף סוף תעלומה כלשהי.
    הכלב המשוטט הזה נהפך לשיחת היום (מאיפה הגיע ומה לעשות בו) ורק בשלב מאוחר יותר שמתי לב שמחשבותיי חוזרות אל הכלב הזה, שצץ במפתיע. אולי הוא היה מין סימן? אות אזהרה שמשהו נורא עומד לקרות לי, ועדיף שאשאר בדרך הסלולה, המוארת והמוכרת, ולא אסטה לדרכים נידחות, אפופות מסתורין.
    אבל כבר היה מאוחר מדי. השמש כבר שקעה. סם המנומנם כבר הלך. הוריי ואני כבר הרמנו את הכיסאות בבית הקפה והפכנו אותם על השולחנות, וגם הוצאנו את האשפה. ובכל מקרה, זוהי נטייה אנושית מובהקת — להתעלם מאותות אזהרה.
    הוריי הניחו שאבוא איתם, כמו בכל יום שישי, ל״קולנוע ארץ החלומות״ בוֶוסטֶרלי, לצפות במרתון של ״קומדיות מטורפות״ נבחרות.
    ״למען האמת, יש לי תוכנית הערב,״ אמרתי להם.
    אבא שמח. ״באמת, דבורנית שלי? נהדר.״
    ״אני נוסעת לווינקרופט,״ הוספתי.
    הם השתתקו. אימא בדיוק הפכה את השלט שבחלון מ״פתוח״ ל״סגור״, ואז הסתובבה, הידקה את הקרדיגן סביב גופה, ורעד עבר בה, אם כי הטמפרטורה בחוץ הייתה עשרים וארבע מעלות.
    ״כמה זמן את כבר יודעת על הנסיעה הזאת?״ שאלה.
    ״לא הרבה זמן. אני אזהר. אני אחזור עד חצות. המפגש הוא לכבוד יום ההולדת של ויטלי. אני חושבת שזה יכול לעזור לי.״
    ״זאת נסיעה ארוכה בחושך,״ אמר אבא.
    אימא נראתה כאילו זה עתה קיבלה הודעה שנשאר לי חודש לחיות. לפעמים, כשהייתה נסערת מאוד, היא לעסה מסטיק דמיוני. וכך עשתה עכשיו.
    ״חלק מתהליך האבל הוא העימות עם העבר,״ אמרתי.
    ״זה לא מה שמפריע לי. אני פשוט...״
    ״הכול בסדר, ויקטוריה.״ אבא הניח יד על כתפה.
    ״אבל דוקטור קוֶונטין המליץ שלא תכניסי את עצמך למצבים מלחיצים, שעלולים ל...״
    ״כבר הגענו למסקנה שדוקטור קוונטין סתום,״ אמרתי.
    ״דוקטור קוונטין אכן סתום,״ אמר אבי והנהן בעצב.
    ״כמו שאתם יודעים, אני לא אוהבת ששניכם עושים יד אחת נגדי,״ אמרה אימא.
    באותו רגע ניסה מישהו לפתוח את הדלת — תייר של סוף שבוע, במכנסי חנון קצרים, ששתה יותר מדי בירה באומַליגֶן.
    ״סגור,״ הטיחה בו אימא.
     
    וכך, בערב, נכנסתי לטנדר הירוק של אבא שלי (דודג' רַאם ישן וחולה נפחת) ויצאתי לדרכי לאורך החוף של רוד איילנד, בדרכי אל היעד:
    וינקרופט.
    השם נשמע כאילו נלקח מרומן גותי אפל, מלא רוחות רפאים וטירוף דעת. בית האחוזה הגדול היה עשוי לבֵנים אדומות, גגו היה מעוטר בעורבי אבן צרחניים, צריחים הזדקרו ממנו, וגנים רחבי ידיים הקיפו אותו. הוא נבנה בסביבות 1930 על ידי צייד לבן־עור ורב מעללים, שהתרועע לכאורה עם המינגוויי ולורנס איש ערב, סייר בכל העולם כדי להרוג כמה שיותר יצורים יפהפיים, וכמעט לא התגורר בווינקרופט.
    ברט, שהיה אב חורג שני של ויטלי — ולפיכך נקרא בפיה אח״ש ברט — רכש את האחוזה מכונס נכסים ושיפץ אותה מן המסד עד הטפחות, בסגנון קודר שנראה ״כאילו מדונה הקיאה על סינדי לאופר״, כפי שתיארה זאת ויטלי בלשונה הציורית. אך בעליית הגג עדיין היה אפשר למצוא שידה ישנה או ארגז מטען טחוב, ובתוכם תצלומים של זרים חמושים ברובים, עם פרוות שועל או פריט מפוחלץ אחר — חמוס, צפרדע עצים אדומה, או מכרסם מזן בלתי ידוע. לכן, כל ביקור בווינקרופט לווה בתחושה משונה של השתתפות במשלחת ארכיאולוגית; כאילו מכל עבר, מתחת לרצפה, מאחורי הקירות ומעל לתקרות, טמונה ציוויליזציה אבודה שממתינה שיחשפו אותה.
    ״הזבל שלנו הוא הפרצוף האמיתי שלנו,״ אמר ג'ים באחת הפעמים, כששלף לטאה מפוחלצת מקופסת נעליים.
    לאחר שמונים קילומטר על הכביש המהיר, ירדתי אל הדרך הצדדית לווינקרופט, שהתפתלה והתעקלה כאילו היא מנסה לנער את הנוסע בה. החוף של רוד איילנד — לא החלק המלוקק והמטופח של ניופורט, עם הצוקים הנישאים והאחוזות הענקיות המשקיפות בזחיחות דעת על המפרשיות הזעירות הזרויות בנמל, אלא כל השאר — היה מחוספס ומשונן, שלֵו וצרוב שמש, כמו חסַר בית קשיש ולבוש בלואים, שמחפש בחוף מטבעות ושאר אוצרות, ולא זוכר איפה ישן אמש. כאן היו כרי העשב דלילים ונוקשים, וכבישים סדוקים ומכוסי מלח הנביטו תמרורים דהויים ורמזורים מקולקלים. גשרים נדחקו ויצאו מתוך הביצות, נמתחו מעל הכביש והתמוטטו בתשישות בצידו השני.
    מספרי הטלפון של בני החבורה עדיין היו שמורים אצלי, אבל לא רציתי להתקשר אליהם מראש, גם לא כדי לוודא שאכן יהיו שם. חודשיים חלפו מאז המסרון, ואולי התוכניות השתנו? אולי, כשאנקוש בדלת, לא ויטלי תפתח אותה אלא אח״ש ברט, ששערו אפור, מתולתל וארוך מדי; ברט, שלפני מיליון שנה כתב שיר שהיה מועמד לאוסקר לסיפור אהבה טרגי בכיכובו של ראיין אוניל. אבל אולי הם כן יהיו שם, ויטלי וכל בני החבורה. אולי רציתי לראות את הבעת פניהם כשאצוץ פתאום בפתח: הבעה שלא הוכנה מראש.
    נוסף על כך, כל עוד הם לא יודעים על בואי, אוכל להסתובב בכל רגע ולחזור על עקבותיי. אוכל להצטרף להוריי בקולנוע ״ארץ החלומות״, לצפות בסרט ״נערתו ששת״, ואחר כך לגשת איתם לשֵייקדאון, לאכול כדורי סרטנים וצדפות, להגיד שלום לארטי, הבעלים של המקום, ולהעמיד פנים שלא שמעתי כשהוא ילחש לאבא שלי, ״נראה לי שביאטריס הצליחה להתאושש,״ כאילו אני סוס מרוץ פצוע, שבכל זאת החליטו לא להרדים אותו. אם כי זאת לא אשמתו של ארטי. זאת הייתה התגובה השכיחה כשהתברר לאנשים שהחבר שלי, ג'ים, מת בפתאומיות כשהיינו באמצע י״ב.
    מוות פתאומי של אהבת חיינו לא אמור לפקוד אותנו בגיל הנעורים. אבל אם בכל זאת איתרע מזלנו, עדיף שזה יקרה בגלל אחת משלוש הסיבות השכיחות למותו של אדם צעיר: תאונת דרכים, סרטן או התאבדות. בכל אחד מהמקרים האלה, המבוגרים האחראים עלינו יוכלו לנווט אותנו מייד אל מגוון סרטים הוליוודיים וספרים לעזרה עצמית, שיעזרו לנו להתמודד.
    אבל מה קורה כשהמוות של אהבת חיינו נותר בלתי מפוענח, ולא נותר לנו אלא לבהות לתוך חור שחור של אשמה ואי־ודאות?
    שום סרט או ספר לעזרה עצמית לא יוכל לעזור לנו במקרה כזה.
    חוץ מ״מגרֵש השדים״ אולי.
    אם לא אגיע לווינקרופט הערב, חבריי הוותיקים יתפזרו בסופו של דבר, וזהו. אם לא אגיע לשם, אהדוף מעליי סופית את ספינת הצעצוע הישנה שנותרה מנעוריי, והיא תתרחק מן החוף אל אמצע האגם, ותישאר לעד בלתי מושגת.
    ולעולם לא אדע מה קרה לג'ים.
    המשכתי לנהוג.
    הדרך המתפתלת כאילו דרבנה אותי לנסוע הלאה. עצי אשור מצהיבים חלפו על פניי, ואחריהם גשר. נוף מדהים של נמל נגלה פתאום, וכל המפרשיות הגבוהות והלבנות התגודדו בו כמו עדר חדי־קרן שהתקבצו לרעות באחו, לפני שייעלמו. הופתעתי לראות באיזו קלות אני זוכרת את הדרך: שמאלה באקסון, ימינה באֶלְם, ימינה בתמרור עצור לפני פנייה חדה המתגרה במוות, שקרוואנים ישנים פזורים סביבה ולצידם חבלי כביסה עמוסים וצמיגים ריקים. ואז התפזרו העצים בהכנעה ופינו את מקומם לנשיקה יפהפייה של שמיים וים, שתמיד נחרשה פסים ורודים וכתומים בשעת בין ערביים.
    והנה הוא: שער הברזל המעוטר באות W.
    השער היה פתוח. המנורות דלקו.
    פניתי אל כביש הכניסה ולחצתי בחוזקה על דוושת הדלק. ענפי אלונים חלפו במהירות, כמו סרטי שיער שהשתחררו, ורוח ייללה בחלונות הפתוחים. עוד עיקול אחרון, והאחוזה נגלתה לעיניי: חלונות זהובים שוקקי חיים, לבנים אדומות ורעפים אדומים, ועורבי אבן צורחים על הגג.
    כשעצרתי ליד הבניין, כמעט צחקתי בקול למראה ארבע המכוניות שחנו שם, זו לצד זו. לא הכרתי אף אחת מהן, מלבד ההונדה אקורד של מרתה, שעל הפגוש שלה הייתה מדבקה — תורת היחסות הכללית שווה צפירת תמיכה. אילו היו מעמידים אותי במבחן, נדמה לי שהייתי מצליחה לנחש פחות או יותר מיהו הבעלים של כל אחת מהמכוניות.
    אני השתניתי מאוד. אבל מראה המכוניות שלהם העיד שהם לא השתנו.
    בדקתי את פניי במראה הקדמית, ונתקפתי אימה: קוקו מבולגן, שפתיים סדוקות, מצח בוהק. כאילו רק עכשיו התחריתי במרתון והגעתי אחרונה. הספגתי את פניי בנייר מגבת מן הגליל שאבא אחסן בדלת המכונית, צבטתי את לחיי כדי שיאדימו קצת, ותחבתי את שערי החום אל מאחורי אוזניי. ואז מיהרתי במעלה מדרגות האבן ונקשתי במקוש הנחושת בעל פני האריה.
    כלום לא קרה.
    לחצתי על הפעמון — פעם, פעמיים, שלוש — בתנועה רצופה, תזזיתית ומטורפת, כי ידעתי שכל היסוס קטן עלול להבריח מתוכי את כל האומץ שאזרתי, וכמו נעל אבודה שנתפסה במלכודת סרטנים, אחזור ואשקע במצולות הים.
    הדלת נפתחה.
    קיפלינג עמד מולי. הוא חבש פאת שיער ורוד שהתארך עד סנטרו, ולגופו היו מכנסי ברמודה, חולצת פולו כחולה וכפכפים. עורו היה שזוף, ובוחשן המשקאות האדום שהיה תחוב בפיו נשמט מבין שפתיו כשראה אותי.
    ״אלוהים ישמור, שאני אמות פה במקום,״ הוא אמר במבטא המתנגן של מטעי הדרום.
    • מרישה פסל
    • מרישה פסל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות