הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • איך זה קרה?
  • איך זה קרה?
    מייקל קוריטה | תרגום: ירון פריד
    סלע ספרים | פברואר 2019 | מתח ופעולה | 352 עמ' מודפסים
    "מותחן מעולה ומהפנט מהשורה הראשונה ועד האחרונה, ששואב אותך לתוכו ואתה פשוט לא רוצה שהוא יסתיים" (וושינגטון פוסט)
     
    רוב בארט, חוקר אף-בי-איי, חוזר למחוזות ילדותו בפורט הופ, עיירת חוף קטנה ומנומנמת במיין, כדי לחקור את פרשת היעלמותם של שני צעירים מאוהבים. הוא גובה הודאה מדהימה מקימברלי קרפו, אם חד הורית מפוקפקת שמתארת בפרוטרוט תאונת פגע וברח שהפכה לרצח כפול ומחריד, ושקימברלי הייתה עדה לו וגם שותפה בו, בעל כורחה.
    שני הנרצחים לדבריה הם שני הצעירים הנעדרים. אבל איפה הגופות שלהם? ואיך אפשר להאמין למכורה להירואין עם גיליון הרשעות לא קצר, ששמה הולך לפניה כשקרנית מקצועית?
    בארט מאמין לה. זאת עשויה להיות פסגת הקריירה שלו – או סופה. גם גורלן של שתי משפחות לפחות ייקבע לפי ההודאה, ומדינה שלמה עוצרת את נשימתה. בארט מסכן הכל ונכנס למסלול מסוכן ורצוף אסונות, קורבנות, תגליות מפתיעות ותפניות חדות, על רקע נופיה המרהיבים של מיין והים היפהפה והאכזר. המסע הזה יעמת אותו עם זיכרונות ילדות כואבים ועם עצמו.
    האם הוא עשה את טעות חייו? וכמה רחוק הוא יסכים ללכת כדי לגלות את האמת שלא תיאמן, ולדעת בדיוק איך זה קרה?
    ביד אמן, בעומק רגשי ודיוק פסיכולוגי ובתנופה מסחררת, יוצר מייקל קוריטה את אחד מספרי המתח הסוחפים והמשובחים ביותר של העת האחרונה.  
    איך זה קרה הוא המותחן הרביעי של מייקל קוריטה שמתורגם לעברית בסלע ספרים. קדמו לו הנביא, עד במנוסה ומילים אחרונות, שזכו לביקורות נלהבות בכל מדינה שבה יצאו לאור, והציבו את קוריטה בשורה הראשונה של סופרי המתח המובילים כיום בעולם.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39 23.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.
     
    בחיים שלי לא ראיתי אותו לפני שהרגנו אותו, אבל את ג'קי כן הכרתי. אני מכירה אותה ממזמן, האמת. אף פעם לא היינו חברות או משהו כזה, אבל זאת עיירה קטנה, אז כל הבנות מכירות אחת את השנייה. למדנו באותן הכיתות עד התיכון, ואז היא עברה לכיתות של החכמים. היא גם לא יצאה הרבה למסיבות וכאלה, ואני הכי זוכרת ממנה את כיתה ה', כשאמא שלה מתה. זה היה לפני הרבה שנים, ואין לזה שום קשר לעכשיו, אבל עד שהרגנו אותה, זה כנראה הדבר הכי משמעותי שאני זוכרת ממנה.
    אמא שלה מתה בתאונת דרכים. אני חושבת שהיא סטתה מהנתיב שלה בגלל השלג או משהו. ג'קי לא באה לבית הספר כמה ימים, והכריחו אותנו להכין לה כרטיסי ניחומים. אתה יודע, לצייר ציורים ולכתוב לה שאנחנו מאוד עצובים על מה שקרה לה. היא חזרה ללימודים אחרי שבוע, ואבא שלה הכניס אותה לכיתה. הוא החזיק לה ביד ממש חזק, כאילו הוא לא יכול לשחרר. אני הסתכלתי על זה, וחשבתי על כל הכרטיסים שהכנו בשבילה ו... אני יודעת שזה יישמע לא טוב, אבל זה די עצבן אותי והביא לי את הסעיף. כאילו, ברור שזה עצוב שאמא שלה מתה, אבל בכל זאת נשאר לה אבא, נכון? אני גרתי אצל סבתא שלי, ולמרות שההורים שלי היו בחיים, מבחינתי הם היו מתים. אבא שלי מעולם לא החזיק לי את היד כמו שהווארד פלטייר החזיק את היד של ג'קי. אף אחד לא החזיק לי את היד ככה אף פעם. אז ריחמתי עליה, כן, אבל... לי אף פעם לא כתבו כרטיסים כאלה, ובטח לא כל הכיתה, אתה מבין? אף אחד לא שם קצוץ על מה שקורה בחיים שלי. אני לא הייתי מהבנות האלה שלאנשים אכפת מהן. אותי תמיד לא ראו, לא ספרו.
    עד שהראית לי את הכרטיס ניחומים שכתבתי לה, לא חשבתי בכלל שג'קי שמרה אותו. מה, היא שמרה את כולם? אני לא יודעת וזה גם לא משנה. שום דבר לא משנה. אני לא מבינה למה העלית את הנושא הזה, בארט. אין לזה שום קשר למה שקרה בקיץ שעבר.
    אוקיי, אז היום שכן חשוב היה היום החם האחרון של הקיץ. בתחילת ספטמבר נהיה יותר חם ממה שהיה בכל אוגוסט. אני חושבת שזה קשור איכשהו. כאילו, אני לא ממציאה תירוצים, אבל אני כל הזמן חושבת על איך זה התחיל ולאן נסענו. אני בטוחה לגמרי שאין סיכוי שמה שקרה היה קורה אם לא היה כל־כך חם, ואם החום לא היה משפיע על איך שכולם הרגישו, ובמיוחד מתיאס.
    אני אמורה להגיד עכשיו את השם המלא שלו, כאילו אנחנו לא יודעים אותו? מתיאס בֶּרֶק. אתה יודע מה מצחיק, בארט? העיניים שלך מתכווצות בפינות כשאתה שומע את השם המלא שלו. זה ממש מוזר. כל פעם שאני אומרת את השם המלא, אני רואה את הגוף שלך נלחץ, כאילו אתה מתכונן לקבל אגרוף או לתת אחד כזה. מעניין מה. היי, אמרת לי לספר את זה במילים שלי, נכון? אז תיזהר, בארט, כי הבאת את זה על עצמך ולפעמים המשאלות שלך מתהפכות עליך.
    אז ככה... זה היה הסופשבוע הראשון בלי תיירים. כולם כבר עזבו, או לפחות רובם. אלה עם הילדים בטוח עזבו, אז היה קצת יותר שקט ומתיאס נהיה קצת מחורפן או משהו. באותו ערב, זה היה שישי בערב, הוא היה מסומם ומוטרף כזה. תזזיתי. הוא ממש חיכה להתפוצץ. כאילו היה משהו חי מתחת לעור שלו שניסה להימלט. והוא גם לא הפסיק להתלונן על החום.
    גם קאס שנאה את החום, אבל בעיקר בגלל שהיא שנאה להזיע. היא הייתה צריכה להישאר כמו שהיא, בלי שינויים. היא תמיד נראתה כמו זונה כשהתאפרה, בעיקר בגלל שקאסי לא ידעה לעשות את זה בעדינות או בטוב טעם, אתה מבין? תמיד שמה הרבה כשהיה צריך לשים מעט. אני יודעת שאני לא אמורה להגיד עליה דברים לא יפים בגלל שהיא מתה, אבל זאת פשוט האמת.
    אבל תן לי לחזור קצת אחורה. אני עבדתי במשמרת יום בחנות המשקאות. סיימתי בשש, וקאס באה לפגוש אותי. היינו אמורות ללכת למרכז העיר, או אולי סתם לשבת קצת בקרוואן שלה. לא באמת הייתה לנו תכנית. אם היה לנו לאן ללכת, לא היינו הולכות עם מתיאס באותו ערב, אבל זה לא היה המצב.
    מתיאס הופיע בערך בחמש וחצי. זה היה קצת לפני סוף המשמרת שלי. אני מכירה אותו הרבה שנים, אבל אף פעם לא יצאנו או משהו. אפילו לא ממש בילינו ביחד, אז הייתי די מופתעת כשהוא שאל מה אני עושה הערב. אף פעם לא הכרתי את מתיאס בתור איזה בליין כבד. היה נראה לי שהוא תמיד עובד. אם היית רואה אותו שותה, זה היה בחורף. בקיץ הוא עבד איזה עשרים שעות ביממה. אמרתי לו שקאס ואני אמורות להיפגש, והוא נראה קצת מאוכזב. לרגע אחד שאלתי את עצמי אם הוא מתחיל איתי.
    כשקאס הגיעה, הוא סיפר שיש לו גישה לבית של קליינטית, ביץ' עשירה שמשתמשת בבית רק שבועיים בשנה או משהו. מתיאס אמר שהבית נמצא במקום ממש מיוחד והוא רוצה לנסוע לשם ולשתות ולשחות באגם. אני הייתי די מעוניינת, אבל אז הוא אמר שהוא יכול להשיג גם סמים וזה קצת הוריד לי את החשק כי ניסיתי להיגמל. קאס הייתה ממש בעניין. זה היה די ברור. היא מעולם לא אמרה לא לסמים.
    יצאנו למגרש החנייה אחרי שסיימתי את המשמרת. שתינו שם כמה בירות זולות, ולקאס הייתה וודקה בטעמים. תפוח או פטל או משהו. נשענו על הדלת האחורית של הוואן של מתיאס ועישנו סיגריות ושתינו. זה היה הרכב של העבודה, לא הרכב שבו היינו כשהרגנו אותם. דיברנו בעיקר על החום, ובגלל זה אני זוכרת שהחום הטריד את מתיאס. הוא הסתכל על השמש ודיבר על החום כאילו זה משהו אישי נגדו. כאילו השמש יצאה חמה באותו יום רק בשביל לעצבן אותו. כאילו היא עושה לו דווקא ורוצה ללכת מכות.
    ככה העברנו כמה זמן, ואז הוא שוב הזכיר את הבית ליד האגם והבטיח להשיג סמים ולהתחלק איתנו אם אקפיץ אותו לוואן שלו. אמרתי לו, ״אבל אתה נשען עכשיו על הוואן שלך, חתיכת גאון״. בתגובה הוא אמר שהוואן שהוא רוצה שניסע בו נמצא בבית של איזה לקוח, ולכן הוא צריך טרמפ לשם. הוא שיפוצניק ואיש תחזוקה כזה, אז הוא עובד במלא בתי קיץ.
    אני לא עשיתי הרבה בקיץ הזה חוץ מלשתות. אולי עישנתי איזה ג'וינט, אבל זה הכל. אולי גם בלעתי כמה כדורים. שום דבר רציני, כי בקיץ שעבר אנשים כל הזמן מתו, עוד לפני קאס. זה היה בחדשות. מישהו, בחור שחור אחד או שאולי זה היה בכלל מקסיקני, הביא הירואין דפוק מוושינגטון. אני בטוחה שזה הגיע מוושינגטון, כי זה מה שכולם אמרו. החומר הזה רץ פה כמו מגיפה של קדחת בקיץ שעבר ואנשים מתו כמו זבובים, כי זה היה מעורבב עם איזה משהו כימי שלא הבנתי. אני רק ידעתי שזה חרא דפוק ושאנשים מתים. בקיץ האחד הזה מתו יותר אנשים ממה שמתו כל השנה במיין מסמים, אני חושבת. אולי זאת לא עובדה בדוקה, אבל זה מה ששמעתי.
    אז אני כאילו רציתי להיגמל, כמו שאמרתי, אבל אם קאס ומתיאס היו עוזבים ביחד, הייתי נשארת לבד, לא ככה? רק אני וכמה בירות עלובות בשישי בערב. מי רוצה דבר כזה? אז אני כאילו... טוב, אתה יודע איך זה הולך, נכנעתי. אתה אף פעם לא חושב שמשהו רע עומד לקרות. אתה בטוח שהכל יהיה בסדר. אמרתי להם שאני אבוא איתם, אבל אני לא רוצה לעשות סמים. זה הצחיק אותם.
    יצאנו לדרך, ואני נהגתי. מתיאס ישב מקדימה וקאס הייתה אמורה להיות במושב האחורי, אבל הזדחלה אל האמצע ובעיקרון ישבה עליו. זה היה מעצבן, אבל קאס הייתה כזאת. הדבר היחיד שהפתיע אותי זה שמתיאס זרם איתה. הוא אף פעם לא נראה לי הטיפוס ש... איך אני אגיד את זה... הוא פשוט היה בנאדם יותר רציני, אתה מבין? הוא תמיד היה כזה שקוע בעניינים שלו, בקטע שלו, אז היה מוזר לראות אותו פתאום מתנהג ככה. לדעתי הוא לא היה סתם שיכור מבירה, אלא היה שם משהו יותר כבד מזה.
    מה שלא יהיה, אני נהגתי והתרכזתי בהוראות שהוא נתן לי, כי לא רציתי שיעצרו אותנו. הוא אמר לנו שברגע שנגיע אל הרכב שלו הוא ייקח אותנו אל בית הקיץ הזה, וסיפר לנו איזה בית מדהים זה, וממש עשה ממנו עניין גדול והדליק אותנו. אני דמיינתי משהו אחר מהבית שאליו הגענו בסוף, משהו יותר מפואר.
    הרכב שלו היה בבית שנמצא ברחוב ארצ'ר מיל. אני באמת לא זוכרת כל־כך טוב את המיקום המדויק. הוא פשוט אמר לי להיכנס בשביל שמוביל אל הבית, וזה מה שעשיתי. הוואן שלו חנה בקצה השביל, ואי אפשר היה לראות אותו מהרחוב. המכסה של המנוע היה מכוסה ביריעת ברזנט, ואני שאלתי מה הקטע. הוא חייך חיוך גדול, אמר ״בואי תראי״, והסיר את היריעה.
    הוא צבע את מכסה המנוע בלבן ממש מבריק וחזק, ואז במרכז היה חתול שחור. ציור גרוע של חתול שחור הכוונה, כאילו ילד קטן צייר חתול של ליל כל הקדושים. הפרווה של החתול כאילו בצבצה החוצה, הגב שלו היה מקומר והזנב הזדקר באוויר. קשקוש אחד שחור.
    התחיל בדיוק להחשיך, אז הוא השתמש בטלפון הנייד שלו בשביל להאיר את הציור, וכשאני התקרבתי ראיתי שהעיניים של החתול אדומות. כל הקטע היה משונה, אבל משהו בעיניים האלה לא התאים לכל השאר. זה נשמע אידיוטי, אבל מאיזושהי סיבה, משהו בעיניים של החתול הטריד אותי.
    לא הבנתי מה הוא כל־כך מתגאה בוואן הזה. זה היה פשוט... מטומטם. החתול השחור המצויר עם העיניים האדומות באמצע של מכסה המנוע שצבוע בלבן כמעט מסנוור, עד שהיה קשה להסתכל עליו. הצביעה הייתה טיפשית והרכב כולו נראה לי די מחורבן.
    ואז הוא הוציא את הסמים. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו ערב שמישהו הזריק, ורק הוא וקאס הזריקו. אני ויתרתי ואמרתי שאני מסודרת עם הבירה שלי. אני לא יודעת כמה זמן נשארנו שם. הם הזריקו ושתו ואני רק עישנתי כמה סיגריות ושתיתי בירה או שתיים ואולי קצת וודקה. אני לא הייתי שתויה או מסטולית כשמתיאס אמר שהגיע הזמן לנסוע לאגם, ושהוא יסיע אותנו בוואן הדפוק שלו.
    לא היה מושב אחורי, רק ספסל אחד מקדימה. אני בדרך כלל נתקעת באמצע כי אני קטנה, נכון? אבל קאס התיישבה באמצע. היא רצתה להיות קרובה למתיאס.
    אבל היי, לפני שאני ממשיכה, אני רוצה שדבר אחד יהיה ברור, אוקיי? אני רק הצטרפתי לנסיעה הזאת.
    אתה מכיר את רחוב ארצ'ר מיל, עם כל הסיבובים והעיקולים שלו, נכון? מתיאס היה שיכור ומסומם ונהג ממש מהר, וזה עשה רושם שמשהו יכול להשתבש בקלות. המוזיקה שהוא שם ברקע הייתה רוק־קאנטרי מה זה גרועה, מזעזעת. הסתכלתי וראיתי שקאס מניחה את היד שלה על המפשעה שלו, ואז הצטערתי שבאתי איתם. עדיף להיות לבד בבית מאשר גלגל שלישי בוואן כשהחרא הזה קורה ממש לידך. אבל ככה קאס הייתה כשהיא עשתה סמים — קלת דעת וקלה להשגה. אתה לא חייב להאמין לי. תשאל את כולם.
    כשהגענו למקום, הרגשתי יותר טוב. זה היה בדיוק כמו שהוא אמר — היו רציף ורפסודה ואוויר חמים ומיליון כוכבים. אני זוכרת את הכוכבים ממש טוב, כי אחרי שקאס ומתיאס נכנסו למים ושחו לעבר הרפסודה, אני פשוט שכבתי לי על הגב על המזח בשביל שלא אצטרך לשמוע אותם שם. זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי את ההירואין. עשיתי את זה רק בגלל שלא רציתי לשמוע את מה שהם עשו שם. זאת הייתה הסיבה היחידה.
    יכול להיות שאיבדתי את ההכרה לכמה זמן. כמעט בטוח בעצם, בגלל שאני לא זוכרת מה קרה בין הכוכבים ובין השמש. קאס ומתיאס כבר היו מחוץ למים, לבושים. היא באה למזח לשתות איתי בירה — הבירות כבר היו די חמות בשלב הזה — ואני אמרתי לה שהלוואי שפעם יהיה לי כזה מקום משלי. זה לא היה משהו מיוחד, אתה יודע, אבל היה שם ממש יפה ומלא שלווה כזאת, ואני אף פעם לא חשבתי שאני צריכה יותר מדי דברים. היה שם הרבה מקום לחיות שלי. ספארקי ובאמה, הכלבים שלי, היו משתגעים על מקום כזה. אני חושבת שקאס רצתה שאשאל אותה מה קרה בינה לבין מתיאס, אבל לא התכוונתי לשאול. לא שמתי קצוץ על מה שהם עשו, ותיארתי לעצמי שאגלה הכל כשאקח אותה לעשות הפלה מתישהו.
    הכל היה די רגוע, אבל אז מתיאס יצא החוצה, כולו לחוץ ונסער, ואמר שהוא לא מוצא את המפתחות שלו. הוא אמר שאיבד אותם כשהוא וקאס שחו אל הרפסודה, קילל את קאסי כמו משוגע והאשים אותה, וחיפש במים והתיז מים לכל הכיוונים כאילו שככה הוא ימצא את המפתחות הדפוקים שלו. קאסי צעקה עליו בחזרה ואני פשוט ניסיתי להתנתק מכל החרא הזה, אז חזרתי לשבת בוואן וראיתי שם את המפתחות.
    אני חשבתי שזה קורע, לא ככה? הוא משתולל ומתחרפן באגם, והמפתחות בכלל ברכב. סיפרתי על זה לקאס וצחקתי, אבל היא כבר הייתה בהתקף זעם. היא לקחה את המפתחות, נופפה בהם וצעקה עליו שהוא חתיכת בן זונה מטומטם. אחר־כך היא נכנסה לוואן והתחילה להתניע אותו. מתיאס הגיע בריצה, נוטף מים, ואז ראיתי בפעם הראשונה את הסכין.
    קאס ישבה מאחורי ההגה ולא הייתה יכולה סתם ככה לברוח משם. מתיאס נפנף בסכין ותקע אגרופים ברכב ואמר שהוא יהרוג אותה. הוא... עמדתי לומר שהוא הפחיד אותה, אבל אני לא בטוחה שזה נכון. אם משהו בה פחד, משהו אחר גם התרגש. הדבר הנכון לעשות היה לקום ולעזוב, אבל היא פשוט פתחה את הדלת.
    חשבתי על זה הרבה, מה היה קורה אם היא הייתה יוצאת החוצה? מה היה קורה אם שתינו היינו יוצאות?
    אבל לא יצאנו. נשארנו בפנים, והיא אמרה לי לא לזוז. אני לא ידעתי מה לעשות. אני חושבת שרציתי שהוא יתמקד רק בה. מתיאס פתח את הדלת ואמר לנו לצאת החוצה ושנחזור הביתה ברגל, וקאס ענתה שהיא לא יוצאת וגם אני לא. אני לא אמרתי כלום. הייתי נורא במתח וקאס הייתה כמעט כמו... כמו מגן אנושי בשבילי, אתה מבין? לא רציתי למשוך תשומת לב ופחדתי ממה שהוא יעשה לה אם אשאיר אותם לבד. פשוט פחדתי.
    בסוף הוא נכנס פנימה ואמר, ״מאה אחוז, מנוולות. אתן תקבלו את מה שאתן רוצות״. באותו רגע ידעתי שאני חייבת לצאת מהרכב, איתה או בלעדיה, אבל מתיאס השתלט על ההגה וכבר לא הייתה לי דרך מילוט.
    נסענו יותר מדי מהר. מתיאס פנה ימינה במקום שמאלה, ואני חשבתי שהוא טעה בכיוון, אבל לא אמרתי כלום כי לא רציתי להסתבך איתו במצב שהוא היה בו. הוא תקע אגרופים בלוח השעונים ואמר עוד פעם שעכשיו נקבל את מה שרצינו. הוא נהג מהר, מהר בטירוף. הרכב זגזג על הכביש, וכמה שהעיקולים היו יותר חדים, ככה הוא נהג יותר מהר. אני פחדתי שהוא יאבד שליטה. כשחושבים על מה שקרה זאת הייתה מחשבה די מפגרת, נכון? אבל הזיכרון הזה צלול וחזק אצלי. הדבר שממנו הכי פחדתי באותו רגע היה שמתיאס ידרדר את הרכב או יתהפך ושיילך על כולנו.
    אני זוכרת גם שהסתכלתי על החתול המצויר. בזמן הנסיעה הוא התחיל להיראות קצת יותר מטורף. בהתחלה הוא נראה לי אידיוטי, אבל כשהתחלנו לטוס שם על הכביש הוא נראה לי מרושע ואכזרי.
    יש פרדס כזה ליד רחוב ארצ'ר מיל, ואנחנו עברנו אותו במהירות של איזה, לא יודעת, 115 קמ״ש. עברנו את הפרדס והגענו לבית הקברות הישן. אף אחד לא נכנס לשם, רק אולי בליל כל הקדושים, או תיירים שרוצים לצלם תמונות. קאס ומתיאס צרחו זה על זו ואז פתאום הוא אמר משהו כמו, ״אם אתן רוצות למות, אני אקח אתכן למקום הנכון״, ואז חתך ימינה.
    יש שביל עפר כזה שעובר דרך בית הקברות ומגיע כמעט עד המים. הרכב היטלטל חזק וכשעלינו על השביל, המצבות כאילו עפו מסביבנו. אני הייתי בטוחה שהוא מתכוון להתנגש במצבה הכי גדולה. איך קוראים לדברים האלה, שנראים כמו מבצרים כאלה של רוחות רפאים או משהו כזה? לא מוזיאונים, אבל מילה דומה. מוזיאונים למתים. יש שם אחד כזה, בערך באמצע הבית קברות, על תלולית עפר קטנה שמשקיפה על האגם. אני חושבת שלשם הוא רצה להגיע, להתנגש בדבר הזה ולהרוג את כולנו בגלל שהיה לו טריפ רע ובגלל שהיה לו יותר מדי חם לפני זה. לא הייתה שום סיבה אמיתית לכל מה שקרה.
    השביל הזה היה ממש משובש ומלא אבנים. הרכב קפץ והיטלטל כמו משוגע, והתחת שלי היה ממש באוויר חצי מהזמן. מתיאס כמעט שלא שלט ברכב, אבל שמחתי שהוא ירד מהכביש כי ככה לפחות הוא לא ידרוס אף אחד, ואם מישהו ייפגע זה יהיה רק אנחנו.
    זאת הייתה המחשבה האחרונה שלי לפני שראיתי את ג'קי.
    היא עמדה באמצע השביל והסתכלה על האגם. השמש התחילה לזרוח והכל היה צבוע בצבעי ורוד וזהב. אנחנו טסנו קדימה והיא פנתה אלינו וחייכה. אני זוכרת איך הפנים שלה השתנו, בהילוך איטי כזה, כמו וילון שאתה סוגר ואז יורד חושך. משהו כזה.
    אני לא חושבת שהיא בכלל הבינה מה קורה. כאילו, אנחנו לא ממש היינו שייכים שם לנוף, נכון? אני חושבת שהיא הייתה מבולבלת כל הזמן. כאילו, מה קורה?
    היא זזה מוקדם מדי או מאוחר מדי, תלוי איך בוחרים להסתכל על זה. היא ניסתה לא להיתקל בנו ומתיאס ניסה לא להיתקל בה, ושניהם פנו לאותו כיוון. רגע, אני עוצרת פה שנייה. אני חושבת שהוא ניסה לא להיתקל בה. אני רוצה להאמין בזה, כי אחרת זה אומר שאחרי שהוא סטה מהמסלול... אתה יודע, הוא ניסה...
    כשהוא פגע בה, ג'קי עפה באוויר והתנגשה בכוח בשמשה הקדמית שנסדקה, ואז נעלמה פתאום. מתיאס לחץ חזק על הבלמים ואנחנו הסתחררנו, ואז החלק האחורי של הרכב פגע באחת האבנים העתיקות. זאת שהתבקעה לשני חצאים שווים, שאתם צילמתם ושמתם בעיתון ואנשים אמרו שזה היה רצח של איזו כת שטנית או משהו. אבל בעצם החלק האחורי של הרכב התנגש באבן בזמן שהסתחררנו.
    היה רגע של דממה גדולה. שקט מוחלט. היה נדמה שאף אחד אפילו לא נושם. אני פשוט בהיתי דרך השמשה הקדמית במכסה המנוע, שפתאום נראה אפילו עוד יותר אדום, וידעתי שמעורבב שם דם איכשהו.
    יצאתי מהרכב כדי לעזור לג'קי, וגם מתיאס יצא. קאס נשארה בפנים עוד כמה זמן. ראיתי איפה ג'קי נחתה, ואז ראיתי גם את איאן קלי. אז כמובן עוד לא ידעתי את שמו. הוא היה סתם בחור מבחינתי שירד בשביל מאחורינו.
    הוא היה קצת מעלינו, עמד שם והסתכל. הגופה של ג'קי הייתה בינינו והוא התחיל לצעוק, ״מה אתם עושים לעזאזל?״ באותו רגע עברה לי בראש מחשבה מוזרה כזאת, שהשאלה שלו קצת משונה, כי זה כבר קרה, אתה מבין? זה לא היה, כאילו, באמצע התהליך. זה לא היה משהו שיכולנו להפסיק או לעצור.
    איאן התחיל ללכת לקראתנו. לא רץ, רק הלך. גם מתיאס התקדם לעברו, וראיתי שיש לו משהו ביד. איזה מוט או צינור או משהו. הם הלכו זה לקראת זה, כשג'קי ממש באמצע והדם שלה זורם מסביב. קאס יצאה סוף־סוף מהרכב ואני הייתי קפואה. לא רציתי להתקרב לכל הדם הזה. הבחור המשיך ללכת לקראתנו, והיה די בהלם.
    הם כמעט הגיעו אל הגופה, ואז מתיאס היכה אותו עם הצינור. הוא פשוט הנחית אותו פעם אחת ישר על הראש של הבחור, שאפילו לא הרים יד או משהו. אני זוכרת את הקול שזה עשה, כמו של אגרוף שתוקעים בקיר גבס רטוב.
    התחלתי לצרוח. מתיאס הסתובב אליי והסתכל עליי, ורק אז הפסקתי לצרוח במהירות. איך שהוא הסתכל עליי... אני ידעתי שהוא יהרוג גם אותי.
    הוא התקרב אליי ואל קאס, הסתכל עלינו ואמר לנו לעזור לו להכניס אותם לוואן. כל בן אדם בעולם בטח יגיד עכשיו, ״למה עשית את זה? למה לא אמרת לא, למה לא ברחת משם, למה לא התקשרת למשטרה?״ אבל אף אחד לא ראה את המבט של מתיאס. זה היה או לעשות את מה שהוא אמר, או למות. זאת הייתה הבחירה.
    אני זוכרת רק במעורפל שהרמנו אותם. מתיאס נכנס לרכב ונסע לאחור, ואז הוציא יריעות פלסטיק מהסוג השקוף, כמו ששמים על חלונות שבורים. ואז אנחנו, אה... מצטערת. אני צריכה שנייה הפסקה. מצטערת.
     
    * * *
     
    אנחנו... אה, אנחנו... קיפלנו אותם כזה. עטפנו אותם. אני השתדלתי לא להסתכל ומתיאס צעק עלינו למהר לפני שמישהו יבוא. אנחנו בבית קברות ישן שלא רואים אותו מהכביש והשעה כאילו שש בבוקר — מי כבר יבוא? זאת הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי מה הם עשו שם בעצם כל־כך מוקדם בבוקר.
    ואז, אחר־כך, זה היה בכל החדשות, כמובן. זה גרם לי להרגיש עוד יותר רע, לדעת מה הם עשו שם. כאילו, זה היה ממש מתוק, אני חושבת. זה היה דבר ממש מתוק. אני אף פעם לא יצאתי עם בחור שיקום כל־כך מוקדם בשביל לעשות דבר כזה. שיט, אני אפילו לא פגשתי בחור כזה.
    העמסנו אותם מאחור, ומתיאס אמר לנו להיכנס מקדימה. אני חושבת שקאס ואני לא אמרנו מילה. אני לא יכולתי להפסיק לבכות. היה לי קשה לנשום. רק ידעתי שאני הולכת לעשות כל מה שמתיאס יגיד לנו עד שזה ייגמר. פחדתי ממנו יותר מכל דבר אחר. אפילו לא חשבתי על המשטרה והחוקרים, בחיי. לא חשבתי על שום דבר יותר גדול משביל העפר הקטן שבו היינו. באותו רגע זה היה כל העולם. העולם האמיתי נעלם וכל מה שנשאר היה השביל והרכב ומתיאס.
    קאס שאלה לאן הוא נוסע, והוא אמר שאנחנו צריכים להסתיר אותם. הוא נהג מהר כאילו הוא יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. מתיאס היה בשליטה ונשאר בנתיב הנכון. הוא אמר שאחרי שנזרוק את הגופות, ננקה את הרכב, נקרצף אותו עם אקונומיקה. ואז הוא אמר שאם אחת מאיתנו תגיד משהו למישהו, הוא יהרוג אותנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר את זה, אבל זה לא ממש השפיע עלינו כי אנחנו כבר ידענו וכבר הבנו. אני לפחות.
    מתיאס החזיר אותנו למקום שהיינו בו לפני כן ליד האגם. הוא נסע עד המים, למקום שבו חיפש את המפתחות שלו לא מזמן, עד שאני מצאתי אותם בתוך הוואן.
    לקחנו אותה ראשונה. לא ראיתי כל־כך את הפנים שלה, כי היה יותר מדי דם. מתיאס השתמש בנייר דבק כדי לחבר מסביב לגוף שלה צינורות, שהיו לו בחלק האחורי של הוואן, כדי שהיא תשקע במים. כשהבנתי שאנחנו הולכים להטביע אותם באגם, חשבתי לעצמי שזה רעיון ממש מטומטם. אם היינו הולכים חמישים מטר בערך מאיפה שפגענו בה, היינו מגיעים לאיזור של הביצות. הייתה שם גאות גבוהה, ואז עם הזרם הם היו נסחפים ישר אל האוקיינוס. ואם איזה דייג סרטנים לא היה דג אותם בטעות עם אחת המלכודות שלו, אף אחד לא היה מוצא אותם אף פעם. אם היינו עושים את זה, הייתי יכולה לספר לך בדיוק מה קרה ועדיין לא היית מוצא את הגופות. אבל מתיאס נכנס לפניקה, ואנחנו לקחנו אותם מהאוקיינוס והכנסנו אותם לאגם. זה היה די טיפשי, כשחושבים על זה. הוא גם שם אותם בוואן, וגם את זה הוא לא היה צריך לעשות. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לגרור אותם אל הביצות ולתת לזרם לעשות את מה שהוא עושה.
