הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אח שלי איוב
    ספר מוגן
     
  • אח שלי איוב
    כתר | מאי 2017 | פרוזה מקור | 252 עמ'
    את אמו איוב לא ראה מעולם. אולי ברחה, אולי מתה, נתנה לו את שמו וחתמה בו סוד גדול. עוד בטרם היה בן שבע החל לגנוב, קודם דברים קטנים ואחר כך חפצים יקרי ערך שנאספו לאוצר עצום.
    עד שיום אחד הוא גונב את חפציהם של שרי הממשלה שבאו לביקור בבית הספר. אש של מרד ותשוקה פורצת ברחבי הארץ כולה, ומבעירה גם את אהבתו האסורה לצפנת, נערה סוערת ודחויה, מבלי שיֵדע כי היא נוצרת את חידתו.
    זהו איוב, גיבורו שובר הלב והבלתי נשכח של הרומן החדש של שמי זרחין. נער יתום, גנב ומאוהב, הזורע את געגועיו בנשמותיהם
    של אלה שאת חפציהם הוא מעלים בנגיעה של חסד. כי לפעמים הגעגוע כל כך גדול עד שאין ברירה אלא לפזר אותו בחלל העולם.
    הרומן המפעים הזה, הרוקם בחושניות את הפלאי אל היומיומי, הוא הרפתקה גדולה של נפש מתעוררת. בין סערות גוף לחיבוטי
    אמונה, בין מלחמה לחמלה, מסתבך איוב בחייהם של בני אדם הנקרים בדרכו, וכל אחד מהם אוחז חלק מתעלומת חייו. זהו
    סיפורו של איש אחד גנב בחיפושו אחר דבר אחד שיהיה באמת שלו – הדבר שאותו לא יוכל לגנוב.
    "אח שלי איוב" הוא התפרצות וולקנית של כוח סיפורי הבוקע ממעמקי העברית המקראית אל לשון ימינו ומחבר עבר והווה למארג מעורר־השתאות, שעוד לא היה כמותו בספרות העברית.
    עודד וולקשטיין
     
    שמי זרחין, מבמאי הקולנוע המצליחים ועטורי הפרסים בישראל (״הכוכבים של שלומי״, ״אביבה אהובתי״, ״המילים הטובות״).
    ספרו הקודם, ״עד שיום אחד״, זכה לשבחי הביקורת ונמכרו ממנו יותר מ־ 100,000 עותקים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. וידע שעליו לגנוב
     
    יחזקאל צחק.
    וצחק, וצחק, וצחק, וצחק, וצחק.
    גופו נשען על משקוף השער, מחפש אחיזה, רגליו רעדו, כתפיו נדו כמו תפילה.
    כה צפופות היו שאגותיו עד שאיוב ראה את הצחוק עצמו מתפזר סביבו כחומר. יכול היה לשלוח יד ולתפוס.
    בלב העיירה שבה התגוררו עמדה גבעה ועליה שער ברזל, שתי קורות נטועות באדמה וביניהן סבכה חלודה. מישהו רצה פעם לבנות שם את ביתו, התחיל בשער והתחרט. מאז תוהים האנשים - מה לנו ולשער החלוד הזה שלא מוביל לשום מקום, לפחות היו שמים אותו בכניסה לעיר או תולים שלט שזאת אנדרטה. כל מי שבא לבקר היה מגחך - מי שמע על עיר שדלת הכניסה שלה נמצאת במרכזה, מי שמע על בית שבונים לו שער לפני שיצקו יסודות.
    לעתים, כשהשתוללה הרוח, היו חריקות הסבכה צועקות ברחבי השכונה ועושות לאנשים עצבים. ראש המועצה הבטיח להעיף את השער לעזאזל, אבל ברגע שהסתיימו הבחירות שכח את כל הבטחותיו. רעש החריקות הוסיף לקדוח באוזני התושבים ושנאתם לשער הנטוש יקדה, אך כשרצו להתבודד היו מטפסים אל ראש הגבעה, מתיישבים על אבן בצֵל אחת הקורות ומהרהרים במר גורלם.
    אחת לשבוע פקדו השניים את המקום כדי להעביר את השלל מתרמילו של איוב אל אמתחתו של יחזקאל.
    ״אף אחד לא יחשוד בנו,״ אמר יחזקאל, ״עדיף פה מאשר בסמטה חשוכה או מרתף מסריח מפיפי של חתולים.״
    פעם בשבוע, זה שנים, הניח איוב בידי יחזקאל שעוני זהב, תכשיטים, ארנקי עור ושאר חפצים יקרי ערך. את שטרות הכסף שמצא השאיר אצלו, כך סיכמו פעם. יחזקאל היה מוכר את הכבודה, לוקח לעצמו מחצית מהפדיון ואת המחצית השנייה נותן לאיוב.
    פעם בשבוע נועדו על גבעת השער ועוד פעם נפגשו בביתו של יחזקאל לחלק את הרווח. אחר כך היו אוכלים את הארוחה שברוריה, אשתו של יחזקאל, בישלה במיוחד.
    ״אתה כל כך רזה,״ הייתה נאנחת, ״כבר אין לך צל,״ ומניחה מול איוב מרק עצמות לוהט, חותכת לו ממאפה בשר כבש בזוק באבקת סוכר, וגודשת את צלחתו באורז ובתבשיל שעועית וירקות וכנפי עוף. פעם בשבוע, כבר שנים, היה איוב שבע.
    כשהיה בן שבע או שמונה הבחין בו יחזקאל כשהוא משוטט בבית העלמין של העיירה. יחזקאל עמד בפתח דוכן הפרחים שלו וצפה בילד הדקיק הפוסע בין טורי המצבות כמחפש, וכשהבחין בשעון זהב המשתלשל מכיסו קרא לו. קודם השקה אותו תה חם ואחר כך שאל שאלות. הילד קימץ בדיבור וסירב להסביר מה הוא מחפש. רק אלוהים יודע איך קלט יחזקאל שלפניו ניצב כייס זריז מאין כמותו. חיוכו של יחזקאל, עיניו הטובות, התה המתוק וגם האיומים שפיזר מוססו לבסוף את הילד עד שהודה ואף שלף שעונים נוספים שגנב באותו יום. איוב התחנן שלא יסגיר אותו ויחזקאל ניאות, אך התנה תנאים לשתיקתו.
    ״קודם כול,״ ציווה, ״אתה מפסיק לכייס פה אנשים, לא שעונים ולא תכשיטים ולא כלום, עד שארשה לך.״
    ״מה זה לכייס,״ שאל איוב, ויחזקאל צחק.
    אחר כך דרש שיתייצב בכל לילה בבית העלמין, יאסוף את זרי הפרחים השמוטים על המצבות ויניח בדליי מים שיחזקאל יכין מבעוד מועד על מנת שלמחרת יימכרו שוב למתאבלים ולנזכרים, וכך גם ביום שאחרי, עד שיקמלו לגמרי וייזרקו לזבל.
    ״חבל שהפרחים מתייבשים על המצבות,״ הסביר יחזקאל.
    וכך, כמעט בכל לילה, הגיע איוב ואסף זרים. בזריזות ניער מהפרחים את דמעות האבלים ואת העפר שדבק בהם, גזר במספריים את קצות הגבעולים שהחלו להרקיב, ריסס טיפות מים לרענן את עלי הכותרת והעמיד הכול בדליים המוסתרים בשיפולי הדוכן. בחורפים הצליח יחזקאל למכור כל זר ארבע או חמש פעמים, ובעתות קיץ, כשהחמסינים מקשים את עורפם, רק פעמיים או שלוש. דוכן הפרחים הלך ושגשג, רווחיו עלו והוצאותיו הצטמצמו מאוד. בקושי אחת לשבוע הצטרך יחזקאל לחדש את המלאי. הרבה אבלים ומנחמים היו פוקדים את דוכנו, כי בית העלמין גדול ונקברים בו עוד ועוד. אמנם העיירה קטנה אך מכל עבר הגיעו לקבור, מהכפרים הרחוקים ומהעיירות הסמוכות, אפילו מהעיר הגדולה באו כאלה שביקשו לטמון את יקיריהם הרחק, אולי רצו תירוץ להמעיט בביקורים, אולי חשקו בשקט ששורר במקום - הרי רחש השדות הסמוכים והמהום מכוניות רחוקות לא יפריעו את מנוחת העולמים של מתיהם.
    משנוכח יחזקאל בחריצותו של איוב החל לשלם לו. בתחילה מטבע או שניים בעבור כל זר ממוחזר, ואחר כך כבר הפריש לילד מחצית מרווחי המכירה.
    ״מתי תרשה לי לגנוב,״ שאל איוב.
    ״קודם תגדל קצת,״ ענה יחזקאל, ״שתוכל לקחת לבד אוטובוס לעיר הגדולה. תגנוב שם מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. אבל פה, בעיירה, שלא תעיז לגנוב לעולם. פה האנשים עניים, בקושי יש להם בשביל לחם וגבינה, ואם במקרה יש להם שעון זהב זה רק כי קיבלו בירושה.״
    וכך היה. פחות משנה עברה מאז נפגשו בבית העלמין וכבר איוב הכיר את סדרי האוטובוסים ותחנותיהם ורשת רחובות העיר הגדולה פרושׂה בראשו על בורייה. הוא נסע, שוטט במקומות מפתח שיחזקאל לימד אותו, אסף שלל והביא לו שימכור וייתן לו את חלקו.
    ״די לצחוק, בסוף תקיא,״ אמר איוב, אבל יחזקאל המשיך, כרסו העגולה כבר התכווצה פנימה.
    וכל אותו זמן לא הרפו עיניו מתמונה שהתנוססה בעמוד הראשון של העיתון שאחז.
    בתמונה הזאת נראה אחד משרי הממשלה, אולי שר העבודה, אולי שר התחבורה, והוא מציג בפני כול את התיק ההדור שלו שרוקן עד תום, ובפרצופו ניכרים תימהון ועלבון וסערה גדולה, ומעל לתמונה זועקת כותרת על אודות השוד המסתורי שהתקיים אתמול בבית הספר שבפאתי העיירה.
    העמודים העוקבים של העיתון מלאו בתמונותיהם של שאר חברי הממשלה, עוד תמונה ועוד תמונה, השר הזה והשר ההוא, וכולם מפשפשים בתיקיהם ותרים אחרי שאריות התכולה שנשדדה.
    ״תראה כמה הם דומים,״ אמר יחזקאל לאיוב ושוב נשנק בשיעול מחורחר, ספוג במיליוני הסיגריות שעישן כל חייו, ״תראה איך כולם מזועזעים ומטומטמים.״
    שתי השקיות הגדולות שבהן ארז איוב את החפצים שאסף מתיקי השרים עמדו למרגלות השער הנטוש, מתפקעות מכל טוב ונרעדות לגלי צחוקו של יחזקאל.
    ״אתה לא בסדר,״ אמר כשצחוקו דעך סוף סוף, ״סיכמנו שאתה לא עושה את זה אף פעם פה בעיירה.״
    ״אני מצטער,״ השיב איוב, עיניו נזופות וקולו קטן, ״לא יודע מה קרה, אולי מרוב אנשים חשובים שכחתי איפה אני.״
    ״אז אולי כדאי שיתפסו אותך המשטרה,״ חזר יחזקאל לצחוק, ״יכתבו עליך בעיתונים, אולי גם ישימו תמונה ותהיה איש חשוב בעצמך.״
    *
    בבוקר יום אתמול קם איוב ממיטתו והביט דרך החלון ברחוב הממורק. ימים ארוכים עמלו התושבים על הניקיון לכבוד הביקור הצפוי של שרי הממשלה, בפיהם דברי ברכה על הכבוד שפתאום נפל בחלקם, ובלבם רוטנים על הגשמים המבוששים לבוא. לו ירד קצת גשם היו הרחובות והבתים קורנים אף יותר, ובוהק ניקיונם היה מכאיב את העיניים. כבר פברואר והחורף משתהה. בימים חם עד שהגוף נוזל, אבל הלילות קפואים ובין הבניינים נישאים ניחוחות תנורי הנפט ומלמולי תפילה לגשם הסרבן.
    בקושי ישן. באמצע הלילה חזר מבית העלמין כי הרבה עבודה הייתה. שנתיים עברו מאז התאונה שהחרידה את הארץ כולה - אוטובוס גדוש בנוסעים נתקע על פסי הרכבת, ונהג הקטר לא הצליח לבלום בזמן. עשרים ואחד אנשים נקברו בעיירה למרות שלא היו תושביה. בתי העלמין באזור התקשו להתמודד עם העומס הפתאומי וזה של העיירה נחלץ לעזרה, לשמחתו של יחזקאל, שמיהר לנסוע אל העיר הסמוכה ולקנות שם את כל הפרחים שמצא בחנויות כדי למכור אותם במחיר מופקע.
    על אף הזמן שעבר מאז אותה תאונה נקבצו רבים בצהריים כדי למחות דמעות ולהניח המון זרי פרחים. שעות ארוכות עמל איוב בחשכה, נושף אוויר חם על כפות ידיו שכמעט קפאו כשהכין את הפרחים לשימוש חדש. במיוחד התקשה לפרק את הזרים הקלועים כגלגל ולשלוף את הגבעולים מבין חוטי הברזל.
    כשחזר הביתה נשכב במיטתו והתקשה להירדם, ולא כי היה מוטרד. ריח הפרחים שדבק בידיו העלה מתיקות טובה, והוא נשם אותה מלוא ריאותיו. הצינה נרגעה מתחת לשמיכה וחמימות פשטה בגופו. אפילו הרחשים שעורר אביו כשהשכים אל יום עבודתו היו נעימים באוזניו. הוא לא חשב על המבחן בתנ״ך שעמד להתקיים בכיתתו וגם לא על הביקור של שרי הממשלה שרק עליו כולם מדברים בזמן האחרון. האפשרות שיפרוץ אל חדר המורים וירוקן את תיקי האורחים המכובדים כלל לא עלתה בדעתו, וגם לא שום תוכנית גניבה אחרת. לוּ בא מישהו וסיפר לו שהמעשה שיעשה בעוד מספר שעות ישנה את חייו לעד, ודאי היה מגחך. לוּ ידע שתנועת אצבעותיו בין הארנקים תהיה כמשק כנפיו של פרפר הנלכד בסבך הצמחייה ונאבק להמריא אל האוויר החופשי, רגליו הזעירות בוטשות את העלים וכוחן מתפזר במעגלים אל העולם כולו והופך את גורלו - לוּ ידע זאת אולי היה פורץ בצחוק גדול, ואולי היה מושך בכתפיו ונרדם. אבל אף אחד לא בא ולא סיפר סיפורים ולא ניבא נבואות. ראשו היה מרוקן ממחשבות ועיניו סירבו להיעצם. הבוקר כבר התחיל להפציע והוא שכב דומם והאזין למעשים של אביו, לנקישות הכפית הבוחשת בספל, לשפשוף הגרביים הנלבשים, לגרגור המים ויריקתם אל כיור האמבטיה ולשקשוק המפתח בדלת המוגפת. רק אחרי שאביו יצא קם איוב, פסע בזריזות על הרצפה הקרה אל בית השימוש והשתין ארוכות, עד שהשלפוחית התרוקנה וזקפת הבוקר נרגעה וכך גם הבושה שהסמיקה את פניו. הוא חזר למיטה והצליח להירדם קצת. אך כשקם הבחין בכתם רטיבות מפושט בתחתוניו ובסדין. הוא הביט מבעד לחלון ברחוב הנקי וחשב, איך ייתכן ששוב הרטיב אף שדאג להשתין הכול עד הטיפה האחרונה.
    ״שוב ברח לי פיפי,״ אמר למרים כששאלה מדוע פניו נפולות. הוא הניח את הלחמניות והחלב שאסף בשבילה מהמכולת כמדי בוקר, הידק את התחבושות לרגליה שהתנפחו היום במיוחד, ועזר לה לקום מכיסא הגלגלים ולהתיישב לשולחן המטבח.
    מרים התגוררה בדירה בקומה השנייה, ממש מעל זו של אביו, וכבר שנים לא יצאה ממנה. איוב ערך בשבילה קניות, עזר לה לזוז כשהתקשתה, אחת לשבוע ניקה וכיבס, וגם קצת בישל כשצפנת, בתה של מרים, הייתה עסוקה ולא הצליחה לבוא. מרים שילמה יפה ואפשרה לו להחביא בחדר הכביסה שלה את הכסף מהגניבות. רק היא ידעה עליהן ועל יחזקאל ועל הנסיעות לעיר הגדולה, ואף עודדה אותו - שוב ושוב אמרה, ״יש יותר מדי כסף בעולם, צריך להעביר אותו ממקום למקום לפני שיסריח.״ על הפרחים בבית העלמין לא סיפר לה אף פעם, ידע שתכעס שעושים צחוק מהמתים ואז תאיים לגלות את סודותיו, אולי אפילו תשבור את הנדר שנדרה לפני שנים ותדבר עם אבא שלו, שנוא נפשה.
    ״מצוין שברח לך,״ אמרה מרים ונגסה בלחמנייה, שפתה העליונה משוחה בשאריות החלב ששתתה קודם. ״תגיד לצבא שאתה סובל מהשתנה במיטה וככה לא יגייסו אותך, מקסימום ייתנו לך לעשות משהו טיפשי קרוב לבית, וככה תהיה לידי, מה רע,״ וצחקה.
    ״אני לא מספר לך את הדברים שלי כדי שתצחקי עלי,״ אמר לה, אוסף פירורים מצלחתה ושם בפיו.
    ״תיקח לך לחמנייה ותאכל,״ אמרה, ״תפסיק לנקר לי בצלחת כמו תרנגול.״
    וכשראתה שפניו נופלות עוד יותר, חייכה אליו.
    ״אתה צריך אישה,״ לחשה כצופנת סוד, ואיוב תכף הסמיק, ״אתה עוד מעט בן שמונה־עשרה, הגיע הזמן שמישהי יפה תוציא לך את המיץ מהקטן.״
    ״עוד פעם את צוחקת עלי,״ אמר, פניו כבר בוערות.
    ״אולי אני אמצא לך מישהי בעצמי,״ קרצה בעינה, ״אשלם לה כמה גרושים.״
    מרים נאנחה עמוקות ושתקה, ואז שוב נאנחה, פניה כהו ועיניה חמקו מאיוב. היא הניחה את הלחמנייה הנגוסה והרחיקה את הצלחת.
    ״את לא מרגישה טוב?״ נדאג.
    ״קר לי,״ השיבה.
    איוב הביא שמיכה והידק לגופה מכל הצדדים, עד שנראתה כמו חיה מוזרה שבמקום רגליים חוברו לה גלגלים. אחר כך נפנה אל הכיור עם הצלחת והכוס ושטף אותן בזריזות.
    ״אני צריך ללכת לבית ספר,״ אמר, שאריות האדמומית עדיין על לחייו, ״יש לי מבחן בתנ״ך.״
    ״מבחן? היום?״ התפלאה מרים, ״זה מבחן אמיתי או שעושים הצגה לכבוד הממשלה?״
    ״לא יודע,״ ענה.
    ״אתה סתם עושה עניינים,״ אמרה לו, פתאום הופיע רוך בקולה, ״היה קר בלילה וברח לך, זה קורה לכל אחד. תשאל היום את הממשלה, תראה שאפילו שר הביטחון משתין לפעמים במיטה, בטח גם שר האוצר שיש לו סיוטים מרוב הכסף שהוא לוקח,״ וכבר חזר דיבורה והתקשה, ״פתאום הם באים לבקר, הוד רוממותם, חושבים שכולם פה מטומטמים ששכחו את האוטובוס והכבישים המחורבנים שלהם, כלבים, יום אחרי האזכרות נזכרו פתאום לבוא לשים פרחים, טיפת טקט אין לאף אחד שם, נבלות כולם, הלוואי שייתקעו להם הפרחים בגרון המסריח שלהם, צבועים.״
    הקמטים הצטופפו על פניה ושוב הזכירה לאיוב את נייר הקרֶפּ שיחזקאל עוטף בו זרים קטנים וסוגר ביריעת צלופן.
    פעם אמרה לו, ״הקור של הלילה עושה אותי זקנה בלה, אחר כך היום מתחמם ואני נהיית צעירה בשלושים שנה.״
    ואיוב תמה, ״איך, את עוד לא בת ארבעים.״
    והיא צחקקה ונאנחה והשתעלה וכחכחה בגרונה ולבסוף אמרה, ״כל אחד והזמן שלו, אצלי הוא זז מהר.״
    ואז הגיע לבית הספר, שהיה מקושט כמו בונבוניירה, שרשרות דגלונים והמוני פרחי נייר, המסדרונות הדיפו ריח מתקתק של ניקיון, אפילו האקווריום הגדול הניצב מול הכניסה לחדר המורים נוקה וזהר ובמימיו שטו דגי זהב חדשים.
    מבטו של איוב נעצר על האקווריום ומיד ידע שהיום יגנוב את שרי הממשלה.
    כיתתו של איוב הייתה בקומה השנייה. בניגוד לכיתות האחרות הוצבו בה הלוח ושולחן המורה אל מול החלונות הגדולים הפונים למזרח. בכל יום, מן הבוקר ועד הפסקת הצהריים, נלכדה השמש בחלונות והיכתה בסנוורים את עיני המורים. חלקם באו ללמד כשלעיניהם משקפי שמש. לא פעם התלוננו שאינם מצליחים להבדיל בין התלמידים כי בשעות הלימוד הראשונות הפכו לצלליות, אסופה של כתמים גדולים נמזגים לשמיכה אחת, כהה ומנומנמת. תחנוניהם שיותקנו וילונות או תריסים לא נענו. בחלק מהזמן נאלצו ללמד בעיניים עצומות, ודברי התורה שהרביצו היו חמוצים וקצרי רוח. יום יבוא, ידעו המורים, ויִלקו בעיוורון. וכך, מועדים להקנטות ולעג, יגששו את דרכם במסדרונות כשכפות ידיהם שלוחות קדימה, לשווא יעתרו להנהלה המרוששת שתצייד אותם במקלות נחייה מתקפלים.
    לא אחת התחמק איוב מהכיתה דרך אותם חלונות, יודע שבלהט קרני השמש מתכהה דמותו ומצטמצמת לכדי ענן קטן ומטושטש המתעתע בראייתם של מוריו. מושבו היה רחוק, צמוד אל קיר החלונות ונסתר אף מעיני בני כיתתו. שנים של הסתננויות וברחנות חרישית עם שלל גניבותיו לימדו את גופו הצנום להתנועע בדממה מוחלטת. אף לא רחש קטן וגם לא אוושת בגד בקעו ממנו כשקם ממקומו, טיפס על החלון, נאחז במרזב והשתלשל בזריזות עד שרגליו נגעו ברווחים שבין ערוגות גינת הירק של שיעורי הבוטניקה.
    קודם שחמק מהכיתה ישב ושקד על המבחן בתנ״ך. הוא רשם את התשובות ששינן מבעוד מועד, כך עשו גם כל היתר, ממושמעים להנחיות המורה לקראת הביקור החגיגי. בטרם סיימו את הזמן שהוקצה לשאלה הראשונה על אודות דמותו של הנביא ירמיהו, ביקש מהם המורה לעצור ולחכות ששרי הממשלה ייכנסו לכיתה.
    ״חשוב לי שהם יראו אתכם כותבים במרץ,״ אמר, ״זה מראה יפה, ממש כמו פועלים שחורים חורשים שדות וכמו אברכים מתפללים לבורא עולם.״
    ואכן, כעבור רגע או שניים הופרה הדממה ומנהל בית הספר נכנס, סמוק ומזיע, ובעקבותיו האורחים ההדורים, כל אלה שתמונותיהם עתידות להופיע בעיתון של יום המחרת. המורה המבוהל סימן בידו את האות המוסכם ובבת אחת חזרו כולם לכתיבה קדחתנית, מתאמצים להתרכז במילים הידועות מראש ולהתעלם מלחישות המנהל המתפאר באוזני השרים, ״ככה תמיד אצלנו בשיעורים, שקט כמו בית קברות ורציני כמו בית מרקחת.״
    השרים שוטטו בצעדים מדודים, כמו אומדים את המרווח שבין הטורים, עיניהם סוקרות בעניין מעושה את המילים הנחרתות בדפי התשובות. כל שר הביא בתורו ניחוח אחר של מי גילוח יקרים לאפו של איוב, והוא התקשה להתרכז. בזה אחר זה רשם את ההוכחות לקווי דמותו של הנביא - לזעמו, לאומץ לבו, לעיקשותו, לשסע הכאוב בין מחויבותו לאמת שהפקיד אצלו אלוהים לבין חיבתו לעמו השקוע בהכחשות, ועוד כהנה וכהנה תכונות, ודמותו של הנביא הולכת והופכת לרשימה, ממש כמו רשימת הקניות הגדולה שמרים מכינה לו אחת לשבוע. הנה מגיע ונעמד מעליו שר מזוקן, ועיניו הבוחשות בכתפו ובדפי המבחן מעלות באיוב מבוכה - תכף השר יגלה שאלו בדיוק אותן מילים שקרא קודם מעבר לכתפו של תלמיד אחר, אבל כעבור רגע כבר נפנה השר וממשיך אל כתף אחרת.
    כשהגיע איוב אל בדידותו של ירמיהו וערירותו נזכר בדברים שסיפר לו יחזקאל על בן סירא, איש אחד עתיק שהספר שנכתב על אודותיו לא הצליח להתקבל לתנ״ך.
    ״מזל שהשאירו את ספר יחזקאל,״ אמר, ״כי אחרת לא היה לי שֵם, עוד היו קוראים לי אברם או יעקב,״ וצחק כדרכו, כרסו העגולה נכנסת פנימה.
    בן סירא הזה, כך סיפר יחזקאל, גורש מהתנ״ך למרות שהיה בנו של הנביא ירמיהו בכבודו ובעצמו. באו הצבועים והחרימו אותו, למען ימשיכו מאמיניו של אביו להתפעל מצדיקותו - שהרי ירמיהו בחר לזעוק בשער בִּמקום חיים שקטים עם משפחה נחמדה ואוכל טוב, אבל בסתר ידעו כולם שהייתה לו משפחה ושאף אחד לא סבל אותו כי היה נודניק מאוס שרק בלבל לאנשים את השכל במילים שאף אחד לא מבין עד היום.
    ופעם אחת, הוסיף יחזקאל לסַפּר, כשהלך ירמיהו לבית המרחץ, הוא פגש חבורה של פושטקים משבט אפרים שאוננו שם בצוותא.
    ״ידוע שבני אפרים היו שובבים גדולים,״ צחק יחזקאל, ״ישבו להם על שפת הברֵכה ועשו ביד.״
    ומיד איוב הסמיק עד קצות אוזניו, ומרק העצמות נתקע בגרונו.
    ״תעזוב את הילד,״ סיננה ברוריה ליחזקאל, ״אתה מביך אותו עם הסיפורים הגסים שלך.״
    אבל יחזקאל המשיך לצחוק ולספר איך ירמיהו הזדעזע והתחיל לצעוק על השובבים ולאיים בעונשים שאלוהים ימטיר עליהם, והם צחקו ואמרו לו - מה אתה רוצה, ככה אנחנו מתפללים, והמשיכו לשפשף.
    ברוריה לא התאפקה יותר, הצטרפה לצחוקו של יחזקאל ואמרה, ״כל אחד וההתפללות שלו,״ ומילאה את צלחתו של איוב בקישואים ותפוחי אדמה. רֵיחם הלימוני פוגג את הסומק מפניו, והוא חזר לאכילה רעבתנית ואף הרשה לעצמו להשתתף בצחוקם.
    ובזאת לא נגמר סיפורו של יחזקאל, כי הפושטקים של שבט אפרים, שירמיהו עלה להם לגמרי על העצבים, דרשו ממנו להצטרף אליהם ואף הזהירו שאם לא יציית הם יתנפלו עליו ויעשו בו מעשי סדום בזה אחר זה.
    ולבסוף ירמיהו נכנע.
    פשט בגדיו, טבל במים ואונן את עצמו.
    אפילו התענג, לרגע שכח שהוא נביא זעם.
    בני אפרים עודדו במחיאות כפיים קצובות ושריקות מחרישות אוזן.
    עד שגופו הפך למזרקה.
    וכשנרפה בקעו מגרונו קולות צחוק שלא הכיר.
    גם זלל גדי שלם מבושל בחלב אמו.
    ורק כשהנץ השחר נזכר שהוא קדוש.
    אחר כך באה בתו של ירמיהו להתרחץ ולא ידעה שזרעו עוד מרחף במים, והתעברה ונולד לה בן סירא זה, בן ונכד לירמיהו.
    אולם האפשרות שירחיב את התשובה ויעשיר את תיאור דמותו של ירמיהו בדברים האלה ששמע מיחזקאל לא עלתה כלל. דעתו הייתה נתונה כולה לתוכנית הגניבה ההולכת ונרקמת במוחו, בעוד המילים המשוננות ממשיכות לרדת מאליהן אל הדף, קבוצות קבוצות, שורה אחר שורה, צועדות מעפרונו כמו חיילים המגיחים מבטן אונייה לאחר טלטלה ארוכה בלב ים.
    אחר כך יצאו השרים והמשיכו את סיורם בכיתות הסמוכות, שם יצפו בהצגות האחרות שהוכנו לכבודם, מלווים בדבריו הנרגשים של המנהל. איוב ושאר בני כיתתו המשיכו לכתוב, כי עוד נותרו מילים רבות שיש לפרוק. משראה שכולם שקועים בכתיבה והמורה ממצמץ בעיניו מפני השמש המכה בהן, הפך את עצמו לענן, ריחף אל החלון, רפרף במורד המרזב, ובתוך רגע כבר פסעו רגליו בין ערוגות גינת הירק בלי להשאיר עקבות.
    כשגופו כפוף שלח את ידיו מבעד לחלון המסדרון ודחף בחוזקה את האקווריום, ביקש למוטט אותו בפתחו של חדר המורים. אמנם האקווריום היה גדול וכבד אך תושבתו רעועה, ולכן התנדנד רגע, ממש כמו עץ בשעת כריתה, ואז נשמט והתנפץ על הרצפה, מעיף את מימיו ודגיו לכל עבר.
    רעש ההתנפצות היה עצום, כל בית הספר רעד כאילו פצצה התפוצצה בו.
    את הבהלה שהתעוררה איוב לא ראה. רגליו נשאו אותו מסביב לבניין ואל חלון חדר המורים שבצד השני.
    כשטיפס על החלון כבר היה המקום ריק מאדם. אנשי הביטחון שליוו את המכובדים והמתינו להם בחדר המורים רצו אל המסדרון כדי לבדוק מה קרה ואם התחולל פיגוע תופת. דקות רבות התרוצצו בין הדגים המפרפרים, אולי אפילו החליקו על הרצפה הרטובה, מנסים להבין היכן השרים ולברר אם שלום להם.
    מאוחר יותר הבין איוב כי קול הנפץ האדיר עצר את נשימת המורים. רגע ארוך של שיתוק חלף בטרם התעשתו וצעקו לתלמידיהם שיסתתרו מיד מתחת לשולחנות, אולי יש מחבלים שתכף יפוצצו מטענים נוספים, או שיפרצו את דלת הכיתה וירססו ביריות. גם השרים, שסיורם בדיוק הגיע לתחנתו במעבדה של בית הספר, נדחסו ביחד עם הילדים והמנהל והלבורנטית החיוורת מתחת לשולחנות העבודה עם הכיורים והמיקרוסקופים המשוכללים שנרכשו במיוחד לרגל הביקור הזה, כמה מהם עפו והתרסקו על הרצפה.
    באותו הזמן כבר שוטט איוב בחדר המורים ורוקן את התיקים מתכולתם. על השולחנות עמדו שאריות ארוחת הבוקר שקידמה את פני האורחים. חביתות נגוסות, לחמניות מכורסמות, קערות מגואלות בגבינה קרושה ושאר ירקות, ועל הכול מרחף ריח חריף של קפה שחור וחמיצות מיץ תפוזים. השרים הגיעו באוטובוס לפני כמעט שעתיים. קודם סרו לבית העלמין, הניחו זר בפתחה של חלקת קורבנות התאונה, הקדישו דקת דומייה, וכשסיימו להיאנח הוסעו לבית הספר, התקבצו בחדר המורים, זללו והקשיבו לדברי הברכה של ראש המועצה ושל המנהל וסגנו, שאלו קצת שאלות, ויצאו לטייל בין הכיתות כשהם משאירים את חפציהם בהשגחת אנשי הביטחון. ועתה מסתחרר הנער הצנום הזה וגונב מהם הכול, ממלא שתי שקיות שהסיר מפחי הזבל החדשים, אף הם הותקנו במיוחד.
    דקות ארוכות חלפו עד שהבינו שרק האקווריום הוא שהתמוטט ושום מחבל לא פרץ פנימה. ועוד דקות, ארוכות אף יותר, עברו עד שהדגים נאספו, המים סולקו מהמסדרון, ואנשי הביטחון חזרו לחדר המורים וגילו את הגניבה הגדולה. אך איוב כבר שָכן לבטח בכיתתו, תוכניתו הושלמה מזמן ואפילו הלמות לבו שבה לסדרה. עוד הרבה לפני שהחלה ההמולה לדעוך הוא כבר חזר לכיתה, גלש מהחלון אל מתחת לשולחן והצטרף אל המסתתרים הרועדים מפחד.
    אף אחד לא הרגיש כשיצא, אף אחד לא חש בהיעדרו וגם לא בשובו.
    עד היום אין איש יודע היכן הסתיר את השקיות עם השלל. עשרות השוטרים שהוזעקו הפכו את המקום ולא מצאו סימן. הם חיטטו בכל גומחה ובכל פינה וארון ומגירה. את הילדים העמידו בשורות בחצר ונברו בילקוטים, בבגדים, בכיסים, אפילו בכיס הקטנטן שיש לפעמים במכנסיים והוא מיועד למטבעות ואף פעם לא משתמשים בו כי קשה להכניס את האצבע. גם המורים קובצו באולם ההתעמלות, וגם בהם נערך חיפוש יסודי ואדיש לתלונות העלבון שהשמיעו. השוטרים עלו לגג, ירדו למרתף, פירקו את הגדרות, את ארונות החשמל והאסלות והכיורים ומכלי ההדחה, קילפו מהקירות את כרזות הברכה והקישוטים, חפרו את המדשאה ואת גינת הירק, ואפילו את בור הספיגה שאליו זורם הביוב. האדניות רוסקו ועפרן פורר וסונן, מכונת הדפוס הענקית ההופכת סטנסילים לגיליונות מבחן ועלוני מידע פורקה לגורמיה, כדורי הסל הכתומים נוקבו ונמעכו, שמא מוסתר בהם דבר מה, מפות שיעורי הגיאוגרפיה נפרשו בחצר ונמרחו בבוץ. ידי המגששים בחשו את בית הספר כולו, על חלליו וחפציו ורהיטיו ומסתריו ויושביו ההמומים, הן ערבלו ופלשו וחדרו, לבסוף אף הגיעו אל שלד גוף האדם הניצב דרך קבע בפינת המעבדה ומחייך לעצמו, גררו אותו אל החצר ופירקו את עצמות הפלסטיק החלולות שלו, אולי מסתתר בהן איזה רמז שיתיר את התעלומה.
    בית הספר נסגר על בריח, אין יוצא ואין בא, והוקף במעגלים של מחסומי משטרה. כעבור זמן, ואחרי שהשרים הנבוכים כבר פונו מהמקום באותו אוטובוס שהביא אותם, הגיע משלוח נוסף של שוטרי בילוש מומחים ומצוידים בכלבי גישוש. שוב ושוב סבבו את בית הספר עם כלביהם המרחרחים ונובחים ומזדרזים קדימה. אולי שבע פעמים סבבו. לו הייתה חומה לבית הספר ודאי כבר הייתה נופלת.
    כמו ענן ארבה נעו השוטרים. ובית הספר, שעד יום אתמול סויד ונוקה וקושט ונצץ, הפך לעי חורבות.
    וגם העיתונאים הגיעו. השמועה נדדה במהירות וקיבצה אותם לשם, מצוידים במצלמות, פנקסים, מכשירי הקלטה וצעקות עיקשות, שייתנו להם להיכנס ולעשות את עבודתם. אפילו הטלוויזיה שלחה ניידת שידור מעיר הבירה, אלא שזו נתקעה בדרך, המנוע שבק חיים, ושאר הניידות כבר גויסו לאירועים אחרים ברחבי הארץ. וכך קרה שבחדשות דיברו הרבה אבל לא הראו כלום, ואצל האנשים ניעור תיאבון גדול לתמונות, ולמחרת הסתערו על דוכני העיתונים כדי לגלות את התמונות שצילם עיתונאי אחד שהצליח לחמוק פנימה, ביניהן תמונתו של שר התחבורה, או שמא שר העבודה, אוחז בתיקו השדוד ועל פניו ייאוש גדול.
    בשעה שצולמו תמונות השרים עמד איוב בחצר וכמו יתר הילדים חיכה בדממה שהשוטרים יגיעו גם אליו ויחפשו. כשהגיעו סימֵן להם המנהל שיפסחו, ואף שלא ידע את שמו ולא זכר כלל את פניו וקורותיו, אמר בקוצר רוח, ״הוא ילד טוב, חבל לכם לבזבז עליו זמן,״ אבל הם התעקשו, פשפשו בילקוטו ובבגדיו וכשאמר את שמו השתוממו, ״איזה מין שם זה איוב? מאיזה כפר באת?״ והמנהל ענה משום מה במקומו, ״חס ושלום, הוא כשר ותם, טלית שכולה תכלת כמו כל תלמידַי הצדיקים.״
    השוטר שבדק בכיסיו שאל, ״מי קרא לך בשם הזה?״
    ״אמא שלי,״ ענה איוב.
    ״תמסור לה כל הכבוד על המקוריות,״ הוסיף השוטר בחיוך.
    ״אי אפשר,״ אמר איוב, ״היא מתה.״
    חיוכו של השוטר נמחק וידיו עברו לחפש אצל תלמיד אחר, שגם עליו ניסה המנהל לגונן, ניסה וכשל.
    במרחק מה נבחו הכלבים בקול גדול, אך בחצר עצמה הייתה דממה שרק מדי פעם הופרה בקולו המתחנן של המנהל, בתשובותיהם הפסקניות של השוטרים וברחשי הפשפוש בבגדים ובתיקים, ושקשוקי מפתחות שנשלפו מהכיסים או מטבעות שנשמטו לרצפה. היו נערים שנדרשו לפשוט חולצה או להתיר את מכנסיהם ולשלשל אותם קצת. מאלה שעוררו חשד מיוחד דרשו השוטרים להציץ בתחתוניהם. הם הסמיקו וצייתו, ורק אחדים מהם מחו נוכח מבטי האחרים המחכים בבהלה לתורם.
    ואז, ורק אחרי שהתרחקו השוטרים, שמע איוב את אלישע, בן כיתתו שהצטרף רק בתחילת השנה, לוחש פתאום לעברו, ״אני יודע הכול.״
    איוב הסתכל בו בשאלה, כאילו לא שמע, ואלישע הוסיף ולחש, ״אל תעשה את עצמך, עוד תשמע ממני, הכול אני יודע עליך.״
    משהו ניקר לפתע בקרקעית בטנו ורחש, מעין כיווץ או רטט שאינו נעים ואינו מוכר, אך איוב משך בכתפיו וחזר לעטות ארשת שלווה, מתאמץ שלא להסגיר את הדבר הזה שחש בפנים, לראשונה בחייו.
    לבסוף פוזרו הילדים לבתיהם ובמקום נשארו רק המנהל וסגנו וראש המועצה וכמה עיתונאים. המנהל המשיך לתור את בית הספר, בושה גדולה מכסה את פניו וגם פליאה למראה ההרס שהותירו החיפושים, כאילו עברה שם סערה שכמוה יש רק בארצות רחוקות, ועדיין עיניו משוטטות בתקווה, אולי יימצא איזה אות. ראש המועצה, מיוסר וחרד לבאות, חישב את סיומו העגום של ביקור השרים. שנים חיכו להם שיבואו ויעניקו לעיירה קיום של ממש. שנים הוא עמֵל ומשתדל, והנה עכשיו כל התוכניות עלו בתוהו - הכביש לא ייסלל מחדש, וברחוב המרכזי לא יוצב הרמזור שכולם מייחלים לו, ובית הספר ימשיך לאכלס בנים בלבד, והבנות שרוצות ללמוד ימשיכו לנסוע רחוק, ואלה שידן אינה משגת יוסיפו לקרצף רצפות ולנדנד את אחיהן הבוכיים, מסוגרות בבתיהן וחולמות בהקיץ. וגם אולם התיאטרון לא ייבנה אף שכבר הושלמו התוכניות, וברכת שחייה לא תיכרה, ובניין המועצה לא ישופץ ותקרותיו ימשיכו להזיל מי גשם.
    ראש המועצה התראיין ברדיו ופרץ בבכי שיללותיו נשמעו בכל בית. ״הוא בוכה על עצמו,״ אמרה מרים לאיוב, ״חשב שייקחו אותו לפוליטיקה, היה בטוח שיהפכו אותו לשר, ועכשיו אפילו לא יחשבו אם לירוק לכיוון שלו.״
    עיניה ברקו כשחייכה לאיוב ואמרה, ״נשיקה אתה צריך לקבל כי עשית היום מעשה גדול, הרסת הכול ועכשיו כבר אין להם ברירה, חייבים לבנות.״
    אבל איוב בקושי שמע את דבריה. עייפות גדולה נפלה עליו, ובאוזניו התיישב צפצוף צורמני.
    הוא הגיע הביתה רק בלילה. קודם עבר אצל צפנת. פעמיים שלוש בשבוע היה בא לעזור לה לטפל בבעלה, והפעם איחר מאוד כי חיפושי השוטרים עיכבו בעדו. אך צפנת הדפה את התנצלותו, שהרי היא שמעה על הגניבה הגדולה וידעה שכמו כולם גם הוא מסוגר בבית הספר. יחד הם רחצו את בעלה המשותק, ואת יתר העבודות החליטה לדחות למחר.
    ״בכית?״ שאל אותה כשהבחין שעיניה אדומות, מבטה עכור ולא נוצץ כתמיד.
    ״מה פתאום,״ צחקה, ״זה רק עייפות.״
    אחר כך רץ למרים לבדוק אם היא צריכה משהו ורק שימן את כיסא הגלגלים שלה כי החריקות עשו לה כאב ראש. כשיצא מביתה כבר היה לילה, בית העלמין היה קפוא עוד יותר מאמש, מעט זרי פרחים חיכו לו על המצבות והוא אסף אותם בזריזות, טיפל בהם כנדרש ונפנה לביתו. בזר הגדול שהביאו השרים לא נגע, השאיר אותו במקומו כאשר הונח.
    כשהגיע מילא לעצמו אמבטיה רותחת. הצפצוף נעלם מאוזניו. בתוך המים המאדימים את גופו הוא עצם את עיניו, וכמנהגו העלה את דמותה של צפנת, בחן את פניה היפות, שיווה את קו מותניה מבעד לחולצתה שנרטבה כשרחצו את בעלה המשותק. כך דימה בעיני רוחו וליטף את עצמו במרץ, מתנשם מאוד, נזהר שלא להרעיש פן ישמע אביו את אנחותיו ויתעורר. וכך עד ששפך בתוך המים, ואז הסמיק ושוב נזכר בבן סירא ובאמו, הבת של ירמיהו, וקם סחרחר להתנגב.
    גם היום היה רעב. רק הפירורים שליקט מצלחתה של מרים ושני אגסים שנתנה לו צפנת באו אל פיו. כשהתכרבל במיטה חשב על המרק שתיתן לו ברוריה מחר או מחרתיים ונרדם.
    *
    יחזקאל הסתכל שוב בתמונה בעיתון, ניסה לחקות את ההבעה הטיפשית של השר ושוב פרץ בצחוק. אחר כך פתח את השקיות, בהרף עין בחן את החפצים והחליט שמסוכן מדי למכור אותם. ״אני צריך למצוא דרך להיפטר מהם, המשטרה בטוח תעשה עניין.״
    ״ילד אחד אמר לי שהוא יודע הכול,״ אמר איוב.
    יחזקאל הישיר אליו מבט שואל ואיוב הסביר, ״קוראים לו אלישע, הוא בכיתה שלי, עמד לידי במסדר כשחיפשו ורמז לי משהו.״
    ״בחיים שלי לא שמעתי על ילד שקוראים לו אלישע,״ אמר יחזקאל, ״זה שם של זקנים, חשבתי שרק לך יש שם משונה.״
    ״זה לא מצחיק,״ איוב השיב, ״הוא דיבר והרגשתי פחד.״
    יחזקאל נדרך למראה עיניו המכווצות של הנער. ״מי זה האלישע הזה,״ שאל.
    ״ילד חדש בכיתה, רק מתחילת השנה.״
    ״מה הוא אמר בדיוק.״
    ״שהוא יודע הכול.״
    ״ומה ענית.״
    ״לא עניתי.״
    יחזקאל נשף, כבר דאוג. ״אמרתי לך שזה לא טוב לגנוב פה, עכשיו תסבך את כולנו.״
    ״אם הוא יציק אני ארביץ לו,״ אמר איוב, ויחזקאל הדף מיד, ״תפסיק, אתה לא בריון,״ ושוב נאנח ואמר, ״עכשיו באמת אין ברירה, אני חייב להיפטר מזה.״
    ואכן כבר למחרת נמצאו השקיות כשהן מוטלות בפתחה של תחנת המשטרה. יחזקאל הניח אותן שם והתנדף כמו רוח רפאים.
    ״הכי פשוט זה לעשות את ההכי פשוט,״ אמר לברוריה ולאיוב כשישבו לסעוד.
    דבר הימצאן עבר מפה לאוזן ובתוך שעות נשמו תושבי העיירה לרווחה, אבל בעיתונים לא אמרו כלום. רק שתי יממות עברו מאז נגנבו השרים וכבר נעלם האירוע, היה כלא היה ויותר לא התעסקו. ברוריה טענה שהמידע סולק מהחדשות בכוונה תחילה בגלל שהיו שם חפצים סודיים והשרים לא רצו שקיומם ייוודע בציבור. היה שם צמיד יהלומים אחד שעליו אמרה, ״מי מסתובב עם צמיד כזה? בטח השר קנה אותו לפילגש שלו.״ יחזקאל גיחך ואמר, ״אולי קנה לאשתו,״ וברוריה נדה בראשה ואמרה, ״ממתי אנשים כאלה קונים יהלומים לאישה שלהם, אפילו אתה לא מביא לי כלום, רק תכשיטים מפלסטיק.״
    יחזקאל לא הִרבה לבחון את תכולת השקיות בטרם החזיר. ידיו העטויות כפפות בד עברו במהירות בין החפצים ומחו את טביעותיו של איוב. צמיד היהלומים ההוא משך את עיניו והוא הצטער שגזר על עצמו להיפרד ממנו. בדאגה מסוימת הוא סקר שעון אחד ולהקלתו גילה שהשעון מזויף, ודאי נקנה בשוק בכמה גרושים על ידי אחד השרים שרצה לעשות רושם ולהתחפש לאיש עשיר.
    לו המשיך יחזקאל לחטט היה מוצא יומן או שניים כרוכים בעור ומעוטרים באותיות מוזהבות. לו פתח את היומנים הללו ונבר בין המילים והמספרים היה נפגש עם סודות גדולים. אולי אפילו היה מגלה פרטים על אודות תוכניות צבאיות שאורבות לרגע המתאים, אולי היה מגלה שמלחמה עומדת בפתח, ממרקת את כלי נשקה, מחכה לרגע בו תעמיד פנים שכל רצונה הוא להגן ולגונן בעוד היא מסתירה כוונות אחרות, כוונות של שנים ארוכות וארורות בתוך תופת ושנאה ודם ועצי דובדבן.
    אלף תשע מאות שמונים ושתיים.
    ואיוב בדרכו אל גיל שמונה־עשרה, כחוש וזריז כמו רוח, וכבר מעשה אחד שלו העמיד ארץ שלמה על רגליה.
    את השלל יחזקאל החזיר, ואיוב לא הצטער כלל, הרי חדר הכביסה של מרים כבר החזיק מטמון שצבר במשך שנים של גניבות. אילו פדה יחזקאל את שלל גניבת השרים בטח היה מוסיף לאיוב כסף רב, אך אל מול אוצרותיו היה מחוויר סכום זה ומתבייש.
    ״קצת עברת את הגבול הפעם,״ אמר יחזקאל מבעד לצחוקיו, ״רק אלוהים יודע מה אתה מתכנן לנו בראש החמוד שלך,״ ושוב צחק, מבלי משים הפך לרגע לנביא למרגלות השער הקבוע במרכזה של העיירה.
    אך איוב לא חש כלל ברחשים המגיעים מעתידו. בסך הכול ראה אקווריום וידע שעליו לגנוב.
    • שמי זרחין
    • שמי זרחין

      שמי (שמעון) זרחין (נולד ב-9 באוגוסט 1961) הוא תסריטאי, במאי קולנוע וסופר. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זוכה פרס משרד החינוך והתרבות לקולנוע לשנת 1996.

      מכלול סרטיו ותסריטיו של זרחין מרכיבים עולם של יוצר בעל מבט ייחודי ואישי על המציאות הישראלית כמו גם על הקולנוע.
      במרץ 2009 זכה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה לשנת 2008 בתחום בימוי הקולנוע העלילתי
     
  • המלצות נוספות