הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אינטרס משותף
  • אינטרס משותף
    ליין גרהאם | תרגום: עמוס זלינגר
    שלגי הוצאה לאור | 2016 | רומן רומנטי | 209 עמ' מודפסים

    צבירת הון כספי והכנסת נשים יפהפיות למיטתו, לא סייעו לבסטיאן זיקוס לשכוח את שיערה השחור הבוהק, את עיניה המהפנטות או את עקשנותה המתריסה של דלילה מור.

     

    אז בסטיאן מחליט לעשות כל מאמץ כדי להבטיח שהאישה האחת והיחידה שסירבה לחיזוריו תהיה שלו!! ואם דלילה מור רוצה להציל את העסק של אביה, היא תהיה חייבת לציית למצוותו של בסטיאן: להיות הפילגש שלו, לענוד את היהלומים שלו, ולעשות כל מה שיבקש....

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  1
     
    "ריבה, זה נגמר," הכריז בסטיאן זיקוס בנימה שלא הותירה שום מקום לוויכוחים.
     
    הבלונדינית המהממת שאליה כוונו דבריו הבזיקה לעברו מבט כאוב של תוכחה. "אבל היה לנו נהדר ביחד."
     
    "אני לא העמדתי מעולם פנים שזה היה יותר ממה שזה היה... רק  סקס," השיב בקוצר רוח. "ועכשיו, זה תם ונשלם."
     
    ריבה מיצמצה במהירות, כאילו היא נאבקת בדמעות, אבל את בסטיאן זה לא היטעה. הדבר היחידי שהיה מסוגל לגרום לריבה לבכות באמת הוא תשלום ביד קפוצה. היא היתה בחורה קשוחה כמו הר טרשים... ולו כבר לא נותרה שום ותרנות. נכון, בכל מה שקשור לנשים, הוא היה צונן וקשוח. אמו, שהיתה רודפת בצע מופקרת מהמעלה הראשונה, עם מומחיות מיוחדת בדמעות וברגשות מפוברקים, היתה הראשונה שלימדה את בנה למאוס ולא לבטוח בכל בנות מינה.
     
    "התחלת כבר להשתעמם איתי, נכון?" האשימה אותו ריבה. "הזהירו אותי מראש שאתה משתעמם מהר מאוד. מוטב היה לו הקשבתי למה שאמרו לי."
     
    קוצר רוח עבר כמו צמרמורת בגופו גבה-הקומה מאוד והשרירי של בסטיאן. ריבה היתה המאהבת שלו, והיתה מהנה מאוד בחדר המיטות, אבל זה הסתיים. והוא כבר העניק לה תכשיטים ששוויים הוא הון קטן. הוא לא לוקח שום דבר ללא תמורה מהנשים שלו – לא סקס, ולא שום דבר אחר.
     
    בסטיאן חג על מקום עומדו. "רואה החשבון שלי יהיה איתך בקשר," הוא אמר ביובש.
     
    "יש לך מישהי אחרת, נכון?" הטיחה בו הבלונדינית.
     
    "אם יש לי מישהי אחרת, זה לא עניינך בכלל," השיב לה בסטיאן בצינה מקפיאה. עיניו הכהות היו קרות ומרוחקות בהסתכלו עליה, ותווי פניו הרזים, יפי-התואר, קשים כמו פלדה.
     
    הנהג שלו המתין לו מחוץ לבניין, להסיעו אל שדה התעופה, לטיסתו המתוכננת, צפונה.
     
    צל חיוך עדין מאוד ריכך את הקו הקשה מאוד של פיו של בסטיאן בעלותו על מטוס הסילון הפרטי שלו. מישהי אחרת? יכול להיות... ויכול להיות שלא.
     
    מנהל הכספים שלו, ריצ'רד ג'יימס, כבר ישב בתא הנוסעים המפואר. "מותר לי לשאול איזו משיכה סודית – שידועה כפי הנראה לך בלבד – קיימת בעיר הצפונית האפרורית הזאת, שאליה אנחנו טסים, וגם בנוגע לעסק הכושל האפרורי אפילו יותר ממנה, שאתה רכשת לאחרונה?"
     
    "אתה יכול לשאול, אני לא מבטיח לענות," השיב לו בסטיאן, בדפדפו בעצלתיים בנתוני הבורסה האחרונים, במחשב הנייד שלו.
     
    "אז האם יש משהו מיוחד בחברת רכיבי מור, שעוד לא הבחנתי בו?" שאל הגבר הבלונדיני, נמוך הקומה והחסון, בחיוך ציני ומשועשע. "איזה פטנט? איזו המצאה חדשה?"
     
    "בית החרושת ניצב על אדמה ששווה מיליונים," הוא ציין ביובש. "במיקום מעולה לפיתוח של פרויקט נדל"ן, קרוב למרכז העיר."
     
    "כבר הרבה שנים שאתה לא עסקת בפירוק נכסים," ציין ריצ'רד בהפתעה, בזמן שהצוות האישי של בסטיאן ואנשי האבטחה שלו עלו על המטוס והתמקמו בחלקו האחורי של תא הנוסעים.
     
    בסטיאן החל את עסקיו בקנייה ובמכירה של עסקים, כשהוא מפרק אותם כדי להפיק מהם את הרווח המקסימלי. הוא לא הפגין שום נקיפות מצפון בנוגע לדברים כאלה. רווח והפסד הם עובדות החיים בעולם העסקים. מגמות באות והולכות, וכמוהן גם חוזים. הון נצבר ומתפזר, חברות צומחות ולאחר מכן מצטמצמות בחזרה.
     
    בסטיאן היה מוכשר מאוד בזיהוי מגמות וניצולן כדי להרוויח מיליונים. היה לו מוח כמו מלכודת דובים עשויה פלדה, ושאפתנות פראית ואגרסיבית של גבר שלא בא ממשפחה עשירה שתעניק לו נקודת פתיחה טובה. הוא היה מיליארדר שעשה את הונו במו ידיו, שהתחיל מאפס, והתגאה תמיד מאוד בעצמאות שלו.
     
    אבל ברגע זה בדיוק, בסטיאן לא חשב בכלל על עסקים. ממש לא. בסטיאן חשב על דלילה מור – האישה היחידה שדחתה את חיזוריו אי-פעם, הותירה אותו מתענה בתאווה לא ממומשת, וזועם על החוויה החדשה והמתסכלת. האגו שלו היה יכול לשאת את הדחייה אם באמת היא לא היתה נמשכת אליו בכלל, אך בסטיאן ידע היטב שזה בכלל לא המקרה. הוא ראה בעיניה את הכמיהה, את המתיחות של גופה שהעידה רבות, בכל פעם שהיא היתה קרובה אליו, וזיהה את הגוון המתנשף והאינטימי של קולה.
     
    על הרבה דברים הוא היה מסוגל לסלוח, אבל בשום פנים לא על התעקשותה השקרית שהיא לא מעוניינת בו. בביקורתיות חסרת מורא ומטופשת, היא הטיחה בפניו של בסטיאן את המוניטין שיצאו לו כרודף נשים, במיאוס רב כמו של גבירה נעלה הדוחה את חיזוריו של איזה בריון ברחוב. בתגובה, זעמו של בסטיאן בער ובער, וכעת, שנתיים אחר כך, הוא עדיין רתח מזעם על הזלזול שלה כלפיו – שלא לדבר על השקרים שלה ועל החוצפה שבה היא העזה לצאת נגדו.
     
    ועכשיו, הגורל הפך את היוצרות על דלילה מור ועל משפחתה. בסטיאן התענג בסיפוק קודר על העובדה הזאת. הוא לא חשב שהיא תמשיך להטיח בו עלבונות מרדניים כעת...
     
     
        "מה שלומו?" שאלה לילה בשקט את אמהּ החורגת, בהבחינה באביה, רוברט, עומד בחוץ, בגינה האחורית של הקוטג' הקטן שלהם.
     
    "ללא שינוי..." ויקי, בלונדינית עגלגלה, בתחילת שנות השלושים שלה, נאנקה ממקומה ליד הכיור, שם היא עסקה ברחיצה של ערימת כלים, כשזאטוטה קטנה ונודניקית נאחזת ברגלה למרגלותיה. "מובן שהוא מדוכא. הוא הקדיש את כל חייו לבניית החברה הזאת, וכעת היא איננה עוד. הוא מרגיש כמו כישלון, וזה שהוא לא מסוגל למצוא לעצמו עבודה בטח לא מועיל לו כלל."
     
    "נקווה שמשהו יצוץ בקרוב," אמרה לילה בעליזות מופגנת, בהרימה לידיה את אחותה למחצה, בת השנתיים, קלרה, ומושיבה אותה על השטיח, עם צעצוע שיעסיק אותה.
     
    בכל פעם שהחיים נעשים קשים, לילה האמינה שצריך לחפש אפילו את הסיבה הכי קטנה לשמוח, ולחגוג אותה. היא בדיוק הזכירה לעצמה שלמרות שאביה אכן איבד את העסק שלו, ואת ביתו, המשפחה שלהם נותרה מאוחדת, וכולם בריאים עדיין.
     
    יחד עם זאת, לילה התפלאה בליבה על הקרבה שנותרה בינה לבין אמהּ החורגת, שאותה היא ממש תיעבה בעבר. היא היתה בטוחה בעבר שוויקי היא רק עוד אחת מהבחורות שאיתן אביה נהג להתרועע, ורק אחר כך, לאט-לאט, היא החלה להבין שלמרות פער הגילאים שהיה קרוב לעשרים שנה, בני הזוג הללו היו ממש מאוהבים.
     
    אביה וויקי התחתנו לפני ארבע שנים, וכעת לילה זכתה בשני אחים למחצה שאותם היא ממש העריצה: בן, שהיה בן שלוש, וקלרה הקטנה.
     
    בשלב הזה, משפחתה של לילה חלקה איתה את ביתה השכור. מאחר שהיו בו רק שני חדרי שינה קטנים, חדר אורחים צפוף ומטבח שהיה אפילו קטן יותר, תנאי המגורים היו צפופים מאוד. אבל עד שהמועצה המקומית תמצא מגורים אחרים למשפחות של אביה, או שאביה ימצא לעצמו מקום עבודה שיכניס לו כסף, לא היו להם ברירות.
     
    הבית המרשים, עם חמשת חדרי השינה, שהיה שייך לאביה ולרעייתו, הלך ביחד עם העסק. הכל היה חייב להימכר כדי לשלם את ההלוואות שאביה לקח בניסיון נואש למנוע את שקיעתה של חברת רכיבי מור.
     
    "אני עדיין מקווה שבסטיאן זיקוס יזרוק לאבא שלך איזה חבל הצלה," התוודתה ויקי באוזניה, בפרץ פתאומי של אופטימיות. "זאת אומרת, אף אחד לא מכיר את העסק הזה טוב יותר מרוברט, וחייב להיות איזה מקום במשרדי החברה או במפעל, שבו אבא שלך יכול להביא איזו תועלת."
     
    לילה התאפקה מלהגיד לה שסביר יותר להניח בנוגע לבסטיאן שהוא יקשור גוש בטון לרגלו של אביה ויזרוק אותו לים. הרי בכל זאת, המיליארדר היווני כבר הציע לרכוש את החברה לפני שנתיים, והצעתו נדחתה. מוטב היה לאביה למכור ולצאת מהעסק אז, היא חשבה לעצמה בצער. אבל באותו הזמן העסק עוד עבד יפה, ולמרות ההצעה המפתה, אביה החליט לבסוף שהוא עוד לא בשל לפרוש.
     
    לילה לא מצאה שום נחמה בכך שהיה זה בסטיאן עצמו שחזה כבר אז את האסון, אחרי שהבין כי שגשוגה של החברה תלוי ביכולתה לשמור על חוזה אחד משמעותי מאוד. בתוך שבועות אחדים מהאיבוד של החוזה הזה, חברת רכיבי מור כבר התקשתה לשרוד.
     
    "טוב, כדאי שאני אלך לעבודה," הכריזה לילה בקול סדוק, והתכופפה ללטף את כלב התחש שהתרפק בחיבה על רגליה, בתקווה לקבל קצת תשומת לב.
     
    מאז שמשפחתה עברה לגור איתה, סקיפי מרגיש טיפה זנוח, היא הודתה בלב מלא אשמה. מתי לאחרונה יצא לה לקחת אותו למשהו שמעבר לטיול קצרצר ביותר?
     
    בהיותה מעורערת למדי בגלל ההערה האגבית של אמהּ החורגת, בנוגע לבסטיאן זיקוס כמושיע האפשרי שלהם, לילה זנחה את סקיפי כדי ללבוש את מעיל הגשם שלה, וקשרה את החגורה שלו סביב מותניה הצרים.
     
    היא היתה בחורה קטנטונת ודקיקה, עם שיער שחור ארוך ועינים כחולות ומאירות. היא גם היתה אחת מהעובדים היחידים שהועסקו עדיין בחברת רכיבי מור, עכשיו, אחרי קריסתה. כונסי הנכסים הרשמיים הגיעו, השתלטו על המשרדים ומיהרו לפטר את רוב הצוות. רק השירותים של צוות כוח האדם נשארו נחוצים, כדי לטפל בפרוצדורות הכרוכות בסגירת המפעל. בהיותה אמורה להמשיך לעבוד שם רק למשך יומיים נוספים, לילה ידעה שמהר מאוד גם היא תמצא את עצמה מובטלת.
     
    ויקי כבר סגרה את רוכסן המעיל של בן הקטן, מאחר שלילה היתה צריכה לקחת אותו אל הגן, בדרכה לעבודה.
     
    בחוץ המתין לה בוקר אביבי קריר, עם רוח די עזה, ולילה שנאלצה להסיט את השיער מהפנים שלה בלי הפסקה, הצטערה שלא לקחה את הזמן לאסוף את שערה, כבר הרבה לפני שהורידה את אחיה הקטן בגן. לרוע המזל, היא סבלה מנדודי שינה, והתקשתה לצאת מהמיטה כל בוקר, טרוטת עיניים ומאחרת.
     
    מאז שנודע לה שבסטיאן זיקוס קנה את העסק הכושל של אביה, היא התקשתה להסתיר את חששה מפני מה שהולך לקרות. ביחסה הלא מסביר פנים לבוס החדש שלהם, לילה היתה די לבדה. כונסי הנכסים היו להוטים למצוא רוכש לעסק, בעוד שאביה וכמה מנכבדי העיר ביטאו תקווה שהבעלים החדש ישכור בחזרה לפחות חלק מהעובדים שפוטרו כשחברת רכיבי מור נסגרה.
     
    רק לילה, שזכתה פעם בעבר להצצה לא נעימה במלוא עוצמתו חסרת הרחמים של בסטיאן, היתה פסימית לגמרי, ולא האמינה באשליה כי בסטיאן מגיע כדי להביא לקהילה המקומית בשורות טובות.
     
    למען האמת, אם יש מישהו שניתן להגיד עליו כי הצליח אי-פעם להפחיד את לילה, היה זה בסטיאן זיקוס. כל דבר ודבר ביווני גבה הקומה ויפה התואר להפליא הפחיד אותה מאוד. איך שהוא נראה, איך שדיבר, התנהגותו השתלטנית. כל היחס שלו היה בדיוק ההיפך ממנה, והיא מיהרה להתרחק ממנו – רק כדי לגלות, למרבה בהלתה, שיחסה הזה הצליח רק לגרום לבסטיאן לרצות לרדוף אחריה.
     
    למרות שהיתה רק בת עשרים ושלוש, לילה לא בטחה לאורך כל חייה בגברים חלקלקים ובוטחים בעצמם, והיתה לגמרי משוכנעת שרובם רמאים שאין לבטוח בהם. הרי אפילו אביה היה כזה פעם – נואף סדרתי שהרומנים שהוא ניהל הסבו צער רב לאמהּ.
     
    לילה לא אהבה לחשוב על השנים הטראומתיות ההן, שבהן היא החלה כבר לשנוא את אבא שלה, מפני שנראה היה שאי-אפשר לבטוח בו בקשר לאף אישה – לא חברותיה של אמהּ, אפילו לא העובדות במשרד שלו. למרבה המזל, כל ההתנהגות הזאת פסקה אחרי שהוא פגש את ויקי, ומאז לילה הצליחה ליצור יחסים חדשים, קרובים יותר, עם ההורה היחיד שנותר לה. רק אחרי שרוברט מור התמסד שנית, בתו הצליחה לכבד אותו ולסלוח לו על העבר.
     
    בסטיאן, מנגד, לא היה בכלל טיפוס של איש משפחה, והוא נהנה תמיד מהשם הרע שיצא לו בתור רודף נשים. הוא היה טורף מיני חסר בושה, שרגיל לשלוח יד ופשוט לקטוף את כל מי שמצאה חן בעיניו. הוא היה עשיר, פיקח ויפה-תואר בצורה שלא תיאמן. נשים נפלו שדודות לרגליו, רצו אליו ברגע שסימן להן באצבע כפופה לזמן אותן. אבל לילה רצה בכיוון ההפוך, בהחלטה נחושה שלא להניח לליבה להישבר ולגאוותה להירמס על ידי גבר שרוצה אותה רק בגלל גופה.
     
    היא שווה הרבה יותר מזה, היא הזכירה לעצמה בנחישות, כמו שעשתה שנתיים קודם – הרבה יותר מזה. היא רצתה גבר שיאהב אותה, והיא תהיה חשובה לו. גבר שיישאר לצדה ולא משנה מה יקרה להם.
     
    העובדה שהיא גם נמשכה מאוד לגברים מסוגו של בסטיאן זיקוס הפכה את חיה של לילה לסיוט מתמשך, והיא סירבה להודות במשיכה שלה כלפיו, או להיכנע לפיתוי שהוא הציב מולה. אבל אפילו כעת, שנתיים מאוחר יותר, לילה יכלה לזכור עדיין את הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו בצדו השני של חדר המכירות הפומביות. בסטיאן... גבה-קומה, כהה, מהמם, עם עיניו החומות, שחורות הריסים.
     
    לילה נאלצה לראות איך תכשיט, שהיה שייך לאמהּ, הוצע למכירה על ידי ויקי שלא היתה מודעת לערכו בעיניה. היא התכוונה לרכוש אותו בחשאי, במכירה הפומבית, העדיפה את האופציה הזאת על פני עימות ישיר עם ויקי והתוודות על כך שבעצם די חורה לה שאביה העניק, ללא שום מחשבה, את התכשיטים של אמהּ המתה לבת הזוג הנוכחית שלו.
     
    והאדם הראשון שלילה ראתה באותו היום היה דווקא בסטיאן, עם שערו השחור הצונח על מצחו, מעל תווי פניו השזופים, כשהוא בוחן דבר מה שהחזיק בידו, כשאחד הדיילים, בסרבל של בית המכירות הפומביות, עומד אתו ליד תיבת התצוגה הפתוחה. כשהיא הובלה אל אותה תיבת תצוגה, היא הופתעה מאוד לראות שבסטיאן החזיק דווקא את התכשיט של אמא שלה – סיכת כסף פשוטה מאוד בצורת סוס-ים – בידו השזופה.
     
    "מה אתה עושה עם זה?" היא שאלה ברכושנות.
     
    "מה זה מעניין אותך?" שאל אותה בסטיאן בנימה בוטה, בהרימו אליה את המבט המהפנט של עיניו החומות, הכהות, עטורות הריסים השחורים.
     
    בתוך חלקיק שנייה הוא עבר בעיניה מלהיות סתם גבר נאה ליפה-תואר ומהמם, ונשימתה נעצרה בגרונה וליבה החל להעיק עליה בחזהּ – כאילו היא ניצבה על סף תהום מסוכן מאוד.
     
    "זה שייך לאמא שלי."
     
    "מאיפה היא השיגה את זה?" הטיח בה בסטיאן את השאלה שבילבלה אותה לגמרי.
     
    "אני הייתי איתה כשהיא קנתה את זה ביריד כפרי לפני כמעט עשרים שנה," גילתה לו לילה, למרות שהשאלה שלו הפתיעה אותה כליל, שלא לדבר על העוצמה של המבט הבוחן שלו.
     
    "אמא שלי איבדה את זה בלונדון, בערך באותה התקופה," הכריז בסטיאן בקולו העמוק, איטי, בעל מבטא סמיך, שגרם לצמרמורות קטנות לנוע במורד גבה. הוא הפך את התליון כדי להציג את הכתובת שנחרטה בצדו האחורי, שהורכבה משתי האותיות A שהתחברו יחדיו כדי ליצור צורה של לב. "אבא שלי, אנטול, העניק אותה לאמא שלי אתנה. איזה צירוף מקרים מדהים, שהתליון הזה היה שייך לאמהות של שנינו."
     
    "לא ייאמן..." נאלצה לילה להסכים, וקרבתו עירערה את שלוותה לא פחות מההסבר שלו. הוא היה קרוב כל כך שהיא יכלה לראות את הזיפים השחורים על קו הלסת החזק, ולהריח את ניחוח ההדרים החריף של מי הקולון שלו. נחיריה התרחבו והיא מיהרה לקחת צעד לאחור, מה שגרם לה להתנגש במישהו מאחוריה.
     
    ידו של בסטיאן נורתה קדימה לייצב אותה, לפני שהיא תיפול, ואצבעות ארוכות ושזופות סגרו כמו צבת על כתפה הדקיקה, כדי להחזיק אותה ולהותירה עומדת זקופה.
     
    לילה שבה ונרתעה אחורה, קצרת נשימה וסמוקה, כשלהט מופיע בגופה, במקומות שבהם היא לא חשה מעולם שום חמימות כזאת, ומבטה פגש את עיניו המהממות של היווני גבה-הקומה.
     
    "אני יכולה לראות את התליון לפני שמחזירים אותו לארון התצוגה?" היא שאלה בקוצר רוח, תוך שהיא מושיטה את ידה קדימה.
     
    "אין הרבה טעם בכך שתסתכלי עליו. אני מתכוון לקנות אותו," הבהיר לה בסטיאן ביובש.
     
    שיניה של לילה נסגרו בנקישה, כאילו הוא סטר לה. "גם אני," היא הבהירה לו בנוקשות.
     
    בחוסר רצון בולט, בסטיאן הניח את התליון בכף ידה. עיניה צרבו בהביטה בו, מפני שאמהּ אהבה מאוד את התכשיט המקושקש הזה, והרבתה מאד לענוד אותו, בעיקר בקיץ. התליון העיר מחדש כמה מהזיכרונות המאושרים ביותר מילדותה של לילה.
     
    "בואי, שתי איתי קפה," הזמין אותה בסטיאן, בנוטלו את הסיכה בחזרה מכף ידה, כדי להשיבו לדייל של בית המכירות, שהמתין בסבלנות מאחוריו.
     
    לילה העניקה לו מבט תוהה ומופתע. "זה לא יהיה ראוי במיוחד," היא השיבה בקול מגומגם, "לאור העובדה שאנחנו עומדים להתחרות על אותו פריט במכירה."
     
    "אולי אני סנטימנטלי. אולי הייתי רוצה לשמוע על הבית שבו התכשיט של אמא שלי בילה את כל השנים הללו."
     
    בסטיאן תלה לפני עיניה את ההבטחה המרגיעה הזאת, כמו גזר מפתה, והיא נכנעה ונעתרה לשתיית קפה ביחד, בהרגשה שלסרב לו יהיה מיותר וחסר נימוס.
     
    וכך החלה ההיכרות הקצרה שלה עם בסטיאן זיקוס, נזכרה לילה כעת בעגמומיות. היא הזדרזה לדחוק מראשה את כל הזיכרונות של השבוע הקצר, שעליו היא לא הרשתה לעצמה לעולם, בשום פנים, לחשוב, ביודעה היטב כמה זמן נדרש לה, למרבה הבושה, לשכוח את הפגישה שלה עם בסטיאן זיקוס. יחד עם זאת, מעולם לא היו לה שום חרטות על כך שדחתה אותו – לא באותו הזמן, וגם לא מאז ועד היום, אפילו שבדיקה שטחית ביותר באינטרנט, בנוגע אליו, העלתה תמיד את השרשרת אינסופית של היפהפיות המתחלפות שנדרשה כדי לספק את מאווייו של בסטיאן. כמות על פני איכות, היתה תמיד גישתו של בסטיאן בנוגע לנשים, לפי דעתה של לילה, ששבה ואמרה לעצמה שהיא קיבלה את ההחלטה היחידה שיכלה לקבל... אפילו אם זה גורם לו להמשיך לשנוא אותה.
     
    בעת שלילה נכנסה בשערי המפעל, ונעצבה לליבה למראה מגרש החנייה הריק ממכוניות, ודומם מכל ההמולה שהיתה מאפיינת בעבר את תחילתו של יום עבודה, הטלפון שלה צילצל. היא שלפה אותו וענתה. זה היה ג'וש, שהיה איתה באוניברסיטה, והוא הזמין אותה להצטרף אליו, ואל כמה מחבריו, לבילוי בעיר. פעם בחודש וחצי בערך, הם נהגו להיפגש בחבורה וללכת לארוחת ערב או לסרט. היו בחבורה הזאת גם איזה זוג או שניים, וכל השאר היו פשוט ידידים ותיקים. ג'וש, למשל, התאושש בדיוק מאירוסים שבוטלו, וגם החבר האחרון של לילה זרק אותה, מיד כשהעסק של אביה נקלע לקשיים.
     
    "מחר בערב?" שאלה לילה. היא חשבה על זה, והרעיון מצא חן בעיניה, כי ערבים בבית הקטן והצפוף שלה היו כרגע לא שלווים במיוחד, כך שהרעיון לצאת להתאוורר היה מושך. "באיזו שעה?"
     
    חבריה יצליחו להסיח את דעתה מהמצב, היא חשבה לעצמה בהכרת תודה, וימנעו אותה מלדאוג בלי הרף על דברים שנמצאים מעבר לשליטתה. לרוע מזלה של לילה, הצורך האינסטינקטיבי שלה לתקן את מה שמקולקל ולהציל אנשים ובעלי חיים שנקלעו לצרה, היה עז במיוחד.
     
     
      מהמשרד הראשי, בקומה העליונה, בסטיאן התבונן בהתקדמותה של דלילה מור לרוחב מגרש החניה של רכיבי מור, במבט חד כקרן לייזר. היא עדיין היצור היפהפה ביותר שהוא ראה מאודו, הוא נאלץ להודות, והתרגז מיד על כך שזה צריך להיות נכון עדיין בעיניו. נשים רבות מאוד עברו במיטתו מאז שהוא פגש את בתו של רוברט מור, אך אף אחת מהן לא הצליחה לעניין אותו לאורך זמן.
     
    בעיניו של בסטיאן דלילה נותרה עדיין כשם שהיתה כשראה אותה לראשונה, עם עננת שיער המשי המתולתל שלה, שצונח כמעט עד למותניה, ועיני הספיר הכחולות שלה, שמאירות באופן מודגש על רקע עורה הצחור והמושלם. אפילו במכנסי ג'ינס משופשפים היטב ובזוג מגפי אופנוענים מרופטים, היתה לה האלגנטיות חסרת המאמץ הזאת, שיש לנשים מסוימות, לא משנה מה הן לובשות.
     
    אז, כמו עתה, הוא אמר לעצמו בחוסר סבלנות שהיא בכלל לא הטיפוס שלו. למעט חריגה אחת, הוא בחר תמיד בבלונדיניות גבוהות ושופעות חמוקים. דלילה היתה קטנה ודקיקה – ההיפך הגמור מבחורה שופעת. הוא לא היה מסוגל להסביר מה הופך אותה לכה מושכת בעיניו, וזה הציק לבסטיאן מפני שכל דבר שבו הוא לא שלט ולא היה מסוגל להסביר, הציק לו מאוד.
     
    הפעם, הוא כבר יצליח להתקרב מספיק כדי לראות את כל המגרעות שלה, כך הוא הבטיח לעצמו בוודאות קודרת.
     
     
    "הבוס החדש נמצא בבניין!" הכריזה ג'ולי, חברתה לעבודה של לילה, ברגע שהיא נכנסה אל המשרד הקטנטן ששתיהן חלקו.
     
    לילה קפאה באמצע פשיטת המעיל שלה. "מתי הוא הגיע?"
     
    "השומר בכניסה אמר לי שעוד לא היה אפילו שבע... זה מה שקוראים התחלה מוקדמת!" השתפכה ג'ולי בהערצה גלויה. "מר זיקוס הביא אתו צוות שלם – לדעתי, זה מעורר תקווה, את לא חושבת? והוא גם נאה מאוד, דרך אגב."
     
    מעילה של לילה מצא לבסוף את מקומו על המתלה. גבה הדק היה זקוף לחלוטין. "באמת?"
     
    "בהחלט. יפהפה... ממש כמו דוגמן גברי. מגי הביאה לו קפה, ואפילו היא חושבת ככה," אמרה ג'ולי, בהתייחסה למנקה של המשרד, ששימשה גם כמחלקת התה, ונודעה כשונאת גברים שקשה מאוד להרשימה. "אבל מגי אמרה לי שזה לא הביקור הראשון שלו. מסתבר שהוא היה פה לפני איזה שנתיים."
     
    "כן. נכון. הוא התעניין כבר אז ברכישה של החברה."
     
    "ואת ידעת את זה? את כבר ראית אותו פעם?" קראה ג'ולי בכעס. "למה לא אמרת לי שום דבר?"
     
    "עם כל מה שהתרחש פה, לא חשבתי שזה חשוב במיוחד," הפטירה לילה. היא התיישבה ליד שולחנה ואטמה את אוזניה בזמן שג'ולי הוסיפה לקונן על חוסר העניין שלה בבעלים החדשים של חברת רכיבי מור.
     
    גבר צעיר עם זקן קצר ומטופח מאוד נכנס למשרדן שעה קלה אחר כך. "מיס מור?" הוא שאל בהיעצרו לפני שולחנה של לילה. "אני שייך לצוות של מר זיקוס – אנדראס תיאודקיס שמי. מר זיקוס מעוניין לראות אותך במשרדו."
     
    לילה החווירה, ניסתה לבלוע ללא כל הצלחה, ונזפה בעצמה על הפחד המיידי שהציף אותה. ברור שבסטיאן לא מתכוון לפגוע בה בשום צורה. למה זה שעצם המחשבה עליו מילאה אותה בפניקה כמעט מוחלטת?
     
    בעלותה במדרגות, היא נשמה עמוק ובאיטיות כדי להירגע. בסטיאן ירצה בוודאי להתרברב, נכון? הוא הצליח להשתלט על העסק במחיר מציאה, ומשפחת מור איבדה אותו, בדיוק כפי שהוא חזה. גברים עשירים ובעלי עוצמה אוהבים כנראה להתגאות בכל הזדמנות שנקרית לפניהם, היא חשבה לעצמה ללא כל ודאות. כי באמת, זעק מוחה, מה את כבר יודעת על גברים עשירים. הרי בכל זאת, בסטיאן זיקוס הוא האיש העשיר והחזק היחידי שאת פגשת.
     
    הוא השתמש במשרדו של אביה, וזה הרגיש ללילה משונה מאוד, להיכנס לחדר המוכר כל כך, ולא לראות בו את אביה. עיניה ריפרפו על בסטיאן במהירות רבה מאוד בלי לעצור, בעת שהתברר לה שאיש מלבדו אינו נוכח בפגישתם. האם ניתן לראות בזה סימן טוב או רע?
     
    "מר זיקוס," היא בירכה אותו במתיחות.
     
    "הו, נדמה לי שאת יכולה לקרוא לי בסטיאן," הוא ליגלג, בבחנו אותה כשהוא תוהה בהשתאות, איך לכל הרוחות היא מסוגלת להיראות נפלא כל כך בחצאית שחורה פשוטה, באורך לא מוגדר, ובסוודר צהבהב חסר צורה.
     
    שערה השחור נח בגושי תלתלים על כתפיה. הוא נותר עדיין באותו האורך. הוא היה מתרגז מאוד אילו היה מגלה שהיא קיצרה אותו. אך לא, הוא כלל לא השתנה, ועדיין היה דבר מה מקסים מאוד בשיער הארוך והשחור הזה, שריתק אותו כבר ממבט ראשון. ומשהו מרתק במידה שווה גם בניגוד העז שבין עיניה התכולות לבין עור הפורצלן הצחור שלה.
     
    בהיאלצה להסתכל עליו לראשונה כמו שצריך, לילה קפאה במקומה. היא אילצה את שרירי פניה המאובנים להירגע, לוודא שהיא לא מסגירה בהבעתה שום תגובה שלה כלפיו. זה היה מהלך שבו היא למדה לשלוט לפני שנתיים, מתוך הגנה עצמית. נשימתה נעצרה בגרונה כאילו היא מצאה את עצמה לפתע בבית רדוף, נטוש וחשוך, כשהיא מוקפת סכנות בלתי נראות.
     
    בסטיאן התנשא לגובה של קרוב למטר ותשעים, גבוה ממנה בשלושים סנטימטרים לפחות, מה שאמר שבקלות היא יכלה להתרכז בעניבת המשי הכחולה שלו. אבל המבט החטוף שהיא נתנה בו בהיכנסה לחדר נותר חקוק עדיין במוחה – כאילו נצרב שם בקווים של אש, בעזרת מוט ברזל מלובן.
     
    בין אם זה מצא חן בעיניה ובין אם לאו, ג'ולי צדקה לחלוטין. בסטיאן באמת נראה כמו איזה דוגמן-על ממגזין אופנה, החל בעצמות הלחיים המסותתות שלו, ודרך אפו הקלאסי היהיר וקו הלסת החזקה שלו ושפתיו המלאות, המתחננות לנשיקה. חמימות מעיקה הציפה את עורה, והיא האדימה וחרקה שיניים מפני שהיה ברור לה שהוא יבחין בכך. למה הוא ירגיש? בגלל שבסטיאן לא מחמיץ לעולם שום דבר.
     
    "שבי בבקשה, דלילה..." בסטיאן החווה לעבר אחת הכורסאות שליד שולחן הקפה, בפינת המשרד הגדול, שקירותיו חופו בעץ.
     
    "קוראים לי לילה," היא תיקנה אותו, ולא בפעם הראשונה.
     
    תמיד הוא התעקש לקרוא לה בשמה המלא – השם בעל ההקשר התנ"כי, שגרם לה מבוכה רבה כל כך, החל בימי בית הספר היסודי, ועד לסוף התיכון.
     
    "אני מעדיף את השם ד-לילה," השיב לה בסטיאן בקול חלק ורך, במלוא הסיפוק של חתול ג'ונגל שמלקק שמנת.
     
    לילה שקעה בכורסה, וגבה היה זקוף מדי בשביל להתעקל אל תוך התמיכה של המשענת. כל תשומת ליבה היתה נתונה לבסטיאן, כשמבטה התנגש ללא מורא בעיניו המרהיבות באמת. עיניים חומות, שהופכות לזהובות באור השמש, באמת מהפנטות בעוצמתן, ומוקפות ריסי קטיפה שחורים וארוכים, היא חשבה בראש סחרחר, ושקעה באחד מאותם רגעים מטילי אימה של זמן מחוץ לזמן, של אובדן ריכוז ומשמעת עצמית, שבסטיאן הצליח להפיל עליה לעתים קרובות מאוד לפני שנתיים.
     
    "לא עולה בדעתי למה תרצה לראות אותי," אמרה לו לילה חרש, בדיוק כשהדלת נפתחה ומגי נכנסה אל המשרד כשהיא נושאת מגש של קפה ועוגיות.
     
    לילה מיהרה לקפוץ ממקומה ולקחת את המגש מידיה של האישה הזקנה. מגי בחרה להמשיך לעבוד, הרבה אחרי גיל הפרישה לפנסיה, ולמרות שלעולם לא היתה מודה בכך, מגי כבר החלה להתקשות לשאת דברים כבדים לאחרונה.
     
    "הייתי מסתדרת בעצמי," נזפה בה מגי.
     
    לילה הניחה את המגש עם כלי הכסף והחרסינה המהודרים, שמזכירתו של אביה שמרה לביקורים של אנשים חשובים במיוחד. מגי הלכה. לילה מזגה את הקפה והמתיקה את הספל של בסטיאן, לפני שחשבה בכלל על מה שהיא עושה.
     
    "לא עולה בדעתך למה אני רוצה לראות אותך?" חקר אותה בסטיאן, שלא התרשם בכלל מהשלווה שהיא הפגינה. "כמה צנוע מצדך..."
     
    בחושבה שהוא לועג לה, לילה הסמיקה לגמרי והושיטה לו את הקפה שלו. הוא נטל את הספל, ולקח לגימה מהקפה השחור והממותק מאוד. הוא חייך כשגילה שהיא דייקה בכמויות.
     
    בהשתדלה לשמור על הבעה צוננת ושלווה, לילה הרימה גם את הספל והתחתית שלה – אך החיוך הזה... הו, החיוך הזה... מתח כלפי מעלה את הזוויות של פיו היפהפה, ושינה את תווי פניו הצרים, הקודרים וחמורי הסבר, והעניק להם מראה כמעט ילדותי. עיני הספיר הכחולות שלה בהו בחוסר ישע.
     
    "היום," הבהיר לה בסטיאן בעצלתיים, "את בחורה צעירה רבת השפעה מאוד, כי בידייך תהיה מונחת האפשרות להכריע מה יעלה בגורלה של חברת רכיבי מור."
     
    לילה הוסיפה לבהות בו. היא ממש שקעה בקיפאון בשל הביטחון העצמי המדהים שהוא הפגין. "על מה אתה מדבר, בשם כל השדים והרוחות?"
    • ליין גרהאם
    • ליין גרהאם
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יום אחד בדצמבר
    • הבוס המפתה
    • לשחק באש עם השטן
    • חתונה כנקמה
    • לילה אחד בגן עדן
    • צורך הדדי
    • תשוקה מתמדת
    • הכלה שברחה
    • עוצמה תמימה
    • העמדת פנים
    • הבטחה תמימה
    • בושם מלכותי