הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • איידהו
  • איידהו
    אמילי רסקוביץ' | תרגום: רחלי לביא
    ידיעות ספרים, תמיר סנדיק | פברואר 2019 | פרוזה תרגום | 383 עמ' מודפסים

    משפחה אחת.

    יום אחד.

    מעשה אחד של אלימות חסרת פשר.

    וחיים שלמים של ניסיון להבין מה קרה שם.

     

    אן ווייד בנו לעצמם חיים באדמת הטרשים של צפון איידהו, שם הם כבולים בעבותות של אהבה ושל זיכרון שהולך ומתערער. בעת שזכרונו של בעלה דועך, מנסה אן להרכיב את חלקי האמת בפאזל של אירועי אותו היום בו הכל התהפך ולהבין מה קרה לאשתו הראשונה של וייד, ג'ייני, ולבנותיהם. בסיפור שכתוב בפרוזה עילאית ומסופר מנקודות מבט שונות – לרבות אלו של אן, וייד וג'ני – לומד הקורא בהדרגה פרטים על המעשה המסתורי והמזעזע שפירק את חייהם את וייד וג'ני, ונדרשים להחליט באיזה נתיב סיפורי יבחר; האם בנרטיב שהתקבע כאמת המקובלת או בנרטיביים אחרים שמרמזים על אמיתות אפשריות אחרות.

     

    אמילי רסקוביץ' יצרה בספר הביכורים שלה חווית קריאה ייחודית ומהפנטת. איידהו הוא רומן מרהיב על אהבה והקרבה, חברות ומשפחה, על האלימות שבזיכרון ועל האלימות ובאובדנו ועיקר זהו סיפור על האופן בו אנחנו מספרים לעצמנו את המציאות וממלאים את הפערים שקיימים בה.

     

    רסקוביץ', המתגוררת באיידהו עם בעלה ובתה, היא בוגרת סדנת הכתיבה של איווה, וכעת מלמדת כתיבה יוצרת לתואר שני בבויז סטייס יוניברסיטי. הרומן שכתבה, איידהו, זכה בפרס או הנרי ובפרס פסיפיק-נורת'ווסט, היה בין המועמדים הסופיים לפרס דילן תומס הבינלאומי וכן היה בחירת העורכים של הניו יורק טיימס.

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 2004
     
    1
     
    הם אף פעם לא נסעו בטנדר, לבד מפעם או פעמיים בשנה כדי להביא עצי הסקה. הטנדר חנה במעלה הגבעה לפני מחסן העצים, בשקעים העמוקים שבמכסה המנוע שלו נאגרו מי גשם וזחלי יתושים. כך היה כשווייד היה נשוי לג'ני, וכך זה גם עתה, כשהוא נשוי לאן.
    אן עולה לשם לפעמים, כדי לשבת בטנדר. היא מחכה שווייד יהיה עסוק, כדי שלא יבחין שהלכה. היום היא הגיעה לכאן בתואנה שהיא הולכת להביא עצי הסקה, וגררה עמה מזחלת כחולה על הבוץ והעשב וטלאי השלג. מחסן העצים אינו מרוחק מהבית, אך הוא מוסתר מאחורי שורה של אורני פונדרוסה. היא מרגישה כמסיגת גבול. כאילו אסור לה להביט בדבר מכל זה.
    הטנדר חונה בפיסה נדירה של קרקע שטוחה, מעין מדף בלתי סביר שנחצב בהר. לפני מחסן העצים, סביב הטנדר, מוטלות פה ושם, בעשב ובשלג, לבֵנים שנשמטו. סלילים של תיל מעוקם שעונים על העצים. על ענף ארוך תלויים שני חבלים עבים המתנודדים כעת בכיוונים מנוגדים, אך נראים כאילו פעם היו מחוברים בלוח שטוח — נדנדה לילד.
    עכשיו חודש מארס, שטוף שמש וקר. אן נכנסת למושב הנהג וסוגרת את הדלת בשקט. היא מותחת את חגורת הבטיחות על גופה ואז פותחת את החלון, וכמה טיפות ניתזות על ברכִּהּ. היא נוגעת בטיפות בקצה אצבעה, מותחת ביניהן קווים בדמיונה לכדי תמונה על ירכה. התמונה מזכירה לה עכבר, או לפחות ציור ילדותי של עכבר, שפניו משולשות וזנבו ארוך ומסולסל. לפני תשע שנים, כשווייד עדיין היה נשוי לג'ני, ושתי הבנות שלו עדיין היו בחיים, זחל עכבר לאורך צינור המפלט לתוך תא המנוע, ובנה לו קן על הסעפת. היא חושבת כמה מוזר זה שווייד כנראה זוכר את העכבר, זוכר את רחש תנועותיו תחת מכסה המנוע, אך שכח את שמה של אשתו הראשונה. או שכך זה נראה לפעמים. אבל העכבר — העכבר עדיין חי להפליא בזיכרונו.
    כמה שנים לאחר שווייד ואן נישאו, מצאה אן זוג כפפות מעור אייל בארגז כלים שהיה מונח על מדף גבוה בארון. הן היו הרבה יותר מוצלחות מכפפות העבודה שווייד עטה בדרך כלל ונדמה שהיו חדשות לחלוטין, לבד מהריח השרוף שעלה מהן. כך שמעה על העכבר לראשונה. היא שאלה למה השאיר את הכפפות בארון ולא השתמש בהן. וייד ענה לה שרצה לשמר את הריח.
    איזה מין ריח זה?
    ריח קן של מכרסם שעלה בלהבות.
    הריח האחרון בשְֹערה של בתו.
    חלף זמן רב מאז אמר דברים כאלו. הוא חדל לדבר על פרטי מותה של בתו כשהבחין עד כמה אן נתלתה בהם. הוא ודאי חושב ששכחה מהכפפות, חלפו שנים רבות כל כך מאז. אך היא לא שכחה. הוא שומר אותן בארון התיוק עם כל הניירות שלו, במשרדו שבקומה העליונה. היא ראתה אותן שם כשפתחה מעט את המגירה.
    העכבר הזה ודאי שהה בטנדר כל החורף במהלך השנה האחרונה שבה וייד היה נשוי לג'ני, השנה האחרונה שמאי הייתה בחיים וג'וּן הייתה בטוחה. אן חושבת על העכבר המתרוצץ אנה ואנה על השלג שבין הטנדר והאסם, נושא מלוא הפה חציר או חומר בידוד או אניצי מילוי מהמרבץ של הכלבים, מרחיב את הקן שלו, וממלא אותו בתינוקות עם בוא האביב. כמה מהתינוקות ודאי קיפחו את חייהם עד מהרה ונספגו בקן, עצמותיהם הזעירות נדמות כחלק מהחציר. וגם עכברים אחרים הגיעו. מי שהצמיד את אוזנו למכסה המנוע היה יכול לשמוע אותם נעים תחתיו. הילדות הקטנות אהבו לעשות זאת.
    בכל מקרה, אן דמיינה שאהבו זאת.
    יום אחד באוגוסט נכנסה המשפחה כולה לטנדר. וייד ישב ליד ההגה, במקום שבו אן יושבת כעת, ג'ני לצידו. בנותיהם, ג'וּן ומאי, בנות תשע ושש, נדחסו מאחור עם קנקן של לימונדה וכוסות קלקר שהן חרצו בהן ציורים בציפורניהן. הילדות ודאי רצו לנסוע בארגז של הטנדר, אבל אימא שלהן אמרה שזה מסוכן בכביש הראשי. אז הן ישבו זו מול זו בקבינה, גביהן שעונים על החלונות, ברכיהן מתנגשות אלו באלו, והן כנראה התקוטטו.
    הם שכחו לגמרי מהעכברים. הם נסעו לאט בדרך העפר, ותחילה לא הבחינו בדבר. אך כשהגיעו לכביש הראשי בפונדרוסה, העיירה שלהם, ריח של ריקבון ושל שיער ועור וזרעים בוערים שתססו במנוע הלוהט פעפעו דרך פתחי האוורור ומילאו את כל הקבינה, עד שהבנות נשנקו וצחקקו ודחקו את אפיהן המנומשים אל מחוץ לחלונות.
    הם נאלצו לנסוע הלאה בחלונות פתוחים, סובלים אך בקושי את הריח במשך שעה של נסיעה דרך עמק נֵז, דרך את'ול וקריווד, ואז במעלה הכביש הארוך כמעט עד פסגת לוול, ההר שבו עצי הלִבנה כבר נכרתו ונערמו, והוכנו להעמסה. הריח דבק בשערם, בבגדיהם ובכפפותיו של וייד. אן מדמיינת את ג'ון ואת מאי. הן ממתינות בשמש בעת שאמן מגלגלת את בולי עץ הלִבנה לעבר הארגז של הטנדר, ואביהן מעמיס אותם לתוכו. הבנות נשענות על הצמיגים, חובטות בזבובי הסוסים על רגליהן, ושופכות לימונדה אל העפר.
    הריח ודאי היה שם גם בדרך חזרה. זה הקבוע היחידי. הוא מחבר בדעתה של אן בין שני דברים שהיא לא מצליחה לחבר בשום דרך אחרת — הנסיעה במעלה ההר והנסיעה בחזרה למטה. הנסיעה בחזרה למטה היא החלק שאן מנסה להבין. לכן היא באה לכאן.
    ודאי היו דברים שווייד היה צריך לדאוג להם, על מנת להשתלט על המצב ולקרוא לעזרה. דברים מעשיים. לסגור את הדלת האחורית, לדוגמה, כדי שבולי העץ לא יתגלגלו החוצה. הוא היה חייב לזכור להרים את הידית כלפי מעלה ואז לדחוף אותה פנימה — נדרש שם מין תמרון כזה — כדי לנעול את הדלת האחורית. העובדה שזכר זאת, שהאצבעות שלו הצליחו לבצע את המוטל עליהן בלב האימה שהיה נתון בה, היא אחת הסיבות לכך שאן אוהבת אותו. יום אחד אולי הכול ייעלם ממוחו, מלבד התמרון במנעול הדלת האחורית, ואן עדיין תאהב אותו.
    היא חושבת כמה קל היה ללכת לאיבוד בדרך חזרה למטה, לאחר שהם איבדו את דרכם בצורה קשה כל כך כשעלו למעלה. איך ייתכן שמשהו נראה מוכר? הדרכים הצרות, המלאות עשבייה. התמרורים המאולתרים שמוסמרו אל העצים: העובדה שזיהה אותם שעה קודם לכן נראתה לה בלתי אפשרית. כל המצב הזה נראה לה בלתי אפשרי. שמי הקיץ, התפצחות הזרדים תחת צמיגי הטנדר. ריח הגריז והיערה. הבל נשימותיה של ג'ני על החלון.
    אן נאלצה לדמיין את הרוב, את כל הפרטים מעבר לעובדות שווייד סיפר לה או ששמעה בטלוויזיה. היא ניסתה בכל כוחה להשאיר את הטלוויזיה והרדיו כבויים באותם ימים ראשונים, כדי שכל מה שתדע — תדע מווייד. מה שווייד ירצה לספר לה — תזכור. אבל היא לא תרשה לעצמה לחקור; היא לא תרשה לעצמה לשאול.
    אבל הכול שונה כעת, כשווייד שוכח. היא רוצה לשאול אותו אם הוא וג'ני דיברו, לפני שזיכרונו יאבד לעד. האם ג'ני הביטה החוצה דרך החלון שלצידה, או היישר קדימה? או אולי היא הביטה בו?
    באיזה שלב הוא תלש את המראה הקדמית?
    לא, חושבת אן, זו אפילו לא הנסיעה חזרה. עצם הכניסה שלו לטנדר. פתיחת הדלת והכניסה פנימה. וג'ני שם, וכוס הלימונדה רועדת בידה — או שמא לא רועדת, אולי היא יציבה לחלוטין. ואולי הכוס ריקה. אולי טיפות הלימונדה נשרו לחיקה כמו טיפות המים על ירכה של אן כעת, ונראו כמו משהו בלתי מזיק, משהו שהילדה שבמושב האחורי הייתה יכולה לצייר.
    אן מעבירה את ידה על לוח המחוונים, והאבקה הלחה, הרכה, מפרחי הקיץ שעבר, נדבקת לכף ידה. כאן הכול מתחבר לה. המראה הקדמית תלויה שוב, מודבקת למקומה, סביבה כרוך לוכד חלומות, וממנו משתלשלות שתי נוצות בצבעים פלואורסצנטיים. השטיח נשטף, המושב האחורי הימני הוחלף בשלמותו באחד שנראה כמו זה המקורי משמאל, רק שגונו הכחול בהיר ממנו ונעדרים ממנו החורים הקטנים שמהם מציץ המילוי במקומות שבהם ייתכן כי הבנות תחבו פעם את אצבעותיהן.
    אן מסובבת את המפתח ומניחה למנוע לעבוד בעת שהיא יושבת כאן. היא נושמת נשימות עמוקות. תשע שנים, וריחו של קן העכבר נעלם, אבל מפעם בפעם כשהיא נעה במושב הנהג ואבק עולה מהכריות, היא לוכדת משהו שעשוי להיות רמז לריח הנושן ההוא, רחוק וכמעט מתוק, עור ועשב בוער.
    אף כי אלו עשויות כמובן להיות שריפות האביב המבוקרות בשדות העמק, הרחק משם.
    • אמילי רסקוביץ'
    • אמילי רסקוביץ'
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות