הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אין כמו הבית 3 - אין כמו הנפילה
  • אין כמו הבית 3 - אין כמו הנפילה
    טילי קול | תרגום: מילי שמידט
    בוקטיק | ספטמבר 2019 | רומן רומנטי | 395 עמ' מודפסים
    הספר השלישי בסדרה רבת המכר "אין כמו הבית". סיפור של שברון לב, התגברות על מכשולים ומציאת כוח במקומות הכי לא צפויים.
     
    לכולנו יש סודות.
    סודות קבורים היטב.
    עד שאנחנו מוצאים את הנפש האחת שהופכת את העול של הסודות האלה לקל יותר לשאת.
     
    לקסינגטון "לקסי" הארט היא תלמידת השנה האחרונה באוניברסיטת אלבמה. היא מוקפת בחברות טובות ובמשפחה אוהבת, הגשימה את חלומה הישן להתקבל לנבחרת המעודדות של קבוצת הפוטבול ולכאורה חייה מושלמים. אבל מתחת למסכה החייכנית שהיא עוטה אורבים שדים, ומאיימים לסכן את כל מה שכה התאמצה להשיג.
     
    אוסטין קארילו, התופס הפותח בקבוצת הפוטבול של האוניברסיטה, חייב להיבחר במיונים לליגת הפוטבול הלאומית השנה. הוא צריך את זה. האחים שלו צריכים את זה. והכי חשוב, אימא שלו צריכה את זה באופן נואש. לאוסטין, שגדל בעולם שבו העניים נשכחים, החולים צריכים להגן על עצמם, ואף גיבור לא מופיע באורח נס כדי לחלץ אותך מהגיהינום, לא הייתה ברירה אחרת חוץ מלהתפרנס ממעשים לא חוקיים.
     
    האם שתי נשמות רדופות יוכלו למצוא שלווה ביחד? או שמא ייכנעו סוף סוף לשדים המאיימים להרוס אותן?
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה

    רציתי לעצור לרגע לפני שאתם מתחילים עם הרומן הזה, כדי להסביר משהו על הדמות של לקסינגטון הארט, הגיבורה.
    ללקסי יש בעיה שרבים סובלים, או סבלו ממנה... כולל אותי.
    בבקשה, הבינו שהעובדה שסבלתי מהבעיה הזו היא לא משהו שאני מדברת עליו לעיתים קרובות, אבל אני מרגישה שעליי לתת קצת הסברים לפני שאתם צוללים אל דפי אין כמו הנפילה.
    אז “נשימה עמוקה”, הנה זה מתחיל...
    כשהייתי בת ארבע-עשרה פיתחתי בעיה, שלרוע המזל לקחה אותי למקום אפל מאוד בחיי. היא נשארה איתי במשך רוב שנות נעוריי ואפילו הופיעה שוב כמה פעמים, במהלך חיי הבוגרים. נפלתי שוב ושוב, אבל – למרבה המזל – בכל פעם הצלחתי להרים את עצמי בחזרה.
    מה שאני מדברת עליו הוא בעיה מבוּדדת מאוד. בעיה חשאית מאוד. והיא פגעה בי בנקודת תורפה והעמיסה עליי בעיות שאיתן אני מתמודדת עד היום.
    עכשיו אני יודעת שלעולם לא אחלים לחלוטין.
    במשך שנים ניהלתי מאבק זועם עם הבעיה הזו, ולרוב הובסתי. פשוט לא הצלחתי להתחמק מהטפרים שלה. ולולא העידוד והתמיכה מהחברות הכי טובות שלי, מהוריי, מהמורים בבית ספר לתיאטרון ומבעלי (שהיה אז בן-זוגי), אני לא בטוחה שהייתי מחלימה יפה כמו שהחלמתי.
    נאלצתי לוותר על התשוקה הכי גדולה בחיים שלי – תיאטרון מוזיקלי. פשוט ידעתי שלא אוכל לעמוד בלחץ של להיות מושלמת כל-כך. פשוט לא יכולתי להיות גם בריאה וגם לעשות את מה שאני אוהבת. זה ריסק אותי, אבל למדתי להמשיך הלאה ולקבל השראה בדרכים חדשות. למצוא את התשוקה שלי בערוצים אחרים.
    ברומן הזה, זווית הראייה של לקסי והמאבקים הפנימיים שלה מבוססים במידה רבה על תהליכי המחשבה האישיים שלי ועל ההרגלים שאני חוויתי באותו זמן, הזמן האפל ביותר שלי. וזה כדי שאוכל לתת לכם, הקוראים, תיאור אמיתי וכן של חיי היומיום עם מישהו שסובל מהבעיה הספציפית הזו.
    אנשים רבים חווים את העינוי הנורא הזה בדרכים מגוונות. הרומן הזה נולד פשוט מהחוויה שלי. לא כולם מתמודדים עם זה באותה צורה. אני לא פסיכולוגית ולא רופאה. אני לא מנסה לתת לכם תובנות רפואיות או מדעיות על הבעיה המחרידה הזו. הספר הזה נכתב מהניסיון שלי, ואך ורק ממנו. הבעיה של לקסי באין כמו הנפילה נכתבה ישר מהלב שלי.
    לא קיבלתי בקלות את ההחלטה לכתוב על הנושא הזה. זה חלק מחיי שחלקתי עם אחרים רק לעיתים נדירות. רבים מבני משפחתי מצאו כמה חלקים ברומן הזה קשים לקריאה, כי הם סוף סוף הבינו איך זה היה עבורי אז ואיך זה עדיין עבור אנשים רבים ברחבי העולם. זה היה פרק בחיי שאני מנסה לא לעסוק בו יותר מדי. התגברתי על הבעיה הזו במידה מסוימת. ניצחתי בקרב הגדול מכול. עבור רבים, המצב שונה.
    ספר זה, הרומן החמישי שלי, היה הספר הקשה והסוער ביותר מבחינה רגשית שאי פעם כתבתי, אבל הוא גם אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם. שברתי את מנעול הברזל הכבד, שחסם רגשות שניסיתי להסתיר מכל מי שאני מכירה. ותוך כדי כתיבת הדמות הנפלאה והמעורערת הזו, לקסי, התייצבתי חזיתית מול הפחדים שלי ונאבקתי בכמה שדים שעוד ארבו במעמקי ראשי. אני מרגישה חופשייה יותר, רגועה יותר איכשהו, ועל זה אני אסירת תודה.
    אם הרומן הזה יעזור אפילו לאדם אחד בלבד שמתמודד עם הבעיה הזו, יעזור אפילו לאדם אחד בלבד להבין את החברים ואת בני המשפחה שאולי מתמודדים עם משהו דומה, זה הופך את כל ההיטהרות הרגשית ואת הבחינה העצמית לשווים את המאמץ.
    אם אין כמו הנפילה יאיר את הנושא, זה יעשה אותי גאה מאוד.
     
    “לו ידענו את סודותיו של האחר, איזו נחמה היינו מוצאים.”
    ג’ון צ’רטון קולינס
     
    זה מדבר אליי כל בוקר,
    עם שחר של כל יום חדש,
    שומר עליי מאוכל,
    ראשי נותר במקומו ממש.
    זה מוריד מעליי את נטל הכבדות,
    את הכאב, דקירות הרעב,
    מדריך אותי אל השלמות,
    ובחופשיות אוחז במושכות בידיו.
    לנצח יישאר איתי,
    ופה אין לי ברירה,
    חבר, אויב, מצפון שלי,
    הוא אנה, זה קולה...
     
    טילי קול
     
    פרולוג
     
     
    דייזי היקרה,
     
    משקל: 44.45 ק”ג
    קלוריות: 2,000
     
    זה המכתב הראשון שלי אלייך. טוב, הרשימה הראשונה ביומן שלי, אני מתכוונת.
    מאז שעזבת אותי, אני באמת לא יודעת עם מי אני יכולה לדבר, אז החלטתי להמשיך לדבר אלייך... דרך מדיית העט והנייר. במקום השיחות הליליות שלנו בטלפון על ההתקדמות שלנו ביום שחלף, אני אדבר איתך כאן. אני אגיד לך מה המשקל שלי, כמה קלוריות אכלתי... בדיוק כמו קודם.
    אבל זה לא כמו קודם, נכון?
    זה לא אותו דבר. הקשר לא באמת מספיק, אבל זה כל מה שיש לי... כל מה שנשאר לי ממך, דייזי, החברה הקרובה ביותר שלי.
    אני יושבת כאן עכשיו מתחת לשמש הקיץ הלוהטת, ועץ אורן ענק מטיל עליי צל... ליד הקבר שלך. הקבר שלך, דייזי! איך זה הגיע למצב הזה?
    אני מעבירה את היד על מצבת הגרניט היפה, הבוהקת בשחור, עוקבת באצבעותיי אחר הקווים של כתובת הזיכרון שלך:
    ‘היא החביאה את דמעותיה אבל חלקה את חיוכיה’
    זאת היית את, דייזי, מחייכת על פני השטח אבל שבירה מדי עבור העולם הזה. אבל אף פעם לא הראית את זה, תמיד חייכת מבעד לכאב. עוטה את המסכה שלך שסיפרה לעולם שאת בסדר, אבל במשך כל אותו זמן מתת מבפנים.
    אני יודעת, כי גם אני עוטה את המסכה הזאת.
    תמיד היית המשענת שלי, האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. אבל עזבת אותי כאן לבד ואני אבודה בלעדייך. אני לא יודעת מה המקום שלי בלעדייך בעולם המפחיד הזה, המלא בכאב, עם הלחץ המתמיד להיות מושלמת.
    זה מעולם לא היה אמור להיות ככה. היינו אמורות לעבור את החיים האלה יחד, לשרוד ביחד. אבל בדיוק כמו הפרח שעל שמו נקראת*, פרחת למשך תקופה, אבל היית עדינה מכדי להמשיך לחיות, נבלת ומתת.
    המילים האחרונות שלך אליי היו שאחיה בשביל שתינו. שאעשה מה שמפחיד אותי ואוקיר כל יום. ואני אנסה. אני מבטיחה שהשנה אני אנסה. אבל מחשבות אפלות כבר ממלאות את המוח שלי. חוסר ביטחון רודף אותי כל יום.
    אני לא יודעת איך לטהר את עצמי מהמחשבות המחרידות האלה... מהמילים המחרידות שלו.
    הקול חזק כל-כך בראש שלי, ורק את יכולת להבין איך זה. אני מפחדת שבלעדייך זה ינצח. אני מפחדת שבלעדייך אני אפסיד בקרב העיקש הזה. אני מפחדת שבלעדייך אני אקשיב למילים שלו ואמצא את עצמי נופלת אל ציפורני הברזל של הפחד הגדול ביותר שלי.
    אוי, דייזי, כשאני יושבת כאן בבית הקברות השקט והשלו הזה, חלק ממני רוצה להיות שם איתך, בגן עדן. אני לא בטוחה שאני חזקה מספיק כדי להמשיך ככה, ואפילו עכשיו, הקול מתגרה בי ומקניט אותי ממעמקי ראשי.
    את מגעילה.
    כואב להסתכל עלייך, הוא אומר לי בלי להפסיק. יום ולילה, תולש אותי מהחלומות שלי ודוחק בי להיכנע.
    דייזי, אני מפחדת שבלעדייך אני אפול... שוב.
    * “דייזי” – באנגלית: פרח החיננית.
     
     
     

    פרק 1

    לקסי

     
    אוניברסיטת אלבמה,
    טסקלוסה, ארצות הברית של אמריקה
    אחרי שלושה חודשים...
     
    עשרות אלפי רגליים רקעו ביציעים, נשמעו כמו רעם אדיר באיצטדיון בריאנט-דני. ריח הדשא, ריח יום קיץ, ריח זיעה ואדרנלין עלו מהמגרש.
    יום משחק. יום משחק של הקרימזון טייד מאלבמה. משחק הפתיחה המפורסם של הקרימזון טייד נגד המוקסינים מצ’טנוגה.
    הלב שלי דהר, כפות הידיים שלי הזיעו. יישרתי את המדים האדומים שלי רק כדי להעסיק את ידיי הרועדות. אצבעות נקשו מול פניי, והרמתי את מבטי. זו הייתה ראש נבחרת העידוד, שלי בלייר.
    “את מוכנה?” היא שאלה בבוטות. שערה האדום והארוך, המוחלק בקפידה, התנועע מעל כתפיה. כשהנהנתי והזדקפתי, גיחוך זחוח עלה על שפתיה. “כדאי שתהיי, גותית. יש שמונים אלף איש שם בחוץ היום, ואת משתתפת בפעלול התעופה.” היא רכנה קרוב יותר אליי. “אל תקלקלי את זה. את צריכה להוכיח שאת שווה את התפקיד הזה.”
    גותית. שלי התייחסה בכך אל שערי השחור הגזוז באורך הסנטר, אל המייקאפ החיוור, ואל עיניי התחומות בעיפרון שחור.
    “אני לא אקלקל כלום,” אמרתי מבעד לשיניים קפוצות. הנהון קצרצר – שנראה מתרשם – היה התגובה היחידה שלה לפני שהסתובבה ותפסה את מקומה בחזית הנבחרת הגדולה והמעורבת בנים ובנות שלנו.
    “את תהיי בסדר, לקסי, חמודה.” אמר לייל, חבר בנבחרת העידוד שמילא תפקיד בסיס בצוות הפעלולים שלי, בעודו הודף את זרועי בשובבות.
    לקח לי ארבע שנים להגיע ליום הזה. ארבע שנים להתמודד עם המחשבה להיות שוב בנבחרת. רוב הקבוצה תהתה למה ניגשתי למבחנים רק בשנה האחרונה ולא קודם לכן, אבל ברגע שהראיתי להם את קפיצת הבורג המשולש שלי, לא שאלו יותר שאלות ושיבצו אותי ישר בצוות של הקרימזון – הנבחרת הטובה ביותר, הנבחרת שעודדה בכל משחקי הפוטבול, הביתיים ומשחקי החוץ. הנבחרת שאליה כל מי שנבחנה אי פעם רצתה באמת להתקבל.
    “אני מרגישה בחילה,” אמרתי ללייל. המחשבה להתייצב מול כל הסטודנטים כשרק המדים הזעירים שלי לגופי עשתה אותי חולה.
    הוא העביר לי את בקבוק משקה האנרגיה הכחול שלו. “תשתי את זה, ואז תיכנסי עם הראש למשחק, אפרוחית. יוצאים למגרש בעוד שתי דקות.”
    עשיתי מה שאמר ונשמתי עמוקות.
    שתי דקות.
    מאה ועשרים שניות.
    עד שהדבר שלקראתו עבדתי במשך שנים יהפוך למציאות.
    כל השיקום שלי. כל העבודה הקשה שלי הייתה בשביל זה.
    הרגע הזה.
    הסיכוי האחד הזה להשתלט שוב על השדים שלי.
    לעמוד מול הפחד הגדול ביותר שלי.
    להתייצב חזיתית מול מה שהבריח אותי למקום האפל שלי.
    לכבוש את מה שכמעט הרג אותי.
    התזמורת התחילה לנגן. צפיתי ממקומי במבנה המורכב שלה. התופים תופפו, ולקול תרועת החצוצרות, אל הגדול, קמע הפיל של האוניברסיטה, פילס את דרכו דרך הנבחרת ושעט אל המגרש. הכניסה הדרמטית שלו הלהיבה את הקהל אפילו יותר.
    האוהדים של הטייד התפרעו.
    רגליי היו כבדות כשקפצתי במקום, מתכוננת לרוץ אל המגרש. את יכולה לעשות את זה, לקס. אין יותר טריגרים מלחיצים, אמרתי לעצמי, חוזרת על המנטרה שלי במוחי.
    את בטוחה לגבי זה, לקסינגטון? כולם יראו אותך. כל סיבוב, כל קפיצה, כל פעלול.
    קפאתי במקום ועצמתי עיניים בחוזקה לשמע הקול המוכר שמזדחל לו אל המחשבות שלי, מנסה נואשות לכבות אותו.
    אני נראית טוב, בריאה, הרגשתי את עצמי, מנסה כמיטב יכולתי לסתור את ההערות המרושעות שלו. את אתלטית מוכשרת, המעודדת הכי טובה, המתעמלת הכי טובה כאן.
    הממ... אני לא חושב ככה. תראי את שלי. היא מושלמת. רזה, יפה. כל מה שאת לא.
    שתוק! דרשתי בתוך מוחי בעוד אני צובטת את גשר האף שלי בין אצבעותיי. נשמתי בצורה סדירה כדי לסתור את המילים המוחצות של הקול.
    את כבדה מדי בשביל להיות המעופפת בפעלול. הבסיסים יחשבו שאת שמנה מדי. הם ילגלגו עלייך, ילעגו לך... יצחקו עלייך, התגרה בי הקול.
    לא! אתה טועה. אני לא אתן לך לעשות את זה! לא תנצח. אני לא אפול למלכודת שלך יותר! צרחתי בתוך ראשי, ודממה מאושרת עטפה את המוח שלי. באנחת הקלה, פתחתי שוב את העיניים. הקול נעלם. ניצחתי בקרב הזה, אבל ידעתי שהמלחמה לא נגמרה.
    הסתכלתי במהירות מסביבי, ונרגעתי כשקלטתי שחלפו כנראה רק כמה שניות.
    לייל עמד מולי לפתע. “את מוכנה, אפרוחית?” הוא שאל בקול הנמרץ ביותר שלו. התרגשות עצבנית עברה בי כשהנהנתי.
    בשביל זה חייתי.
    יום המשחק.
    האווירה.
    לעשות את מה שאני אוהבת.
    התגעגעתי לזה.
    חשקתי בזה.
    רציתי את זה בחזרה.
    הקהל עלה על גדותיו כששלי רצה מתוך השורה ועלתה למגרש. כפות רגליי התפתלו בציפייה דרוכה והתחלתי לרוץ, נותנת לרגליי המנוסות לשאת אותי קדימה אל אור הזרקורים, אל הבמה שלי מתחת לתאורה, ולשמש הצורבת.
    ליבי התכווץ מול המחזה – שמיכת הטלאים האדומה-לבנה של הקהל, התזמורת הגדולה, נבחרת העידוד הלבנה בצד השני של המגרש, המעודדות בחולצות טייד שבקהל, המגפונים... הריגוש.
    הגעתי אל קו השוליים ותפסתי את מקומי כששלי צעקה את מילות שיר הפתיחה. “קרימזון טייד, קדימה טייד, קדימה טייד,” שמונים אלף איש שרו באחדות מושלמת.
    צעדי הריקוד העוצמתיים זרמו מגופי בדייקנות מושלמת, הקול שלי היה רם וברור, ותגובת הקהל דרבנה את האנרגיה שלי.
    הכרוז ניגש אל המיקרופון ובקול רועם הזמין את הנבחרת. הרעש באצטדיון בריאנט-דני היה מחריש אוזניים והלב שלי דפק בקצב מושלם עם רקיעות הרגליים של האוהדים. ואז, מתוך המנהרה, פרץ ג’ימי-דון, שחקן התקפה והחבר של החברה הכי טובה שלי קאס, ואחריו אוסטין קארילו, התופס הכוכב המקועקע בכבדות.
    שאר חברי הקבוצה פרצו מחוץ למנהרה כאילו הם זורמים מתוך מצודה. זו הייתה אחוות אחים. האחרון שיצא למגרש היה רום “קליע” פרינס, הקוורטרבק הכוכב של ליגת דרום-מזרח, וכל הקהל השתגע.
    ואז הקהל השתתק, השחקנים נכנסו לעמדות שלהם, ושריקת הפתיחה הסתלסלה בקול.
    * * *
    שלוש שעות אחר כך ניצחנו. קארילו הבקיע שלושה טאצ’דאונים והטייד חטפו מהמוקסינים את הניצחון – הפתיחה המושלמת לעונה.
    בתוך דקות, הקהל התחיל לצאת מהאצטדיון, ונבחרת העידוד רצה בחזרה למנהרה, שיכורה מניצחון.
    השתרכתי מאחור, מתפעלת מהמראות סביבי, ואז גיליתי שנשארתי לבדי. היה מוזר לראות את האצטדיון שקט כל-כך, קצת אפוקליפטי, כמו תוצאה של איזו קטסטרופה ענקית. כוסות משקה אדומות מפלסטיק היו מפוזרות ביציעים, הדשא היה זרוע קונפטי, והצחנה הסמיכה של בירה מעופשת מילאה את האוויר הלח.
    “מוזר קצת, הא?” נשמע לידי קול עם מבטא עמוק של אלבמה.
    שמטתי את הפונפונים שלי בבהלה והנחתי יד על חזי. קלטתי הבזק של חולצת קרימזון, הרמתי את מבטי, מסוככת על עיניי מפני אור השמש המסנוור, ופתאום איבדתי את הנשימה.
    “ס-סליחה, מה?” שאלתי בשקט, והטיתי את צווארי מעט אחורה כדי שאוכל לראות את פניו של הבחור.
    צל הופיע לידי. אוסטין קארילו, התופס, מספר שמונים ושלוש.
    קארילו התקרב אליי ממקומו המבודד ליד מנהרת השחקנים והיציעים. “זה. השקט שאחרי הסערה.” הוא החווה בידו אל האצטדיון הריק. “זה החלק האהוב עליי ביותר במשחק.”
    עקבתי אחר תנועת ידו. “לא שלושת הטאצ’דאונים שהבקעת?”
    זוויות פיו השתפלו למעלה בגיחוך סרבני. ראיתי את קארילו בקמפוס מדי פעם בשלוש השנים האחרונות, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שראיתי אותו מוציא משהו שמתקרב לחיוך. לא הייתי מופתעת. הוא היה כמוני – אפל יותר, שקט יותר, מסוגר בעצמו.
    אוסטין קארילו היה הילד הרע האיטלקי של אוניברסיטת אלבמה: מטר תשעים וחמש, עור שזוף יפהפה, פירסינג בשפע, הרחבות שחורות באוזניים, קעקועים מרגל עד צוואר, שיער כהה והעיניים החומות הכי כהות בעולם.
    הרגשתי איך אני מסמיקה. אם היה לי טיפוס מועדף של בנים, זה היה קארילו. אבל לא יצאתי לדייטים, וממה ששמעתי - גם הוא לא.
    “לא. זה זה. השחזור של המשחק בראש שלי, יצירת זיכרונות מהמגרש הזה.”
    תחושת שלווה אפפה אותי למשמע דבריו. “אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון,” עניתי בעגמומיות ושאפתי את ריח האוכל השומני, הדשא הדרוס... ניצחון.
    אוסטין הביט שוב במנהרה, ובלי מילה נוספת התחיל להתרחק. הסתכלתי שוב במגרש ונאנחתי בהקלה... עשיתי את זה. ממש הצלחתי לעבור את המשחק בלי פגע.
    לקול שבפנים לא היה הכוח לקלקל את זה.
    “הגיע הפאקינג זמן, דרך אגב!” שמעתי פתאום. הסתכלתי מאחוריי, ישר אל קארילו.
    “אתה מדבר אליי?” שאלתי בבלבול, מביטה סביבנו כדי לראות אם עוד מישהו נמצא שם.
    אוסטין גיחך גיחוך אפל ושובה לב והחווה אל השיער והפנים שלי. “כן, אני מדבר אלייך. הגיע הזמן שבחורת פונפונים פה תשבור את התבנית. טוב שיש עוד פריקית משלנו בנבחרת.”
    פריקית משלנו? חשבתי, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לצפות בו נעלם במלתחות. ליבי דפק בחזי, וכשהרמתי את ידי והעברתי את אצבעותיי על שערי השחור ועל השפתון, הרגשתי רפרוף בחזה שלי... פריקית משלנו...
    כשראיתי את צוות הניקיון נכנס לאצטדיון, התכופפתי במהירות, תלשתי גבעול עשב מהמגרש, והרמתי אותו. זו הייתה המסורת שלי. מזכרת קטנה מכל משחק שבו אי פעם עודדתי... אבל זה יהיה הגבעול הראשון שלי זה ארבע שנים.
    סמל לחיים החדשים שלי.
    הרמתי את הפונפונים והתקדמתי אל המלתחות. לא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה ואכתוב, ואספר לדייזי הכול.
    • טילי קול
    • טילי קול
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אין כמו הבית 2 - אין כמו רום
    • משחק אליפות
    • לב שקוף
    • המטרה
    • התוצאה
    • אנגלי מלוכלך
    • מארז אנגלי
    • מארז אין כמו הבית
    • הכול באשמת הכאב
    • לכבוש את הקיר
    • ענק האזמרגד של די-סיאונה
    • אסון יפהפה