    אבל במקום לעשות את הדבר הנכון, חזרנו לאגם, כמו שאמרתי. בוססנו במים עד שהם הגיעו לי לצוואר ואז הוא שחה קצת הלאה, וגרר אותה לכיוון הרפסודה לפני ששחרר אותה. ג'קי שקעה די בקלות. אני זוכרת שראיתי דם במים, אבל הוא נעלם במהירות.
    ואז חזרנו בשביל לקחת את הבחור.
    הוצאנו אותו מהרכב, אבל אז קלטנו שהוא זז. אני חושבת שאני הרגשתי בזה ראשונה, ולא רציתי להאמין שזה נכון. ואז הסתכלתי. אני זוכרת שכשהסתכלתי על הראש שלו, הפלסטיק נשאב פנימה וזז כלפי חוץ ואז שוב נשאב פנימה, והבנתי שהוא נושם או בכל אופן מנסה לנשום.
    קאס אמרה ״שיט״. זה הכל, ״שיט״.
    ואז מתיאס דקר אותו. לא ראיתי אותו מוציא את הסכין, רק ראיתי אותו רוכן מעליו ודוקר אותו דרך יריעת הפלסטיק בדיוק איפה שהלב שלו אמור להיות.
    אני התחלתי להתחרפן, ומתיאס קם והסתכל עליי והרים את הסכין. אני כאילו זינקתי לאחור, כי ציפיתי שהוא יחתוך אותי, אבל הוא אמר בקול רגוע, ״שתיכן תעשו את זה גם, כי כולנו בעסק עכשיו״, כאילו הוא מסביר איזה כלל של משחק.
    הוא חיכה שאני אפעל, אבל קאס לקחה את הסכין לפניי. היא... היא לא ממש היססה. היא פשוט דקרה אותו, ואז איאן כבר לא זז יותר. גם יריעת הפלסטיק שמעל הפה שלו לא זזה.
    קאסי הושיטה לי את הסכין, הביטה בי ואמרה, ״קימי, אנחנו צריכים למהר״. מתיאס הסתכל וכשראה שאני לא לוקחת את הסכין אמר, ״או שתעשי את זה או שאני זורק אותך לקרקעית יחד איתם. תבחרי, קימי״.
    אז אני... אה, אני לקחתי את הסכין. היא נפלה לי כי היד נורא רעדה לי. ירדתי על הידיים והברכיים והרמתי אותו ו... ונעצתי שם את הסכין וזחלתי הצידה. מתיאס לקח את הסכין ואמר שלא עשיתי את זה מספיק חזק. הוא אמר לי לעשות את זה שוב.
    אז עשיתי את זה שוב.
    לקחנו אותו אל המים באותה דרך, לאותו מקום, עד לאן שיכולתי להגיע בעמידה, כשהמים הגיעו לי עד הצוואר, ואני 1.55 מטר. מתיאס שחה איתו אולי עשרה מטר קדימה. הגופות נמצאות שם בין המזח והרפסודה, קרוב יותר לרפסודה. אתם תמצאו אותן שם. אני לא יודעת כמה עמוק, אבל בטח לא מאוד עמוק. המים כהים, וזה מקום מבודד. אתם תמצאו את הגופות בקלות.
    מתיאס הסיע אותי אל הרכב שלי. כל הדרך הוא חילק לנו הוראות, מה לעשות עם הבגדים שלנו ואיך לנקות את המקלחת עם אקונומיקה ולהשתמש במטליות עם אקונומיקה בכל דבר שניגע בו, והוא גם איים עלינו והבטיח שיהרוג אותנו אם נדבר עם מישהו. הוא גם אמר שאם נלך למשטרה הוא יידע על זה מיד, ושלא אכפת לו ללכת לכלא לכל החיים, כל עוד יהרגו אותנו לפני זה. הוא חזר על הדברים האלה שוב ושוב — מה אנחנו צריכות לעשות ומה הוא יעשה לנו אם לא נקשיב לו.
    בקשר לכל הדברים האחרים, אני לא יודעת. מה הוא עשה אחר־כך, ומה קרה לרכב, אני לא יודעת. אני אפילו לא יכולה לנחש בקשר לזה, ולא משנה כמה פעמים תנסה ובאיזה תרגילים תשתמש.
    אבל זה מה שהיה וככה זה קרה.
    אנחנו יכולים להפסיק עכשיו?
    • מייקל קוריטה
    • מייקל קוריטה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות